טור חושן משפט/הלכות פקדון

מתוך: טור חושן משפט רצא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רצא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות פקדון

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ופטר בה גניבה ואבדה ואצ"ל באונסין הגדולים מהן כגון שבורה ומתה ולא חייב בה אא"כ פשע בשמירתן ונגנבו או נאבדו בפשיעתו לכך פרט בה כסף או כלים שדרך לשמרן בחנם לפי שאין טורח בשמירתן וגם משמיענו אע"פ שאין כל כך טורח בשמירתן ובקל יכול לשמרם שלא יגנבו אפ"ה פטור ופרשה שנייה בש"ש ופטר בה אונסין כגון שבורה ומתה וחייב בה גניבה ואבדה ואצ"ל פשיעה ולכך פרט בה חמור או שור או שה לפי שיש טורח בשמירתן ואן דרך לשמרן בחנם וגם משמיענו אע"פ שיש טורח בשמירתן ואי אפשר לשמרם שלא יגנבו אלא בטורח אפ"ה חייב עליהם אבל לענין הדן אין חילוק בין כסף או כלים לבהמה ל"ש בשומר חנם ל"ש בש"ש ורשה שלישית נאמרה בשואל וחייב בה אפילו אונסין ואינו פטור אא"כ מתה מחמת מלאכתו עוד רמז לדין רביעי דהיינו שוכר בהמה או כלים לעשות בהן מלאכתו דכתיב ואם שכיר הוא בא בשכרו ולא פירש דינו ונחלקו בו חכמים דאיכא מ"ד דינו כש"ח ואיכא מ"ד דינו כש"ש והכי קיי"ל והנני מפרש אותם כסדר חיובם ש"ח וש"ש ושואל ואקדים שוכר לשואל מפני שדינו כש"ש:

ש"ח הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור והוא מקבל עליו לשמרו או אפילו אינו מקבל עליו לשמרו אלא א"ל הנח לפני הוא ש"ח אבל אם א"ל הנח לפניך או הנח סתם אפילו ש"ח לא הוי ואינו חייב שבועה כלל וכתב הרמב"ם ז"ל אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ואינו מחזירו לבעליו וכן כל כיוצא בזה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן הלך ליריד וא"ל שמעון הוליך לי עמך אלו המנעלים א"ל הניחם כאן על החמור והניחם שם שמעון על החמור ולא קבלם ראובן בידו אלא כמו שהניחם שמעון על החמור כך הוליכם ראובן ולא קשרם והלך לו מן הצד לחסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים. תשובה הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפילו ש"ח וכן הנח לפניך ומיבעיא בהנח סתם אי הוי ש"ח זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר אבל ראובן שנתרצה להוליך המנעלם עמו ואמר לשמעון הניחם לפני על החמור פשיטא שקבל עליו שמירה כדין ש"ח שאם לא ישמרם בדרך ודאי יאבדו הילכך דבר פשוט היא שהוא ש"ח ופשע בשמירתם במה שהניחם על החמור בלא קשירה והפליג מהם:

בקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצרו ונתן לו רשות ולא פירש לו כלום בשמירתן בהא פליגי ר' סבר שלא קבל עליו שום שמירה ורבנן סברי שקבל עליו שמירתן ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה אבל לא קיבל עליו לשמרם מהיזק דאתי ליה מעלמא ורב אלפס פסק כרבי ור"י פסק כחכמים וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל: ואפילו כשמקבל עליו לשמור אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שקבל עליו שאם נתן לו לשמור דינר זהב ואמר לו הזהר בו של כסף הוא ופשע בו ונאבד אינו חייב אלא בשל כסף שיאמר לו לא קבלתי עלי אלא שמירת דינר של כסף וכן כל כיוצא בזה אבל אם הפסידו בידים משלם של זהב:

והשומר הזה מיד כשמקבל עליו לשמור או שאמר הנה לפני ונסתלקו הבעלים משמירתו חייב עליו אם פשע אע"פ שלא משך והרמב"ם כתב שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שמשיכה קונה אבל ר"י כתב כסברא ראשונה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל: וצריך לשמור כל דבר ודבר כראוי לו ואם שמרו כראוי לו ונגנב או נאבד פטור אבל אם פשע בו ולא שמרו כראוי אע"פ שלבסוף נאבד באונס חייב כההוא דאפקידו זוזי גביה ואנחינהו בצריפא דאירבני ופשע בזה דאין שמירת כספים אלא בקרקע ולא בצריפא דאורבני משום שדרך האש לשלוט בצריפא ולבסוף באו גנבים וגנבום משם וזהו אונס ואפ"ה חייבוהו חכמים וכן כל כיוצא בזה:

שאל המפקיד פקדונו ואמר הנפקד איני יודע אנה הנחתיו הרי זו פשיעה וחייב: באו עליו גנבים וגנבו הפקדון ואילו צווח היו באים בני אדם להציל חייב דכיון שלא צווח פשע ואפילו אם באו עליו אנסים צריך לצעוק ולבקש אנשים שיעזרוהו לעמוד נגדם ואם היה אפשר לו לעשות כן ולא עשה חייב ודוקא בחנם אבל אינו חייב ליתן שכר שיעזרו:

פשע השומר ולא שמר הבהמה כראוי ויצאה לאגם ומתה פטור אע"פ שתחלתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים ואם טרפה זאב או נגנבה משם היה חייב עתה שנאנסה שם על ידי מלאך המות פטור: אבל אם גנבה גנב מן האגם ומתה בבית הגנב חייב אע"פ שהוא שומר חנם שאפילו אם לא מתה הרי היא בבית הגנב ויציאתם לאגם גרם לה להגנב:

העלה הבהמה לראש ההר (לרעות שם) ונפלה ומתה הרי זו פשיעה מתה שם כדרכה פטור: לא העלה הוא לא מיבעיא אם עלתה בעל כרחו ונפלה ומתה שהוא פטור אלא אפילו לא עלתה בעל כרחו אלא היא עלתה מאליה פטור כיון שלא העלה הוא אין זו פשיעה מה שעלתה מאליה אלא דומה לנגנבה:

הניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה או זאב וטרפה אין אומרין אילו היה שם היה מציל ויהיה חייב לשלם אלא רואין אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור אפילו אם היה יכול להציל אם היה שם ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור אע"פ שתחלתו בפשיעה וסופו באונס דלא הוי אונס מחמת הפשיעה ולא דמי לצריפא דאורבני אלא הוי כמו פשע בה ויצאה לאגם ומתה דפטור משום דמלאך המות קטלה מה לי קטלה התם מה לי קטלה הכא והראב"ד ז"ל כתב דחייב ולא דמי לפשע בה ויצאה לאגם ומתה שאין מקום לינצל ממלאך המות אבל הכא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ואתא ארי אפשר אם היה שם היה בורח מנו וחשיב שפיר אונס מחמת פשיעה וחייב אע"פ שאין יכול להציל וכן עיקר:

כל דבר ודבר צריך לשמרו כראוי לו כתב הרמב"ם ז"ל כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון יש פקדון שדרך שמירתו להניחו בבית שער כגון הקורות והאבנים ויש פקדון שדרך להניחו בחצר כגון חבילות פשתן הגדולות וכיוצא בהן ויש פקדון ששמירתו בבית כגון שמלה וטלית וכיוצא בהן ויש פקדון שדרך להניחו בתיבה ובמגדל ונועל עליו כגון בגדי משי וכלי זהב וכיוצא בהן:

השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב משם או נאבד אפי' נאנס משם כגון שנפלה עליו דליקה ונשרף עליו כל הבית ה"ז פושע וחייב: אע"פ שהניח הפקדון עם שלו אם המקום ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב עד כאן:

כספים אין להם שמירה אלא תחת הקרקע ויתן עליהם עפר בגובה טפח או יתנם בכותל בטפח התחתון הסמוך לקרקע או בטפח העליון הסמוך לקורה אפילו אם לא יתנם באמצע עובי הכותל רק שיכנס טפח בתוכו לא הטמינם כראוי אפילו נתנם בתיבתו ונעל בפניהם ונגנבו או נאבדו חייב ואם הופקדו אצלו בערב שת סמוך לחשיכה א"צ לטמנם עד מוצאי שבת ובמוצאי שבת צריך לטמנם מיד ואם לא טמנם מיד הוי פושע ואם המפקיד תלמיד חכם אינו חייב אלא אם כן ששהה מלטמנם כשיעור אחר שיבדיל והראב"ד כתב זה השיעור כהנפקד תלמיד חכם:

כתב הרמב"ם הורו מקצת הגאונים שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו מהרה כגון לשונות של כסף ואצ"ל של זהב ואבנים טובות שאין להן שמירה אלא בקרקע ולזה דעתי נוטה עד כאן:

כתב הרב ר' יהודה ברצלוני ודאי כך הלכה שאין לכספים שמירה אלא בקרקע אבל כך קבלנו מקבותינו שלא נאמר זה אלא בשעה שגנבים מצויין ואנשים רמאין שמחפשין אחריהן אבל במקום דליכא כל הני אין צריך לכסותו בקרקע אלא מניחו במקום שמניח מעותיו ולא עדיף מדידיה ועל זה סמכו קדמונינו ז"ל וכתב א"א הרא"ש ז"ל וראוי לסמוך על קבלתו דהכי איתא בירושלמי אם נתנו במקום שרגיל להניח שלו פטור ע"כ: ואם התנה הנפקד על מנת שלא אטמנם בקרקע וכן כל דבר ודבר שאניחנו עם שלי הכל לפי תנאו:

צרר המעות בסדינו והפשילם לאחוריו ונגנבו או נאבדו חייב שצריך שיהיו בידו עד שיטמנם או שיהיו צרורים ומונחים לפניו על בטנו בענין שיהיו עיניו עליהם תמיד:

נתן המעות או הפקדון בידו והוא נתן ביד בניו או בנותיו הגדולות או ליד אשתו ושמרו כראוי ונאבד או נגנב פטור שלא פשע במה שנתן לידם שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם לא שמרו כראוי ונגנב או נאבד כתב הרב ר' משה בר מיימוני שאם הודיעם שהוא פקדון דפטור ודינו של המפקיד עמהם ואם אין להם לשלם הוא מפסיד וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאם פשעו ונאבדו שהוא חייב לשלם דאי לא תימא הכי אל פקדיון המופקד בים אדם יאכלו אשתו ובניו ויפטר:

מסר הפקדון לבניו או בנותיו הקטנים או ליד עבדו בין גדול בין קטן או ליד שאר כל אדם ונגנב או נאבד חייב: דשומר שמסר לשומר חייב אפילו ש"ח שמסר לשומר שכר דעלייה ליה לשמירתו שמוסר נפשו יותר לשמור ואפילו נאנס ביד השומר השני דאמר ליה את מהימן לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה ואפי' אם ידוע לכל שהשני אדם טוב וכשר יותר מהראשון אבל אם נתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד להפקיד בידו נשבע השני ששמרו כראוי ונפטר הראשון וכן אם יש עדים ששמר השני כראוי ולא נשאר עליו שבועה שיוכל המפקיד לומר אינו נאמן עלי בשבועה פטור הראשון אבל אם נשאר עליו שום שבועה חייב:

ההוא דאפקידו גביה דמי יהבינהו לאימיה ולא הודיעה שהיו פקדון בידו נתנתן בארגז ונאבדו ומסקינן שהוא ישבע שמסרן לידה ויפטר אע"פ שלא הודיעה שהיו של פקדון מפני שיכול לומר הייתי סבור שיותר תזהר בהן לשמרם כשסבורה שהם שלי והיא תשבע שנתנתן בארגז ונאבדו שם ופטור ואינה צריכה לישבע שלא הודיעה שהיו של פקדון אע"פ שהיתה חייבת אילו היתה יודעת שהיו של פקדון מפני שאין המפקיד יכו לטעון בודאי שאמר לה בני שהיו של פקדון והיא אומרת ודאי שלא אמר לה:

ההוא דאפקידו גביה כריא דכשותא והוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא אמר לשלוחו לך והטל מזה הכשותא לתוך השכר והלך והטיל משל הפקדון ואסקינן אם הוא בענין שיוכלו הבעלים להרגיש שהטיל משל הפקדון כגון שהיה רחוק יותר משלו ושהה כדי להביא משל הפקדון אז גלי דעתיה דניחא ליה כיון שלא פירש לו הטל מזה ולא משל הפקדון ולא מיחה וצריך לשלם אפילו אם נתקלקל השכר שלא נהנה ממנו כלום ואם הוא בענין שאין יכולין להרגיש השליח פטור כיון שלא פירש לו הטל מזה ולא מן הפקדון והנפקד נמי פטור ואינו משלם אלא מה שנהנה לפיכך אם החמיץ השכר פטור וכן כל כיוצא בזה והרמב"ם כתב בין כך ובין כך השומר צריך לישבע שכך אירע: בד"א שאינו חייב אל בפשיעה בסתם שומר אבל התנה שיתחייב אפילו באונסין חייב אפילו בדברים בלא קנין:

ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור היה המפקיד עושה לו שום מלאכה בין בחנם בין בשכר פטור הנפקד אפילו אם פשע ונאבד לא שנא אם המפקיד השכיר או השאיל עצמו לנפקד בשעה שמשך הפקדון לשמרו לא שנא שהיה שכור או שאול לו תחילה כיון שהיה עמו בשעה שמשך הפקדון לשמרו אע"פ שלא היה עמו בשעה שנאבד פטור כדכתיב גבי שואל אם בעליו עמו לא ישלם ואמרינן היה עמו בשעת שאלה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה וה"ה נמי לכל השומרים אבל אם לא היה עמו בשעת משיכת הפקדון אפילו שהיה עמו בשעת אבידה חייב ודבר זה יתבאר עוד לקמן בדי שואל:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כי יתן אל רעהו כסף או כלים לשמור וכו'. פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם כו' בר"פ השואל (צד:) ת"ר פרשה ראשונה נאמרה בש"ח שנייה בש"ש שלישית בשואל ומקשה ראשונה בש"ח שנייה בש"ש איפוך אנא מסתברא שנייה בש"ש שכן חייב בגניבה ואבדה אדרבה ראשונה בש"ש שכן משלם תשלומי כפל אפ"ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה תדע דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן ופרש"י שלשה פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ובה פטר על הגניבה דכתיב וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו ונקרב בע"ה אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה יד ואחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטור על האונסין בשבועה דכתיב ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה ואם גנוב יגנב ישלם ושלישית וכי ישאל וחייב בה את האונסין כשאין בעליו עמו ופטור בבעלים וכתב הרמב"ן בפירוש התורה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור פרשה זו נאמרה בש"ח ולפיכך פטר בו את הגניבה כפי קבלת רבותינו ונזכר סתם בכתוב מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשמור בחנם והפרשה השנייה שבש"ש הזכירה חמור או שור או שה וכל בהמה ודרך הבהמות לתת אותם ביד הרועים לשמור וירעו אותה בשכר:ומ"ש רבי' גבי שואל דאינו פטור אלא א"כ מתה מחמת מלאכה מבואר בפרק השואל:ומ"ש עוד רמז לדין רביעי דהיינו שוכר בהמה או כלים וכו' בפרשת משפטים על פסוק אם שכיר הוא בא בשכרו פי' רש"י אם השור אינו שואל אלא שכיר בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל הנאה שלו שהרי על ידי שכרו נשתמש ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין ולא פירש מה דינו אי כש"ח או כש"ש לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כש"ח רבי יהודה אומר כש"ש עכ"ל והמחלוקת הזה הוא שנוי בפרק הפועלין (צג.) ובפרק האומנים (פ:) וידוע דהלכה כר' יהודה:

ש"ח הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור והוא מקבל עליו לשמרו או אפילו אינו מקבל עליו לשמרו אלא א"ל הנח לפני הוא ש"ח משנה ס"פ האומנים (שם) שמור לי וא"ל הנח לפני ש"ח:ומ"ש אבל אם א"ל הנח לפניך או הנח סתמא אפי' ש"ח לא הוי וכו' שם (פא:) א"ר הונא א"ל הנח לפניך אינו לא ש"ח ולא ש"ש איבעיא להו הנח סתמא מאי ולא איפשיטא וכתבו הרו"ף והרא"ש ז"ל ולקולא עבדינן ופטור (ב"ה) וכ"כ הרמב"ם בפ"ב משכירות וכתב עוד דאומר לו הרי הבית לפניך נמי אינו אפילו ש"ח בפרק הזהב (מט.) וכתב הריטב"א פי' ואע"פ שקבל ממנו שכירות דמכל מקום הא ביתך קמך א"ל ולרבות זה אמר כל הא ביתך קמך עכ"ל: ופרש"י הנח לפניך אינו אלא שומר חנם ולא ש"ש וכו' כיון דא"ל לפניך תיב נטר לך קאמר ליה וכתב רבי' ירוחם ודוקא בשוק אבל בחצר אם אמר ליה עול עול ואנטר קאמר עכ"ל וכתב נ"י דהא דאמרינן דהנח לפני ש"ח מסקינן בגמרא דאפי' בשוקא הוא וא"ת ובמה נשתעבד לו לשמור דבדיבור לא מתחייב עד דמשך י"ל כגון שהניח בד' אמותיו בסימטא אי נמי הכא מיירי בבהמה ואמר ליה הכישה במקל והיא תבוא:ומ"ש בשם הרמב"ם אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ואינו מחזירו לבעליו וכו' בפ"ב מה' שכירות:

שאלה לא"א ז"ל ראובן הלך ליריד ואמר לו שמעון הוליך לי עמך אלו המנעלים א"ל הניחם כאן על החמור וכו' כלל צ"ד סי' ב' וד':

בקש מחבירו שיתן לו רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצרו ונתן לו רשות ולא פירש לו כלום בשמירתן בהא פליגי רבי סבר שלא קבל עליו שום שמירה ורבנן סברי שקבל עליו שמירתן משנה וגמרא פרק הפרה (מז:) ובגמרא (מח:) איתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כרבי וכתב הרי"ף והלכתא כשמואל דקיי"ל דהלכתא כוותיה בדיני וכתב הרא"ש על זה התוס' כתבו צ"ע משום דרבא שהוא בתראה סובר כחכמים דקאמר הכניס שורו לחצר ב"ה שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר והיינו כרבנן דאי כרבי ואפילו ברשות נמי ובכולה סוגיא לעיל מסיק רבא כרבנן ואפילו נשברו ברוח אפילו חנק את עצמו עכ"ל ואיני יודע למה כתב רבינו שמסקנת הרא"ש כחכמים שהרי כתב שתי הסברות ולא הכריע ועוד שלא כתב הרא"ש שהתוס' פסקו כחכמים אלא שהקשה להם על פסק הרי"ף והניחו הדבר בצ"ע ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה להרי"ף משום מאי דמספקא להו לתוספות ועוד שמה שכתבו התוס' דרבא סבר כחכמים והוכיחו כן מדאמר הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה וכו' והיינו כרבנן לא מכרעא כלל שהרי הרי"ף אע"פ שפסק כרבי פסקה לההיא דרבא ועל כרחך צריך לומר שהוא מפרשה בגוונא דאתיא כרבי ומה שכתבו ובכולה סוגיא מסיק רבא כרבנן וכו' אין זה כדאי לדחות כלל ערוך שבידינו דהלכה כשמואל בדיני דהא רבא לא לפסוק הלכה אתא אלא משום דרבי זירא אוקי מתניתין בתברא מי ששנה זו לא שנה זו אתא רבא למימר דלא צריכינן למדחק בהכי דמצינן לאוקמי כולה כרבנן וכו' אפי' נשברו ברוח וההיא דאפי' חנק את עצמו לא אמרה אלא לפרוקי מאי דאותבוה לרב מברייתא דקתני גבי אכל חטים והתריז ומת אם הכניס ברשות בעל החצר חייב וכיון שכן הא נמי לא מכרעא דרבא סבור כחכמים הילכך פסק הרי"ף עיקר וכ"פ הרמב"ם ז"ל : ומה שאמר רבינו אליבא דרבנן ודוקא בהיזק דאתי ליה מינייהו וכו' שם איבעיא להו היכא דקביל עליה נטירותא מהו דנפשיה הוא דקביל עליה או דילמא אפי' נטירותא דעלמא קביל עליה ופרש"י היכא דקביל עליה נטירותא. כגון לרבנן סתמא ולרבי דאמר ליה כנוס שורך ואיני אשמרנו: דנפשיה. שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו וכתב הרא"ש על זה וק"ל כיון דא"ל כנוס שורך ואני אשמרנו הו"ל ש"ח ואמרי' לעיל א"ר אלעזר מסר שורו לש"ח או לש"ש וכו' אפי' הוזק חייב הילכך נראה דלרבנן דוקא מיבעיא ליה דאמר ליה כנוס שורך סתם אי הוי שומר חנם לגמרי או לא ועלתה בתיקו הילכך אם נכנס שור מעלמא והזיקו לא מפקינן מבעל החצר וכתב עוד א"נ נוכל לקיים פרש"י כי היכי דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק רב אלפס ונחלק בין מסר לו שורו לשמרו בסתם דמסתמא כל נטירותא קביל עליה אבל אם אמר ליה כנוס שורך לחצר ואשמרנו אין לשון זה משמע כל מיני שמירות אלא שיהיה שמור בחצר מבהמות שבחצר שלא יזיקוהו עכ"ל ואיני יודע אמאי מסכן נפשיה לאוקמי האי בעיא אליבא דהלכתא לפסק הרי"ף שמאחר שלא כתבם בהלכותיו משמע דסבירא ליה דלרבנן דוקא מיבעיא ליה:

ומה שאמר רבינו ואפילו כשמקבל עליו לשמור אינו חייב אלא כפי שווי החפץ שמקבל עליו שאם נתן לו לשמור דינר זהב ואמר לו הזהר בו של כסף הוא ופשע בו ונאבד אינו חייב אלא בשל כסף וכו' מימרא דרבא בסוף פ' הכונס: ומה שאמר אבל אם הפסידו בידים משלם של זהב ג"ז במימרא הנזכרת ויהיב טעמא משום דאמר ליה מאי הוה לך גביה להפסידו:

ומ"ש והשומר הזה מיד כשמקבל עליו לשמור או שאמר הנח לפני ונסתלקו הבעלים משמירתם חייב עליו אם פשע אע"פ שלא משך בפרק האומנים אהא דתנן שמור לו ואמר ליה הנח לפני שומר חנם כ' הרא"ש ואע"פ שלא משכו השומר דש"ת ושומר שכר חייבים כשקבלו עליהם לשמור כדמוכח בפרק השואל ויתבאר זה בארוכה בסי' ש"ז: ומה שאמר בשם הרמב"ם שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שמשיכה קונה בפ"ב מהלכות שכירות ובפרק א' ופ"ג מהלכות שאלה:

ומה שאמר וצריך לשמור כל דבר ודבר כראוי לו ואם שמרו כראוי לו ונגנב או נאבד פטור פשוט הוא דהא שומר חנם פטור בגניבה ואבידה ולא כתב זה אלא משום סיפא שכתב אבל אם פשע בו ולא שמר כראוי אע"פ שלבסוף נאבד באונס חייב כההוא דאפקידו זוזי גביה ואנחינהו בצריפא דאורבני וכו' בסוף פרק המפקיד (מב.):

ומ"ש שאל המפקיד פקדונו ואמר הנפקד איני יודע אנה הנחתיו הרי זה פשיעה וחייב ג"ז עובדא דאתא לקמיה דרבא ואמר כל לא ידענא היכא אותבינהו פשיעותא היא זיל שלים: כתב המרדכי בריש פרק המפקיד בשם סה"מ כל לא ידענא פשיעותא היא וחייב לשלם מיד ואין לדחותו ולומר המתן עד שיבוקש ואחזיר לך :

באו עליו גנבים וגנבו הפקדון ואילו צווח היו באים בני אדם להציל חייב דכיון שלא צווח פשע ואפילו אם באו עליו אנסים צריך לצעוק ולבקש אנשים שיעזרוהו וכו' ודוקא בחנם אבל אינו חייב שכר שיעזרו מבואר בגמרא ס"פ הפועלים (צג:):

(יא) פשע השומר ולא שמר הבהמ' כראוי ויצאה לאגם ומתה פטור אע"פ שתחלתו בפשיעה לענין זאבים וגנבים וכו' עתה שנאנסה שם על ידי מלאך המות פטור אבל אם גנבה גנב מן האגם ומתה בבית הגנב חייב וכו' בפרק המפקיד (לו:) איתמר פשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה אמר חייב רבא משמיה דרבה אמר פטור וידוע דהלכתא כרבא וכן פסקו הפוסקים ומפרש בגמרא טעמיה ל"מ למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור דפטור אלא אפי' למ"ד חייב הכא פטור מ"ט דאמרינן מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם ומודה רבא היכא דגנבה גנב באגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב מ"ט דאי שבקה מלאך המות בביתיה דגנב הוה קיימא. ופירש רש"י מה לי הכא וכו'. אבל התם גבי זוזי אם שמרן כהלכתן דקיי"ל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא נגנבו ואע"ג דקיי"ל דצריפא דאורבני אין דרך הגנבי' לבקש שם מעות ואונס הוא מיהו ע"י שלא שמר כדין שמירתן אבדו אבל פרה זו אם היתה בבית נמי היתה מתה: דאי גנבה גנב מאגם. שזהו דבר שהוא פשיעה אצל יציאתה לאגם ואע"פ שסופה מתה בי גנב חייב ולא אמרינן אי הוה בבית שומר נמי הוה מתה מ"ט משעת גניבה היא אבודה מן הבעלים דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא הילכך החיוב בא לו על שעת הגניבה:

(יג) העלה הבהמה לראש ההר ונפלה ומתה ה"ז פשיעה מתה שם כדרכה פטור לא העלה הוה לא מיבעיא אם עלתה בע"כ ונפלה ומתה שהוא פטור אלא אפילו לא עלתה בע"כ אלא היא עלתה מאליה פטור בס"פ הפועלים (שם) תנן עלתה לראשי הצוקים ונפלה ה"ז אונס העלה לראשי הצוקים וגפלה אינו אונס וכתב הרי"ף עלתה לראשי הצוקים ונפלה ה"ז אונס והוא שתקפתו ועלתה תקפתו ונפלה וכתב עליו הרא"ש טעמו משום דמסקינן הכי בפרק המפקיד והקשה עליו הראב"ד דהא דאסקינן הכי היינו אליבא דאביי דאמר גבי פשעבה ויצאה לאגם וכו' אוירא דאגמא קטלה ופריך ליה מסיפא דמתני' ואליביה מסיק שתקפתו ועלתה וכו' אבל רבא מוקי מתני' כפשטה דעלתא מאליה ונפלה פטור אע"פ שלא תקפתו דלא אמרינן איבעי ליה למתקפה וכי יאחזנה בזנבה וילך אבל אם העלה אותה חייב בנפלתה ואם מתה פטור ואמרינן מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם ותירץ הרמב"ן דאביי ורבא מיירי אליבא דרבה ולרבה ודאי אם עלתה מאליה ונפלה פטור ורבה לטעמיה דאמר בשמעתין לעיל מאי הו"ל למעבד הא נטרה כדנטרי אינשי אבל אנן דקיי"ל כרב פפא דאית ליה לעבורי חדא חדא ה"נ להכי יהיב ליה אגרא דאיבעי ליה לתקפה שלא תעלה להכי צריך לאוקמי תקפתו ועלתה תקפתו וירדה עכ"ל והא דקיי"ל כר"פ דאמר איבעי ליה לעבורי חדא חדא בשומר שכר הוא וכדקאמר להכי יהיב לך אגרא אבל בש"ח מודה ר"פ דפטור וא"כ הא דכתב הרי"ף והוא שתקפתו ועלתה וכו' בש"ש הוא אבל בש"ח אפילו לא תקפתו נמי הוי אונס וזהו שכתב רבינו ל"מ אם עלתה בעל כרחו וכו' ומה שאמר ברישא העלה הבהמה לראש ההר וכו' מתה שם כדרכה פטור היינו כרבא דאמר פשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה פטור משום דמלאך המות קטלה מ"ל הכא ומ"ל התם וכמו שנתבאר בסמוך: כתב מהרי"ק שאם היו חטים מופקדים בידו והניחם בבית אחד ונרקבו מחמת גשמים שירדו עליהם הוי פשיעה:

הניח הבהמה ונכנס לעיר ובא ארי ודרסה וכו' אין אומרים אילו היה שם היה מציל וכו' אלא רואין אם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור וכו' ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור וכו' בפרק המפקיד גבי פלוגתא דאביי ורבא בפשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה פסק רב אלפס כרבא דאמר פטור וכתב ע"ז ואי קשיא לך הא דגרסי' בפרק הפועלים איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי לא בעידנא דלא עיילי אינשי א"ה אימא סיפא ואם לאו פטור אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב דשמע מיניה דהיכא דתחלתו בפשיעה אפי' איתניס שלא מחמת פשיע' חייב ההוא מימרא דאביי ורבא הוא ולא עדיף מהאי מימרא דאית להו הכא וכבר דחייה רבא והאי מתניתא דרועה שהיה רועה כפשטה סבירא לן דאומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ודקא מוקי' לה אביי דעל בעידנא דעיילי אינשי וקא מוקים לה רבה דשמע קול ארי ועל שינוי הוא ולא סמכינן אשינויי אלא בין על בעידנא דעיילי אינשי בין בעידנא דלא עיילי אינשי אי הוה יכול להציל אפי' על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות שכירות וז"ל רועה שהניח עדרו ובא לעיר בין בעת שדרך הרועים להכניס ובין בעת שאין דרך הרועים להכניס ובאו זאבים וטרפו ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל ע"י רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם עכ"ל: וכתב ה"ה כן פסקו בהלכות ולפי סברתם דין הברייתא הוא אפי' דעל בעידנא דעיילי אינשי ודוקא בשומר שכר אבל בש"ח שנכנס בעת שדרך הרועים ליכנס ודאי פטור שאין זו פשיעה וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ופשוט הוא עכ"ל. ומשום דרבינו בסימן זה בדיני ש"ח מיירי לפיכך כתב שאם נכנס בשעה שדרך בני אדם ליכנס פטור אפי' אם היה יכול להציל אם היה שם. ומ"ש בשם הראב"ד דחייב ולא דמי לפשע בה ויצאה לאגם ומתה וכו' כן כתב נ"י בשמו בפרק המפקיד ובס"פ הפועלים וגם הרא"ש בפרק המפקיד אחר דברי הרי"ף שכתבתי בסמוך כתב ועי"ל דהתם בא האונס מחמת הפשיעה דדילמא אי הוה התם הוה מקיים ביה גם את הארי גם הדוב הכה עבדך כדאמרינן בפרק המקבל (קו.) ואיפשר דאף מפני אדם חלש בורחין כדכתיב (בראשית ט') ומוראכם וחתכם וכו':ומ"ש רבינו וכן עיקר אינו עיקר דכיון דהרי"ף והרמב"ם מוסכמים לדעת אחת והרא"ש אינו חולק עליהם אין לזוז מדבריהם:

כל דבר ודבר צריך לשמרו כראוי לו כתב הרמב"ם כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון יש פקדון שדרך שמירתו להניח בבית שער וכו' בפ"ד מהלכות שכירות ודברים פשוטים הם ומבואר בפ' המפקיד (מב.) שאין שמירת כל הדברים שוה:

ומ"ש השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו ונגנב או נאבד משם אפילו נאנס משם וכו' ה"ז פושע וחייב זה ע"פ מה שנתבאר בסי' זה גבי עובדא דצריפא דאורבני דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב:

ומה שאמר אע"פ שהניח הפקדון עם שלו אם המקום ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב הוא ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק המפקיד ועיין בכתבי מה"ר איסרלן סימן רי"ג וכתב המרדכי הניח הפקדון עם שלו משמע שנתנו בתיבה בחדרו ואפ"ה בעינן מקום הראוי לשמירה מאש ומגניבה : כתב המרדכי בפ"ב דב"ק סתם תיבות חתורות הן אצל עכברים וחייב הנפקד אם הניח בגד שם ואכלו העכבר שהיה לו לשום על הנס:

כספים אין להם שמירה אלא בקרקע מימרא דשמואל בפרק המפקיד (שם):ומ"ש ויתן עליהם עפר בגובה טפח או יתנם בכותל בטפח התחתון הסמוך לקרקע או בטפח העליון הסמוך לקורה שם בגמ':ומ"ש אפי' לא יתנם באמצע עובי הכותל רק שיכנס טפח בתוכו כך כתב הרא"ש שם וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שכירות אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו הגנבים שם ויגנבו ודע דסוגיא דגמרא הכי איתא בפרק המפקיד אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע והאידנא דשכיחי גשושאי אין להם שמירה אלא בשמי קורה והאידנא דשכיחי פרומאי אין להם שמירה אלא ביני אורבי אמר רבא ומודה שמואל בכותל א"נ בין הקרנות והאידנא דשכיחי טפוחאי אין להם שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע או בטפח סמוך בשמי קורה. ופרש"י גשושאי. מגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל: בשמי קורה. בגג מתחתיו: פרומאי. שוברי התקרה: ביני אורבי. בין שורות הבנין בכותל: טפוחאי. מטפחים בכותל לידע אם יש שם חלל: או בטפח הסמוך וכו'. וכולן בכותל עכ"ל ואיכא למידק כשם שחשש הרמב"ם לטפוחאי ומש"ה כתב אבל לא באמצע הכותל למה לא חשש לגשושאי ולא הו"ל לסתום ולכתוב שכספים אין להם שמירה אלא בקרקע. שומר שכר ששמר כספים בקרקע ונגנבו אם הוא חייב או פטור עיין במרדכי שם: וכתוב עו"ש היכא שנתנו במקום המשתמר מאש ומגנבים כגון בכיפה שתחת הקרקע או שע"ג הקרקע פטור: וכתב עוד המפקיד אצל חבירו דברים שאין נשמרים בקרקע שמתקלקלין ויש לנפקד כיפה של אבנים ע"ג הקרקע חייב ליתנם בכיפה ואם לא עשה כן חייב: כתב הר"ש בר צמח ראובן שנתן ארנקי לשמעון שיעבירנו מפתח העיר והעבירו והכניסו בחנותו ונגנב משם אפי' לפי דין התלמוד דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע פטור שהרי לא לקחו מידו אלא על דעת להעבירו מפתח העיר ויכנס אחריו ויטול את שלו וכדאמר שמואל דבע"ש לא אטרחוהו רבנן:ומ"ש לא הטמינם כראוי אפי' נתנם בתיבתו ונעל בפניהם ונגנבו או נאבדו חייב כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ופשוט הוא שהרי סתם אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע:ומ"ש ואם הפקידו אצלו בע"ש סמוך לחשיכה אין צריך לטמנם עד מוצאי שבת ובמ"ש צריך לטמנם מיד ואם לא טמנם מיד הוי פושע שם אמר רבה ומודה שמואל בע"ש בין השמשות דלא אטרחוהו רבנן ואי שהה למ"ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו מיחייב וכתב הרא"ש בע"ש בין השמשות פירוש סמוך לערב ולא בין השמשות דלא אטרחוהו רבנן לפי שהוא טרוד בכבוד שבת: ומה שאמר ואם המפקיד ת"ח וכו' שם ואם צורבא מרבנן הוא סבר דילמא מיבעי ליה זוזא לאבדלתא ופרש"י ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד שהוא חרד על מצות הבדלה על הכוס אמר השומר דילמא מיבעי ליה זוזא לאבדלתא להכי לא קברינהו ופטור וכתב הרא"ש ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד אין חייב עד אור הבוקר דאמר דילמא מיבעי ליה זוזא לאבדלתא והרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות שכירות ואם ת"ח הוא אינו חייב עד שישהה אחר שיבדיל כדי לקרבן וכתב ה"ה כך נמצא במקצת ספרי רבינו והלשון מורה אם כך הוא שעל הנפקד הוא אומר כן ואין זו עיקר הנוסחא אלא ואם ת"ח הוא המפקיד וכן מוכיח בהלכות וכן פרש"י ז"ל ובהשגות ואם ת"ח הוא המפקיד א"א ואם ת"ח הוא הנפקד עד כאן מכאן אתה רואה שנוסחת רבינו היא כמו שכתבתי ועיקר עכ"ל וטעמא דהרא"ש שכ' עד שיאור היום היינו משום דכוליה לילה סבר שמא נתעסק באיוה ענין והשתא אתי למשקל זוזא לאבדלתא והרמב"ם שכתב עד שישהה כדי לקברן אחר שיבדיל סבר דאין דרך צורבא מרבנן להתעסק במידי קודם הבדלה הילכך כיון שהבדיל הנפקד ולא אתא המפקיד תו ודאי לא מיבעי ליה זוזא לאבדלתא דאם איתא דמיבעי ליה לא היה מאחר כולי האי מלמיתי ומכל מקום תמיהא לי דאפי' לא הוו לא מפקיד ולא נפקד צורבא מרבנן אמאי מחייבים לנפקד אי לא קברינהו קודם הבדלה ולהרא"ש שפירש דבמפקיד צורבא מרבנן זימניה עד אור הבקר ניחא ויש לתמוה על רבינו דשבק פירושא דאבוה ורביה הרא"ש ונקט פירושא דהרמב"ם: כתב המרדכי בע"ש בין השמשות לאו דוקא בין השמשות אלא אפילו מחצי היום ואילך:

כתב הרמב"ם הורו מקצת הגאונים שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו מהרה וכו' בפרק ד' מהלכות שאלה ופקדון:

כתב ה"ר יהודה ברצלוני ודאי כך הלכה וכו' אבל כך קבלנו מרבותינו שלא נאמר זה אלא בשעה שגנבים מצויים וכו' וכתב א"א ז"ל וראוי לסמוך על קבלתו דהכי איתא בירושלמי וכו' בפרק המפקיד ועוד הביא הרא"ש ראיות לדבריו ובסוף כתב וכן ראוי לדון והרמב"ן ג"כ כתב על דברי הר"י ברצלוני כיון שקבלה היא נקבל בסבר פנים יפות והביא ראיות לדבריו מגמרא דידן ומהירושלמי דכספים נמי אם נעלם כראוי כדרך כל אדם בשלו פטור והיינו דאמרינן האידנא דשכיחי גשושאי וטפוחאי ופרומאי אין להם שמירה וכו' אלמא הכל לפי הזמן והכל לפי המקום ודברי שמואל אינם גזירה אלא דברי טעם שכך דרך שמירתן באותו הזמן ובאותו המקום ואמרו בירושלמי אימתי אמרו ש"ח נשבע ויוצא בזמן ששמרן כדרך השומרים נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן בסדינו והפשילן לפניו ונתנם בשידה תיבה ומגדל נגנבו או נאבדו פטור מלשלם וחייב בשבועה וכו' עד נתנם במקום הרגיל את שלו אם היה רחוי לשמירה פטור ואם לאו חייב ורבינו הגדול כתבו בהלכותיו אלא שדילג בו ולא כתב אלא נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו ולא ידעתי אי משום דדחי ליה מדשמואל דהא דירושלמי ודאי בכספים היא או שקצר כמנהגו ומיהו מה שכתב ממנו ראיה לדבריו דאמר נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור דאכספים קאי בירושלמי ואיהו נמי אמתניתין מייתי לה ועוד לשון נתכם במעות אלמא במקום שרגיל כל אדם ליתן את שלו פטור שזהו ראוי לשמירה ולא נאמרו דברי שמואל אלא באותו זמן ובאותו מקום דהוו שכיחי אנסי בכספים כדברי הר"י ברצלוני שקבל מרבותיו ז"ל עכ"ל וכן כתב נ"י בשם הר"ן ז"ל וכן כתבו תלמידי הרשב"א כדברי הר"י ברצלוני וכתבו עוד ובזמן שהגנבים מצויים אין להם שמירה אלא בקרקע והיינו דשמואל ומש"ה כתבוה כל המחברים להא דשמואל עכ"ל ומדברי הרמב"ם לא משמע הכי שכתב סתם להא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ולא חילק בין זמן לזמן ונראה דמשום הכי לא הזכיר ה"ה הא דהר"י ברצלוני. ומ"מ נראה לי דהשתא לדידן להרב רמב"ם ז"ל נמי אין כספים צריכין שמירה בקרקע שהרי הדבר ידוע שאין דרך בני אדם עכשיו לשמור כספים בקרקע וכל המפקיד על דעת שישמור כדרך שבני אדם רגילין לשמור באותו זמן הוא מפקיד. והמרדכי כתב בשם רבינו תם דהא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע דוקא לדידהו שהיו לשם בתים רעועים בשדות אבל לדידן האידנא אין צריכים שמירה בקרקע והביאו מהרי"ק בשורש קל"א וכתב עוד מהרי"ק בשורש ו' נלע"ד דאפי' בימי התלמוד לא אמרו שיצטרך הנפקד לקברם בקרקע אלא בסתם מפקיד אצל חבירו לשמרם אבל מפקיד אצל חבירו מעות כדי שיעסק בהם וירויח בהם פשיטא דהוי כמו שאמר לו בפירוש שאין מצריכו לקברו בקרקע דאטו בכל פעם שירצה להתעסק ולעשות בהם סחורה יצטרך מרא וחצינא כדי להוציאם מן הקרקע פשיטא דכל דיינא דדאין כי האי גוונא לאו דיינא הוא עכ"ל ובתרומות הדשן סי' של"ג האריך בדינים אלו: וכתב עו"ש שאם הטמין כר מלא זהובים תחת המיטה הוי שמירה מעולה שהוא מקום שאין האנסים וגנבים נותנים לב שיש שם שום ממון: ואם הניח בני אדם נכרים ליכנס ואח"כ לא נמצא הפקדון ע"ש:

ואם התנה הנפקד ע"מ שלח אטמנם בקרקע וכן כל דבר ודבר שיניחנו עם שלו הכל לפי תנאו:

צרר המעות בסדינו והפשילו צאחוריו ונגנבו או נאבדו חייב שצריך שיהו בידו עד שיטמנם משנה וגמרא בפרק המפקיד שם: ומה שאמר או שיהיו צרורים ומונחים לפניו על בטנו וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שכירות וכתב עוד ואם לא קשרן בדרך הזאת אפי' נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה ופשוט הוא:

נתן המעות או הפקדון בידו והוא נתן ביד בניו או בנותיו הגדולות או ליד אשתו ושמרו כראוי ונאבד או נגנב פטור וכו' שכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד משנה וגמרא בפרק המפקיד (שם) ופרש"י כל המפקיד וכו' ע"ד שלא יהא שומר נמנע מלמסרן לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד וכו' המרדכי בריש פ' הכונס (נו:) אהא דאמרי' דאורחיה למימסר' לברזיליה וכן הדין לכל אדם שמסר למי שידוע שרגיל למסור לו ובפ' המפקיד כתב דכל בני ביתו בכלל אשתו ובניו הם: (ב"ה) עיין בסימן ע"ב תשובת הרא"ש על מי שהיה בידו משכון וטען בגד הקטן שאלו ממני בשמך ונתתיו לו: ומה שאמר ואם לא שמרו כראוי ונגנב או נאבד כתב הרמב"ם שאם הודיעם שהוא פקדון דפטור ודינו של המפקיד עמהם ואם אין לו לשלם הוא מפסיד בפרק י"ד מהלכות שאלה הביא עובדא דאיתא בפ' המפקיד (מב.) וכתבו רבי' בסמוך ההוא דאפקידו גבי' דמי יהבינהו לאימיה נתנן בארגז ונאבד ואמר רבא היכי נדיינו דייני להאי דינא נימא לדידיה זיל שלים אמר כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לאימיה זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו נימא ליה אמאי לא אמרת לה אמר כ"ש דכי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרא בהו וכתב ע"ז מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהן חייבים לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכתב ה"ה כתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאפי' אין להם לשלם שהשומר פטור וכן עיקר וגם זה בכלל דברי רבינו עכ"ל:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש בפרק המפקיד על עובדא הנזכר כתב נימא לדידיה זיל שלים כדין שומר שמסר לשומר שחייב כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד כי יודע שכל אשר לו מוסר בידם ולדעת כן הפקיד בידו ולא מצי למימר אינהו לא מהימני לי בשבועה מיהו אם פשעו הם ואין להם לשלם חייב הוא לשלם דאי לא תימא הכי כל פקדון המופקד בידי אדם יאכלוהו אשתו ובניו ואין להם לשלם ויפטור גם הוא והאי דקאמר נימא לאימיה זילי שלימי לא בשביל שיפטר הוא אם אין לה לשלם אלא לענין דינא קאמר אי מחייבה איהי לשלם לבנה או לא וכן כתבו התוס' והמרדכי בשם ר"ת וכן נראה דעת בעה"ת בשער מ"ט ועיין במרדכי בפ' הנזכר ועיין בסימן ע"ב: כתב מהרי"ק בשורש ו' מי שהופקד בידו ארנקי ומת אין לחייב אלמנתו מה שנמצא חסר מאותו ארנקי: כתב המרדכי בפ' המפקיד שהמפקיד דבר לחבירו ונתנו לאשר על ביתו ונרקב חייב לשלם מפני שהיה לו להודיעו:

מסר הפקדון לבניו או בנותיו הקטנים מבואר במשנה פרק המפקיד (שם): ומה שאמר או לידו עבדו בין גדול בין קטן כ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' שאלה ונראה דטעמו משום דסתם עבדים גזלנים הם ואין המפקיד מפקיד על דעתם והמרדכי כתב בפ' המפקיד אם הניח שמעון עבדו או אחד מבני ביתו בספינה עם הדבר שלו לא הוי שומר שמסר לשומר וכתב עוד שם הרמב"ם דה"ה אם מסרם לאחד מקרוביו שאינם שרויים עמו בבית ואין סמוכים על שלחנו שדינו כמסרן לאחר ובהג"א פרק המפקיד כתוב היכא שידוע בודאי שהנפקד אין רגיל לשמור פקדון בעצמו אלא בבירור שכל פקדון שמפקיד בידו הוא מוסר לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל הו"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור ונסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי עכ"ל ואפשר דבכה"ג מודה הרמב"ם שאע"פ שאינו שרוי עמו בביתו ואינו סומך על שלחנו כיון שהכל יודעים שכל פקדון שמפקידים בידו הוא מוסר לשל תחתיו וכתב המרדכי בפרק המפקיד דשכירו או שותפו של אדם שדרך בני אדם להניח את שלהם בידם פטור והביא ראיה מדאמרינן בפרק הכונס מאי מסרה לרועה לברזיליה דאורחי' דרועה למימסר לברזיליה ואפשר דבהא נמי מודה הרמב"ם ז"ל אע"פ שאינו שרוי עמו בביתו ואינו סמוך על שלחנו דלא מיעט אלא א' מקרוביו שאינם שרויים עמו וכו'. (ב"ה) וכתב הריטב"א על דעת אשתו הוא מפקיד פירוש על דעת אנשי ביתו ודוקא בשומר חנם:

ומ"ש רבינו דשומר שמסר לשומר חייב אפילו שומר חנם שמסר לש"ש וכו' בפרק המפקיד (לו.) איתמר שומר שמסר לשומר רב אמר פטור ורבי יוחנן אמר חייב וידוע דהלכה כרבי יוחנן אמר אביי לטעמיה דרבי יוחנן לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם אלא אפי' שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלוייה עלייה לשמירתו חייב דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ופרש"י חייב. אפילו באונסים ובתר הכי אמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב ל"מ ש"ש שמסר לש"ח אלא אפילו ש"ח שמסר לש"ש חייב מ"ט דא"ל את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה וכתבו התוס' את מהימנת לי בשבועה ולכך היכא שהשומר הראשון יכול לישבע על האונס או שהיו עדים בדבר פטור ואפי' מסר לחש"ו ומתה ברשותם כיון דאף בבית שומר ראשון היתה מתה דמלאך המות קטלה מ"ל הכא ומ"ל התם וסובר רבא שזהו טעמו של ר' יוחנן ולא כאביי דאמר משום דאין רצוני וכו' וכן הלכה כרבא ולא כר"ח דפסק כאביי עכ"ל וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כרבא וז"ל הרי"ף על מימרא דרבא ש"מ דהיכא דאיכא עדים שנטרה שומר בתרא כי אורחיה ונאנסה לא מיחייב שומר קמא לשלומי דהא ליכא שבועה דלימא ליה את מהימנת לי שבועה ואע"ג דמסר פקדונו ליד אחר בלא רשות ואמרינן בגיטין אין השואל רשאי להשאיל וכו' ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד לא מיקרי פשיעה עכ"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות. וכתב הרב המגיד בשם המפרשים דה"ה אם השומר הראשון יכול לישבע שנאנם אם ראה הוא שפטור אע"פ שאין שם עדים שהרי אין כאן טעם לומר זה אינו נאמן ואתה היית נאמן שהרי הראשון נשבע על כך ופשוט הוא עכ"ל וכתב רי"ו בנ"ל ח"ב על דברי הרי"ף נראה מדבריו שאפי' יש עדים שנאנסה ואין עדים ששמרה כראוי חייב שומר. ראשון מאחר שנשאר על השומר השני שום שבועה אבל מ"מ אם יש עדים שנאנסה ונטרה כאורחא ולא פשע ולא שלח בה יד פטור ועיין במרדכי פרק המפקיד: ומה שאמר רבינו ואפילו אם ידוע לכל שהשני אדם טוב וכשר יותר מן הראשון כ"כ שם הרא"ש וז"ל ואפילו אי ידעי כ"ע שהוא אדם טוב וכשר יותר מן הראשון יראה דמצי למימר את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי דאין לך להאמין עלי בשבועה כל מי שאין לי עסק עמו וכתב רבי' ירוחם שיש מי שחולק על זה: וכתב מהרי"ק בשורש ו' דהא דאמרינן אין השואל רשאי להשאיל וכו' היינו אפי' כשהשומר הראשון קל שבקלים והשני אדיר שבאדירים:ומ"ש אבל אם נתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד להפקיד בידו נשבע השני ששמרו כראוי ונפטר הראשון בפרק המפקיד (שם) הנהו גינאי דכל יומא הוו מפקידי מרייהו גבי ההיא סבתא יומא חד אפקדינהו גבי חד מינייהו שמע קול הלולא נפק אזל אפקדינהו גבה דההיא סבתא עד דאזל איגנוב מרייהו אתא לקמיה דרב פטריה מאן דחזא סבר משום שומר שמסר לשומר פטור ולא היא שאני התם דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקידי ועיין במרדכי וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות שכירות עבר השומר הראשון ומסר לשומר השני וכו' אפילו היה הראשון ש"ח ומסר לש"ש חייב שהרי יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להשביע וזה אינו נאמן לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני הרי השומר הראשון פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו והוא שלא ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם או שהיה שאול אצלו והפקידו אצל אותו השני בשכר הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אמ"פ ששאל או שכר בבעלים הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו ה"ז פטור כיצד שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לש"ח אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה הרי השומר הראשון פטור וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וכתב במישרים נ"ל ח"ב כתב הרמב"ם שאם מיעט בשמירתו כגון שמסרה שומר שכר לשומר חנם שחייב אע"פ שהבעלים רגילים להפקיד אצל שומר השני עד שיביא עדים השומר השני שמתה כדרכה ותמהו עליו רוב הפוסקים דמאחר שרגילים בעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון ואפי' שמיעט בשמירתו שנתנו לשומר חנם עכ"ל. כתב הריטב"א דהא דאמרינן דאי מסר למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו פטור דוקא שלא העני ולא נעשה חשוד בינתים וכתב מהר"י וויי"ל בתשובה וז"ל אם לאה האמינה לו חדא זימנא או תרי זימני דילמא לפעמים האמינה לו מחמת דוחק וכיון דלא אשכחן שהורגלה תדיר מצי לאה למטען אין רצוני וכו' וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב לפיכך אם היה דרך בעלים להפקיד דבר זה תמיד אצל השומר השני השומר הראשון פטור ומדנקט תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ"ל ואין דבריו נראים לי שהרי כתב הרמב"ם בסוף דבריו שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו והאי טעמא שייך אפי' במאמינו לפרקים (ב"ה) ועוד דלפי דברי מוהר"י ויי"ל צריך שיפקיד אצלו תמיד בכל יום ואם יחסר יום או יומים שלא הפקיד אצלו לא וזה דבר שלא על דעת והוא עצמו מורה בכך דהא לא נחית בההוא עובדא אלא משום דלא הפקירה אצלו אלא חדא זימנא או תרי הא אם הפקידה אצלו פעמים יותר מודה דפטור אע"פ שלא היתה מפקדת אצלו תדיר בכל יום והשתא נמי תקשה ליה לפי דרכו כיון דלא בעינן שיפקיד אצלו תדיר איזה גבול ושיעור יהיה לו להקרא מפקיד אצלו תדיר אלא ודאי דמאי דנקט וכו': דמאי דנקט הרמב"ם תמיד לאו דוקא ולישנא דגמ' נקט דאמר שאני התם דכל יומא אינהו גופייהו גבי סבתא הוי מפקדי ואפשר דנקט תמיד לאפוקי אם הפקיד אצלו בשעת חירום וכיוצא בזה דבאותם זמנים שהם זמני טרדה ובהלה לפעמים אדם מפקיד נכסיו אפי' אצל מי שאינו נאמן אצלו לסבות מתחדשות כפי הזמן ולכן אין לומר שהוא מחזיקו לנאמן על ידי שהפקיד אצלו אלא אם כן הפקיד אצלו בשעת ישוב ושופי ועל זה מורה תיבת תמיד ועוד יש לומר דנקט תמיד לאפוקי אם היה רגיל להפקיד אצלו ואח"כ העני הנפקד או נעשה חשוד דהא ודאי אין מה שהיה רגיל להפקיד אצלו קודם לכן הוכחה שהוא מחזיק אותו עכשיו לנאמן וכמו שכתבתי בסמוך בשר" הריטב"א ז"ל ועוד יש לדקדק כן ממה שכתב שהרי הוא אומר לבעלים וכו' אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה דמשמעו דומיא דאמש בעינן שאין דרך להשתנות הנפקד מיום ליום הא אם נשתנה ונעשה עני או חשוד לא ויש לדקדק עוד בלשון הרמב"ם דמשמע דדוקא כשהיה זה רגיל להפקיד אצלו אותו דבר בעצמו אבל אם היה רגיל להפקיד אצלו דברים אחרים אם לא היה רגיל דבר זה שמסר לו שומר הראשון חייב והוא דבר תימה דכיון שהוא מאמינו בממון מה לי מאמינו לדבר זה מה לי מאמינו לדברי' אחרים ונראה דדבר זה דנקט לאו דוקא אלא סירכא דגמר' נקט ואחא דקאמר דמרייהו דאפקידו גבי חד מינייהו הוו מפקדי כל יומא גבי סבתא ומעשה שהיה כך היה אלא שקשה בעיני שכפל פעמים דבר זה משמע דדוקא נקט ואפשר דנקט דבר זה לומר דדוקא עד אותו שיעור שהיה דרכו להפקיד אצלו הוא דפטרינן לזה אבל יותר מכך לא פטרינן ליה דדילמא לא היה מאמינו ביותר מאותו שיעור ודבר זה צריך תלמוד ועיין במהרי"ק סי' ע"ז: ומה שאמר רבינו וכן אם יש עדים ששמר השני כראוי ולא נשאר עליו שבועה וכו' פטור הראשון כבר נתבאר בסמוך: והיכא דנתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד להפקיד בידו ופשע בו השני ואין לו ממה לשלם כתב בעל התרומות בשער מ"ח שדינו שוה למוסר פקדון לאשתו ופשעה בו ואין לה ממה לשלם וכתבו רבינו בסי' ע"ב גבי ראובן שמשכן משכונו לשמעון והלך שמעון ומשכנו ללוי: כתבו תלמידי הרשב"א שומר שכר שמסר לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילין להפקיד אצלו דעת הרמב"ן שאילו נשבע השני שהוא ש"ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שאבדה שהראשון הוא חייב שהרי זה פטור בשבועתו וכיון שהוא פטור ואומר שנגנבה או שאבדה אע"פ שאין אנו יודעים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכן היכא שאינו רוצה לישבע השני שמתה כדרכה או שהלך למ"ה הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני או בפשיעה וחייב השני וכן כתב מורי ר"ש אבל דעת רבי' דש"ש שמסר לשומר חנם ואין השני רוצה לישבע שהלך לו שהראשון פטור ואפילו הלה תובעו בברי שנגנבה מפני שזהו טוען שאינו יודע אם נגנבה והוא חייב או אם נאנסה או מתה בפשיעה והוא פטור והו"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור עכ"ל . האומר לחבירו תן לי מה שנתתי לך והוא אומר נתתיו לאשתך עיין במרדכי פרק המפקיד: שומר שמסר לשומר לפני בעל הפקדון ונגנב או נאבד פטור שם. עו"ש על הטוען לחבירו נתתי לך חפץ לקשרו בחבילתך וקשרתי שמתו בספינ' ולא נכנסת בה ואיני יודע מה נהיה בו והלה משיב מה שעשיתי בשלי עשיתי בשלך ושללו עכו"ם הספינה: כתב הרשב"א שאלת ראובן היה חייב אלף דינרין לגזבר העיר והיו לו חבית של יין בביתו ונתיירא שמא יתפסנו הגזבר בחובו ופייס משמעון שיצוה להעביר היין מביתו לבית לוי וכן עשה ופייס ראובן לשמעון שיערים ויקנה היין מהגזבר ויאמר לו שאין בו אלא מאה קבין וכן עשה ואח"כ בא אשת ראובן ומכרה היין בבית לוי ונתנה דמי צ' קביו ליד שמעון והוסיף שמעון משלו דמי י' קבין ופרע לגזבר עכשיו תובע ראובן משמעון תן לי דמי ק"ק קבי יין שהפקדתי בידך. תשובה איני רואה שיהא חייב שמעון כלום שאפילו ש"ח אינו שהיין לא היה בבית שמעון אלא בבית לוי ובמצותו של ראובן נתנו שם ואם עמדה אשת ראובן או אחר ומכרוהו למה יתחייב שמעון בשמירתו ואם שהעביר ע"י כתפים מבית ראובן לבית לוי נראה שאף ראובן מודה שלא נמדד באותה שעה ככל עצמו של ראובן אינו טוען אלא ששמעון מכרו או אחר על ידו ושהוא לא צוה וכאילו טוען שבשעת המכירה נגנב מה שנגנב ובאותה שעה לא היה שמעון שומר של ראובן שכבר כלתה שליחותו ושמירתו שהוא לא היה חייב לשמרו בבית לוי ואפילו שבועת היסת אין כאן אלא אם ירצה יחרים חרם סתם: ראובן שמת ומאימת המלך לקח הפקיד שלו כל הנכסים והפקידם ביד שמעון ועכשיו טוען שמעון שראובן היה חייב לו מלוה על פה ותופס הנכסים ההם בעד חובו בתשובת הרא"ש כלל ק"ו סימן א' ועיין בסימן ע"ה: אם בא אנס לביתו ליטול הפקדון ונתחלף להן ונטלו חפץ השומר עיין בהגהות מרדכי דבתרא פ"ד: בתשובות מהר"י ויי"ל הנפקד יוציא הפקדון ולא יכול לכוף בעל הפקדון שיתן לו פוטרים על כל תביעות וטעמא משום דאיתא במרדכי פ"ק דב"מ דיש פוסקים שלא יכול אדם לעכב פקדון או הלואה ולומר אתה חייב לי מנה ולפי דבריהם הוי כ"ש דהא אפילו מממון לממון אחר לא אמרי' מגו אע"ג דממון דמיא לממון ומכ"ש דל"א מגו שיתן פיטור דלא דמי לממון הפקדון או ההלואה דהוי תרי מילי ואפי' לרבינו יואל והמיימון דאם יכול להחזיק בפקדון או בהלואה ולומר אתה חייב לי ממ"א היינו דוקא על ממון אחר דחדא מילתא היא אבל בכה"ג דלא טען רק שיתן לו פיטור דלא דמי לממון כ"ע מודו דלא יכול לעכב בידו ממון חבירו עכ"ל: שני שותפין שהיה להם תייבה ידועה לשום בו עסקם וקנה אחד מהם חפץ ואמר לחבירו שהמפתח בידו שים חפץ זה בכיסך עד שתשים אותו בתיבה ואבד החפץ קודם שיתננו תוך התיבה תשובת הרא"ש בסוף כלל פ"ט: קהל שאנסו לראובן הנפקד בכח חרם לתת הפקדון של שמעון למס בכלל ט' סי' ג': אשת איש ששאלה חפצים ואבדו בסוף כלל ל"ט: דין מפקיד אצל שנים עיין בנ"י בפ' המפקיד גבי שאל מהשותפין ושילם לאחר וכו':

ההוא דאפקידו גביה דמי יהבינהו לאימיה ולא הודיעה שהיו פקדון בידו נתנתן בארגז ונאבדו ומסקינן שהוא ישבע שמסרן לידה ויפטר אע"פ שלא הודיעה שהיו של פקדון וכו' והיא תשבע שנתנתן בארגז ונאבדו שם ופטור בס"פ המפקיד:ומ"ש ואינה צריכה לישבע שלא הודיעה שהיו של פקדון אע"פ שהיתה חייבת אילו היתה יודעת שהיו של פקדון מפני שאין המפקיד יכול לטעון ודאי וכו' כך כתב הרא"ש שם:ומ"ש שהיתה חייבת אילו היתה יודעת שהיו של פקדון הוא מפני שהיה לו לקברו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע בזמן חכמי התלמוד וכמו שנתבאר בסימן זה וכתב ה"ה בפ"ד מהלכות שאלה דהא דמצריכינן לבן שישבע משום דזוזי לאו דבר מסויים הוא והאם לא היתה יודעת אם המעות שנתן לה בנה היו מעות הפקדון לפיכך צריך הבן לישבע שהם הם אבל בדבר מסויים כגון כלי או כסות וכיוצא באלו נשבע שני ולא ראשון עכ"ל וכ"כ נ"י בשם הר"ן:

ההוא דאפקידו גביה כריא דכשותא והו"ל לדידיה נמי כריא דכשותא אמר לשלוחו לך הטל מזה הכשות לתוך השכר והלך והטיל משל הפקדון ואסקינן אם הוא בענין שיוכלו הבעלים להרגיש שהטיל משל הפקדון וכו' ג"ז בס"פ המפקיד שם כתב נ"י בשם הר"ן דדוקא משום שהיה ש"ח הוא דנפטר קצת בטענה זו אבל ש"ש הו"ל לפרש ולמימר ומהא לא תרמי וכתבו התוספות דבפרק התקבל (סהי) משמע שאם היו שני מינים אע"ג דלא א"ל מהאי לא תרמי הוי קפידא וגבי הבא לי מן החלון והביא מן הדלוסקמא דשליח מעל אף גב דמין אחד הוא התם מיירי שלא היו במקום אחד והכא מיירי שהיו בבית אחד:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ז"ל דבין כך ובין כך השומר צריך לישבע שכך אירע בפ"ד מהלכות שאלה ופשוט הוא:

בד"א שאינו חייב אלא בפשיעה בסתם שומר אבל התנה שיתחייב אפילו באונסין חייב בס"פ הפועלים (צד.) תנא מתנה עם ש"ח להיות כשואל במאי בדברים אמר שמואל בשקנו מידו ורבי יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה וידוע דהלכה כרבי יוחנן וכן פסקו הפוסקים: כתוב בתשובות הרשב"א סי' אלף וג' הפקיד אצלו וקבל עליו אחריות סתם הוי כש"ש ולא כשואל ועיין במישרים נ"ל ח"א מ"ש בשם רבינו מאיר :

ואם בשעה שקיבל עליו הנפקד לשמור היה המפקיד עושה לו שום מלאכה בין בחנם בין בשכר פטור הנפקד היינו מדכתיב גבי שואל אם בעליו עמו לא ישלם פירוש עמו במלאכתו ובר"פ השואל (צה.) יליף דה"ה לשאר שומרין ותניא תו התם שם היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה ואף ע"פ שממה שכתב רבי' ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור משמע דבתר שעה שקבל עליו לשמור אזלינן: (ב"ה) וכמו שכתב לעיל בסימן זה בשם ר"י והרא"ש דמשעה שקבל עליו לשמור חייב אע"פ שלא משך: כבר כתב אח"כ בשעה שמשך הפקדון לשמרו וכך הם דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות שכירות: (ב"ה) ויש לתמוה על דברי רבינו דנקט רישא כמר וסיפא כמאן דפליג עליה: ומ"ש בין בחנם בין בשכר כן משמע בפרק השואל (דף צז.) דאפילו א"ל אשקיין מיא מיקרי בעליו עמו: ומה שכתב אם פשע ונאבד בריש פרק השואל (צה.) איתמר פשיעה בבעלים פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור ופסקו הפוסקים כמאן דפטור: ומה שכתב לא שנא אם המפקיד השכיר או השאיל עצמו לנפקד בשעה שמשך הפקדון לשמרו ל"ש שהיה שכור או שאול לו תחלה מבואר במשנה ר"פ השואל:ומ"ש כיון שהיה עמו בשעה שמשך הפקדון לשמרו אע"פ שלא היה עמו בשעה שנאבד פטור וכו' ואמרינן היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה הוא הברייתא שכתבתי בסמוך:ומ"ש וה"ה לכל השומרים הוא מה שכתבתי דבר"פ השואל יליף משואל לשאר שומרים:ומ"ש אבל אם לא היה עמו בשעת משיכת הפקדון אפי' שהיה עמו בשעת אבידה חייב היא הברייתא שכתבתי בסמוך:ומ"ש ודבר זה יתבאר עוד לקמן בדין שואל הוא בסי' שמ"ו ועיין בנ"י פרק האומנין גבי הנהו אהלויי דיני שומרים וכמה חילוקים וטענות ביניהם במהרי"ק שורש קנ"ה. נפקד שטען שהמפקיד כתב לו להוציא לצרכו סך זהובים והלה מודה שכתב לו כן אבל אמר לא הוצאת כ"כ אם נאמן הנפקד בשבועה עיין בת"ה סימן של"ה: כתב בכלל פ"ו סי' ו' כל מה שהוצרך הנפקד ליתן למלך בשביל מה שהיה בידו מפקדון ראובן הממון שהפסיד יקח מהפקדון ועיין בהריב"ש סי' קע"ו: כתב במישרים נ"ל ח"א אם נאנס שום דבר שהוא חייב לשלם לא נשתעבדו הנכסים שלו משעה שנשאלה או שנפקדה בידו אלא משעה שנאנסה בפרק הגוזל עכ"ל: כתב הריב"ש בסימן נ"ב אם יתן הנפקד הפקדון לבא לירש מחמת קורבה הנה האשה תוציא ממנו בדיני עכו"ם ואינו מן הדין שיהא הנפקד לוקה בעד הפקדון וכמו שכתב הרמב"ם פרק ז' מהל' שאלה אצל נפקד שרוצה לפרש בים או בשיירא ע"כ והר"ש בר צמח חלק עליו וכתב שאין אוסרים פקדונו של זה ביד זה מפני יראתו שמא יבוא אחר ויגזול ממנו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כי יתן איכא למידק מנ"ל לרבינו הא דכתב וגם משמיענו וכו' בין בש"ח בין בש"ש ודילמא קרא לא אתא אלא לאשמועינן חדא ונראה דלפי דבר"פ השואל אמר דפרשה שנייה בש"ש שכן חייב בגנבה ואבדה ופריך אדרבה ראשונה בש"ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב ומהדרינן אפ"ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ובפרק המפקיד קאמרינן דר' יוחנן ור"א לית להו הך סברא ולדידהו קשה מנ"ל דראשונה בש"ח ושנייה בש"ש איפוך אנא וכתבו התוספות לשם (דף מ"א) בד"ה קרנא דרבינו שמואל פי' מדכתב בראשונה כסף או כלים דרגילות הוא לשמרם בחנם דליכא בהו טרחא ובשנייה כתוב בהמה דאיכא טרחא ורגילות לשמרה בשכר והשתא לסוגיא דר"פ השואל דנפקא לן הכי מדקרנא עדיפא ולא מדכתב בראשונה כסף וכלים ובשנייה בהמה בע"כ דאית לה פירוקא אחרינא אהא דשינה וכתב בראשונה כסף וכלים (וכו') [ונראה] לרבינו דלהך סוגיא צריך לומר דבראשונה משמיענו דאע"פ שאין בהם כ"כ טורת וכו' אפ"ה פטור ובשנייה משמיענו אע"פ שיש בהם טורח וכו' אפ"ה חייב והשתא ניחא דכתב רבינו לכך פי' בה כסף או כלים וכו' אליבא דר"י ור"א בפ' המפקיד וכתב גם משמיענו אליבא דסוגיא דר"פ השואל: ומ"ש ונחלקו בו חכמים וכו' כתב ב"י דבפ' הפועלים ופ' האומנים נחלקו בו ר"מ אומר כש"ח ור' יהודא אומר כש"ש וידוע דהלכה כר"י עכ"ל ויש להקשות דהלא בפ' האומנים קאמרינן רבה בר אבוה מחליף ר"מ אומר כש"ש רבי יהודא אומר כש"ח ואפ"ה פסקו האלפסי והרמב"ם ריש הלכות שכירות כמ"ד ש"ש ונ"ל דטעמייהו משום דבפ' המפקיד מייתי התם ת"כ דר' יוחנן השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר ותו אמר ר' ירמיה גבי שואל ושוכר פעמים ששניהם בחטאת וכו' והכי משמע בפ' אלמנה לכ"ג וכך פסקו לשם התוס' וגם הסמ"ג הוכיח כך מסתמי משניות דפרק בתרא דשבועות ודפ' הפועלים עיין עליו בעשה תחלת סי' פ"ט:

ש"ח הוא שהפקיד וכו'. פי' המפקיד נתנו לנפקד ואמר בפירוש שמקבל עליו לשמרו או אפילו אינו אומר כך בפירוש אלא א"ל הנח לפני נמי הוי ש"ח וכדתנן סוף פרק האומנים ומשמע ודאי דמתני' אפי' לא אמר בפירוש שמקבלו עליו לשמרו אפ"ה הוי שומר חנם ואצ"ל מקבלו עליו לשמרו ולא קשה דהו"ל למימר אפילו היכא דלא אמר כלום אלא שמשכנו לרשותו הוי ש"ח דכיון דכתב בסמוך דלהרמב"ם אינו חייב אם פשע אלא א"כ משך אם כן להרא"ש ור"י דמחייבים באומר הנח לפני אע"ג דלא משך כל שכן במשך אע"ג דלא אמר כלום: ומ"ש אבל אם אמר לו הנח לפניך. מימרא דרב הונא בפרק האומנים ובהנח סתמא מיבעיא וכתב הרי"ף כיון דלא איפשיטא עבדינן לקולא ופטור ובהגהות מיימוני כתוב ע"ש ראבי"ה דאם תפס משלו הוי תפיסה מספק ולא מהני ע"כ: ומ"ש ע"ש הרמב"ם אבל מחרים וכו'. בפרק ב' מהלכות שכירות וכתב הרב המגיד לשם וכ"כ הסמ"ג שזהו תקנת הגאונים:

שאלה לא"א הרא"ש. בכלל צ"ד סי' ב' וד' ואיכא לתמוה דבפ' האומנין (דף פ"א) איתא דהנח לפניך והנח סתמא לא איירי אלא בשוק ואיכא למימר דעד כאן לא פליגי ר' ורבנן אלא בהכניס שורו ברשות בעל החצר בסתם דלרבנן בחצר דבת נטורי היא עייל ואנטר קאמר ולרבי בתצר דלעיולי רשותא בעי למישקל מיניה כי יהיב ליה רשותא לעיולי תיב ונטר לך קאמר וא"כ היאך כתב הרא"ש בתשובה זו דהנח לפניך והנח סתמא זהו בבית הנפקד היפך התלמוד לכאורה ויש ליישב דמ"ש הרא"ש זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר כוונתו לומר זהו כשהנפקד בביתו שהוא מקום המשתמר למפקיד שהרי המפקיד יכול לשמור בעצמו כשישב במקום שהניחו אצל הנפקד בשוק דהוי מקום המשתמר ע"י השומר לאפוקי דכשהוליך הנפקד את הפקדון עמו בדרך אשר הולך והמפקיד נשאר בביתו א"כ ודאי דכשהנפקד נתרצה לקבל הפקדון לרשותו ולהוליכו עמו קיבל עליו ג"כ שמירתו דמי ישמרנו בדרך אם לא הנפקד וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ד דשאלה שכתב הפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח עמו מעות ממקום למקום צריכים שיהו צרורין ומונחין בידו וכו' וקודם זה כתב כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון וכו' וא"כ מנעלים הללו כיון שקבלם הנפקד להוליכן עמו בדרך צריך שיקשרם ולא יפלוג מהם: ומ"ש הא דאמר הא ביתא קמך וכו'. בפרק הזהב (בדף מ"ט):

בקש מחבירו וכו'. משנה בפ' הפרה (דף מ"ו) והאלפסי פסק שם כשמואל דהלכה כר' וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מנזקי ממון וכתב רבינו דעתו לקמן בסוף סי' שצ"ח אבל התוס' כתבו וז"ל לכאורה נראה דהלכה כשמואל בדיני וצ"ע דרבא קאמר לעיל הכנים שורו וכו' וז"ש רבינו ור"י פסק כחכמים דמדכתבו לכאורה נראה וכו' אלמא דהאמת אינו כך וכ"כ הרא"ש לאחר שהביא דברי הרי"ף כתב וז"ל והתוספות כתבו צ"ע משום דרבא דהוא בתרא סבר כחכמים וכו' אלמא משמע דכוונתו לחלוק אפסק דאלפסי ועוד דלאחר שהביא דברי התוס' כתב לחזק סברא זו מדעתו וז"ל וכן סתמא דתלמודא וכו' ועוד דאח"כ כתב הרא"ש בעיא היכא דקביל עליה נטירותא וכו' והביא פרש"י ונחלק עליו ופירש דדוקא לרבנן קמיבעיא ליה וכו' וכתב במסקנתו הילכך אם נכנס שור מעלמא והזיקו לא מפקינן מבעל החצר הרי מבואר דפסק כרבנן אלא דאח"כ כתב א"נ נוכל לקיים פי' רש"י כי היכא דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק רב אלפס וכו' אלמא דאיהו גופיה לא ס"ל כרב אלפס ז"ל ולפי זה התיישב דלא קשה קושיית הב"י דמנין לו לרבינו דמסקנת הרא"ש כר"י דהא פשיטא דכיון דהביא דברי התוס' לאחר שהביא דעת האלפסי אלמא דמסקנתו כמ"ש באחרונה דזהו דרכו בפסקיו ומה שמקשה עוד ב"י דהתוס' לא פסקו כחכמים כו' אינו קשה דמדכתבו לכאורה נראה דהלכה כשמואל בדיני וצ"ע וכו' מוכח להדיא מלשון לכאורה נראה דהאמת אינו כך כדפי' עוד כתב לתרץ קושיית התוס' לדעת רב אלפס עיין עליו אבל מ"מ דעת ר"י דלית הלכתא כרבי אלא כרבנן וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל ודוקא בשוק אבל בחצר אם א"ל עול עול ואנטר קאמר עכ"ל ומביאו ב"י והיינו כדפסק ר"י והרא"ש כרבנן: ומ"ש ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה וכו'. שם קא מיבעיא לן בהיזק דאתי ליה מעלמא וכיון דלא איפשיטא מספיקא לא מפקינן ממונא:

ומ"ש דאינו חייב אלא כפי שיווי החפץ וכו'. מימרא דרבא ס"פ הכונס הנותן דינר זהב לאשה וכו' הביאו הרי"ף והרא"ש וכתב בנ"י ע"ש הרא"ה דלאו דוקא אשה דה"ה לאיש והא דנקט אשה משום דמרגליה בפומיה גבי קדושין:

והשומר הזה מיד וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש בפרק השואל אמימרא דרב הונא השואל קורדום וכו' וכ"כ עוד הרא"ש בפ' האומנים אהא דתנן שמור לי וא"ל הנח לפני ש"ח דמשמע דאע"פ שלא משכו השומר וכו': ומ"ש דהרמב"ם מצריך משיכה דוקא. הכי משמע בפ"ב משכירות ופ"א וג' משאלה וראייתו מדאמר בפ' מרובה ופרק השואל כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ומפרש לה הרמב"ם דאף להתחייב באונסין אינו חייב עד שימשוך וההיא דהנח לפני ש"ח מוקי לה שהניחו בסימטא בד' אמותיו א"נ איירי בבהמה ובא"ל הכישה במקל והיא תבוא כדאמר בפרק השואל הכישה וכו' וכ"כ ה' המגיד פ"ב משכירות ע"ש הראב"ד והרשב"א וכ"כ נ"י בהאומנין בשמם ומביאו ב"י לעיל סעיף ב' ולא כתב כך אלא אליבא דהרמב"ם דמצריך משיכה אבל לר"י והרא"ש ל"ק מידי דאינהו סברי דבדיבורא דידיה מסתלקי הבעלים משמירתם ולפיכך חייב אם פשע אפי' לא משך:

וצריך לשמור כל דבר וכו' כ"ז בפרק המפקיד (דף מ"ב) וכתב הרי"ף לשם דוקא בכהאי גוונא דאפשר שאם לא פש מתחלה לא היה נארע האונס של גנבה אבל בעלמא שהאונס לא בא מחמת הפשיעה פטור ועי' בסמוך בפשע בה ויצאה לאגם:

שאל המפקיד פקדונו וכו' עובדא דכיפידאתא לקמי' דר"נ ריש המפקיד (ל"ה) ועובדא דזוזי דאתא לקמיה דרבא ס"פ המפקיד (ד' מ"ב) ואמרו כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים ומהנך תרתי עובדא שמעינן דל"מ זוזי אלא אפילו כלים דאורחייהו לטלטלינהו ממקום למקום אפ"ה הוי פשיעותא זהו שכתבו הרמב"ם והסמ"ג בין כלים בין מעות וראייתם מהנהו עובדא דכיפי וזוזי וכ"ע הסמ"ג דחייב לשלם מיד פי' שאין יכול לדחות ולטעון המתן עד שאבקשנו ואמצאנו והכי מוכח מהך דכיפי דלסוף אשתכחו כיפי ואפ"ה אגבייה ר"נ מעיקרא לאפדנא מיניה ולא המתין לו זמן מה עד שימצאם והכי משמע מלשון הרמב"ם פ"ד משאלה וכ"כ המרדכי ר"פ המפקיד ומביאו ב"י:

באו עליו גנבים וכו'. ס"פ (השואל) [הפועלים] איבו אפקיד כיתנא בי רוניא אזיל שבו שמטיה וקאמר ר"נ דאע"ג דלסטים מזויין היה חייב לשלם דכיון דהיו לשם אנשי שלטון אי הוה רמא קלא הוו אתו ומצילין ליה: ומ"ש ודוקא בחנם וכו'. שם שומר שהי"ל לקדם ברועים ובמקלו' ש"ח בחנם וש"ש בשכר ולא קדם חייב:

פשע השומר וכו'. פלוגתא דאביי ורבא בפ' המפקיד (דף ל"ו) והלכה כרבא דפטור דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם ול"ד לצריפא דאורבני (דף מ"ב) דע"י שלא שמר כדין שמירתן נאבדו המעות ואם שמרן כדין לא נאבדו אבל בהמה זו אם היתה בבית נמי היתה מתה:

אבל גנבה הגנב מן האגם משעת גנבה אבודה היא מן הבעלים מודה בה רבא דהחיוב בא לו על שעת הגנבה דאע"ג דש"ח פטור מגנבה הכא כיון דפשע בה שיצא לאגם חייב על גנבה זו שהגיעה מחמת פשיעה שיצאה לאגם ונגנבה מן האגם וה"א בגמרא:

העלה הבהמה לראש ההר וכו'. משנה סוף פרק הפועלים עלתה לראשי ונפלה הרי זה אונס העלה לראשי הצוקים ונפלה אינו אונס משמע דבהעלה אע"פ שהיה אנוס בנפילה הויא פשיעה בכל ענין אפי' העלה אותה למרעה שמן וטוב ודרך הרועים להעלות שם בהמות לרעות פשיעה הוא כיון דלא הוה ליה יכולת למנעה מן הנפילה לא הו"ל להעלותה דשאר רועים בטוחים הם בכחם למנעה מנפילה אבל זה שאין בכחו למנעה מנפילה לא הו"ל להעלותה דהו"ל לחוש מתחלה פן תפול ולא יהא לו יכולת למנעה מנפילה אבל במתה שם כדרכה פטור משום דמ"ה מה לי הכא מה לי התם כרבא:

ומ"ש לא העלה וכו' עד אלא דומה לגנבה. כלומר אע"פ שהיה בידו למנעה מלעלות אפ"ה אין זו פשיעה דאין מוטל על ש"ח לאחוז בזנבה שלא תעלה מאליה ודומה לנגנבה דאילו בש"ש אפילו בכה"ג חייב אבל בש"ח פטור כיון דאנוס בנפילה ועי' במ"ש בסוף סי' ש"ג בס"ד:

הניח הבהמה ונכנס לעיר וכו'. בסוף פרק הפועלים רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור וכתב הרי"ף בפרק המפקיד דלרבא דהלכתא כוותיה אפילו על בעידנא דעיילי אינשי אי הוה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב וכ"כ הרמב"ם בפ"ג משכירות ופירש הרב המגיד ע"ש הרמב"ן והרשב"א דדוקא בש"ש אבל בש"ח שנכנס בעת שדרך הרועים ליכנס ודאי פטור שאין זו פשיעה וז"ש רבינו כאן בש"ח דפטור אפילו היה יכול להציל כשנכנס בשעה שדרך הרועה ליכנס: ומ"ש ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס וכו'. כ"כ בפרק המפקיד וכ"כ הרמב"ם בפ"ג משכירות ואע"ג דסבירי להו דאפילו בש"ש פטור כמבואר מדבריהם וכדלקמן בסי' ש"ג ס"ח אפ"ה כתב רבינו בשמו כאן בדין ש"ח משום דלהראב"ד דפליג עליה אפילו בש"ח חייב ודברי הראב"ד כתבם נ"י בשמו שם ובס"פ הפועלים גם הרא"ש כתב כן בפ' המפקיד וז"ל ועי"ל דהתם בא האונס מחמת הפשיעה דדילמא אי הוה התם הוי מקיים ביה גם את הארי גם הדוב הכה עבדך וכו' ונראה דלפי דהרא"ש כתב האי ועי"ל אחר דברי הרי"ף נראה לרבינו שכך תופס עיקר ולכן כתב וכן עיקר ודלא כב"י שדחה דברי רבינו:

כל דבר וכו' כתב הרמב"ם כיצד וכו'. בפ"ד משאלה ונראה דלמד כך מדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע משמע דוקא דינרי כסף וה"ה דינרי זהב דאין מתקלקלים בקרקע וגנבי נמי מסרי נפשייהו טפי עלייהו אבל שאר מטלטלים שמתקלקלים בקרקע ושאר כלי מתכות אפילו כלי כסף וכלי זהב כיון דלא מסרי גנבי נפשייהו לא בעי שמירת קרקע וכ"כ בהגהות מיימוני שם והכי משמע בדברי הרא"ש לשם:

ומ"ש השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו וכו'. נלמד מעובדא דצריפא דאורבני וצ"ל דמיירי בגוונא דאם היה מניחו במקום הראוי לו אפשר שלא היה נארע האונס דאי איתא דאף אם הניחו באותו בית במקום הראוי לו היה נשרף בכלל שריפת כל בית א"כ דמיא לבהמה שיצאה לאגם ומתה דפטור מטעם דמ"ה מה לי הכא מה לי התם אלא בע"כ דהיה מקום בבית שאם היה מניחו שם לא היה נשרף א"נ ה"ק שכל הבית אינו מקום ראוי אלא היה לו לקברם בקרקע:

ומ"ש אע"פ שהניח הפקדון עם שלו וכו' ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק המפקיד:

כספים וכו'. מימרא דשמואל שם ובגמרא איתא והאידנא דשכיחי גשושאי (פי' דמגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל) אין להם שמירה אלא בשמי קורה ולא הביאו לא הרי"ף ולא הרמב"ם גם לא הביאו הא דקאמ' והאידנא דשכיחי פרומאי (שוברי התקרה) אין להם שמירה אלא בכותל ונראה דס"ל דמדקמיבעיא ליה לרב אשי בתר הכי מי בעינן כיסוי עפר ג' טפחים כמו גבי חמץ או לא ופשטינן דסגי בטפח אלמא דמיירי בדקברינהו בארעא דאילו בכותל ודאי לא בעינן ג"ט דלא דמי לחמץ שנפלה עליו מפולת ותו דבעובדא דההוא דאשלמינהו לאימיה דאתא לקמיה דרבא אמר נימא ליה לאימיה ז"ל שלים אמרה לא א"ל דלאו דידיה נינהו דאקברינהו אלמא דבימי רבא ורב אשי היו נוהגין לשמור הכספים בקרקע ולא חששו לגשושאי ומדקאמר נמי רבא ומודה שמואל בכותל דמשמע דה"ק דאע"פ שלא נתנם ביני אורבי ש"ד ולא חיישינן לפרומאי וכפי' הרא"ש א"כ לית לן למיחש אלא לטפוחאי דמטפחים בכותל זו היא דעת הרי"ף והרמב"ם ואחריהם נמשך רבינו ונתיישב מה שהיה קשה לב"י: ומ"ש ויתן עליהם עפר טפח. שם מסקנא דרב אשי אלא דנראה שאין זה אלא דוקא כשמקברם בקרקע אבל במטמין בכותל אין שיעור לדבר וכך מבואר מלשון הרמב"ם שלא הזכיר טפח עפר אלא במקברם בקרקע והכי מסתברא דבכותל סגי באיכסויי מעינא ולא דמי לקוברם בקרקע דע"י דריסת רגלי בני אדם נישוף העפר בפחות מטפח אבל רבינו נמשך אחר לשון הרי"ף והרא"ש שכתבו להדיא דבכותל נמי בעיא לעמוק טפח ולכסות עליהם עפר טפח: ומ"ש לא הטמינם כראוי וכו'. כ"כ הרמב"ם לשם ופשוט הוא דאפילו נגנבו או נאבדו באונס נמי חייב דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס ודמי לצריפא דאורבני דבסמוך ורבינו קיצר במובן: ואם הופקדו אצלו בע"ש וכו'. שם אמר רבה ומודה שמואל בע"ש ב"ה דלא אטרחוהו רבנן ואי שהה למ"ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו מיחייב ואי צורבא מרבנן הוא סבר דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא ופי' הרא"ש דב"ה לאו דוקא אלא סמוך לערב ולא ב"ה ומש"ה כתב רבינו בע"ש סמוך לחשכה ובמרדכי כתב עוד דלאו דוקא ב"ה אלא מחצי היום ואילך ובפי' ר"ח לא היה כתוב ב"ה עכ"ל ונראה דטעמו דמחצי היום אסור לעשות שום מלאכה שאינו לצורך השבת ולשאר פוסקים צ"ל דמשום הפסד מרובה ודאי שרי אא"כ בדאיכא סמוך לחשכה ואיכא למידק דהרא"ש כתב דאם המפקיד ת"ח אין חייב עד אור הבוקר וכ"כ הר"י בנ"ל ח"ב ורבינו לא הזכירו וי"ל דרבינו נמשך אחר פשט התלמוד דקאמר באינו ת"ח חייב מיד היכא דשהה למ"ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו ועלה קאמר דבת"ח שהוא זהיר במצות הבדלה לא מיחייב בהאי שיעורא אלמא משמע דוקא בהאי שיעורא לא מיחייב דנותנים לו זמן שיבדיל תחלה אבל טפי מהאי שיעורא ודאי חייב אפילו בת"ח אי שהה כשיעור קבורה לאחר שיבדיל ונאבדו דהוי פושע והכי משמע מלשון הרי"ף ומפרש כך ברמב"ם פ"ד דשאלה. וכתב ב"י ותמוה לי דאפילו לא הוו לא מפקיד ולא נפקד ת"ח אמאי מחייבים לנפקד אי לא קברינהו קודם הבדלה ולהרא"ש שפירש דבמפקיד ת"ח זימניה עד הבוקר ניחא עכ"ל ולא הבינותי דבריו הלא גם הרא"ש כתב כלשון הגמרא דבאינו ת"ח אי שהה למ"ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו חייב דאלמא דאין נותנין לו זמן להבדיל קודם קבורה אלא הדבר ברור דבאינו ת"ח דאינו חרד על המצות בריר לן דעוסק הוא בצרכיו קודם הבדלה א"כ לגבי פקדון נמי חייב אי לא קברינהו קודם הבדלה: ומ"ש והראב"ד כתב זה השיעור כשהנפקד ת"ח איכא למידק. לפי זה מאי האי דקאמר בגמרא ואי צורבא מרבנן הוא סבר דילמא מיבעי ליה זוזא וכו' ונראה דגירסתו ואי צורבא מרבנן הוא אימור דילמא בעי זוזי לאבדלתא וה"פ אנן הוא דתלינן לומר משום הכי לא קברינהו דהוה טרוד ללוות מאחרים זוזי לאבדלתא וכך הוא גירסת הרי"ף:

כתב הרמב"ם הורו וכו'. שם בפ"ד ומחלק הרב בין לשונות של כסף ושל זהב דשמירתן בקרקע לכלי כסף וזהב דהקרקע מאבדת אותן ושמירתן בתיבה או במגדל ונועל עליהם:

ואם התנה וכו'. פשוט הוא דכל תנאי שבממון קיים ואף כשהניח את שלו במקום שאינו ראוי לשמירה וכ"כ במרדכי פרק המפקיד והגהת מיימוני פ"ד דשאלה:

צרר המעות בסדינו וכו'. משנה וגמ' פרק המפקיד ופי' הרא"ש דמדכתיב וצרת הכסף בידך נפקא לן דיהיו כמו בידך שעיניך תמיד עליהם כגון צררן בסדינו התלוי לפניו ואיכא לתמוה הלא קיימא לן כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואפשר דכאן איירי כשהוליכם בדרך להביאם לביתו אי נמי מוליך כספים ממקום למקום דאורחא דמילתא הכי וקרא נמי בדרך הוא דכתיב וכך מבואר מדברי הרמב"ם פ"ד דשאלה ורבינו דקדק וכתב שצריך שיהיו בידיו עד שיטמנם כלומר אם הוא בדרך צריך שיהיו בידיו עד שיבוא לביתו ויטמנם מיד ואם בא לביתו ולא טמנם אפילו היו בידיו או צרורים לפניו על בטנו ונאבדו מיחייב ומהרי"ק בשורש ו' בשם בעל העיטור מפרש דהך וצרת איירי נמי בביתו ומיירי במעות כגון פרוטות שניתנו להוצאה סגי בצרורין בידו אבל כספים וזולתם שלא ניתנו להוצאה קיי"ל דאין להם שמירה אלא בקרקע והא דגרסי' בירושלמי נתנו בשידה תיבה ומגדל פטור הוא במעות עכ"ל מיהו אין כל הפוסקים מודים לו אלא אין חילוק בין מעות לכספים דבכולם צריך שמירה בקרקע וההיא דוצרת איירי בדרך כדפי':

נתן המעות או הפקדון בידו וכו'. משנה וגמרא פרק המפקיד (דף ל"ז): ואם לא שמרו כראוי וכו' כתב הרמב"ם וכו'. בפ' ד' משאלה והביא ראיה מעובדא דההוא גברא דנתן מעות הפקדון לאמו ונתנתן בארגז וכו' (בדף מ"ב) ומביאו רבינו בסעיף כ"ו דמשמע מינה להרמב"ם כדבריו ואין דעת הרב דאם לא הודיעם שהם פקדון דמחייבינן לנפקד דהא בההוא עובדא משמע דמצי טעין אמרתי דכל שכן שתהא נזהרת בהן אם תהא סבורה שהן שלי כדלקמן אלא אתא לאורויי לן דמאחר שהודיעם שהן פקדון דין המפקיד עמהם וכו' מיהו ר"ת דתה ראיה זו כמ"ש התוס' לשם וכ"כ בהגהת מיימוני ובסמ"ג בשמו בעשה פ"ח וכך היא הסכמת הרא"ש והמרדכי וכולהו רבוותא מחייבין ליה לנפקד מטעמא דאל"ת הכי כל פקדון וכו' ומ"מ למ"מ אף לדידהו היכא דידוע לכל דכל פקדון שמפקידין בידו מוסר אותו לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל אז ודאי דנסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי וראיה מדאמר בפ' הכונס מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומוקי לה בגמרא דאורחא דרועה למימסר לברזילא ומשמע שהברזילא נכנס תחתיו ורועה הראשון פטור לגמרי והיינו ברועה גדול דידוע לכל דאינו מרעה כלל בעצמו וכ"כ במרדכי בשם הר"ש מקוצי שהשיב לר"י א"ז לפי דעת ר"ת:

מסר הפקדון לבניו או בנותיו הקטנים וכו'. משנה שם (דף מ"ב): ומ"ש או ליד עבדו וכו'. כ"כ הרמב"ם שם ונראה דטעמו מדאמר בפ' אע"פ סמפון בעבדים ליכא נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו וכ"כ הרב בפט"ו ממכירה ואע"ג דהנפקד עצמו מוסר את שלו לעבדו אפ"ה אין לו רשות ליתן הפקדון לעבדו וכדאיתא בירושלמי נתנן במקום שנהג ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב והיינו מטעם דכתב הרב לשם בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים ומ"ש במרדכי שמצא כתוב דאם מסרן לעבדו פטור נראה בעיני דהכותב לא דק בלשונו אלא ר"ל משרתו ישראל דבלשון בני אדם קורין אותו עבד אבל אם מסרו לעבדו כנעני פשיטא דחייב וכדברי הרמב"ם ואצ"ל עבדו עכו"ם: כתב במרדכי דשכירו או שותפו של אדם שדרך בני אדם להניח את שלהם בידם דינם כבניו ובני ביתו הגדולים ונראה בעיני דהיינו לומר אפי' אינו ידוע שדרכו של נפקד זה להניח את שלו ביד שכירו ושותפו אפ"ה מן הסתם כל המפקיד ע"ד שלא יהא השומר נמנע מלמסרן לשכירו ושותפו ולאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד אבל אם מסר הפקדון לאחר שאינו שרוי עמו בבית ואין סמוך על שולחנו ואינו לא שכירו ולא שותפו אפי' הוא אחד מקרוביו חייב לשלם דליכא למימר הכא דעל דעתו הוא דמפקיד וכ"כ הרמב"ם: כתבו התוס' (בדף ל"ו) דלרב דשומר שמסר לשומר פטור אלא דלכתחלה אסור כדתנן פ"ג דגטין (דף כ"ט) מ"מ באנשי ביתו הגדולים מותר אפי' לכתחלה מטעם דע"ד אנשי ביתו הגדולים הוא דמפקיד ונראה דאף למאי דקיי"ל כרבי יוחנן דשומר שמסר לשומר חייב מ"מ באנשי ביתו הגדולים מודה דמותר למסור בידן אף לכתחלה מטעם דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא דמפקיד ומ"ש רבי' במסרן לגדולים שלא פשע במה שנתן לידם וכו' לאו דוקא שהרי אפילו לכתחלה שרי אלא משום דכתב בבניו הקטנים חייב דס"ל פושע כתב דבגדולים לא פשע:

דשומר שמסר לשומר חייב וכו'. מימרא דרבא בפרק המפקיד (דף ל"ז): ומ"ש ואפילו נאנס ביד השומר השני וכו'. פי' ל"מ בנגנבה ונאבדה ביד השני דפשיטא דחייב הראשון לשלם אע"פ שהוא ש"ח דכיון דהשני ש"ש וחייב לשלם אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וכדתנן התם (דף ל"ו) והלכה כרבי יוסי וכדלקמן בסי' ש"ז סעיף ה' אלא אפילו היכא דטוען השני שנאנסה בידו ונשבע על כך ליפטר מן הראשון חייב הראשון לשלם למפקיד דא"ל את מהימנת לי וכו' ואני אומר שישנה בידו או אכל או פשע בה וכן פרש"י: ומ"ש וכן אם יש עדים וכו'. מבואר בדברי הרי"ף ונראה דאפי' בש"ש שמסר לש"ח דגרועי גרעיה לשמירתו דאין מוסר נפשו כ"כ לשמור אפ"ה אי איכא עדים ששמר כראוי ונאנסה לא מיחייב הראשון ולא מיקרי פשיעה במאי דגרעיה לשמירתו כיון דמסרה לבן דעת ודלא כר"ח דפסק כאביי אליבא דר' יוחנן דמחשב ליה פשיעה גם התוס' ושאר פוסקים חולקין אר"ח בהא וע' בב"י: ומ"ש ולא נשאר עליו שום שבועה וכו'. כלומר כא שבועה שלא פשעתי אלא שמרה כראוי וגם שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו אלא נאנסה כי על הכל איכא עדים ונראה ודאי דכי איכא עדים שנאנסה דמתה כדרכה שוב אין עליו לא שבועה שאינה ברשותו ולא שבועה ששמרה כראוי ושלא פשע בה שהרי אפילו היה פושע בה בשום פעם מ"מ לא מיקרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כיון שלא בא האונס מחמת פשיעה דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם כדלעיל אלא יש עליו שבועה שלא שלח בה יד בלבד וה"ה אם המפקיד מודה בכל אלה שאז ודאי ג"כ נפטר הראשון וכן אם השומר הראשון היה שם בשעה שנאנס הפקדון ויכול לישבע נמי פטור והכי מוכח בגמרא דקא מהדר ליה רבא לאביי לדידי דאמינא אנת מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה ליכא לאותובי כלל ופי' רש"י ליכא לאותובי כלל שהרי שוכר עצמו נשבע לו אלמא דאע"פ שאין שם עדים מ"מ כיון שהראשון נשבע על כך שוב אינו חייב לשלם וכ"כ ה"ה ופשוט הוא: כתב הרמב"ם בפ"א מה' שכירות דאע"ג דנתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד [להפקיד] בידו מ"מ אם מיעט שמירתו כגון ש"ש שמסר לש"ח פושע הוא ומשלם ע"כ ונראה ראיה לזה מדאמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב ל"מ ש"ש וכו' דלמה ליה להדורי ולמימר בהלכתא האי ל"מ ש"ש וכו' דקאמר תלמודא מעיקרא אלא ודאי ה"ק ל"מ ש"ש שמסר לש"ח דפשיטא דחייב אפילו היכא דליכא למימר את מהימנת לי בשבועה וכו' כגון שהיה רגיל המפקיד להפקיד ביד השני משום דגרועי גרעיה לשמירתו והו"ל פושע דאיכא למימר כיון שמסרו לש"ח שאינו מוסר נפשו כ"כ לשמור נארע האונס ואם לא היה מוסרו לידו לא היה נארע אונס זה אלא אפי' ש"ח שמסר לש"ש נמי חייב מטעמא דא"ל אנת מהימנת לי בשבועה וכו' והר"י נ"ל ח"ב כתב שרוב פוסקים תמהו על הרמב"ם בזה ומביאו ב"י ולמאי דפירש' ניחא גם הסמ"ג פסק כדבריו וכן עיקר: כתב מהרי"ק בשורש ע"ז לפרש תשובת מהר"ם שבמרדכי דלרבא דקיי"ל כוותיה דמצי א"ל את מהימנת לי בשבועה וכו' אם המפקיד רגיל להפקיד ביד השומר השני אפילו לא היה רגיל להפקיד אותו פקדון עצמו אלא עניינים אחרים פטור הראשון אבל מל' הרמב"ם שכתב לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר ה"ז השומר השני ה"ז השומר הראשון פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו וכו' משמע דדוקא עד אותו שיעור שהיה דרכו להפקידו אצלו הוא דפטרינן לזה אבל יותר מכך לא פטרינן ליה ע"כ ונראה לפע"ד דהרמב"ם אזיל לטעמיה דכל היכא דמיעט שמירתו לא נפטר הראשון מידי חיובו וגם זה בכלל מיעט שמירתו הוה דלמה ליה להאמינו לשני ביותר מאותו שיעור שרגיל המפקיד להאמינו והו"ל פושע וחייב והכי מוכח מעובדא דגינאי דקאמר רב חסדא דה"ט דרב דפטריה משום דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא מפקדי להו מדלא קאמר בסתמא מפקדי אלא אמר מפקדי להו פי' להו למרייהו אלמא דוקא באותו ענין שהיו הבעלים מפקידין ולא בעניינים אחרים יותר מאותו שיעור וכן עיקר: כתב מהרי"ו בסי' ל"א דמדכתב הרמב"ם להפקיד תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ"ל והכי משמע מל' הרא"ש שכ' הילכך כל היכא דידעינן שהמפקיד רגיל להאמין לשומר הב' לא מצי למימר לא מהימן לי וכ"כ רבינו רגיל תמיד וכו' והכי דייק לישנא דרב חסדא דכל יומא נמי אינהו גופייהו וכו' ולא קאמר בסתמא אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו אלמא דוקא היכא דרגיל תמיד כל יומא ומ"מ ודאי אין פירושו אלא שבכל יום ויום כשהיה מפקיד פקדון והיה השני מצוי אצלו היה מפקיד תמיד בידו לאפוקי אם היה מפקיד בידו פעם א' או ב' ואח"כ בפעם ג' לא הפקיד בידו אע"פ שהיה מצוי אצלו אלא הפקיד ביד אחר איכא למימר דלא היה שוב נאמן אצלו וז"ש הרמב"ם שהרי הוא אומר לבעלים וכו' אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה דמשמע דאיירי דוקא בכה"ג שלא היה הפסק בין זה לזה בפקדון אחר שהיו מפקידין בעלים אצל אחר אע"פ שזה השני היה מצוי אצלו דהיינו דומיא דעובדא דגינאי דקאמר דכל יומא הוו מפקדי גבה דההיא סבתא וכו' דמשמע דבכל יומא כשהיתה הסבתא אצלם היו מפקידים אצלה ולא אצל אחרים שאם היו מפקידים אצל אחרים אע"פ שהיתה הסבתא אצלם לא היה פוטרו רב אלא דכיון דבכל יומא כשהיתה הסבתא אצלם היו מפקידין בידה ולא ביד אחא וההוא יומא דלא היתה הסבתא אצלם הפקידו ביד אחר מש"ה פטרו רב וכך ראיתי הגירסא באלפסי ישן יומא חד לא הות סבתא אפקידו גבי חד מינייהו וכו' ולפי זה ודאי אפילו לא הפחידו המפקיד אצל השני אלא פעם א' או ב' ושוב לא הפקיד פקדון ביד שום אדם עד עכשיו שהפקיד ביד זה הראשון ולא היה השני מצוי אצלו וחזר הראשון ומסרו לשני א"נ אפי' היו הבעלים קודם זה ג"כ מפקידין ביד אחרים כשלא היה השני אצלו שפיר איכא למימר שהרי היה נאמן אצלו מתחלה להפקיד בידו ואין חילוק בין פעם אחת לב' פעמים או יותר מאחר שאין הוכחה ורגלים לדבר ששוב לא היה נאמן אצלו ונשבע השני ששמרו כראוי ופטור הראשון כנ"ל והוא האמת לפע"ד וב"י כתב מה שכתבעיין עליו: כתב ב"י ע"ש הריטב"א דהא דפטור הראשון דוקא שלא העני השני ולא נעשה חשוד בנתים עכ"ל והיינו לומר דאע"פ דקודם זה לא הפקידו הבעלים ביד אחר כשהי' זה השני מצוי אצלם אלא ביד זה השני הפקידו תמיד אפ"ה מאחר דמשעה שהעני או משנעשה חשוד שוב לא הפקידו הבעלים ביד השני אע"ג שגם ביד אחרים נמי לא הפקידו מ"מ לא הוה ליה לראשון למסרו ביד השני משהעני או משנעשה חשוד והוי פושע וחייב לשלם:

ההוא דאפקידו גביה וכו'. מעשה זה איתיה בפרק המפקיד (דף ס"ב) ולשם מבואר דאמו היא בכלל אנשי ביתו הגדולים דאמרי' כל המפקיד וכו' ואין זה פשיעה דלא א"ל לאמו שפקדון הם והיתה קוברתן בקרקע דמימר אמר דיותר תהא זהירה לקברן בקרקע אם סבורה שהם שלי דמסתמא היה לה להבין דלא הייתי צריך למעות אלו להוצאה כיון שהפקדתים בידה ואפי' לא היה ודאי אצלה שלא צריך להוציאם מספק נמי הו"ל לקברן ואמו נמי לא פשעה דמציא טוענת כיון דלא א"ל שפקדון הוא משל אחר היתה סבורה דמעות אלו שלו הן ועומדין לו להוצאה ומש"ה נתנן בארגז ששומרים בהן מעות המיוחדין להוצאה ולפיכך הוא ישבע וכו' והיא תשבע וכו' ופי' ה' המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א דבזוזי דוקא שאין האם יודעת אם הני זוזי היו מעות פקדון של זה לפיכך צריך גם הבן לישבע אבל בדבר מסויים כגון כלי או כסות וכיוצא באלו נשבע שני ולא ראשון ע"כ וכ"כ ע"ש הר"ן וכתב עוד בשמו דדוקא זה שהוא נפקד נפטר בהאי טענה אבל ש"ש לא מיפטר שהו"ל לפרש לאמו שהן פקדון כדי שתקברם וכ"כ עוד בשמו לגבי עובדא דכשותא בסמוך דאם היה ש"ש הו"ל לפרש ולמימר ומהא לא תרמי:

ההוא דאפקידו גביה כריא דכשותא וכו'. ג"ז שם בסוף הפרק: ומ"ש כגון שהיה רחוק וכו'. לאו דוקא רחוק דה"ה אם היה קרוב יותר משלו אלא משום דבגמרא סיפרו המעשה שא"ל הנפקד מהאי רמי פי' מזה הכשות תטיל לתוך השכר דאלמא דכשות שלו היה במקום קרוב שיוכל להורות עליו באצבע מזה הכשות שלפניך: ומ"ש הרמב"ם ובין כך ובין כך השומר צריך לישבע שכך אירע. פי' בין שנעשה חומץ ובין לא נעשה חומץ מ"מ מאחר דאיכא הפסד למפקיד דאין הנפקד משלם אלא מה שנהנה לפיכך צריך השומר לישבע שכך אירע דהטיל משל הפקדון בשוגג דחיישינן דילמא השומר לקח לרשותו הכשות או מכרו או אבדו ולא הטילו לתוך השכר וכתבו התוספות ומביאו בהגהת אשיר"י דמיירי שהיו בבית אחד וגם מין אחד ולכך לא הוי קפידא עד דא"ל ומהא לא תרמי אבל אם ב' מינין הם או אפי' מין א' והוא בב' מקומות אפי' בסתמא הוי קפידא ומיחייב השליח לשלם והביא ראייה לדבר:

בד"א שאינו חייב אלא בפשיעה וכו'. ברייתא ס"פ הפועלים: ומ"ש אפילו בדברים בלא קנין. שם וכר' יוחנן ולא כשמואל וכך פסק הרי"ף שם והרמב"ם בפ"ב משכירות:

ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור וכו'. בר"פ השואל יליף דדין בעליו עמו דכתיב לגבי שואל ה"ה לשאר שומרים ודקדק רבינו ואמר ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור וכו' לאורויי דאע"ג דלא משך הפקדון מ"מ מיד שסילק המפקיד שמירתו מעליו מדעת השומר דקם ליה ברשות השומר לשמרה וחייב עליה אם פשע אע"ג דלא משך לר"י והרא"ש לעיל סעיף ו' הה"נ אם בעליו עמו באותה שעה פטור הנפקד אבל להרמב"ם דאינו חייב בפשע אא"כ משך בפקדון גם בבעליו עמו אינו נפטר אא"כ היה עמו בשעה שמשך וכ"כ להדיא בפ"א משכירות: ומ"ש רבינו אחר כך בשעה שמשך הפקדון לשמרו וכו' לאו דוקא משך דה"ה נמי אפי' לא משך אלא קבל עליו לשמרו כמ"ש בתחלת דבריו אלא נקט משך לאורויי דבחדא מתרתי סגי או בקבל עליו בפירוש לשמור אע"ג דלא משך או במשכו בסתם אע"ג דלא קבל עליו בפירוש לשמור ודלא כמ"ש ב"י: ומ"ש בין בחנם וכו' עד סוף הסי'. הכל משנה וברייתא פרק השואל:

דרכי משה

(א) ולא משמע כן מדברי ב"י ורבינו ירוחם דלעיל וכן המרדכי פרק השואל ע"ג פסק בתשובה דאפילו בר"ה בעינן הנח לפני ועיין למטה בסמוך:

(ב) ובאמת שאני תמה על דברי הרא"ש אם מסקנתו כחכמים שא"כ דעתו נגד דעת הגמרא ס"פ האומנין דאמרינן התם אליבא דחכמים דהנח סתמא אינו פטור אלא בשוקא דהוא מקום שאינו משומר אבל בבית עול ואנטר לך קאמר וא"כ למה כתב בתשובה דלעיל דבעיא דהנה סתמא אינו אלא בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר וחייב בדרך במקום שאינו משומר והא בהיפך מדעת הגמרא וע"ש:

(ג) וכתב מהרי"ק שורש קנ"ה על שמעון שקיבל ספרים מראובן להוליכן למקום אחד ונלקחו לו במכס וטוען שמעון כי ראובן פשע כי אמר אין נותנים מכס מן הספרים ואילו לא א"ל כן לא קיבל עלייהו שמירתן כי אין רצונו לטרוח בדבר המכס ופסק דהדין עם שמעון וע"ל סימן שד"מ מזה:

(ד) ובנ"י פ' האומנים דף ק"ט ע"ב פסק בשם הראב"ד והרשב"א כדברי הרמב"ם וכתב פרק השואל דף קי"ו דלאחר שהמשיך אין השומר ולא השואל יכול לחזור בו וכן הבעלים וע"ל סימן ש"ז:

(ה) כתב בנ"י פרק כיצד הרגל דף י' ע"ב דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא בפשיעה גמורה אבל לא בשינוי כל דהו וע"ש במרדכי פ' המפקיד ע"ד מדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס:

(ו) כתב בת"ה סימן של"ג שומר שאינו יודע אם נגנב בפשיעה או שלא בפשיעה מתוך שלא יכול לישבע שלא פשע משלם ואע"ג דמסתבר טפי לתלות שנגנב שלא בפשיעה לא תלינן במסתבר וחייב לשלם וכתב הרא"ש פרק השואל הלוקח מחבירו מקח לל' יום לא הוי עליו שואל ולא שוכר אלא ש"ח ואם נגנב או נאבד פטור וע"ש ולעיל ס"ס מ"ו כתבתי כן בשם התוס' וכ"ה לקמן בס"ס שמ"ו:

(ז) ועיין בהר"ן ובנ"י פ' המפקיד:

(ח) וכתב בת"ה סימן של"ג דלאו דוקא בכיפה של אבנים אלא הוא הדין בחדר מקוקה בעצים אם אותו חדר מיוחד לנפקד לשמור בו כל חפציו היקרים בכה"ג חשוב מקום הראוי לשמירה דכמה בתים אין להם כיפה ומסתמא המפקיד ידע בכך ואדעתא דהכי הפקיד וכדאמרינן בעלמא כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואע"ג דלא הניח הפקדון לתיבתו אלא הניחו בקרן זוית במקום שאין לשום בו פקדון זה פטור אדרבה יכול לומר שמירה מעולה עשיתי כי שם אין גנבים מחפשים כי סבורין שאין שם כלום וע"ש:

(ט) וכתב עוד בסי' קל"א ראובן שכר שמעון לילך לו אחר סחורה ונתן לו מעותיו ושמעון הניח אותן המעות אצל מעותיו ובדרך שכב בחדר ונגנבו ממנו ופסק דהשליח חייב לשלם דהוי פשיעה שהניח הכיס בחדר דהו"ל להניחו תחת מראשותיו או לקשרן על זרועותיו כ"ש שהוא נושא שכר:

(י) וכתב המרדכי פרק השואל ע"ב כל השומרים מתנים בין להקל ובין להחמיר בלא קנין אלא בדברים בעלמא וע"ש:

(יא) כתב המרדכי פ' המפקיד דף קל"ז ע"א נפקד שהחזיר פקדון לאשת מפקיד פסק מוהר"מ דפטור דהא היא כבן דעת ומהימנא אצל המפקיד וע"ש וע"ל סימן ש"מ תשובת הרשב"א דגבי שואל בכה"ג חייב ואפשר דה"ה בפקדון:

(יב) וכ"פ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והתוס' וכתבו המ"מ פ"א מה' שכירות והתוספות והמרדכי פרק המפקיד דף קל"ז ע"א דה"ה היכא שהשומר הראשון יכול לישבע על האונס שפטור וע"ש במרדכי שהאריך בתשובה בדין זה ומסקנתו בדברי רבינו בעל הטור וע"ש במרדכי בשם תשובת מוהר"מ שסותרות זו את זו ומהרי"ק שורש ע"ד ישב דבריו וע"ש:

(יג) כתב בת"ה סימן של"ג שומר שהניח ליכנס אחרים תוך חדרו במקום שהפקדון מונח חייב דהוי פשיעה דהיה לו לחוש שמא יגנבו אע"ג דאינן בחזקת גנבים וע"ש ולקמן סי' ש"ה תשובה ארוכה מדין שומר שמסר לשומר:

(יד) ובמרדכי פ' המפקיד ד' קל"ח ע"א דה"ה כל אנשי ביתו:

(טו) כתוב בתשובת רשב"א סימן תקס"ג על כיסים אשר כתי בתך משלך ומשל אחרים ולקחת מתוכם דינר ואינך יודע מאיזה מהם נ"ל כיון שלקחת מן הקבוע הו"ל במחצה על מחצה ולא אזלינן בתר רובא והמע"ה וע"ש:

(טז) כתב מהרי"ק שורש קכ"ה ראובן הלוה משכנות לשמעון ומשכנם לעכו"ם אח"כ נתן לו שמעון משכנותיו ליקח שלו ולהניח אלו במקומן והעכו"ם לא רצה ועיכב ראובן משכנות אלו ונאנסו אצלו פטור ולא אמרינן דלא יהיב ליה שמעון רק ליתנן לעכו"ם דעדיף טפי שיהא ביד ישראל מביד עכו"ם וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט רצב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רצב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד או משהגביהו לשלוח בו יד אפילו אינו מכוין הבעל הבית לגזלו אלא להשתמש בו קם ליה ברשותיה וחייב באונסין אע"פ שעדיין לא נשתמש בו דשליחות יד אינה צריכה חסרון רק שיגביהנו כדי להשתמש בו תשמיש שמחסרו אז מתחייב כאילו חסרו אבל הגביה לעשות תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש ולא משום שליחות יד שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו אלא משום שהוא שואל שלא מדעת דקיי"ל שדינו כגזלן:

הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו חייב אלא ברביעת כיון שלא הגביהה: אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפי' לא נטל: וכן אם הטה ונטל ממנה רביעית והחמיצה חייב בכולה שמחמת שחסרה החמיצה: בד"א בחבית של יין שדרכו להחמיץ כשהוא חסר אבל שאר פירות ששלח יד במקצתן ולא הגביהן אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל: אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון אינו חייב אפילו שאומר כן בפני עדים: אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו חייב המשלח:

דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה ואפילו היתה טעונה או מעוברת בשעת גזילה וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה: וכן לענין יוקרא וזולא אם בשעה ששלח בה יד שוה ד' זוז ובשעה שמוציאה מן העולם שוה זוז אע"פ שאם היה בעין היה אומר לו הרי שלך לפניך עתה שאינו עין משלם ד' זוז לא שנא שברו בידים ל"ש נשבר מאליו ואם מתחלה היה שוה זוז ובשעה שמוציאו מן העולם שוה ד' אם שברו בידים משלם ד' זוז נשבר מאליו אינו משלם אלא זוז:

שלח יד בחבית הופקדת אצלו כגון שטלטלה לצרכו לא מיבעיא אם נשברה בעודה בידו שחייב אלא אפילו החזירה למקומה שיחדו לו הבעלים חייב ואצ"ל לא יחדו הבעלים לו מקום וטלטלה לצרכו שהוא חייב טלטלה לצרכה בין נשברה בעודה בידו בין לאחר שהניחה פטור בין שהחזירה למקומה בין החזירה למקום אחר ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמה שלא נעשה גזלן אלא עדיין שומר הוא וחייב בשפיעה ופטור באונסין ודוקא שלא אירע האונס מחמת שינוי המקום אבל אם אירע האונס מחמת שינוי המקום ששינה ממקום שיחדו לה הבעלים חייב אפילו משהניחה דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ואם לא יחדו לה מקום אע"פ שאירע האונס מחמת שינוי המקום כיון שלא פשע מעיקרא פטור כשנאנסה משהניח ע"כ:

היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות אם אינן חתומין ולא צרורין קשר משונה אלא כדרך שכל אדם קושר מעותיו מותר לו להשתמש בהן לפיכך נעשה עליהם ש"ש וחייב בגנבה ואבדה אפילו קודם שנשתמש בהן ואם נאנסו פטור ואם כבר נשתמש בהן חייב גם באונסין אפילו אחר שהחזירן למקומם עד שיחזירם לבעליהם היו המעות חתומין או קשורין קשר משונה לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחריותן הופקדו אצל בע"ה אפילו אינן חתומין לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחריותן ור"ת כתב אפילו בע"ה אם רוב עסקיו ברבית דינו כשולחני לפי שצריך תמיד למעות:

באו אנסים על הנפקד ונתן להם הפקדון אם אינו אמוד בממון פטור שודאי לא באו אלא בשביל הפקדון ואם אמוד בממון הוא חייב שיש לומר בשביל ממונו באו:

הופקד אתו ממון של פדיון שבויים ובאו עליו אנסים ונתנו להם להציל עצמו פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה וכתב הרמ"ה דוקא שלא היה אצלו ממון אחר לפדות עצמו אע"פ שיש לו ממון הרבה כיון שאינו אצלו פטור אבל אם יש לו ממון אחר לא:

הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו אלא יניחם לבד ויאמר לו הרי פירותיך לפניך ערבם על שלו יראה כמה היו שלו וכמה היו של הפקדון ויראה כמה חסרו ויחשוב על כל אחד החסרון כפי פירותיו אחר שישבע שכך וכך היה החסרון נסתפק מהם ואינו יודע כמה יחשוב החסרון כמו שראויין להתחסר כיצד לחטין ולאורז קלוף ד' קבין וחצי לכל כור וכור לשעורים ולדוחן ט' קבין לכל כור וכור לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולים ולאורז שאינו קלוף ג' סאין לכל כור וכור וכמדה הזו לכל שנה ושנה בד"א שהופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגורן אבל הופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום בשביל החסרון מפני שהם נופחות ומותירות כשיעור החסרון הופקד אתו יין וערבו עם שלו ונסתפק ממנו מנכה לו שתות שמן מנכה לו ג' לוגין לכל ק' לוגין לוג וחצי בשביל שמרים ולוג וחצי בשביל בליעת הכלי לפיכך אם היה מתחלה השמן צלול אינו מנכה לו בשביל השמרים ואם היה הכלי ישן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי:

כתב הרמב"ם הפקיד אצל חבירו פירות שאינן מדודין ולא מדדן וערבם עם פירותיו ה"ז פושע: ואם אמר הפקיד כך וכך היו והנפקד אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וישלם וכזה הורו רבותי ה"ר יוסף הלוי ורבו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל והוסיף לבאר וז"ל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת אצלי ואיני יודע כמה היו אם לפי טענת המפקיד היו שוים ב' כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוים פרוטה ואיני יודע כמה היו שוים יותר יש כאן חיוב שבועה אבל אם אמר פירות סתם ולא הודה בשוה פרוטה אין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה שאף בפחות משוה פרוטה קרויין פירות עכ"ל:

לא עירב הפירות עם פירותיו והן חסרין והולכין אם חסרו יותר מכדי חסרונן שראויין להתחסר לשנה ועדיין לא נשלם השנה לדעת רב אלפס לא ימכרם וכ"כ הרמב"ם וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון שחסרו כדי חסרונן לשנה קודם שנשלם השנה יכול למכרם:

הופקד אתו יין והחמיץ דבש והדביש וירא שמא יפסיד גם הכלי יכול למכרן שלא יפסיד הכלי:

הופקד אתו חמץ והגיע זמן הפסח לא ימכור עד שעה חמישית וכן כתב הרמב"ם ז"ל: וה"ה בשאר הפקדונות שלא יגע בהן אע"פ שיודע בודאי שיוזלו במקום פלו' או יאנוס אותם המלך שמא יבואו בעליהן קודם ויטלו שלהן ע"כ:

כל נפקד שמוכר פקדון לא ימכרנו כי אם ע"פ ב"ד:

הופקדו אתו ספרים גוללן כל ל' יום וכשהוא גוללן לצורך הספר יש לו רשות לקרות בהן אבל לא יפתחנו לצרכו לקרות בו ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו הרי זה שולח יד בפקדון והרמב"ם כתב שגוללן אחד לשנים עשר חדש וכאשר כתבתי נראה:

הופקד אתו כסות מנערה אחד לשלשים יום ובדיני אבידה כתבתי כיצד ניעור הכסות וגלילת הספרים בסי' רס"ז בד"א שאין המפקיד עמו במדינה אבל אם הוא עמו אין הנפקד צריך לטפל בו שהוא יבוא ויטפל בו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד או משהגביהו לשלוח בו יד אפילו אינו מתכוין הב"ה לגזלו אלא להשתמש בו קם ליה ברשותיה וחייב באונסים אע"פ שלא נשתמש בו דשליחות יד אינה צריכה חסרון וכו' בפרק המפקיד (דף מא.) איתמר רב ולוי חד אמר שליחות יד צריכה חסרון וחד אמר אינה צריכה חסרון. ופרש"י שליחות יד. שחייבו הכתוב עליו אפי' נאנסה כדכתיב ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה: צריכה חסרון. לא הוי שליחות יד להעמידה ברשותו אא"כ חסרה. וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא אינה צריכה חסרון דרבא דהוא בתרא' ס"ל הכי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גזילה: ומ"ש רבי' רק שיגביהנו כדי להשתמש בו תשמיש שמחסרו אז מתחייב כאילו חסרו בס"פ המפקיד (מג:) תנן הגביה החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול אע"פ שלא נטל:ומ"ש אבל הגביהו לעשות תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש ולא משום שליחות יד שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו אלא משום שהוא שואל של מדעת דקי"ל שדינו כגזלן בפרק הנזכר אהא דתנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה וכו' ואוקמה רב ששת כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי ומשמע ודאי דלא מיקרי שואל כל זמן שלא נשתמש בה:

ומ"ש הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו חייב אלא ברביעית כיון שלא הגביהה משנה שם הטה את החבית ונטל ממנו ונשברה אינו משלם אלא רביעית ופרש"י ונשברה לאחר זמן אינו משלם אלא רביעית דשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שימשוך או יגביה דהוה קנייה:

ומ"ש אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפילו לא נטל שם במשנה הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה ופרש"י הגביהה ונטל. דהוי קנייה בהגבהתה חייב באונסיה ובגמרא אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול אע"פ שלא נטל:

ומ"ש וכן אם הטה ונטל ממנה רביעית והחמיצה חייב בכולה וכו' שם ארישא דמתניתין דקתני הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית אמר רבה לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם כולה מ"ט גירי דידיה הוא דאהני לה:

ומ"ש במה דברים אמורים בחבית של יין שדרכו להחמיץ כשהוא חסר אבל שאר פירות ששלח יד במקצתן ולא הגביהן אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל מבואר הוא ממה שקדם:

אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון אינו חייב וכו' משנה בס"פ המפקיד (מג:) החושב לשלוח יד בפקדון ב"ש מחייבין וב"ה אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד ופרש"י החושב לשלוח יד. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי חייב באונסים מהיום והלאה אם נאנס חייב באחריותו וידוע דהלכה כב"ה:

אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו חייב המשלח שם בברייתא אליבא דב"ה אין לי אלא הוא אמר לעבדו ולשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע ופרש"י אמר לעבדו שישלח יד וכן עשה מנין שמא חייב:

(ט) דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה ונתעברה אצלי וכו' וכן לענין יוקרא וזולא אם בשעה ששלח בה יד שוה ד' זוז וכו' בס"פ המפקיד שם תנן השולח יד בפקדון ב"ש אומרים ילקה בחסר וביתר וב"ה אומרים כשעת ההוצאה ר"ע אומר כשעת התביעה ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ע ורבא אמר הלכה כב"ה ופסקו הפוסקים כרבא דבתרא הוא אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא השתא שויא ד' תברה או שתיה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא מ"ט כיון דאי איתא הדרא למרא בעינא ההוא שעתא דקא שתי לה או דקא תבר לה קא גזל מיניה ותנן כל הגזלים משלמין כשעת הגזילה איתבר ממילא משלם זוזא מ"ט השתא לא עביד לה ולא מידי אמאי קא מחייב' ליה אההיא שעתא דגזלה ההיא שעתא זוזא הוא דשויא תנן בית הילל אומרים כשעת הוצאה מאי כשעת הוצאה אילימא כשעת הוצאה מן העולם ובמאי אי בחסר מי איכא למ"ד והתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואי ביתר היינו ב"ש אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעלים לימא רבא דאמר כב"ש ואסיקנא אלא הכא בשבח גזילה קא מיפלגי ב"ש סברי דנגזל הוי וב"ה סברי דגזלן הוי ופרש"י אלא הכא בשבח גזילה פליגי והאי חסר ויתר דמתני' לאו ביוקרא וזולא אלא במאי דחסרה דהיינו גיזוז ובמה שהותירה כגון אם נתעברה אצלו דב"ש סברי הכל ישלם ובית הלל סברי כשעת הוצאה מבית הבעלים וכתבו הרי"ף והרא"ש גבי הא דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא וכו' היכא דמעיקרא שויא ארבעה והשתא שויא זוזא בין שתיה בין תברה בין איתבר ממילא משלם ד' כדמעיקרא דבחסר ליכא מאן דאמר משלם כי השתא דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה: ומ"ש רבינו ואפילו היתה טעונה או מעוברת בשעת גזילה וגזזה או ילדה אינו משלם כמו שהיא עתה: מי שהפקיד אצל חבירו דינרי זהב ושלח בהם יד ובשעת שליחות יד היו שוים מ' זהובים ובשעת החזרה ל"ה כתב הרא"ש בכלל צ"ד ישלם כמו שהיו שוים בשעת שליחות יד:

שלח יד בחבית המופקדת אצלו כגון שטלטלה לצרכו ל"מ אם נשברה בעודה בידו וכו' בפרק המפקיד (מו:) תנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכו בין לצרכה פטור יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור ופרש"י לצרכה. שהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר ובגמרא הא מני רבי ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר צריך דעת בעלים אימא סיפא יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור אתאן לר"ע דאמר בעינן דעת בעלים אי ר"ע מאי איריא יחדו אפילו לא יחדו נמי ל"מ קאמר ל"מ לא יחדו דלאו מקומה הוא אלא אפי' יחדו נמי דמקומה הוא בעינן דעת בעלים רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא אין דא"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מניה לבי מסותא וידוע דהלכה כר"ע ופי' רש"י צריך דעת בעלים ואם לא הודיעם חייב באחריותו אם מת או נגנב דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא: ומ"ש ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמ"ה שלא נעשה גזלן אלא עדיין שומר הוא וחייב בפשיעה ופטור באונסין ודוקא שלא אירע האונס מחמת שינוי המקום כו'. כתב המרדכי בסוף קמא אדם הנפקד אם שאל חפץ אחד מהפקדון שבידו ולאחר זמן החזירו למקום שהיה מונח בתחלה בפקדון שאין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא דדעת שומר כדעת בעלים ואפילו לר"ע דאמר (ב"ק קיח:) כלתה שמירתו ה"מ גונב דמעתה לא מהימן ליה אבל שואל מהימן ליה ולא כלתה שמירתו :

היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו אם אינם חתומים ולא צרורים קשר משונה וכו' מותר להשתמש בהן לפיכך נעשה עליהם ש"ש וכו' בפרק המפקיד (מג.) תנן המפקיד מעות אצל השולחני אם צרורים לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן אם מותרים ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ובגמ' משום דצרורין לא ישתמש בהן אמר רב אסי אמר רב יהודה בצרורין וחתומים שנו רב מרי אמר בקשר משונה ואיכא דאמרי בעי רב מרי קשר משונה מהו תיקו וכתבו הרי"ף והרא"ש הילכך לא ישתמש בהם ואמאי דתנן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אמר רב הונא ואפילו נאנסו והא אבדו קתני כדרבה דאמר נגנבו בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ורב נחמן אמר נאנסו לא א"ל רבא לרב נחמן לדידך דאמרת נאנסו לא אלמא לא הוי שואל עלייהו אי שואל לא הוי ש"ש נמי לא הוי א"ל בהא מודינא לך דהואיל דנהנה מהני הוי בההוא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהוי הוי עלייהו ש"ש. ופרש"י ואפילו נאנסו. קאמר מתני' דחייב באחריותן ואפי' לא נשתמש בהן דמהשתא הוי שואל עלייהו: נאנסו לא. כל שלא נשתמש לא הוי שואל אלא אבדו דוקא חייב בש"ש. וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני וכן פסקו הפוסקים. וכתב הרא"ש אע"ג דלעיל פסק רי"ף בדמי אבידה כרב יוסף דהוי שואל עלייהו איכא למימר שאני התם דבלא הנאת שימוש הוי עלייהו ש"ש אבל הכא דש"ח אסקיה חד דרגאי בהנאת שימוש והוי שומר שכר ואינו טעם נכון דשכר הנאת שימוש שוה בכל מקום ואם ניתוסף בדמי אבידה פרוטה דרב יוסף אטו בשביל שהשכר מרובה יחשב שואל אין חילוק בין ש"ש ששכרו מרובה ובין ש"ש ששכרו מועט והראב"ד תירץ דהנאת שימוש דהכא גריעא מהנאת שימוש של דמי אבידה לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבוא המפקיד לתבוע פקדונו אבל בדמי אבידה יודע שישהה אצלו ימים רבים עכ"ל. ועל הא דהלכתא כרב נחמן כתב הרי"ף והני מילי היכא דאבדו ועדיין לא אישתמש בהו אבל אם אישתמש בהו הוה ליה הלואה גביה וקמו ליה ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה ובהא אפילו רב נחמן מודה וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל עכ"ל וכתב הרא"ש ע"ז צריך פירוש לדבר מה הוצרך להשמיענו ראיה מן הגאון שאם נשתמש בהם שחייב באחריותן וצ"ל דבעי למימי אחר שנשתמש בהם והחזירם למקומם דמדינא לא בעי דעת בעלים אפילו לר"ע כיון דברשות שלח בהם יד אפ"ה חייב באחריותן כיון שכבר נהנה מהם ועוד מצפה ליהנות אם תזדמן לו סחורה וסברא נכונה היא עכ"ל: כתב מהרי"ק בשורש קנ"ה כי אמרינן בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא וכו' אין חילוק בין מקום שהתגרים מצויים לאינם מצויים וכן אין חילוק בין עשיר שאינו צריך לאלו המעות לעני : כתב ר"י בנ"ו ח"א אינו נעשה ש"ש בתנאי ואפילו היה בענין שיוכל להשתמש במעות שהפקיד אצלו אינו נעשה בשביל זה שומר שכר אא"כ עשה תנאי עמו שיתן לו שכר עכ"ל ודברי תימה הם וצ"ע: ומ"ש רבינו הופקדו אצל בעל הבית אפילו אינן חתומים לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחריותן שם במשנה הנזכרת אצל ב"ה בין כך ובין כך לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן החנוני כב"ה דברי רבי מאיר ר"י אומר כשולחני וידוע דהלכה כר"י ולפיכך כתב רבינו בתחלת דינים אלו היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות וכו':ומ"ש בשם ר"ת אפילו ב"ה אם רוב עסקיו ברבית דינו כשולחני וכו' כ"כ הרא"ש בפרק הזהב בשם ר"ת וז"ל המרדכי בס"פ המפקיד בזמן הזה שאין לנו שדות ועסקינו במעות אין דין הנפקד כב"ה אלא כחנוני ודוקא במפקיד מעות ממש אבל המפקיד נסכא כסף אין דרך להוציא כל כך מיהו י"ל דהכל לפי הענין עכ"ל : כתב הרשב"א שאלת ראובן הפקיד מעות לשמעון ונתעסק בהם והרויח לאחר זמן החזיר קצת ממה שהרויח לבעליו וחזר ונתעסק במה שנשאר בידו לימים בא ראובן להוציא מיד שמעון הפקדון ומה שהרויח בו ונתפשרו שיתן לו קצת מהריוח ונשבע שיפרענו לזמן פלוני ואח"כ לא קיים השבועה וטען שהוא לעצמו היה מתעסק ונעשו מלוה אצלו ויש בזה משום רבית והו"ל כנשבע לבטל את המצוה: תשובה אם הפקידם אצלו בתורת עסק סתם עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונוטל המתעסק תרי תלתי באגר ופלגא בהפסד ואם לא מסרם לו אלא להתעסק בו לצורך בעל הפקדון בחנם אם הרויחו לבעל המעות לבעל המעות ואם הפסידו הפסידו לו אבל אם הפקיד בידו סתם אין הנפקד רשאי ליגע בהן כמו ששנינו אצל בע"ה בין כך ובין כך לא ישתמש בהן ואם שלח יד והוציאן ה"ז נעשה גזלן עליהן ואם הותירו הותירו לגזלן ואם פחתו פחתו לו אבל אם הרויח בהם לדעת להרויח לבעל המעות ולא לגזול אם הרויח הרויח לבעל המעות ואם הפסיד הפסיד ונפקד זה מעשיו מוכיחים עליו שלצורך בעל המעות מתעסק בהם שהרי נתן לו מתחלה כל הריוח שהרויח בהם ובעל המעות כיון שראה שזה מתעסק בהן וגילה בדעתו דנתרצה בכך וניחא ליה שיתעסק זה במעות וירויח בהם הילכך אף כשהרויח בהם עוד בסתם ע"ד הראשונה נתעסק בהן לבעל המעות אא"כ אמר בפני עדים לעצמו אני מתעסק וכאותה שאמרו בפרק הגוזל בתרא (קיו:) גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר וכו' ואוקמא רבא בפועלים וכדרב יהודה דאמר פועל יכול לחזור בו בחצי היום אמר מהדר קא הדר ביה וכו' ובנדון שלפנינו אם אמר בפני עדים הוה ליה גזלן כמו שאמרנו ואם הרויח הרויח לעצמו וחזר הממון להיות מלוה ומ"מ נראה שאם רצה ליתן לו מה שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר ולא עוד אלא אפי' הלוהו ואחר שפרעו נתן לו קצת מה שהרויח אין כאן אלא רבית מאוחרת וגרוע אפילו מאבק רבית ואבק רבית אינו עובר עליו הלוה וכיון שכן זה שנשבע ליתן לו חייב ליתן לו ואין זה כנשבע לבטל אפילו מצוה דרבנן ואע"פ שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא ולא יעשה איסורא רבה ומיהו זה שנשבע שיתן עד יום פלוני ועבר הזמן ולא נתן הרי זה מעוות שלא יוכל לתקון ושוב אין כאן חיוב שבועה וחייב על מה שעבר על שבועת ביטוי עכ"ל. ומ"ש ושוב אין כאן חיוב שבועה נתבאר דעת הרא"ש בזה בטור י"ד [בסימן רכ"ח קרוב לסוף הסימן]: ראובן שמסר פקדון ליד שמעון שילך בו למקום ידוע ועשה לו שטר והלך שמעון למקום אחר וקנה סחורה והפקידם ביד לוי אם יכול ראובן המפקיד להוציא מיד לוי אותה סחורה עיין בתשובה הנזכרת בסי' אלף ופ"ד. שנים שיש להם פקדון ביד אדם אחד ואחד מהמפקידים איננו פה ואותו שישנו פה תובע חלקו עיין בתשובה הנזכרת סי' אלף וק"ב: שמעון שמסר מפתחות ביתו ללאה והפקיד בידה הבית ומה שיש בו וכשחזר מצא מנעול ביתו שבור והבית ריקן ותבע את לאה בב"ד ואמרה שלא הפקיד בידה כלום והביא שמעון עדים שהפקיד בידה הבית וכל אשר בתוכו אבל היא לא ידעה מה יש בבית עיין בתשובה הנזכרת סי' אלף קל"ד: כתב בתשובות מיי' דספר משפטים סי' כ"ח ששאלת על ד' וה' כיסים שבתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך שני דינרים ואינה יודעת מאיזה כך נראה בעיני כיון שלקחה מהקבוע הוי כמחצה על מחצה ודמי לאחד שהפקיד טלה אצל ב"ה (בכורות יח:) דהוי המע"ה עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א סי' תתס"ג: כתב המרדכי בסוף פרק המפקיד אם הפקיד אצל חברו מעות בארונות ואינם קשורים קשר משונה מותר הנפקד להשתמש בהם: וכתב עוד הנפקד לאחר שנשתמש בהם כבר שלקחם מהארנקי נעשה שואל עליהם וחייב באונסים והשתא אם הלוה על המשכון לעכו"ם לא מיקרי פושע דפשיטא דמפקיד אין לו בריוח כלל ואם הנפקד רוצה לתת מעצמו דבר לראובן אין בו משום רבית והיכא שהלוה לעכו"ם באמנה פושע הוא ואם זכה ברבית עיין שם:

באו אנסים על הנפקד ונתן להם הפקדון אם אינו אמוד בממון פטור וכו' עובדא בסוף קמא (קיז:) וכתב ה"ה בפ"ה מהל' שאלה בשם הרשב"א דכשאמרו פטור דוקא שהוא במקום שיד הגנבים שולטת בהם שאם יחפשו ימצאו הא לאו הכי ודאי חייב דלא גרע מאנס שאנסו להביא ממון והביא שהוא חייב כל זמן שאין יד האנס שולטת באותו ממון ולדברי רבינו שלא חילק י"ל דשאני הכא דכיון שהממון הוא ברשות זה הנפקד ומחמת פקדון זה באו לו גנבים אינו בדין שיתחייב זה משלו לשלם וכן דעת התוספות והרא"ש דשאני שומר דאדעתא דהכי קיבל שמירה. שומר שמחמת שיצא עליו קול עושר מצד הפקדון מפני כך השר הכביד עליו לתבעו יותר משאם לא היה ממון זה בידו עיין בתשובת מיימון דספר נזיקין סימן י"ג:

הופקד אתו ממון של פדיון שבויים ובאו עליו אנסים וכו' ג"ז עובדא שם:ומ"ש בשם הרמ"ה דוקא שלא הי' אצלו ממון אחר לפדות עצמו וכו' אבל אם יש לו ממון אחר לא כן כתבו שם התוספות: וכתב הרשב"א דבזוזי דפדיון שבויים סתם הוה דאי לשבויים ידועים לא הוה מיפטר דהא תנן (פ"ב מ"ה) מותר שבוי לאותו שבוי וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שאלה:

הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שאלה ודבר פשוט הוא:ומ"ש ערבם עם שלו יראה כמה היו שלו וכמה היו של הפקדון וכו' נסתפק מהם ואינו יודע כמה יחשוב החסרון כמו שראויין להתחסר וכו' בפרק המפקיד (מ.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז יוציא לו חסרונות ובגמרא תנא בד"א שעירבן עם פירותיו אבל יחד לו זוית אומר לו הרי שלך לפניך וכי עירבן עם פירותיו מאי הוי ליחזי דידיה כמה הויין במסתפק מהן וליחזי כמה אסתפק דלא ידעי כמה אסתפק:ומ"ש כיצד לחטין ולאורז קלוף ד' קבין וחצי לכל כור וכור וכו' ועד וכמדה הזו לכל שנה ושנה משנה וגמרא שם:ומ"ש בד"א שהופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגורן אבל הופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום בשביל החסרון וכו' ברייתא שם: ומ"ש הופקד אתו יין וערבו עם שלו ונסתפק ממנו מנכה לו שתות שמן מנכה לו ג' לוגין לכל ק' לוגין וכו' משנה שם:ומ"ש לפיכך אם היה השמן צלול אינו מנכה לו בשביל השמרים ואם היה הכלי ישן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי ג"ז שם במשנה. ראובן מסר לשמעון י' זהובים ולוי מסר לו ו' להוליכם למקום פלוני והיו לשמעון עצמו כ' זהובים ואמר להם הריני מניח זהובים שלכם עם זהובים שלי בכיסי ואח"כ נאבדו מהם ד' זהובים כיצד חולקים ההפסד עיין בת"ה סי' שי"ד :

(טז) כתב הרמב"ם הפקיד אצל חברו פירות שאינן מדודין לא מדדן וערבן עם פירותיו ה"ז פושע ואם אמר המפקיד כך וכך היו והנפקד אומר איני יודע ישלם בלא שבועה וכו' בפ"ה מה' שאלה וטעם דין זה משום דקיי"ל כל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ישלם וכתב הרמב"ם ויש לשומר להחרים על מי שלקח ממנו יותר מן הראוי לו: ומה שאמר בשם הרא"ש והוסיף לבאר וז"ל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת אצלי ואיני יודע כמה היו לפי טענת המפקיד היו שוים שתי כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוים פרוטה ואיני יודע כמה היו שוים יותר וכו' בפרק שבועת הדיינים וכתב ה"ה על דברי הרמב"ם יש שיטה אחרת בדברים הללו והיא שיטת ההשגות וקצת מן החכמים וכתוב בהשגות רבותינו לא הורו כן לפי שאין זה דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוה ליה למידע ואיערומי קא מערים ותובע נמי קא טעין עליה ואמר מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמנין קא כפר ליה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא והיינו טעמא דשק צרור דאמרינן עלה ישבע ויטול ולא אמרו יטול בלא שבועה ע"כ שורש דבריו שאין קרוי מחוייב שבועה כל שלא היה לו לידע ואם מחמת זו הטענה ודאי בהפקיד לו פירות מיוחדין ועירבן עם פירותיו ודאי הוה ליה לידע כשעבר ועירבן שהו"ל למדדן אלא שהר"א נשען על הטענה האחרת שאין זה טוענו בבירור אתה יודע שכך היו ואינו כופר לו בדבר שבמנין וכבר דחה הרמב"ן טענה זו בטעם נכון בחידושיו שם בשבועות ומ"מ יש לטענה האחרת מקום כשלא עירבן ונאבדו ובפשיעה שישבע הלה ויטול ואפשר שכן הדין וגם הרשב"א ז"ל כתב כן בהכונס שלא יטול הלה בלא שבועה כלל שלא היה לו לנתבע לידע אע"פ שהוא מודה מקצת ואינו יכול להשבע על השאר עכ"ל והר"ן בס"פ שבועת הדיינים כתב סברות הללו ולא הכריע. ועוד יתבאר זה בסי' רצ"ח. ומאחר שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת וכפי עדותו של הרמב"ם גם הרי"ף והר"י הלוי ז"ל מסכימים כן אין לזוז מדבריהם: (ב"ה) ומיהו מ"ש הרא"ש אם אמר פירות סתם ולא הודה בשוה פרוטה אין בהודאתו וכו' אינו מוכרע בדברי הרמב"ם:

לא עירב הפירות עם פירותיו והן חסרין והולכין אם חסרו יותר מכדי חסרונן שראוים להתחסר לשנה לכ"ע מוכרן לא חסרו אלא כדי חסרונן שראויים להתחסר ועדיין לא נשלם השנה לדעת רב אלפס לא ימכרם וכ"כ הרמב"ם וא"א ז"ל כתב כיון שחסרו כדי חסרונם לשנה קודם שנשלם השנה יכול למכרם בפרק המפקיד (לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין ה"ז לא יגע בהן רשב"ג אומר ימכור בב"ד מפני השבת אבידה לבעלים ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל ביתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין איתמר רבה בר יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרשב"ג ורבא אמר רב נחמן הלכה כחכמים וכתב הרי"ף ז"ל והלכתא כדפסק רב נחמן דבתראה הוא וכ"פ הרמב"ם בפרק ז' מה' שאלה והרא"ש זה כתב תמיהא לי על פסק רב אלפס דלא קיימא לן הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך אבל בדורות שלפניהם אין הלכה כתלמיד במקום הרב ואי משום דרבא בתראה הוא לאו משמא דנפשיה קאמר ואי משום דהלכה כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד בני דורו ולא כנגד רבותיו ועוד דקיי"ל נמי הלכה כשמואל בדיני ואיהו פסיק כרשב"ג ולכאורה נראה דהלכה כר"י ושמואל עכ"ל. ואיני יודע למה דחה טענת דרבא בתראה הוא משום דלאו משמיה דנפשיה קאמר דמ"מ כיון דמשמע דהכי ס"ל נקטינן כוותיה. וכתב ה"ה בפ"ז מהלכות שאלה בשם הרמב"ן פי' כדי חסרונם שחסר בפעם אחת או בחצי שנה כדי חסרון שמחסרין שאר פירות בכל השנה ואם אי אתה אומר כן היאך אמר רשב"ג מוכרן בב"ד ע"כ ואיפשר שאף זה דעת רבינו וביאור דבריו בשחסרו בזמן מועט חסרון הראוי להם בשנה עכ"ל וכך הם דברי רבינו: וכתב ה"ה בפ"ז מה' שאלה דע שדברים אלו כשאין בעל הפקדון בעיר אבל אם היה בעיר יודיענו ויעשה בהם מה שלבו חפץ וכ"כ בספר המקח ופשוט הוא וכן מתבאר בדברי הרמב"ם שם: : כתב המרדכי הלכה כרב נחמן ופסק ראבי"ה דאם נתייקרו משלם כשעת התביעה כר"ע דסוף פירקון ומיהו האלפסי פסק לקמן כב"ה:

הופקד אתו יין והחמיץ דבש והדביש וירא שמא יפסיד גם הכלי ברייתא שם המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש ה"ז לא יגע בהם דר"מ וחכמים אומרים עושה להם תחנה ומכרן בב"ד שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי שמן חזי לגלדאי דבש לכתושא דגמלא וחכמים אומרים עושה להם תקנה וכו' מאי תקנתא עביד להו א"ר אשי לקנקניה ופרש"י לקנקניה הכלי שהיה בתוכו יתקלקל אם ישהה בתוכו וכתב הרא"ש וז"ל כתב הרי"ף שי"א דחכמים דברייתא סברי כרב שמעון בן גמליאל דמתניתין וא"כ לית הלכתא כוותייהו ולא מסתבר דלא שייכא פלוגתא דחכמים ור"מ אפלוגתא דרשב"ג ורבנן דמתני' דבמתני' פליגי בכדי חסרונן ובברייתא פליגי בקנקנים וסברי חכמים דחששו להפסד הקנקנים אבל בכדי חסרונן סברי שפיר כרבנן דלא חששו להפסד מועט כזה כיון דכל הפירות ראויים להתחסר בשיעור זה ולא קיימא אפירות והרקיבו דאוקימנא להו בכדי חסרונן אלא אהפסד קנקנים בלחוד הוא דקיימא ומסתבר לי כי"א דרבנן קיימי אכולה מילתא דר"מ גם אפירות והרקיבו עכ"ל ואעפ"כ לא כתב רבי' שהרא"ש חולק בדין זה דיין והחמיץ דבש והדביש משום דהרא"ש סבר דהלכה כרשב"ג דמתני' כמו שנתבאר בסמוך וא"כ גם לדעתו ז"ל הלכה כחכמים דברייתא:

הופקד אתו חמץ והגיע זמן הפסח לא ימכור עד שעה חמישית מעשה בפרק אור לארבעה עשר (יג.) וכתבו הרי"ף בפרק המפקיד ואמרינן התם דאע"פ שנקבוה עכברים לדסקיא שהחמץ בתוכה והיה חמץ מבצבץ ויוצא לא הרשו למפקיד למכרו עד שהגיעה שעה חמישית ערב הפסח:

ומ"ש בשם הרמב"ם דה"ה בשאר הפקדונות שלא יגע בהן אף ע"פ שיודע בודאי שיוזלו וכו' בפ"ז מהלכות שאלה וכתב הרב המגיד זה למד מזו דפרק כל שעה וכ"ש הוא שהרי בחמץ ההפסד ברור:

כל נפקד שמוכר פקדון לא ימכרנו כ"א ע"פ ב"ד בברייתא שכתבתי בסמוך וחכמים אומרים עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד ומסיים בה וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו ולא ידעתי למה השמיטו רבינו והרמב"ם כתבו בפ"ז מה' שאלה וז"ל ככ המוכר פקדון ע"פ ב"ד ה"ז מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהן לפיכך הרי הוא עליהן ש"ש אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן וכתב ה"ה והדמים יהיו מונחים וכו' לפיכך הרי הוא עליהם ש"ש לא נתבאר זה בגמרא אבל רבינו דימה למעות צרורים אצל חנוני או מותרים אצל בעל הבית שיכול להשתמש בהן והוא ש"ש אע"פ שלא נשתמש עכ"ל:

הפקידו אצלו ספרים גוללן כל ל' יום וכשהוא גוללן לצורך ספר יש לו רשות לקרות בהן בפרק אלו מציאות (כט:) תניא המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל י"ב חודש פותחו וקורא בו מאי קאמר ה"ק אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר אם בשבילו פותחו אסור סומכוס אומר בחדש כ' יום בישן י"ב חודש ראב"י אומר אחד זה ואחד זה ל' יום ומשמע לרבינו דהלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי והרמב"ם בפ"ז מהלכות שאלה פסק כת"ק וכן דעת הרי"ף והרא"ש שלא כתבו אלא דברי ת"ק לבד:ומ"ש ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו ה"ז שולח יד בפקדון כלומר ונתחייב באונסיו כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר: כתב המרדכי המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יהודאי גאון כשם שאסור לקנות בו כך אסור להעתיק ממנו אפי' אות אחת שלא ברשות וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שילמוד בו ואדעתא דהכי הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות כשהם מותרים דישתמש בהם ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על לא יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזות מי שגונב ד"ת ומעתיקן עד כאן לשונו :

הופקד אצלו כסות מנערה אחד לל' יום ובדיני אבידה כתבתי כיצד ניעור הכסות וגלילת הספרים בסימן רס"ז במה דברים אמורים שאין המפקיד עמו במדינה וכו' על ניעור כסות וגלילת ספרים דמציאה תניא (שם) כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון פקדון מאי עבידתיה גביה אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למ"ה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין הנפקד רשאי לשלוח יד וכו'. פי' מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה מכלל דאין הנפקד רשאי לשלוח בה יד ואיסורא דאורייתא איכא דאין בה מלקות וכהאי גוונא פירש"י (בד' מ"א): ומ"ש ואם שלח בו יד וכו' אפילו אינו מכוין הבעה"ב לגזלו וכו'. כלומר ל"מ אם נטלו ע"מ לגזלו כולו דודאי חייב מיד באונסין ואף למ"ד שליחות יד צריכה חסרון אין זה אלא בשולח יד ליטול מקצתה ולא נטל דלא הויא גזלה אבל הכא כיון דהגביהו ומכוין לגזלו כולו קם ליה ברשותיה וחייב באונסין מיד אלא אפילו אינו מכוין לגזלו כולו אלא להשתמש בו תשמיש שמחסרו כגון חבית שהגביהה ליטול ממנה רביעית או בהמה שמשך אותה להשתמש בה תשמיש שמכחישה קם ליה ברשותיה כולו והויא גזלה וחייב באונסים אע"פ דעדיין לא נשתמש בה דשליחות יד אינה צריכה חסרון וכו' וכתב רבינו כל זה מדאיתא התם דהא דתנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וכו' דפליגי בה אמוראי ר' יעקב בר אבא אוקמה כשנטלה ע"מ לגזלה כולה אבל לא כשנטלה ע"מ לשלוח בה יד דס"ל שליחות יד צריכה חסרון ור' נתן בר אבא אוקמה אף בשנטלה ע"מ לשלוח בה יד דשליחות יד א"צ חסרון וקיי"ל כר"נ ב"א כדפסק הרי"ף והרא"ש משום דרבא דהוא בתרא הכי ס"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' גזלה וכ"כ סמ"ג בעשה ע"ג וז"ש רבינו אפילו אינו מכוין לגזלו כולו כלומר דהתם פשיטא דחייב כאוקימתא דרבי יעקב ב"א אפילו אינו מכוין לגזלו כולו נמי חייב כאוקימתא דר"נ ב"א: ומ"ש אבל הגביהו לעשות תשמיש שאינו מחסרו וכו'. שם אוקימתא דרב ששת ופסקו הפוסקים כמותו ומפרש רבינו דאינו חייב מטעם שואל שלא מדעת אלא משעת תשמיש וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם והסמ"ג שם ונראה דה"ט דכיון דבשליחות יד גופיה אי לאו קרא יתירא דמלמד דאינה צריכה חסרון לא היה חייב מבחוץ אלא דוקא בדאיכא חסרון כדאיתא להדיא בפ' המפקיד א"כ בשואל שלא מדעת סברא הוא דלא מיקרי גזלן אלא א"כ דנשתמש בה והכי מוכח מדברי התוס' לשם (בסוף דף מ"א) בד"ה חדא לומר דא"צ חסרון שכתבו וז"ל וא"ת וניליף משואל דאינה צריכה חסרון דמשעת משיכה חייב באונסיה אע"ג דלא נשתמש כדאמר [בפ'] השואל גבי השואל קורדום מחבירו כ"ש שומרין שמושכין להשתמש שלא מדעת בעלים שחייבים ויש לומר בשואל דין הוא כיון דמושך לדעת בעלים חשוב כאילו נשתמש בה דלדעת כן שאלה ולאו לאוקמה בכילתא אבל שלא לדעת אינו חשוב כאילו כבר נשתמש בשביל משיכה לבדה לכך לא ילפינן משואל אלא משיכה שיש בה חסרון עכ"ל הרי מבואר דבשואל שלא מדעת אינו חשוב כאילו כבר נשתמש בה בשביל משיכה או הגבהה בלחוד והכי משמע בשמעתתא דהמפקיד מעות אצל שולחני דהיתר תשמיש הוא דמחייב באונסין אבל כשאסור לו להשתמש אינו חייב באונסין כל זמן שלא נשתמש בהן כנ"ל ודלא כמ"ש נ"י במתני' דהמפקיד חבית וכו' דכשהגביהה ע"מ להשתמש בה ואע"פ שלא נשתמש בה הוי גזלן עליה וחייב באונסין וזה נקרא שואל שלא מדעת בעלים דהוי גזלן עכ"ל דליתא: כתב במרדכי סוף קמא ובהג"מ פ"ד דגנבה בשם הר"ר חזקיה דבשואל בפקדון שלא מדעת ונשתמש בו פי' תשמיש שאינו מחסרו אם החזירה למקום שנטלה משם חזר להיות דינו כשומר מאחר שלא היה עליו מתחלה כי אם שואל בעלמא שלא היה דעתו לגזלו או לשלוח בה יד ואע"ג דבסמוך סעיף י"א כתב רבינו דאם נשתמש במעות חייב גם באונסין אפי' לאחר שהחזירם למקומם עד שיחזירם לבעליהם יש לחלק דבמעות כיון שלא החזיר המעות שהופקדו אצלו אלא שם אחרים תחתיהן יש להם דין מלוה ככל שאר מלוה דחייב באחריות עד שיחזיר לבעלים והכי משמע מלשון הרמב"ם פ"ז משאלה ועיין במ"ש בסמוך סעיף י"א. אך קשה דבפרק המפקיד משמע להדיא דלאוקימתא דרב ששת לא אתיא מתני' אלא כר' ישמעאל אבל לר"ע אפילו טלטלה להביא עליה גוזלות והחזירה למקומה צריך דעת בעלים אלמא דלא חזר דינו להיות כשומר אע"ג שלא היה עליו בתחלה כי אם שואל בעלמא וכן מההיא דפרק הספינה בשולח בנו אצל חנוני וכו' מיהו בהך דהספינה איכא למימר כיון דלא הופקד הכלי אצלו אלא נטלו מיד בנו או מיד עבדו חייב דצריך דעת בעלים דכיון דלא היה שומר עליו ליכא למימר גביה דעת שומר כדעת בעלים אבל מהך דהמפקיד קשיא טובא ואפשר לומר דלא אמ' הר"ר חזקיה אלא בדברי' דאורחיה למישאל חד מחבריה ולא קפדי התם הוא דאיכא למימר כיון שאינו מחסרו לא כלתה שמירתו ודעת שומר כדעת בעלים אבל במתני' דחבית של חרם שטלטלה להביא עליה גוזלות לעלות עליה כדרך העולם בסולם בכה"ג ודאי קפדי אינשי ולא מושלי יש לו דין גזלן לר"ע אפילו החזירה למקומה וה"ה בכיוצא בזה כגון ספרים דקפדי אינשי ולא מושלי וכדלקמן בסעיף כ"ב:

הטה את החבית וכו'. משנה ס"פ המפקיד ופרש"י ונשבר לאחר זמן כלומר שאילו נשברה מתוך ידו כשהטה פשיטא דחייב כיון דלצרכו הטה ליטול ממנה רביעית וכדתנן התם להדיא אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב וכו' וכך דקדקו הרמב"ם והסמ"ג שכתבו כאן אם נשברה אחר שנטל:

ומ"ש אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפילו לא נטל. מימרא דשמואל לשם ואיכא למידק לאיזה צורך חזר רבינו וכתב דין זה בחבית הלא בתחלת הסימן כתב בסתם רק שיגביהנה כדי להשתמש בה תשמיש שמחסרה אז מיחייב כאילו חסרה ויש לומר דהוה אמינא דוקא כגון בהמה דא"א ליטול ממנה מקצת אבל בחבית דאפשר ליטול ממנה מקצת אינו חייב בהגבהה אא"כ הגביהה לגזול את כולה קמ"ל דאין חילוק וכך היא דעת כל הפוסקום דבחבית נמי אפי' לא נתכוין ליטול ממנה אלא רביעית חייב בכולה אפי' לא נטל ממנה כלום ודלא כהראב"ד בהשגות דפירשה דוקא בשהגביהה לגזול את כולה ולא קיי"ל כוותיה. ועוד נראה דהא דחזר וכתב דין חבית משום דבגמרא קא אמרינן דבחבית אפילו למ"ד ש"י צריכה חסרון מ"מ הכא ניחא ליה דתיהוי האי חבית כולה בסיס להאי רביעית יין פי' כיון דיין אינו משתמר אלא בכלי מלא הו"ל כמו שנטלו והניחו עם השאר להשתמר ונעשה שואל על כל שאר החבית ולפיכך חייב בכולה אע"פ שלא נטל ממנה כלום אבל למאי דקיי"ל ש"י אינה צריכה חסרון ודאי דחייב בכולה אף בשאר דברים דליכא למימר בהו ניחא ליה דתיהוי בסיס כו' וז"ש בסמוך סעיף ה' אבל שאר פירות וכו' דאלמא דבהגביהן אפילו בשאר פירות נמי חייב בכולה ולפי זה ודאי ה"ה בהגביה ארנקי ליטול הימנו דינר דחייב בכל הכיס ואע"ג דבגמרא מבעיא ליה לרב אשי בארנקי ואסיק בתיקו ההוא אליבא דמ"ד שליחות יד צריכה חסרון וזאת היא דעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו בעיא דארנקי אבל הרמב"ם והסמ"ג הביאו וכתבו דה"ז ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד וכבר השיגו הראב"ד ז"ל והרב המגיד הליץ בעדו אבל העיקר כהרי"ף והרא"ש והראב"ד:

אמר שרוצה לשלוח יד וכו'. משנה ס"פ המפקיד פליגי בה ב"ש וב"ה ב"ש דרשי על כל דבר פשע ללמד על המחשבה כמעשה וב"ה דרשי ליה ללמוד על השליח שאם אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון חייב המשלח ואע"ג דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה כדלעיל סי' קפ"ב ס"ד הכא גלי לן קרא על דבר פשע וה"א להדיא פרק האיש מקדש דפריך וניליף ממעילה דיש שליח לדבר עבירה ומשני משום דהוי מעילה ושליחות יד ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים ואקשינן הניחא לב"ה אלא לב"ש דמוקמי ליה להאי קרא במחשבה כמעשה ניליף ממעילה ומשני משום דהוי מעילה וטביחה ומכירה ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ושארי ליה מאריה למהרו"ך שכתב דהכא איירי שלא ידע השליח שהוא פקדון וכו' אלא אפי' ידע חייב המשלח מגזירת הכתוב:

דין השולח יד בפקדון וכו' סוף פרק המפקיד אוקימנא לפלוגתא דבית שמאי וב"ה ור"ע שבמשנה לגבי שולח יד בפקדון דבשבח גזלה קמיפלגי ופסקו הפוסקים כרבא דאמר הלכה כבית הילל דגזלה חזרה בעיניה ושבח גזלה דגזלן הוה וכן פסק רש"י בפרק המפקיד: ומ"ש ואפילו היתה טעונה וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק הגוזל עצים ויתבאר בסימן שנ"ה וסי' שס"ב:

וכן לענין יוקרא וזולא וכו'. שם אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויה זוזא השתא כשיצאה מן העולם שויה ד' תברה או שתיה משלם ד' כשעת הוצאתה מן העולם איתבר ממילא משלם זוזא כשעת הוצאתה מבית בעלים ובגמרא מוכח דה"ה בשולח יד בפקדון וזה שאמר רבינו וכן לענין יוקרא וזולא וכו' כלומר דין הש"י בפקדון הוי כשאר גזלן גם לענין יוקרא וזולא דאע"פ דרבה קאמר לה בגזלן ה"ה בשולח יד: ומ"ש דאם בשעה ששלח בה יד שוה ד' זוז וכו'. כ"כ הרי"ף והרא"ש שם וכן מפורש להדיא בסוגיא ע"ש:

שלח יד בחבית וכו'. משנה וע"פ סוגיית הגמ' ס"פ המפקיד והרי"ף האריך לשם בפסקיו ומסקנתו דהלכה כרבי עקיבא דלצרכו חייב אפילו הניחה במקום המיוחד לה וטעמא דצריך דעת בעלים דמדשקליה קם ליה ברשותיה ובגזלה כתיב והשיב ולא הויא השבה מעליא עד שיודיע לבעלים לומר להם נטלתיה והחזרתיה ואם לא הודיעם חייב באחריותה וכן פסקו הפוסקים אבל הסמ"ג בעשה ע"א כתב ע"ש ר"י דפסק כרבי ישמעאל וכ"כ בהג"מ פ"ד דגנבה וכן נראה דעת רש"י שכתב בפרק המפקיד (דף מ"א ע"א) וז"ל הא שקלינהו ואי נמי ש"י חשיבא הא הדר אהדריה כשנטל הימנה ואנן אוקמינן לעיל סתם מתני' כרבי ישמעאל דאין צריך דעת בעלים עכ"ל: ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמ"ה וכו'. נראה דעת הרמ"ה מדתנן לצרכה פטור ולא קתני שלא לצרכו פטור אלמא דאינו פטור אלא אם כן טלטלה לצרכה שוהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר אבל אם אינו לצרכה אע"פ שאינו ג"כ לצרכו להשתמש בה אלא לצורך מקומה אינו פטור לגמרי דאע"ג דלא נעשה גזלן דלא חשב לשלוח יד להשתמש בגוף הפקדון מ"מ פושע הוא שטלטלה מן המקום שיחדו לה הבעלים ואם אירע שום אונס מחמת פשיעתו חייב אבל לא יחדו לה הבעלים מקום אין בשינוי המקום שום פשיעה:

היה הנפקד שולחני וכו'. משנה שם ועל פי סוגיית הגמרא והרי"ף כתב ע"ש רב האי גאון דמאי דהלכה כרב נחמן דמותרים אינו חייב באונסין דוקא קודם שישתמש בהם אבל אם השתמש בהם חייב גם באונסין ופי' הרא"ש לשם דאתא לאורויי לן דאע"ג דהחזירם למקומם דמדינא לא בעינן דעת בעלים אפילו לר"ע כיון דברשות שלח ידו בהם אפילו הכי חייב באחריות כיון שכבר נהנה מהם ועוד מצפה ליהנות אם תזדמן לו סחורה וסברא נכונה היא עכ"ל ועם השבח ששבח סברא זו קשיא דאם כן תו לא אשכחן כלל דליהוי פטור מאחריות כששולח יד בהם ברשות הבעלים אף כשהחזירם למקום מטעם שכתב כיון שכבר נהנה בהם ועוד מצפה וכו' דטעם זה שייך בכל הדברים אבל נראה דהלכה כדבריו ולא מטעמיה אלא כיון שהחליף המעות שהפקידו אצלו אע"פ שהניח מעות אחרות במקומן כבר נעשו עליו מלוה גמורה ככל מלוה שבעולם והכי משמע בהגהת מרדכי דפרק המפקיד והיינו דאמר בירושלמי דדמאי הביאו הסמ"ג אר"י הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן ואבדן חייב באחריותן פי' מאחר שהחליף המעות אפילו הניח מעות אחרים במקומן ונאבדו הוה ליה ש"י בפקדון וחייב משום דדינו כמלוה ככל שאר מלוה דחייב באחריות עד שיחזיר לבעלים ודוקא במעות אבל כל שאר דבר שחוזרין בעין אם השתמש בהם ברשות בעלים או אפילו שלא ברשות כגון שהשתמש בו בתורת שאלה שאינו מחסרו והחזיר החפץ למקום שהיה מונח בתחלה לא בעינן דעת בעלים וכדפסק במרדכי סוף קמא ועיין במ"ש סימן זה בס"ד:

באו אנסים על הנפקד וכו'. עובדא בסוף קמא וכתבו התוס' וז"ל ואע"ג דבעלמא אם נשא ונתן ביד חייב שומר שאני שלדעת כן הפקידו אצלו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דפקדון וכן כתב הרא"ש לשם וכן כתב הרב המגיד לדעת הרמב"ם בפ"ה משאלה ודלא כהרשב"א ומביאו ב"י:

הופקד אתו ממון של פדיון שבויים וכו'. גם זה עובדא בסוף קמא: ומ"ש בשם הרמ"ה. כ"כ גם התוספות לשם ותימה למה כתב רבינו בשם הרמ"ה ולא בשם התוס':

הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו וכו'. כ"כ הרמב"ם פ"ה משאלה וכתב ה"ה זה פשוט שאין לו לערבם לכתחלה וכן כתב ז"ל שמשנתינו בשעבר וערבן הוא עד כאן לשונו ולפעד"נ להביא ראיה מדל"פ רבן שמעון בן גמליאל וחכמים במשנתינו בפירות אבודין של פקדון אם ימכרם הנפקד אם לאו אלא ביתר מכדי חסרונן אבל בפחות מכדי חסרונן ד"ה דלא ימכרם דבזה הכל מודים לרב כהנא שאדם רוצה בקב שלו וכו' כמו שיתבאר סעיף י"ז א"כ מטעם זה נמי אין לו לערבם לכתחלה דאדם רוצה בקב שלו וכו': ערבם עם שלו וכו'. משנה וברייתא פרק המפקיד ועל פי סוגיית הגמרא: ומ"ש אחר שישבע וכו'. כן כתב הרמב"ם ונראה דדוקא כשנחסרו ביותר ממה שרגילין להתחסר אבל בכדי חסרונן אין כאן שבועה ומה"ט לא כתב הרמב"ם אצל דין נסתפק ואינו יודע כמה נסתפק וכו' דישבע וכן נראה מדברי ה"ה שכתב על מה שכתב הרמב"ם אחר שישבע וז"ל ובודאי שיש לו לישבע שהרי זה כטוען נאנסו עכ"ל ואין זה אונס אם לא נחסרו יותר מכדי חסרונן: בד"א שהופקדו אצלו בימות הגורן וכו'. ברייתא לשם ומשמע דבין פחות מעשר כורין בין ביתר הכל שוה דכשמחזיר בימות הגורן מוציא חסרונות לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה שיעור הראוי להתחסר אבל ביה"ג אינו מנכה לו כלום וזהו שלא הזכירו הרי"ף והרא"ש לא דברי ר"י בן נורי ולא דברי ר' יהודא אלא כתבו בסתם וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה בד"א שמדד לו בימות הגורן וכו' וכך מבואר ברמב"ם פ"ה דשאלה ודלא כהרשב"א שהניח הדבר בספק משום דמצא בתוספתא דרב יהודא אמרה גם לא כנ"י שנדחק לפרש ברייתא זו על פי התוספתא דמיתניא אליבא דרב יהודא ודוקא בעשרה כורין אמרינן דתופסות ומותירות ביה"ג כשיעור החסרון אבל לא בפחות ושבזה מודים חכמים לרבי יהודא דלא קיי"ל הכי: הופקר אתו יין וכו'. משנה שם יוציא לו שתות ליין ר' יהודא אומר חומש וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כת"ק וכ"כ הרמב"ם פ"ה דשאלה ואיכא לתמוה דבגמרא אמרו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דמר חפו בקירא ולא מייץ טפי באתריה דמר וחפו בכופרא ומייץ טפי ונראה דסביר' להו לפוסקי' מאחר דאיתא תו התם איב"א מושם גרגושתא הא מייצא טפי הא לא מייצא טפי לפי זה איכא לספוקי בכל קרקע שעושים ממנה חבית אי מייצא טפי כקרקע דאתריה דר"י או לא מייצא טפי מקרקע דאתריה דת"ק הילכך מספיקא לא מפסידינן למפקיד שהרי הנפקד הוא דגרם ספק זה שערבו עם שלו ועל כן ידו על התחתונה ולעולם אינו מנכה לו אלא שתות וכתנא קמא. ונראה מדכתבו הפוסקים בסתם דמנכה לו שתות ולא חילקו בין כלי ישן לחדש אלמא דאפילו בישן נמי מנכה לו שתות דאף על גב דבשמן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי כשהוא ישן יין בלע טפי וכן כתבו תוספות לחד תירוצא בד"א במזופפות (דף מ'):

כתב הרמב"ם הפקיד אצל חבירו פירות וכו': בפ"ה משאלה וז"ל הסמ"ג בעשה פ"ח אם הפקיד אצלו כיס מלא דינרין והמפקיד אומר מאתים דינרים היו בו והנפקד אומר ודאי דינרין היו בו אבל איני יודע כמה בדין זה אני אומר שאין כאן אלא שבועה דרבנן מאחר שאינו מודה דבר שבמנין כך וכך דינרין היו בו ומן השאר איני יודע ובשבועה דרבנן אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם עכ"ל וכבר נזכרה טענה זו בדברי הראב"ד בהשגותיו לשם וה"ה האריך בזה ומביאו ב"י גם הרא"ש והר"ן האריכו ע"ש בפרק שבועת הדיינין ועיין לעיל בסימן צ' ולקמן בסימן רצ"ח:

לא עירב וכו'. משנה שם דפליגי בה רבן שמעון בן גמליאל וחכמים ופסק רי"ף ורמב"ם בפרק ז' משאלה כר"נ דהלכה כחכמים דלא יגע בהן למכרן ופסקו ג"כ כר' יוחנן דבחסר ויתר מכדי חסרונן אף חכמים מודים דיכול למכרן והרא"ש פסק כשמואל ורבי יוחנן דהלכה כרשב"ג דימכור בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים ואיכא לתמוה דהא מפשט הסוגיא משמע דלרשב"ג לעולם מוכרן מפני השבת אבדה לבעלים א"כ למה כתב רבינו בסברת הרא"ש דכיון שחסרו כדי חסרונן וכו' דאלמא דבפחות מכן אינו יכול למכרן והלא לרשב"ג אין חילוק ונראה דדקדק בדברי הרא"ש שהביא מאי דאיתמר בגמרא עלה דהך פלוגתא דרשב"ג וחכמים וז"ל מאי טעמא אמר רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו ורב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר נראה דהלכה כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא כי תלמידו של רבא היה וא"כ בזמן הזה מודו רבנן דימכרם ומיהו מסתבר כפירוש רבינו תם שפירש דרב נחמן בר יצחק אית ליה טעמא דרב כהנא לפי שטעמו של רב נחמן בר יצחק אינו מספיק אלא לפירות שאינן מתוקנין ומתניתין בכל פירות איירי אלא שבא רב נחמן להוסיף בטעמו אפילו ביותר מכדי חסרונן עכ"ל דאיכא להקשות דכיון דרב כהנא ורב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא אליבא דחכמים והרא"ש פסק כרשב"ג אם כן ליכא נפקותא בפסק זה ולאיזה צורך כתבו ומיישב רבינו דנ"מ דכיון דבין לרב כהנא ובין לרב נחמן בר יצחק קמיפלגי רשב"ג וחכמים בפירות מתוקנים כשלא חסרו אלא בכדי חסרונן דלחכמים לא יגע בהן משום דאדם רוצה בקב שלו וכו' ולרשב"ג דלית ליה אדם רוצה וכו' יכול למכרן כשחסרו בכדי חסרונן וכדקאמר ר' יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן משמע ודאי דבפחות מכדי חסרונן לכולי עלמא לא ימכור וכ"כ התוס' להדיא דלמאי דאמר מחלוקת בכדי חסרונן בפחות מכדי חסרונן לכ"ע לא ימכור ונ"ל דטעמייהו מדלא קאמר מחלוקת עד כדי חסרונן אלמא דל"פ אלא בכדי חסרונן ממש אבל בפתות מכדי חסרונן לכולי עלמא לא ימכור דבהא כולי עלמא מודו דרוצה אדם בקב שלו אם כן איכא נפקותא בפסק זה דאף לרנב"י ולרשב"ג דהלכתא כוותייהו אפ"ה בפחות מכדי חסרונן לא ימכור אף בזמן הזה: לא חסרו אלא כדי חסרונן וכו'. שם א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן וכו' ופרש"י בכדי חסרונן כדרך שאר תבואות עכ"ל וכתבו בתוספות דהקשה ריב"ם וכי פליגי במשהו דבפחות מכדי חסרונם לכ"ע לא ימכור עכ"ל כלומר דכיון דכל הפירות ראויים להתחסר כשיעור זה א"כ כך לי פחות מכדי חסרונם כמו בכדי חסרונם אין זה משיב אבדה אבל איתר מכדי חסרונן אפילו משהו ל"ק דדין הוא למכרם שהרי הוא משיב אבדה כיון דאין ראויין להתחסר כל כך ועוד הקשה דאם כן מ"ט דרשב"ג ויש לומר דפליגי בנתחסר בחודש או בב' חדשים ט' חצאי קבין לכור שהוא בכדי חסרונם לשנה שלמה עכ"ל פי' דהשתא דמצא אותם אבודים בפעם אחת בכדי חסרונם לשנה בחודש א' או ב' או אפילו בחצי שנה הא ודאי הוי משיב אבידה לרשב"ג דכיון דחסר כ"כ בזמן מועט כך יחסר תמיד ויהיה יותר מכדי חסרונם לשנה ורבנן אמרי לא יגע בהם דשמא לא יתחסרו עוד בשנה זו אבל אי לא מצאם שחסרו בכדי חסרונם לשנה קודם תשלום השנה אף רשב"ג מודה דלא ימכרם דלא נקראי אבודי' דאפשר שבתשלום השנה לא יהא נחסר כי אם בכדי חסרונן וה"ה בפ"ז משאלה כתב ע"ש הרמב"ן דכתב כדברי התוספות ואפשר שאף זה דעת הרמב"ם עכ"ל ודעת רבינו מפורשים כדעת התו':

הופקד אתו יין והחמיץ וכו'. ברייתא בפרק המפקיד ופסק כחכמים דפליגי אר"מ וכן פסק הרי"ף והרמב"ם בפ"ז משאלה ואף על גב דהרא"ש כתב אחר פסק הרי"ף ומסתברא לי כי"א דרבנן קיימי אכולה מילתא דר"א גם אפירות והרקיבו סבירא ליה לרבינו דלא בא הרא"ש לחלוק על הרי"ף אלא בפירושא דשמעתא ונ"מ לענין דינא למאן דפסק כרב אלפס דלית הלכתא כרשב"ג דמתני' לדידיה נמי ליתא לחכמים דברייתא אבל למאי דפסק הרא"ש גופיה כרשב"ג דמתניתין א"כ גם הוא תופס לענין דינא כרב אלפס דיכול למכרן שלא יפסיד הכלי דלהפסד מועט חששו בכל ענין בין הפסד מועט דריקבון בכדי חסרונן בין הפסד מועט דקנקנים ועוד נראה והוא העיקר דנ"מ לענין דינא דלרב אלפס דס"ל דלא שייכא פלוגתא דר' מאיר וחכמי' דברייתא בפלוגתא דרשב"ג וחכמי' דמתני' ומש"ה פסק כחכמי' דברייתא אם כן גם במ"ש וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו הלכתא הכי דאהא לא פליגי עלייהו חכמים דמתניתין אבל להרא"ש דמסתבר לו כי"א וחכמים אכולה מילתא קאי גם אפירות והרקיבו אם כן כי היכי דלענין פירות והרקיבו קיימא לן כרשב"ג דמתני' דאומר ומכרם בב"ד מפני השבת אבדה לבעלים ומשמע דמוכרם אפי' לעצמו דסתמא קתני מוכרן בב"ד וא"כ ה"ה לענין קנקנים ולא קיי"ל כחכמים דברייתא דמוכרן לעצמו דמתני' עדיפא מברייתא ואע"ג דבגבאי צדקה וגבאי תמחוי קיימא לן דאין מוכרן לעצמו התם אין מכירתן בבית דין ואיכא חשדא אבל הכא דמוכרן בבית דין ליכא חשדא והשתא ניחא דכאן כתב רבינו בסתם שימכרו על פי בית דין ובי"ד סימן רנ"ז בדין גבאי צדקה וגבאי תמחוי כתב שאין פורטין לעצמן ואין מוכרין לעצמן והכי מוכח לעיל תחלת סימן ע"ב וסוף סי' רס"ז כדפי' לשם בס"ד והכי מוכח מדברי רבינו לעיל בסימן ר"צ סעיף ט"ו שכתב אדברי הראב"ד דגנאי הדבר שיקח האפוטרופוס מעות היתומים בתורת עסק משום לזות שפתים ולא כתב שאסור אלמא דאין אסור אלא בגבאי דאינו עושה על פי ב"ד אבל על פי בית דין אין איסור אלא דלפי שהראב"ד כתב שלוקח האפוטרופוס מתחלה לעצמו ואחר כך יודיע הדבר לב"ד ע"כ כתב רבינו דאיכא לזות שפתים אבל אם מתחלה הניח המעות בפני בית דין והם מסרום לאפוטרופוס בתורת עסק אף לזות שפתים איך כאן וכדהכא לגבי פקדון שמוכרן בבית דין דהיינו שהב"ד מוכרין אף לעצמו וליכא חשדא ואף רבינו מודה בזה ולפי זה התיישב הא דכתב ב"י כאן ולא ידעתי למה השמיטו רבינו גם מה שהשיג ב"י על דברי רבינו בסימן ר"ץ התיישב בטוב טעם:

הופקדו אתו ספרים וכו'. בפ' א"מ תנן מצא ספרים קורא בהן אחת לל' יום ובברייתא השואל ס"ת וכו' וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל י"ב חודש וכו' סומכוס אומר בחדש ל' יום בישן י"ב חודש ראב"י אומר אחד זה וא' זה ל' יום ופרש"י ומתני' נמי דקתני קורא בהן א' לל' יום ולא מפליג בין ישן לחדש ראב"י היא עכ"ל וס"ל לרבינו דהכי נקטינן כסתם מתני' וכראב"י והרי"ף והרא"ש שהביאו מתני' דידן בסתמא הכי ס"ל ולא הביאו רישא דברייתא דתני בה י"ב חודש כדי לפסוק כך הלכה דהא ודאי ליתא דהלכתא כסתם מתני' אלא הביאו לפסוק הלכה במאי דתני בה פותחו וקורא בו ואם בשבילו פותחו אסור וע"כ השיג רבינו על הרמב"ם דפסק כמ"ד אחת לי"ב חודש ומחלק בין מציאה לפקדון דבפי"ג מגזלה לגבי מציאה פסק א' לל' יום ובפקדון פסק א' לי"ב חודש אבל על הרי"ף והרא"ש לא השיג מיהו הסמ"ג תפס שיטת הרמב"ם דלגבי פקדון בעשה פ"ח פסק א' לי"ב חודש ובעשה ע"ד לגבי מציאה פסק א' לל' יום והעיקר כדעת רבינו וכן פסק לעיל בסי' רס"ז ס"ב: ומ"ש ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו ה"ז שולח יד בפקדון. כ"כ גם הרמב"ם לשם ואיכא למידק דלמ"ש ה"ר חזקיה במרדכי דאם שאל חפץ מן הפקדון והחזירו למקומו דאינו חייב באונסים ומטעם דפי' לעיל בתחלת הסי' דכיון דמתחלה לא היה עליו אלא שואל א"כ כשמחזירו למקומו בעין אינו עליו אלא שומר א"כ בספרים נמי נימא הכי דמ"ש חפץ מחפץ ולהסמ"ג קשה יותר דאיהו כתב בה' גנבה ע"ש ר"י דהלכה כרבי ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים ואפ"ה כתב לגבי ספרים דה"ז שולח יד ומהר"א שטיין כתב דאיכא לאוקמי דדוקא כשנאנסו בשעה שלומד בספרים אבל לאחר שהחזירם למקומם אה"נ דפטור עכ"ל וזה דוחק גדול דהרי כתב בסתם ה"ז ש"י בפקדון ונתחייב באונסין משמע בכל אונסין שיולדו אח"כ חייב בהן בכל ולי נראה דלא אמר המרדכי והר"ח אלא בדברים דרגילי אינשי לאושלינהו ולא קפדי בהו התם הוא דבהחזירם למקומן בלא חסרון חזר לחזקת פקדון כבתחלה אבל בספרים וכיוצא בהן דקפדי אינשי ולא אושלי משום שמתקלקלים במשמוש וטשטוש ועשן וקריעה אם לקחם הנפקד וקרא בהם חשיב ש"י בפקדון דנקרא גזלן ואפי' החזירן למקומן נתחייב באונסין דלא חזר דינו להיות כשומר ואפילו לרבי ישמעאל משום דא"א שלא יהיה מחסרו במקצת וכיון שמחסרו אף ר"י מודה שלא נפטר מן האונסים במה שהחזירו למקומו דכבר קם ליה ברשותיה משעה שמחסרו ואצ"ל לר"ע דאפילו לא היה מחסרו כלל מ"מ צריך דעת בעלים כיון דקפדי ולא מושלי אכן בתוספות פ"ק דמציעא (דף ו') בד"ה שבועה שלא שלחתי משמע דלרבי ישמעאל פטור אם החזירו למקומו אפילו השתמש בדבר שמחסרו וכ"ה בסמ"ג ריש סי' פ"ח בעשה ולא ידעתי למה וצ"ע

דרכי משה

(א) עיין בהגה' מיי' פ"ד מה' גניבה מדין זה:

(ב) כתב המרדכי פרק הגוזל קמא דמ"ח ע"ג וע"ד אם השתמש בממון והרויח בו א"צ ליתן לבעל הפקדון בין חיו לו רשות להשתמש או לא מיהו אם בא המפקיד ואמר תן לי פקדוני שאני בעצמי אעסוק בשלי והלה מעכב בפקדון חייב ליתן לו הריוח מכאן ולהבא אבל אי אמר כבר הלויתים לאחרים אם תרצה לקבל להיות קרוב לשכר ולהפסד אתן לך ובעל הפקדון אינו רוצה אלא מעותיו הנפקד פטור ואע"ג דמבטל כיסו של חבירו וע"ש שהאריך בזה ויש חולקים שם ומחייבים לנפקד ליתן לו מחצית שכר ובמרדכי ס"פ המפקיד כתב בשם ר"י כסברא הראשונה וכתב מיהו אם רוצה ליתן לו אין בזה משום רבית וכ"כ בתשו' הרשב"א סימן תתקל"א:

(ג) וז"ל שם ראובן שקבל מעות משמעון וערבו עם מעותיו ואמר לו אני על אחריות שלכם מוליכם ונאבדו מקצת המעות ופסק דההפסד לפי ערך המעות ודוקא מעות אבל אם הפקיד אצלו טבעת של זהב או מרגלית ונתערב בשלו ונגנב אחד מהן המע"ה ויכול המוחזק לומד דילמא שלך נפסד וכן כתבתי לעיל סימן רצ"א מתשובת הרשב"א ותשובת מיימוני ודוקא מוחזק יכול לומר לשאינו מוחזק אייתי ראיה כו' אבל שנים שהפקידו אצל אחד ונגנב מן הנפקד אזלינן בתר רובא ואם הוא דבר קבוע אמרינן ביה כל דפריש מרובא קא פריש כו':

(ד) כתב המרדכי פרק המפקיד דף קל"ז דאם מכרו קודם שנחסרו כדי חסרונם או אפילו כדי חסרונם ומכרן שלא בב"ד הוי שליחות יד בפקדון ומשלם כשעת התביעה אבל אם מכרן בב"ד לאחר שנחסרו כדי חסרונן אינו נותן לו אלא מה שקיבל עכ"ל:

(ה) וכתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ג סימן ב' שמעון שהפקיד ספרים אצל ראובן ואח"כ צוה שמעון ליתנם ללוי ובשבא לוי ליטלן אמר שראובן למד בהן ונפחתו וראובן אמר ששמעון נתן לו רשות ללמוד בהן ולוי אמר שמשעה שצוה לך שמעון ליתן לי היו ברשותי ולא היה לך ליגע בהן ופסק דהדין עם לוי וע"ש. וכתב עוד שם דיין שדן על מי שיש לו ספר ואינו רוצה להשאילו ונתן הדיין עליו קנס בי' זהובים מפני שהיה ביטול תורה בעיר מחמת חסרון ספרים יפה דן ובלבד שישומו ג' שמאים הספר ואם יפחת ויקלקל ישלם לו השואל ע"פ שומת השמאים ויתן משכנות בכדי שומת הספר עכ"ל:

מתוך: טור חושן משפט רצג (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רצג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אין המפקיד יכול לתבוע פקדונו אלא במקום שהפקידו לשם שאם הפקידו אצלו בטבריא אין יכול לתבעו בצפורי: אבל בכל מקום שירצה הפקד ליתן למפקיד פקדונו צריך לקבלו אפילו נתנו לו בעל כרחו חשוב נתינה ופטור: בד"א בישוב אבל אם הפקידו בישוב ובא להחזיר לו במדבר יכול לומר לו איני מקבלו כאן אם לא תקבל עליך אחריות ואם כשהפקידו אצלו א"ל אני רוצה לצאת במדבר וחשיב הנפקד גם אני רוצה לילך למדבר הוי כאילו פירש לו ע"מ שאחזירנו לך במדבר ויכול להחזיר לו במדבר:

כתב הרמב"ם ז"ל המפקיד אצל חבירו והלך המפקיד למד"ה והנפקד רוצה לפרש מן היבשה לים או לצאת לשיירא יש מי שהורה שאם בא השומר והביא הפקדון לב"ד נפטר מאחריות שמירתו ויש טעם בדבריהם שאין אוסרין זה במדינה מפני פקדון של זה ואי אפשר לו להוליכו עמו דשמא יארעו אונס אלא ב"ד מפקידין הפקדיון ביד נאמן אצלם משום השבת אבידה לבעלים:

שלח לו פקדונו על יד אחר בין שאומר לו הולך לו או תן לו פקדונו חייב באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים כיון שבעל הפקדון לא עשאו שליח להביאו לו לפיכך אם בא לחזור וליטול מיד השליח רשאי בד"א שלא הוחזק הנפקד כפרן אבל הוחזק כפרן זכה השליח מיד בשביל המפקיד ואין הנפקד יכול לחזור וליטלו מידו ומכל מקום חייב באחריותו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין המפקיד יכול לתבוע פקדונו אלא במקום שהפקידו לשם וכו' בפרק הגוזל ומאכיל (קיח.) תניא מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום אבידה ופקדון לא נתנו ליתבע אלא במקומו:

ומ"ש אבל בכל מקום שירצה הנפקד ויתן למפקיד צריך לקבלו כ"כ הרמב"ם בפ' ז' מהלכות שאלה וכתב הרב המגיד דיליף לה מדאמרינן אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן דמשמע דלא ניתנו ליתבע הא אם רצה להחזיר מחזיר בע"כ של מפקיד שלא אמרו לא יחזיר אלא במדבר ופשוט הוא וכן כתבו התוספות והרא"ש בפרק מי שאחזו דלענין פקדון פשיטא דהוי חזרה בע"כ דתנן בהגוזל בתרא שאם הפקיד אצלו בישוב לא יחזיר לו במדבר הא בישוב מחזיר לו אפילו בע"כ: וכתב ה"ה ונ"ל שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן שיכול לומר קבלת עליך שמירת זה הזמן הקצוב :

ומ"ש בד"א בישוב אבל אם הפקיד בישוב ובא להחזיר לו במדבר יכול לומר לו איני מקבלו כאן וכו' משנה בפרק הגוזל בתרא (שם) הגוזל את חבירו או שלוה ממנו או שהפקיד לו בישוב לא יחזיר לו במדבר:ומ"ש יכול לומר איני מקבלו כאן אם לא תקבל עליך אחריות כ"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' שאלה וז"ל הפקיד אצלו בישוב והביא פקדונו במדבר אינו מקבלו ממנו אלא יאמר לו הרי הוא באחריותך עד שתחזירנו לי בישוב כדרך שהפקדתי אצלך בישוב:ומ"ש ואם כשהפקידו אצלו א"ל אני רוצה לצאת במדבר והשיב הנפקד גם אני רוצה לילך במדבר הוי כאילו פירש לו על מנת שאחזירנו לך במדבר ויכול להחזיר לו במדבר שם במשנה על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר ובגמרא פשיטא לא צריכא דא"ל ליהוי האי פקדון גבך דאנא למדבר נפיקנא וא"ל איהו אנא למדבר נמי בעינא למיפק אי בעית לאהדרינהו לך התם מהדרנא לך ופרש"י אי בעית להדורי ניהלך התם מהדרנא לך. ואשמועינן תנא דאע"ג דלאו תנאי גמור הוא דהא אי בעית קאמר אפ"ה כיון דידע דאיהו נמי למדבר נפיק ע"כ יקבלם. והרא"ש דילג ולא כתב לא אי בעינא ולא אי בעית וכך הם דברי רבי' והרי"ף והרמב"ם השמיטו כל זה ונראה שהטעם משום דמשמע להו דמילתא דפשיטא היא כיון דא"ל נפקד דאיהו נמי בעי למיפק למדבר דיחזיר לו במדבר:

כתב הרמב"ם המפקיד אצל חבירו והלך המפקיד למד"ה והנפקד רוצה לפרש מן היבשה לים או לצאת לשיירא יש מי שהורה שאם בא השומר והביא הפקדון בבית דין נפטר מאחריות שמירתו ויש טעם בדבריהם וכו' בפ"ז מה' שאלה ועיין במ"ש בסי' ע"ד:

שלח לו פקדונו ע"י אחר בין שאומר לו הולך לו או תן לו פקדונו באחריותו וכו' כפיכך אם בא לחזור וליטול מיד השליח רשאי בד"א שלא הוחזק הנפקד כפרן וכו' בספ"ק דגיטין (דף יד) תניא הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר פקדון לימא ליה משלח אין רצונו של מפקיד שיהא פקדונו ביד אחר א"ר זירא בשהוחזק משלח זה כפרן דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מתחת ידו וכתב הר"ן והה"נ דאפי' לא הוחזק כפרן אלא שהיה רגיל בעל הפקדון להפקיד לזה שהופקד אצלו עתה באחרונה וכך נמי אי שדר ליה פלניא גברא מהימנא הוא אף על גב דלא פטריה אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין המפקיד יכול לתבוע פקדונו וכו'. ברייתא סוף קמא מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום אבדה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן ויש להקשות אם ישנם בידו אפילו אבדה ופקדון נמי ואי אינם בידו אפילו מלוה נמי לא ואפשר דמיירי ביש בידו מטלטלין ולפיכך מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום ואף על גב דזיילי נכסי ע"י שהוא דחוק לפרוע אבל אבדה ופקדון אע"ג דאינהו מעות ויש בידו ג"כ מעות א"נ אינהו מטלטלין ויש בידו גם כן מטלטלין כיוצא בהם אין מחייבים אותו ליתן משלו בעד פקדונו ואבידתו אבל בעה"ת בשער ל' תירץ דבמלוה יכול להשביעו שאין סיפוק בידו לפרוע לו חובו אבל על אבדה ופקדון אפילו יאמר לו אולי בידך הוא אין לו להשביעו דמסתמא לא הביא עמו עכ"ל וצ"ע לפי זה אם יכול להחרים סתם חרם:

אבל בכ"מ שירצה הנפקד וכו'. הכי משמע מפירוש רש"י שכתב אמתניתין דהפקיד בישוב לא יחזיר לו במדבר כיון דלאו מקום שימור הוא משמע שאם היה מקום משומר יכול לכופו וכן כתבו התוספות פרק מי שאחזו (בדף ע"ה) וכ"כ הרא"ש לשם וכ"כ הרמב"ם פ"ז דשאלה וע"ל בסי' ע"ד כתב רבינו דמלוה דאפי' יש כמה מדברות קודם שיגיע למקומו יכול לכופו לקבל כיון שמחזיר לו במקום ישוב ונראה דה"ה גבי פקדון נמי דינא הכי אלא שנסמך על מ"ש לעיל וקיצר כאן:

ומ"ש ואם כשהפקידו אצלו א"ל אני רוצה וכו'. שם במשנה ע"מ לצאת במדבר יחזיר לו במדבר ובגמרא פשיטא ל"צ דא"ל ליהוי האי פקדון גבך דאנא למדבר נפיקנא וכו' והרי"ף לא הביא אלא המשנה כצורתה ונראה דגירסתו כגירסת ה"ג דגריס אמרי ע"מ להחזיר במדבר לא קתני אלא ע"מ לצאת במדבר כגון דא"ל ליהוי האי פקדון גבך וא"ל למדבר קא אזילנא וא"ל אנא נמי למדבר קא אזילנא והכי קא"ל דאי מהדרת לה ניהלי במדבר מקבילנא ממך עכ"ל ובעל המאור כתב דהכי גרסי' בספרי דווקנאי דספרד ועל גירסא זו סמך הרי"ף דלפי זה מתני' כפשטה היא דאמר הנפקד ע"מ לצאת במדבר כלומר דבשעה שא"ל ליהוי האי פקדון גבך א"ל הנפקד למדבר קא אזילנא פי' איני מקבל עלי פקדונך אלא ע"מ לצאת למדבר לכשתצא גם כן למדבר שאחזירנו לך במדבר וא"ל המפקיד טוב הדבר אנא נמי למדבר קא אזילנא ותלמודא לא אתא אלא לפרש אמאי לא תני על מנת להחזיר במדבר דאילו לגירסתינו דפריך פשיטא ומתרץ לא צריכא וכו' מגיה המשנה ולא מיירי דא"ל ע"מ לצאת במדבר דאפילו לא א"ל ע"מ נמי כאילו פירש לו ע"מ דמי אבל לגי' הרי"ף דוקא בדא"ל ע"מ לצאת למדבר וכדפי' אלא דאדברי הרמב"ם בסוף פ"ו דשאלה קשיא טובא דלא כתב כלל אפילו לשון המשנה דע"מ לצאת במדבר וי"ל דס"ל להרמב"ם כגירסת הרי"ף וכיון דמתני' כפשטא היא דא"ל הנפקד איני מקבל עלי הפקדון אלא על מנת לצאת שנינו במדבר דהיינו לומר שתקבלנו מידי במדבר א"כ דבר פשוט הוא שצריך לקבלו מידו במדבר דכל תנאי שבממון קיים ולא צריך לפרשו בחיבורו וס"ל דמתני' נמי לא תנא לסיפא אלא איידי דתנא רישא וקצת יש לדקדק דבסי' ע"ד כתב רבינו וצריך לקבל במדבר וכאן כתב ויכול להחזיר לו במדבר אמאי שינה בלשונו ואפשר דרבינו נתכוין לתלות הדבר במי שגילה דעתו שעושה כך ע"מ לצאת למדבר דכיון דגילה דעתו בכך הו"ל כאילו התנה בפירוש ולפיכך בפקדון דהמפקיד שאל חבירו שיקבל פקדונו לפי שרוצה לצאת למדבר והנפקד השיב לו גם אני רוצה לצאת למדבר גילה בדעתו שע"מ כן קבל פקדונו שיכול לחזור לו במדבר לפיכך נופל הלשון לומר דיכול להחזיר לו במדבר כאשר גילה לו דעתו דהוי כמו תנאי ובהלואה דהלוה ביקש ללוות מחבירו לפי שצריך הוא למעות למדבר ואע"פ כן גילה המלוה דעתו שגם הוא רוצה לצאת למדבר כלומר איני מלוה לך אלא ע"ד שתפרע לי במדבר אם כן תשובת המלוה הוי כאילו התנה עמו לקבל מיד הלוה הלואתו לפיכך תלה בדידיה ואמר וצריך לקבל במדבר:

דרכי משה

(א) כתב המרדכי פרק מי שאחזו דף תרי"ד ע"ב ודוקא שנתן לו הפקדון אבל אם אמר אביא לך הפקדון והמפקיד הלך לו הנפקד חייב באחריות:

(ב) במרדכי סוף הגוזל בתרא האלפס פסק דאם לא רצה המפקיד לקבלו במדבר ונאנס הנפקד או המוצא אבידה חייב באחריותו וכתב ראבי"ה ורפיא בידי שודאי אם היה יכול להניחו בישוב ולא הניחו אפשר להיות כדבריו אבל אם הוציא מפני הסכנה או שלא רצה להניחם משום ש"ש שמסר לשומר ונאנסו נ"ל שפטור הנפקד או המוצא אבידה עכ"ל:

מתוך: טור חושן משפט רצד (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רצד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

תבעו הפקדון וכפר בו מיד נעשה עליו גזלן וחייב באונסין ופסול לעדות ולשבועה בד"א שיש עדים שבשעה שכפר בו היה ברשותו אבל אם אין עדי לא שמא נאבד ממנו ואמר אכפור בו ואדחנו עד שאמצאנו ואחזירנו לו:

לא כפר בו אלא טען נגנב או נאבד אם אמר שאירע הדבר במקום שעדים מצויין יביא עדים לדבריו ויפטר ואם לאו צריך לשלם וכתב הרמ"ה דוקא מילתא דשלמא ביה עינא כההוא עובדא דההוא גברא דהוה מעביר חביתא בשוקא ואתבר ואמר רבא כיון דשכיחי אינשי בשוקא בעי לאייתי ראיה אבל מילתא כל דהו דעביד דמתרמי דלא שלטא ביה עינא כגון מאן דנקיט חפצא בידיה ואפשר דאתרע ביה אונסא דלא ידעי אינשי אע"ג דרבים מצויין שם משתבע ומפטר: וכתב עוד מי שטען טענת אונס בפקדון ומביא עדים שנאנס בידו החפץ ששאל המפקיד כגון ששואל גלימא וטוען שנאנס ומביא עדים שראו שנאנס לו גלימא אע"ג דלא ידעי אי גלימת המפקיד הוא פטור כיון שאילו היתה גלימא בידו ומפקיד אמר לא זו היא ונפקד אומר זו היא נאמן בשבועת היסת ואם המפקיד אומר שמא ונפקד אומר ברי אפילו היסת ליכא והכא כיון דמפקיד לא ידע האי גלימא דאתניס אי דידיה היא אי לא שומר מהימן ע"כ:

ואם אין עדים מצויין ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שלא פשע בשמירתו אלא ששמרו כראוי ואירעו זה שטוען ושלא שלח בו יד שאם שלח בו יד חייב כדפרישית: ופירש ר"י דוקא שאין עדים שנגנבה או נאנסה לפיכך כיון שצריך לישבע שנגנבה או נאנסה מגלגלין עליו שאר השבועות אבל אם יש עדים שנגנבה או נאנסה אינו נשבע כלל אבל בירושלמי יש שאפילו אם יש עדים שנגנבה או נאנסה דהשתא אינו צריך לישבע שאינו ברשותו אפ"ה צריך לישבע שלא פשע בה ואגב זה צריך לישבע שלא שלח בה יד אבל אם יש עדים שנגנבה ושלא פשע בה א"צ לישבע שלא שלח בה יד דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

התנה הנפקד שיהא פטור מן השבועה כל תנאי שבממון קיים: ואם אחר שנשבע בב"ד נמצא שקרן אלא הוא בידו יש לו כל דין גנב שמשלם כפל ואם טבח או מכר משלם ד' וה' אע"פ שלא שלח בו יד תחלה: וכן אם שלח בו יד תחלה ואחר כך טען שנגנב ונשבע בב"ד ונמצא שקרן יש לו כל דין גנב: אבל כל זמן שלא נשבע אע"פ שכפר בב"ד אין לו דין גנב:

היה אמת שנגנב ונמצא הגנב אחר כך משלם כפל וד' וה' לבעלים נגנב באונס כגון בלסטים מזויין ונמצא אחד שומר חנם ואחד שומר שכר צריך לשלם לבעלים ויעמוד הוא עם הגנב לדין ליפרע ממנו כיון שאינו מפסיד כלום אלא שטורח להוציא מידו: ואם נשבע קודם שהוכר הגנב אם ש"ח הוא רצה עומד בשבועה ואם ירצה יטרח להעמיד הגנב לדין ויפרע הוא לבעלים ואם שומר שכר הוא צריך לפרוע לבעלים ויעמיד הוא הגנב לדין:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תבעו הפקדון וכפר בו מיד נעשה עליו גזלן וכו' בפ' הגוזל (קה:) ובפ"ק דמציעא (ה:) אמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות:ומ"ש בד"א שיש עדים שבשעה שכפר בו היה ברשותו אבל אם אין עדים לא וכו' הכי אוקימנא בפ"ק דמציעא (שם):

ומ"ש לא כפר בו אלא טען נגנב או נאבד אם אמר שאירע הדבר במקום שעדים מצויים יביא עדים לדבריו ויפטר ואם לאו צריך לשלם בס"פ האומנים (פג.) תניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר כלומר ואם לא יביא ראיה חייב ומסיק התם בגמרא הלכתא כוותיה:ומ"ש בשם הרמ"ה דוקא מילתא דשלטא ביה עינא וכו' אבל מילתא כל דהו דלא שלטא ביה עינא וכו' אע"ג דרבים מצויים שם משתבע ומפטר דברים של טעם הם:ומ"ש כההוא עובדא דההוא גברא דהוה מעביר חביתא בשוקא ואיתבר וכו' הוא בס"פ האומנים שם:

ומה שאמר עוד מי מי שטען טענת אונס בפקדון ומביא עדים שנאנס בידו החפץ ששואל המפקיד כגון ששואל גלימא וטוען שנאנס ומביא עדים שראו שנאנס לו גלימא אע"ג דלא ידעי גלימא דמפקיד הוא פטור וכו' דברים נכונים הם:

ואם אין עדים מצויים ישבע שהוא כדבריו ויכלול בשבועתו שלא פשע בשמירתו וכו' ואירעו זה שטוען ושלא שלח בו יד וכו' בפרק הגוזל עצים (קז:) ובפ"ק דמציעא (ו:) אמר רב ששת ג' שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותו. ופרש"י שלשה שבועות משביעין. את ש"ח האומר נגנבה: שבועה שלא פשעתי בשמירתו כשנגנבה דאי פשע בה חייב דכתיב על כל דבר פשע: שבועה שלא שלחתי בה יד. ליהנות בה קודם לכן דאם שלח בה קמה ליה ברשותיה דנעשה גזלן עליה ומיחייב באונסין וכ"ש בגנבה ואבידה. ובפ"ק דמציעא כתב שלא שלחתי בה יד לעשות מלאכתי דאי שלח בה יד הוי גזלן עליה ומיחייב באונסין ואפי' נאנסה ברשותיה היא קיימא ודידיה היא וכתבו התוספות פרש"י דאם שלח בה יד אפ' נאנסה חייב ואף ע"פ דמשהחזירה פטור כדקתני בהמפקיד מ"מ שמא נאנסה קודם שהחזירה אבל קשה משילהי האומנים דקאמר ונשבר או נשבה אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר והא שמא שלח בה יד וי"ל שיפטר משבועה שנאנסה אך ישבע שלא שלח בה יד א"נ שלא שלחתי בה יד אינו נשבע אלא ע"י גלגול שבועה שלא פשעתי בה וכשיש ראיה שנאנס פטור לגמרי ורבינו תם מפרש אפי' ע"י גלגול לא ישבע היכא שהיא מתה בפנינו דאין מגלגלין אלא בדבר הדומה דלמה י"ל ששלח בה יד דדוקא בשותפים שחלקו וכו' מגלגלין משום דמורי היתירא ושבועה שלא שלחתי בה יד מפר"ת שלא אכלה שאינו בכלל שלא פשע בה ושאינה ברשותו עכ"ל:

ומה שאמר ופר"י דוקא שאין עדים שנגנבה או נאנסה וכו' אבל אם יש עדים שנגנבה או נאנסה אינו נשבע כלל נתבאר בדברי התוס' שכתבתי בסמוך וז"ל הרא"ש בפ' המפקיד גבי שומר שמסר לשומר מתוך דברי רב אלפס שכתב דהיכא דאיכא עדים דנטרה שומר בתרא כי אורחיה ונאנס משמע דלא מסתייה אי איכא עדים שנאנס אלא צריך גם להביא עדים דנטריה כי אורחיה ולא פשע בה ולא שלח יד ולפום מאי דאיכא דבעי למימר דעיקר שבועת שומרים היא לש"ת שנגנבה ולש"ש שמתה כדרכה ולשואל שמתה מחמת מלאכה ואינך שבועות כולהו אתו מחמת מלאכה מצינו למימר אי איכא עדים שנאנסה אין כאן עוד שבועה עכ"ל. כתב רבינו ירוחם ובמקום שאין שם עדים נשבע שלא נשברה בפשיעה ולא משביעין ליה שנשברה שלא בכוונה : מה שאמר בשם הירושלמי בפרק הנזכר כתב הרא"ש ירושלמי אימתי שומר חנם חייב שבועה בזמן דליכא עדים אבל אי איכא עדים דלא פשע פטור אף מן השבועה אבל אי איכא עדים דלא פשע כלומר שנגנבה או נאבדה בלא פשיעתו פטור אף מן השבועה דלא שלח בה יד דאחזוקי אינשי ברשיעי לשלוח יד בממון חבריהם לא מחזיקינן ומשמע אם יש עדים שנגנבה או נאבדה בלא פשיעתו פטור אף מן השבועה אבל אם אין עדים רק שנגנבה או נאבדה צריך לישבע שלא פשע בה ואגב אותה שבועה נשבע נמי שלא שלח בה יד עכ"ל והרמב"ם כתב בפ"ד מהל' שאלה המפקיד אצל חבירו בחנם ונגנב או אבד ה"ז נשבע ונפטר שנאמר וגונב מבית האיש וכו' ונקרב ב"ה אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרים ולא שלח בו יד ואח"כ נגנב שאם נגנב אחר ששלח יד בפקדון חייב באחריותו וכתב ה"ה ומגלגלין עליו בתוך השבועה וכו' בהגוזל ובשבועות ג' שבועות משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ועיקר השבועה המפורשת בתורה י"ל שהיא שנגנב ופירוש הכתוב ונקרב ב"ה לישבע שכן הוא שנגנב כמו שהוא טוען וזהו בשלא שלח בו יד שאם שלח בו יד אין שבועה פוטרתו שחייב הוא באונסין זה דעת רבינו וכ"פ (הרמב"ם) [הרמב"ן] ושאר השבועות מדין גלגול כמ"ש רבינו מגלגלין עכ"ל. ובפ"ו מהלכות שאלה כתב ש"ח שהביא ראיה שלא פשע בה פטור משבועה ואין אומרים שמא שלח בה יד קודם שנאבד וכתב ה"ה אחר שנתבאר בפ"ד שעיקר השבועה הוא שנגנב וזה הביא ראיה שנגנב שלא בפשיעה ופטור מן השבועה בדין הוא שיפטר אף משבועת שליחות יד וזה נראה ממה שאמרו בפרק האומנין הא יש רואה יביא ראיה ופירוש יביא ראיה שלא פשע ונפטר בכך עכ"ל:

התנה הנפקד שיהא פטור מן השבועה כל תנאי שבממון קיים משנה בס"פ הפועלים (שם) [צד.]:

(ח) ואם אחר שנשבע בב"ד נמצא שקרן אלא הוא בידו שיש לו כל דין גנב שמשלם כפל ואם טבח ומכר משלם ד' וה' אף ע"פ שלא שלח בו יד תחלה וכן אם שלח בו יד תחלה ואחר כך טען שנגנב ונשבע בבית דין ונמצא שקרן יש לו כל דין גנב בר"פ מרובה (סג:) א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' ומייתי לה התם מקראי ובפרק הגוזל עצים (קז:) אמר רבי חייא בר יוסף הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב כפל עד שישלח בו יד אמר רבי חייא בר אבא הכי אמר רבי יוחנן בעומדת על אבוסה שנו אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא דוקא בעומדת על אבוסה קאמר אבל שלח בה יד קנה ושבועה לא מהני ביה כלום או דילמא אפי' עומדת קאמר אמר ליה זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן הטוען טענת אבוד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מ"ט לאו משום דקנה בשבועה ראשונה אמר ליה לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה אמר רב ששת הטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בו יד פטור וכתב הרא"ש ולית הלכתא כרבי חייא בר יוסף ולא כרב ששת אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן בעומדת על אבוסה ואף בעומדת על אבוסה קאמר מדאמר ר"י טען טענת אבוד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שכבר יצאה מידי בעלים בשבועה ראשונה ומדלא קאמר שכבר קנאה בשבועה אלמא לא מהניא שבועה למפטר ולא שליחות יד עכ"ל אבל הרמב"ם פסק כרב ששת שכתב בפ"ה מהל' גניבה הטוען שנגנב מביתו הפקדון אם נשבע ואח"כ באו עדים ששקר טען ושהפקדון הזה אצלו ה"ז משלם תשלומי כפל שהרי הוא עצמו הגנב ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם תשלומי ד' וה' בד"א שנשבע קודם שישלח בפקדון יד אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח יד נתחייב בו וקנהו והראב"ד השיג עליו וכתב הא דלאו כהלכתא היא דהא ר"י פליג עליה בהדיא וה"ה הליץ בעד הרמב"ם:

ומ"ש אבל כל זמן שלא נשבע אף על פי שכפר בבית דין אין לו דין גנב משנה בפרק הגוזל עצים (קח:) ומייתי לה בר"פ מרובה (סג:) ויליף לה מקרא:

(יא) ומ"ש היה אמת שנגנב ונמצא הגנב אח"כ משלם כפל ד' וה' לבעלים זה מבואר בכתוב:ומ"ש נגנב באונס כגון בלסטים מזויין ונמצא אחד שומר חנם ואחד שומר שכר צריך לשלם לבעלים ויעמוד הוא עם הגנב לדין ליפרע ממנו וכו' ואם נשבע קודם שהוכר הגנב אם שומר חנם הוא עומד בשבועה וכו' ואם ש"ש הוא צריך לפרוע לבעלים ויעמיד הוא הגנב לדין בפ' הגוזל עצים (שם) איתמר נגנבה באונס והוכר הגנב אמר אביי אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע אם ש"ש הוא עושה עמו דין ואינו נשבע רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע לימא פליגא דרב הונא בר אבין דשלח נגנבה באונס והוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין רצה נשבע ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע אמר לך רבא הב"ע כגון שקדם ונשבע והא רצה עושה עמו דין רצה נשבע קאמר ה"ק רצה עומד בשבועתו רצה עושה עמו דין וידוע דהלכה כרבא וכן פסקו הפוסקים. ופירש רש"י נגנבה באונס. בלסטים מזויין דשומר שכר פטור בו: ואח"כ הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו: עושה עמו דין. משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב. וכתב ה"ה בסוף הלכות שאלה שהמפרשים הקשו עליו דודאי אינו מן הדין שיתחייבו לשלם האונסין אע"פ שהוכר הגנב אלא כך פירושו שהם חייבים לטרוח לדון עם הגנב משום דלפעמים הגנב אלים וקשה ואין הבעלים רוצים לטרוח לדון עמו וזה דעת רבינו עכ"ל ואיני יודע מאין הכריע דעת הרמב"ם שהרי דבריו כדברי הגמרא ממש וכל פירוש שיפורש בגמרא יתפרש ג"כ בדבריו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תבעו הפקדון וכפר בו מיד נעשה גזלן וכו'. פי' מיד אע"ג דלא נשבע וכדמסיק כשיש עדים שבשעה שכפר בו היה ברשותו וכו' דהוחזק כפרן על פי עדים ויש לו דין גזלן ופסול לעדות ולשבועה וה"א פרק קמא דמציעא (דף ה'):

וכתב הרמ"ה וכו'. איכא לתמוה היאך פוטרו משבועת שומרין במגו דאם כן עקרת לשבועת שומרין מן התורה היכא דאיכא מגו וזו לא שמענו ותו דלקמן ריש סי' רצ"ו כתב רבינו ע"ש הרמב"ם דלא אמרינן מגו לפטרו מן השבועה והרב המגיד כתב דכך הוא דעת הרמ"ה ומביאו ב"י לשם ואף להרא"ש דאמר מגו לפטרו משבועה מ"מ בטענת אונסין דמעיז ומעיז לא אמרינן מגו וכתב ר"ת בפרק הגוזל עצים וא"כ הכא ודאי דמעיז לומר נאנסה של פקדון כיון דמסייעי ליה עדים שראו שנאנס מידו גלימא ודאי דלא אמרינן מגו אף לדעת הרא"ש ותו קשה דבפ' המפקיד תניא מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון וכו' ופריך עלה ואי איתא לדרב הונא כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכא מצו מפיק לה ומשני רבא אמר רב יוסף שיש עדים שנשרפה ופריך א"ה מהיכא מייתי לה אלא א"ר יוסף שיש עדים שנגנבה ולהרמ"ה מאי קושיא נימא דרבא ה"ק דעדים ראו שנשרפה ואינם יודעים דשל המפקיד היתה ואפילו הכי פטור משבועה דשל המפקיד נשרפה מטעם מגו ומש"ה איכא למימ' שמא יוציא הלה את הפקדון ויאמר טעיתי כי שלי נשרף ושל פקדון לא נשרף אלא ודאי דכל כה"ג חייב שבועה ודלא כהרמ"ה מיהו י"ל דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי בפה"ג דיוציא הפקדון ויאמר טעיתי דטענה גרועה היא ונראה דהרמ"ה ז"ל מפרש ההיא דפ"ב דבכורות דהכל מודים באחד שהפקיד טלה אצל בעה"ב שהמע"ה דהיינו דאיכא עדים שמת טלה אחד אצל בעה"ב ובעה"ב אומר של מפקיד מת דאמרינן המע"ה ופטור בעה"ב לגמרי דאפילו שבועה אין צריך ולפי זה ודאי ה"ה היכא דהמפקיד מודה שנאנס מיד הנפקד אלא דאינו יודע אם שלו נאנס אם לאו נמי פטור הנפקד משבועה וצ"ל דשבועת שומרים אינה מן התורה אלא היכא שלא נודע שנאנס אצל הנפקד אבל בנודע בעדים או המפקיד מודה בכך אף על פי דאינו יודע דשל פקדון נאנס פטור משבועת שומרין ועוד ס"ל להרמ"ה דאפי' שבועת היסת לא צריך כיון דאינו בא עליו אלא בטענת שמא:

ואם אין עדים מצויין. פ"ק דמציעא (דף ו') אמר רב ששת ג' שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי והטעם דאי נשבע שלא פשע איכא למימר דילמא שלח בה יד דחייב אע"פ שלא פשע ובנשבע ג"כ שלא שלח בה יד אכתי דילמא ברשותו היא ובאמת נשבע הילכך נשבע ג' שבועות ולא הזכיר רבינו כאן אלא שבועה שנאנסה ושלא פשע ושלא שלח בה יד דהן דאורייתא וביאר חילוקי דיניהם אבל שבועה שאינה ברשותו דהיא תקנת חכמים לא כתבה בהדי הנך ובסי' רצ"ה כתבה. ונראה מדברי הפוסקים וכך היא דעת רבינו דעיקר השבועה היא שישבע תחלה שהוא כדבריו דנאנסה ואינך משביעין ליה ע"י גלגול וז"ש ויכלול בשבועתו שלא פשע וכו' ולא שלח בו יד וכו' ומה שהאריך רבינו ואמר שצריך שיחזיר ויאמר ואירעו זה שטוען וכו' הוא לפי שאם לא נצריך אותו אלא לישבע שאירעו זה שטוען שהיא עיקר השבועה ויכלול בה שלא פשעתי בה איכא צד רמאות שיהא מתכוין לישבע שלא פשע בה אחר שנאנסה ומש"ה קאמר רבינו סדר השבועה תחלה נשבע שנאנסה ואחר כך נשבע שלא פשע ויחזור ויאמר דשמרה כראוי ואירעו זה שטוען שהוא עיקר השבועה והא דכתב רבינו שבועה שלא שלח בה יד שאם שלח בה יד חייב כוונתו להוציא מדעת הסמ"ג בעשה ריש סימן פ"ח והתוס' פרק קמא דמציעא שכתבו דבנשבע שלא שלח בה יד בענין שיהא חייב דהיינו כשלא החזירה למקומה נמי מיפטר וכרבי ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים דליתא אלא צריך שישבע שלא ש"י בה כלל שאם שלח בה יד חייב אפילו החזירה למקומה דהלכה כרבי עקיבא דבעינן דעת בעלים וכדפי' בסימן רצ"ב סעיף י':

ומ"ש ופר"י וכו'. כ"כ התוספות בפ"ק דמציעא (דף ו') בשינויא בתרא וכ"כ בהגהת אשיר"י לשם וראייתם מדאיסי הא יש רואה יביא ראיה ויפטר דמשמע דלגמרי מיפטר ואפילו שבועה אין צריך: ומ"ש אבל בירושלמי יש וכו'. הביאוהו הרי"ף והרא"ש פרק המפקיד והפירוש שכתב רבינו הוא מהרא"ש ולהירושלמי צ"ל דההיא דאיסי אינו אלא לאורויי דיוקא דאם אינו מביא ראיה חייב אבל אם הוא מביא ראיה אינו חייב ומיהו שבועה צריך דשמא פשע מתחלה ותחלתו בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה וחייב וע"י גלגול ישבע נמי שלא שלח בה יד: כתב ה"ר ירוחם דמשביעינן ליה דלא פשע אבל לא סגי שנשבע שנעשה שלא בכוונה דלשון זה משמע דמודה דפשע ולא נזהר לשמרו כראוי לנעול בפני' אלא שלא עשה כן בכוונה וה"א להדיא בס"פ האומנין: ואיכא לתמוה אמאי לא רבינו פירושו של ר"ת בתוספות פרק קמא דמציעא והג"א והאגודה לשם וכתבו גם הסמ"ג והגהת מיימוני דלא משביעין ליה שלא שלח בה יד לעשות מלאכתו אלא שלא שלח בה יד לאכלה דאינה בכלל שבועה שלא פשעתי ושאינה ברשותי אבל אי ידעינן שלא אכלה כגון שמתה לפנינו אין מגלגלין עליו שלא שלח יד מתחלה לעשות בה מלאכתו דלא חשידי אינשי בהכי אלא דנשבע שלא פשע בה אלא שמרה כראוי ויש לומר דכיון דהרמב"ם והרא"ש ור"י ס"ל דמגלגלין עליו שלא שלח בה יד כלל אף לעשות מלאכתו אידחי ליה פירושא דר"ת ולהכי לא הביא הרא"ש פירושו דר"ת בפסקיו מיהו נראה דהכל מודים לר"ת דשבועה שלא אכלה אינה בכלל שבועה שלא פשעתי בה ושאינה ברשותי ולכן צריך ליזהר דכשמשביעין אותו שלא שלח בה יד צריך לפרש בשבועתו תרווייהו שלא שלח בה יד לעשות בה מלאכתו וגם לא שלח ידו לאכלה. ותו איכא לתמוה מנלן לרבי' דר"י לא ס"ל כהירושלמי דהלא התוס' כתבו שם ז"ל אבל קשה משילהי האומנין אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר והא שמא שלח בה יד וי"ל שיפטר משבועה שנאנסה אך ישבע שלא שלח בה יד א"נ שלא שלחתי בה יד אינו נשבע אלא ע"י גלגול שלא פשעתי בה וכשיש רואה שנאנסה פטור לגמרי עכ"ל ומשמע דמ"ש וכשיש רואה שנאנסה פטור לגמרי היינו שיש רואה שנאנסה ושלא פשע בה פטור לגמרי וכך פי' ה' המגיד לדברי הרמב"ם בפ"ו דשאלה אבל היכא דליכא עדים אלא שנאנסה ולא ידע אם האונס היה מחמת פשיעה אם לאו צריך לישבע דלא פשע בה וע"י גלגול נשבע ג"כ שלא שלח בה יד והיינו ממש כהירושלמי וכפי' הרא"ש בפ' המפקיד (דף קל"ז ע"ב) ונראה דרבי' דק בדברי ר"י מדחזר בו משינויא קמא בע"כ דלא ניחא ליה לפרש יביא ראיה ויפטר משבועה שנאנסה אבל נשבע שלא שלח בה יד דיביא ראיה ויפטר לגמרי משמע ואינו נשבע כלל לפי זה ודאי אי אפשר לפרש בשינויא בתרא כפי' הירושלמי דאינו פטור כשיביא ראי' דנאנסה אלא דוקא במעידין דנאנסה בלא פשיעה דהשתא ליכא עליה נמי שבועה דשליחות יד דאין כאן גלגול דא"כ קשה כיון דאם לא היו מעידין כי אם שנאנסה ולא ידעי אם פשע אם לאו לא היה פטור שהרי צריך לישבע שלא פשע וע"י גלגול נשבע. נמי שלא שלח בה ידו א"כ למה חזר משינויא קמא הלא גם לשינויא בתרא צריך לומר דיביא ראיה דנאנסה ויפטר לא דפטור לגמרי בכל ענין כיון דאיכא חילוק בין מעידין שנאנסה בלחוד ובין מעידין שנאנסה ולא פשע בה וטפי ניחא שינויא קמא דלא צריך לדחוק ולומר דשבועה דשליחות יד אינה אלא ע"י גלגול כמו שצריך לפרש לשינויא בתרא אלא בע"כ דבשינויא בתרא כשיביא ראיה שנאנסה בלחוד אע"ג דאין מעידין שלא פשע אלא דלא ידעי אם פשע אם לאו פטור מכל שבועות דכיון דעדים מעידים שנאנסה אין לנו לחוש לפשיעה שמחמתה הגיע האונס כיון דלא ידעי עדים משום פשיעה בשעה שנאנסה לפניהם וכיון דא"צ שבועה שלא פשע פטור נמי משבועה שלא שלח בה יד דאינה באה אלא ע"י גלגול שבועה שלא פשע א"כ בע"כ דר"י מפרש תלמודא דידן דלא כהירוש' כנ"ל דעת רבי' בהבנת דברי ר"י שבתוס' באמת ויושר:

ואם אחר שנשבע וכו' אע"פ שלא שלח בו יד תחלה וכן אם שלח בו יד תחלה וכו'. בפרק הגוזל עצים (דף ק"ז) פליגי בה אמוראי רב חייא בר יוסף קאמר דאינו חייב בטוען טענת גנב כפל וד' וה' אא"כ דשלח בה יד קודם שבועה כגון שעשה בה מלאכתו ויליף לה מדכתיב ונקרב ב"ה אל האלהים אם לא שלח וגו' אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו דמשמע שמצאוהו רשע על מה שנשבע לשקר שלא שלח בה יד שהרי שלח בה יד ורב ששת סבר איפכא דהטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בה יד פטור מ"ט ה"ק רחמנא ונקרב ב"ה אל האלהים אם לא שלח ידו וגו' ישלם שנים הא אם שלח ידו פטור ולית הלכתא לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא כר"ח בר אבא אר"י דבין בזו ובין בזו חייב ולכן אמר רבי' תחלה דמשלם כפל וד' וה' אע"פ שלא שלח בו יד תחלה ולאפוקי מדרב חייא בר יוסף דפוטר בזו ואח"כ כתב וכן אם שלח בו יד תחלה וכו' לאפוקי מדרב ששת דפוטר בזו אלא בכל ענין חייב וכדפסק לשם הרא"ש והרמב"ם חולק ולקמן ריש סי' שנ"ב הביאו רבינו:

נגנב באונס כגון בלסטים מזויין וכו'. בפרק הגוזל עצים (סוף דף ק"ח) פליגי בה אביי ורבא ופסק כרבא ומ"ש בלסטים מזויין כך פירש"י משום דבש"ש נמי קאמר ואי בגנב מאי עושה דין דקאמר אש"ש הלא חייב לשלומי אלא בלסטים מזויין קאמר דש"ש נמי פטור ואפ"ה עושה עמו דין אבל בש"ח אפילו גנב גרידא נמי עושה דין:

ומ"ש ואם נשבע קודם שהוכר הגנב אם ש"ח הוא עומד בשבועה ואם ירצה יטרח וכו'. איכא למידק מאי אתא לאשמועינן דאם ירצה יטרח לא הוה ליה לומר אלא עומד הוא בשבועה וא"צ להעמידו לדין וי"ל דה"ק רצה עומד בשבועה ואינו מבטל מצות השבת אבדה שכבר נפטר ממנו בשבועה ולא קרינן ביה השתא דמצוה הוא לחזר אחר אבדה זו כמו קודם שנשבע ואם ירצה יטרח וכו' כלומר ומקבל שכר על טרחו דאף אם כבר נשבע קצת מצות השבה מוטל עליו טפי מאינש דעלמא ואין זה בכלל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט א"נ הוי בכלל מתעבר על ריב לא לו ובכלל אשר לא טוב עשה בעמו זה הבא בהרשאה ובלא הרשאה מצי לטעון לאו בעלים דברים דידי את להכי כתב רבינו דליתא לכל זה הכא אלא אם ירצה יטרח וכו':

דרכי משה

(א) וז"ל מצאתי כתוב ישבע ג' שבועות שלא פשע ושלא שלח בו יד ושנגנב ושבועת פשיעה יבררו לו הדיינים המשביעים אותו ששמרה כראוי לפי מה שהוא שומר ושלא יהא תחילתו בפשיעה וסופו באונס גם יודיעוהו [דין] שליחות יד דחייב אפילו באונסים עד כאן לשונו:

(ב) כתב בת"ה סימן שכ"ד ראובן המציא חוב בטוח לשמעון וקבל שכר ממנו על הסרסרות לאחר זמן נפל קלקול בחוב שיצטרך להשתדל עם השר כדי לתקנו שלא יהא יאוש וראובן רוצה ששמעון יטריח אותה טירחא הואיל והוא המציאו לו וקבל שכרו נראה דהדין עם ראובן דומיא דהוכר הגנב דצריך השומר לדון ודוקא שקבל שכר על הסרסרות אבל בחנם לא:

מתוך: טור חושן משפט רצה (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רצה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

טען הנפקד שנגנב הפקדון או נאבד ולא רצה לישבע אלא רוצה לשלם משביעין אותו שאינו ברשותו דחיישינן שמא נתן בו עיניו: וה"ה נמי לכל השומרים כגון שטען השומר שכר שנאנסה והשואל שמתה מחמת מלאכה ורוצין לשלם משביעין אותו שאינו ברשותו ואם אומרים הבעלים שהוא שוה יותר ממה שהוא אומר יכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר אלא כך וכך והרמב"ם חילק בדבר וכתב שאם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנותו כגון פירות או יריעות של צמר ופשתן וקורות שאינן מצויירות ה"ז משלם ואינו נשבע אבל אם הפקדון בגדר מצוייר או בהמה או כלי מתוקן שאינו מצוי בשוק לקנותו נשבע ואחר כך משלם ע"כ:

טען שנגנב אבל אמר אני רוצה לשלם או אפילו אמר פשעתי והריני משלם ושלם ואח"כ נמצא הגנב אע"פ שלא נשבע עדיין שאינו ברשותו או נשבע שאינו ברשותו אע"פ שעדיין לא שלם ואחר כך נמצא הגנב משלם הכפל לנפקד ל"ש אם היתה עומדת ברשותו בשעה שנגנבה ל"ש לא היתה ברשותו ודוקא בכפל זכה הנפקד משום דאתי מעלמא אבל בשבחא דגופא כגון בגיזות וולדות לא ואם הוקר כגון שבשעה שהופקד היה שוה סלע ונגנב ושלם ואח"כ הוכר הגנב ושוה ד' כשבח דאתי מעלמא הוא והוא של נפקד בד"א שקונה הכפל בשלם או נשבע שאינו ברשותו אבל לא שלם לא נשבע אע"פ שאמר אני רוצה לשלם אינו זוכה בכפל ואפילו שלם אם לא שלם מעצמו אלא עד שהטריחו לכופו לב"ד לפרוע ואח"כ הוכר הגנב או נמצא הפקדון אינו זוכה בכפל ולא במה שהוקר אלא יחזיר הפקדון לבעלים כמו שהוא והם יחזירו לנפקד הדמים שנטלו ממנו ואם גבו מהשומר קרקע או כלים מחזירים לו קרקע או כלים שלו ודוקא שהטריחו בב"ד על הפרעון בהא אמרינן שאינו קונה הכפל אבל אם פרע מעצמו אפילו נשבע והטריחו לבוא לב"ד בשביל השבועה זוכה בכפל:

אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם ודאי זכה בכפל אף ע"פ שאמר תחלה איני משלם:

אמר בב"ד הריני משלם וחזר ואמר איני משלם ודאי אינו יכול לחזור בו כיון שקבל עליו בב"ד לשלם אפ"ה מיבעיא אם זכה בכפל אם לאו או שאמר הריני משלם ומת ואומרים בניו אין אנו משלמין או שלא הספיק לתבוע לנפקד עד שמת ותבע לבניו ושלמו או שלמו בני הנפקד לבני המפקיד או ששלם הנפקד למפקיד החצי או ששאל שתי פרות ושלם אחת מהן או ששאל מהשותפין ושלם לא' מהן חלקו או שותפין ששאלו מאחד ושלם אחד מהם או ששאל מהאשה פרת נכסי מלוג שלה ושלם בעלה בכולהו מיבעיא לן אי זכו בכפל או לא ולא איפשיטא וכתב רב אלפס דהמפקיד והנפקד חולקין ואם תפש אחד מהם אין מוציאין מידו אפילו בחוצה לארץ וכ"כ הרמב"ם ור"י פסק דהמוציא מחבירו עליו הראיה והנפקד חשוב כמוציא ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:

כתב הרמב"ם ז"ל אפילו היה הדבר הנפקד או השאול או השכור שוה שרוטה הרי השומר נשבע עליו ואין אחד מהשומרים צריך הודאה במקצת והרמב"ן כתב שצריכין כפירת שתי כסף וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טען הנפקד שנגנב הפקדון או נאבד ולא רצה לישבע אלא רוצה לשלם משביעין אותו שאינו ברשותו דחיישינן שמא נתן בו עיניו מימרא דרב הונא בריש פרק המפקיד (לד:) וכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שאלה דשבועה זו היא בנקיטת חפץ ונראה שלמד כן משום דהתם בריש פרק המפקיד מתיב לרב הונא ממתניתין דהמלוה על המשכון כו' משמע דסבר תלמודא דשבועה זו דקאמר רב הונא שבועת המשנה היא דאי לאו הכי מאי מותיב ליה וכיון דשבועת המשנה היא הרי היא בנק"ח כשאר שבועת המשנה:

ומ"ש וה"ה לכל השומרים כגון שטען הש"ש שנאנסה והשואל שמתה מחמת מלאכה ורוצים לשלם משביעין אותו שאינו ברשותו כן כת' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שאלה וכן משמע בגמ' דמותיב לרב הונא ממתניתין דהמלוה על המשכון דשומר שכר הוא שם מתיב לרב הונא מדתנן סלע הלויתני עליו וב' היה שוה וכו' ואם איתא לדרב הונא מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי אגלגול שבועה כמה היה שוה ואוקמא במאמינו. מצאתי כתוב ישבע שלש שבועות שלא פשע וכו' שלא שלח בה יד ושבועת פשיעה יבררו לו הדיינים המשביעים אותו ששמרה כדינו לפי מה שהוא שומר ושלא יהא תחלתו בפשיעה וסופו באונס גם יודיעוהו דין שליחות יד דחייב אפי' באונסין עכ"ל: ומה שכתב שהרמב"ם חילק בדבר וכתב שאם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנותו וכו' ה"ז משלם ואינו נשבע בפ"ו מהלכות שאלה וכתב ה"ה החילוק הזה שכתב רבינו אף על פי שלא נתבאר בגמרא נראה נכון דודאי כל זמן שהדבר מינו שוה למה יחשד הלה שיתן דמיו ויקח הדבר שלא ברשות בעליו:

טען שנגנב אבל אמר אני רוצה לשלם או אפילו אמר פשעתי והריני משלם ושילם ואח"כ נמצא הגנב משלם הכפל לנפקד ריש פרק המפקיד (לג:) תנן המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו ובגמרא (לד.) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם אע"פ שלא שילם ות"כ:ומ"ש או אפי' אמר פשעתי וכו' שם אמר רב פפא שומר חנם כיון שאמר פשעתי מקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בגניבה שומר שכר כיון שאמר נגנבה מקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשבורה ומתה שואל שאמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא במאי הוה ליה למיפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה מתה מחמת מלאכה לא שכיחא איכא דאמרי אמר רב פפא שואל נמי כיון שאמר הריני משלם מקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה אמר ליה רב זביד הכי אמר אביי שואל עד שישלם מ"ט הואיל וכל הנאה שלו בדיבורא לא מקני ליה כפילא וכתבו הרי"ף והרא"ש דליתא לדר"פ בשואל אלא כרב זביד קיי"ל דת"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שאלה והשתא איכא למידק בדברי רבינו שכתב או אפילו אמר פשעתי והריני משלם ושילם דהא לא מצריכינן שילם אלא בשואל אבל בש"ח כיון שאמר פשעתי אע"פ שלא שילם מקני ליה כפילא ואפי' לומר הריני משלם משמע דלא בעינן דכיון שאמר פשעתי הוי כאומר הריני משלם וכן יש לדקדק עליו במה שכתב לקמן בסמוך במה דברים אמורים שקונה הכפל כששילם או נשבע שאינו ברשותו אבל לא שילם ולא נשבע אף על פי שאמר הריני רוצה לשלם אינו זוכה בכפל שהרי כבר נתבאר דלא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם אף על פי שלא שילם מקני ליה כפילא ולא אמרו דלא מקני ליה כפילא אלא אם כן שילם אלא בשואל דוקא וכן יש לדקדק עליו במה שכתב או נשבע שאינה ברשותו דשבועה זה מה עניינה להקנות כפל וי"ל דנמשך אחר דברי הרא"ש שכתב וז"ל אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו כך היא גירסת הספרים ורב אלפס כתב אמר רב הונא אמר הריני משלם משביעין אותו וכו' ולא אתא למעוטי בהאי לישנא שאם שילם דתו לא משביעין ליה דהא מילתא בלא טעמא הוא אלא אדרבי יוחנן קאי דאמר שאם אמר הריני משלם דמקני ליה כפילא ואתא לאשמועינן דלא מקני כפילא עד שישבע שאינה ברשותו דכל זמן שלא נשבע או שילם לא סמכה דעתיה שיהא כדבריו אלא אימור עיניו נתן בה וקודם שישבע או ישלם יחזור בו הילכך אכתי לא מקני ליה כפילא עכ"ל נמצא לפי זה דהא דאמרינן כיון שאמר הריני משלם אע"פ שלא שילם מקני ליה כפילא היינו דווקא בשנשבע שאינה ברשותו אבל אם לא נשבע אפי' ש"ח לא מקני ליה כפילא אא"כ שילם ממש ולפי זה הדברים מבוארים שמ"ש רבינו בתחלה ושילם קאי בין לטוען פשעתי בין לטוען נגנב ומכל מקום אין דברי הרא"ש מחוורים בעיני לחדש דבר כזה מדעתינו בשביל דקדוק לשון דאי הוה דינא הכי ודאי לא הוה שתיק תלמודא מלאשמועינן חידוש גדול כזה והא דנקט רב אלפס אמר הריני משלם לאו להכי נתכוין אלא דמימרא דרב הונא מרחקא בגמ' טובא ממתניתין ומשמע דמילתא באפי נפשיה היא להכי כתב אמר הריני משלם לומר דאמתניתין קאי והרי הרמב"ם שהיה תלמיד תלמידו של הרי"ף לא הזכיר דבר זה אלא א סתם וכתב כיון שאמר הריני משלם מקני ליה כפילא ועיין בנ"י בשם הרשב"א: ומה שכתב לא שנא אם היתה עומדת ברשותו בשעה שנגנבה לא שנא לא היתה ברשותו ודוקא בכפל זכה הנפקד וכו' אבל בגיזות וולדות לא וכו' שם אמתני' דשילם ולא רצה לישבע נמצא הגנב משלם תשלומי כפל (לג:) מתקיף לה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דשלב"ל אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו מתקיף לה רבי זירא א"ה אפי' גיזותיה וולדותיה אלמה תניא חוץ מגיזותיה וולדותיה אלא אמר רבי זירא נעשה כאומר לו חוץ מגיזותיה וולדותיה ומאי פסקא סתמא דמילתא שבחא דאתא מעלמא עביד אינש דמקני שבחא דמגופא לא עביד אינש דמקני איכא דאמרי אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני סמוך לגניבותה קנויה לך מאי בינייהו איכא בינייהו קושיא דרבי זירא א"נ דקיימא באגם ופרש"י נעשה כאומר לו. בשעה שמסרה לו דקים להו לרבנן דניחא לה לבעלים שיהא בטוח בקרן ע"מ שיהא ספק כפל העתיד לבוא של שומר והרי הוא כמוסרה לו ע"מ כן שאם תגנב וישלם לו קרן שחהא הפרה קנויה לו משעה שמסרה נמצא למפרע כשגנב הגנב של שומר היתה דהפרה כבר היא בעולם נעשה כאומר לו בשעה שמסרה לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני אם תשלם לי הקרן סמוך לגניבתה קנויה לך שעה אחת לפני גניבה תהא הפרה קנויה לך והרי כבר היא בעולם אי נמי דהוה קיימא באגם כשגנבה גנב ללישנא בתרא לא קני כפילא דהא סמוך לגניבתה לא היתה בחצרו שתהא חצרו קונה לו וכתב הרא"ש למי משלם למי שהפקדון אצלו והיינו טעמא דאזלינן בתר אומדן דעתא כשמתרצה לשלם הקרן והוא יהיה יכול להפטר ממנו בשבועה דעתו להקנות לו גוף הפרה מעכשיו חוץ מגיזותיה וולדותיה דשבחא דאתי מעלמא מקני ליה שבחא דאתי מגופיה לא מקני ליה דהכי אמדינן דעתיה והיינו כלישנא קמא דרבא דהוא עיקר דמתניתין סתמא קתני בין בעומדת באגם בין ברשותו ועוד דברייתא חוץ מגיזותיה וולדותיה מוכח כלישנא קמא עכ"כ וכן נראה דעת הרי"ף שכתב המשנה סתם ולא חילק בין קיימא באגם לקיימא ברשותיה ומכל מקום יש לתמוה עליו למה לא כתב חוץ מגיזותיה וולדותיה ואפשר שלא הוצרך משום דמפשטה משמע הכי דקתני נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משנם תשלומי ד' וה למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו משמע דדוקא כפל וד' וה' משלם לו ולא גיזות וולדות והרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות שאלה חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעליה היא וגיזותיה וולדותיה שאין זה השומר קונה שבח הבא מגופה אלא שבח הבא מאליו וכבר ביארנו שאין הגנב מחזיר גיזות וולדות אלא לפני יאוש וכתבו תלמידי הרשב"א בפרק המפקיד שיש להביא ראיה נדק זה שכתב הרמב"ם אם חזרה הבהמה עצמה חוזרת לבעלים יש להביא ראיה מדאמרינן בהגוזל קמא גבי תבעו הבעלים לגנב אחר ששילם השומר והודה הגנב או דילמא מצו אמרי ליה כי היכי דאת עבדת לן מילתא וכו' טרחינן בתר גנבא ושקלינן אנן דידן ושקלת חת דידך מדחמרינן שקלינן אנן דידן ש"מ דהכי דינא דכל היכא שהבהמה חוזרת שקלי לה עכ"ל. והרב המגיד כתב מתוך דברי רבינו נראה שאפי' גיזות וולדות שנטענה בבית גנב הם לבעלים קודם יאוש ואין נראה כן דעת שאר מפרשים אלא לנפקד הם ולא אמרו גיזות וולדות שהם לבעלים אלא אותם שנטענה בהם משעת פקדון עד שעת גניבה והאריך לבאר הסוגיא לדעת הרמב"ם ז"ל:ומ"ש רבינו ואם הוקר וכו' שבח דאתי מעלמא הוא והוא של נפקד וכן מ"ש ואפי' שילם אם לא שילם מעצמו וכו' אינו זוכה בכפל ולא במה שהוקר וכו' ואם גבו מהשומר קרקע או כלים מחזירים לו קרקע או כלים שלו בפרק המפקיד (לה:) ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה א"ל הב לי כיפי א"ל לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דרב נחמן א"ל כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים לא שלים אזיל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה לסוף אישתכח כיפי ואייקור אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרא אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע ולא אהדר לי ושפיר עביד דלא תהדר לי מ"ט התם לא אטרחיה לבי דינא הכא אטרחיה לבי דינא וכ' הרא"ש וא"ל שילם ולא רצה לישבע ומקני ליה כפילא וה"ה נמי שבחא דאייקור דשבחא דעלמא הוי שתלוי בשער השוק ואינו יוצא מגוף החפץ התם לא אטרחיה לבית דין בתשלומין שהרי שילם מעצמו הכא אטרחיה לבית דין הילכך לא מקני ליה שבחא ודברים אלו כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות שאלה וז"ל כל הקונה הכפל קונה השבח הבא מאליו כיצד הפקיד ד' סאין אצל חבירו והרי הן שוין סלע ונגנבו או אבדו ואמר הריני משלם סלע ואיני נשבע ואחר כך. נמצאו והרי הן שוין ד' סלעים הרי הן של שומר ואינו משלם אלא סלע במה דברים אמורים בשלא הטריחו לבעלים בדין אבל אם הודה שפשע וחייבוהו ב"ד ליתן ולא נתן ברצונו עד שכפוהו בית דין ע"כ ונטלו ממנו ואחר כך הוכר הגנב או נמצא הפקדון יחזיר לבעלים כמות שהוא ומחזירין לשומר הדמים שלקחו ממנו ואם כלים או קרקע גבו בית דין ממנו בשומא מחזיר לשומר כליו או שדהו עכ"ל. ובהשגות כל הקונה הכפל קונה השבח הבא מאליו וכו' א"א דוקא שבא השבח אחר ששילם או שאמר הריני משלם וכתב הרב המגיד ע"ז ול"נ דכל שבא השבח אחר גניבה הוא של שומר לפי שמאותה שעה נקנה לו הפקדון וכלשון אחרון דרבא ולדברי הרא"ש ק"ל וכו' ודעת רבינו אפשר שהוא אפי' במה שנתייקרו בין פקדון לגניבה וכלישנא קמא דרבא ודוקא אם היה יכול ליפטר באמת אבל בחייב על דרך האמת כששילם ודאי בשעת גניבה שילם שהרי מן הדין הוא חייב ובית דין היו מכריחין אותו בהודאת האמת עכ"ל: ומה שכתב רבינו ודוקא שהטריחו בבית דין על הפרעון וכו' אבל אם פרע מעצמו אפי' נשבע והטריחו לבוא לב"ד בשביל השבועה זוכה בכפל בפ' הגוזל עצים (קח.) תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם והוכר הגנב כפל למי אביי אמר לבעל הפקדון דכיון דאטרחיה בשבועה לא מקני ליה כפילא ורבא אמר למי שהפקדון אצלו כיון דשילם מקני ליה כפילא וידוע דהלכה כרבא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש בפרק המפקיד וכן פסק הרמב"ם בסוף הלכות שאלה והא דמשמע בפרק המפקיד גבי עובדא דכיפי דאית ליה לרבא דהיכא דאטרחיה לבית דין לא אקני ליה כפילא תירצו התוספות דהתם כשלא שילם ברצון כי התם דאגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה: כתוב בהגהות מרדכי פרק המפקיד ריב"א דקדק מדברי רב אלפס ומדברי ראב"ן דהיכא דלא הוצרך הדיין לגבות ממנו בעל כרחו לא מיקרי אטרחיה עכ"ל והכי דייק לשון רבינו:

אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם ודאי זכה בכפל פשוט הוא בר"פ המפקיד (לד.):

ומ"ש אמר בבית דין הריני משלם וחזר ואמר איני משלם ודאי אינו יכול לחזור בו וכו' כ"כ שם בתוספות והרא"ש:ומ"ש אפי' הכי מיבעיא אי זכה בכפל אי לאו או שאמר הריני משלם ומת ואומרים בניו אין אנו משלמין וכו' בכולהו מיבעיא לן אי זכו בכפל או לא ולא איפשיטא הכל בר"פ המפקיד (שם:) וכתב הרי"ף כל אלו עלו בתיקו וחולקין דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין וה"מ בא"י אבל בבבל קנסא הוא ולא מגבינן ליה ואי קדים חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בא"י וכתב הרא"ש ונ"מ האידנא אע"פ שאין דנין דיני קנסות אי תפס לא מפקינן מיניה אי אזמניה לדינא לא"י ותמיה לי על רב אלפס שכתב כאן דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין ובפרק הפרה פסק כרבנן דאמרי המע"ה ואפשר דגבי כפל ליכא חזקה הילכך לכ"ע חולקין אבל אין לשונו משמע כן מדקאמר דקיי"ל משמע דאיכא פלוגתא ופסק כמ"ד חולקין ועוד נראה דודאי חזקה איכא כיון דמספקא לן אי אקני בהמה לכפילא אוקי בהמה בחזקת בעליה ולא הקנה לו והכי הלכתא וכן פסקו התוס' דהלכתא כרבנן עכ"ל והרמב"ם בסוף הלכות שאלה פסק כרי"ף ונתן טעם לפי שאין הכפל ביד אחד מהם ומ"ש הרא"ש דודאי חזקה איכא וכו' יש לדחות דכיון דכפילא אינה ביד המפקיד ומעולם לא בא לידו לא הויא חזקה ועל מה שכתב ונ"מ האידנא אע"פ שאין דנין דיני קנסות אי תפיס לא מפקינן מיניה אי אזמניה לדינא לא"י ק"ל דכיון דהשתא ליכא סמוכים כי אזמניה לדינא מאי הוי ואפשר דהשתא נמי אפשר להמצא סמוכים ע"פ מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות סנהדרין נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות ויש להם לסמוך לאחרים וכבר כתב כיוצא בזה הרשב"א בר"פ שור שנגח ד' וה': וכתב נ"י בשם הר"ן דכיון דתלינן בטעמא דבדיבורא לא מקני ליה כפילא ולא משום טעמא דמתה מחמת מלאכה לא שכיחא ש"מ דאפילו היכא שהתנה שואל להיות כש"ח דמצי פטר נפשיה במידי דשכיח אפילו הכי כיון דכל הנאה שלו בדיבורא לא מקני ליה כפילא:

כתב הרמב"ם ז"ל אפי' היה הדבר הנפקד או השאול או השכור שוה' פרוטה השומר נשבע עליו ואין אחד מהשומרים צריך הודאה במקצת בפרק ב' מהל' שכירות ובפ"ג מהלכות טוען וכתב הרב המגיד אפי' היה הדבר הנפקד וכו' שוה פרוטה וכו' נמשך בזה אחר רבו ן' מיגא"ש ז"ל שכ' כן בפ' שבועת הדיינים ומחלוקת היא בין הגאונים ז"ל שיש מי שסובר שצריך שתי כסף משום דכסף או כלים דמיניה ילפינן שתי כסף בשבועת השומרים כתיב ודעת ן' מיגא"ש היא שאינם צריכים דאע"ג דכתיב גבי שומרים עירוב פרשיות כתיב כאן ואינו בטענת מודה מקצת ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל כדברי האומרים שצריכה שתי כסף עכ"ל וכדבריהם הסכים הר"ן בפרק שבועת הדיינים וגם הרא"ש הסכים שם כן וכתב שכן דעת בעל המאור וכדבריהם ראוי לדון כי המה הרבים והאחרונים :ומ"ש ואין אחד מהשומרים צריך הודאה במקצת בפרק הגוזל עצים (קו: קז.) פלוגתא דאמוראי ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כרבי חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתוב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב וליתא לדרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טען הנפקד וכו'. בפ' המפקיד (דף ל"ד) א"ר הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו מ"ט חיישינן שמא עיניו נתן בה ופרש"י אמתני' קאי אע"פ שהוא משלם כדקתני שילם ולא רצה לישבע משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו עכ"ל והרי"ף גורס א"ר הונא אמר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו וכו' וכ"כ הסמ"ג בעשה פ"ח וכך מורה לשון הרמב"ם פ"ו דשאלה שכתב וז"ל ש"ח שאמר הריני משלם ואיני נשבע וכו' חוששין שמא עיניו נתן בו ומשביעין בתקנת חכמים שבועה בנק"ח ואח"כ משלם עכ"ל נראה דהוא ז"ל מפרש דלהכי נקט רב הונא אמר הריני משלם לומר דדוקא בשלא שילם אלא אמר הריני משלם התם הוא דמשביעין אותו וכו' ואח"כ משלם אבל כשכבר קבל התשלומין מידו לא מצי להשביעו דאנן סהדי שלא נחשד בעיניו וכאילו מחל לו השבועה בפי' דאל"כ לא היה מקבל מידו התשלומין והרא"ש ז"ל בר"פ המפקיד דחה פי' זה ואמר דמסתבר טפי למימר שקבלתי התשלומין כדי שלא יחזור בו עכ"ל וקשיא לי היאך יוכל לחזור בו הא הכא מיירי באומר בב"ד הריני משלם כמו שיתבאר בס"ד דשוב אינו יכול לחזור בו נ"ל:

ומ"ש והרמב"ם חילק וכו'. רפ"ו משאלה וכ"כ בסמ"ג שכך הורו הגאונים וכתב ה' המגיד חילוק הזה שכתב רבינו אע"פ שלא נתבאר בגמ' נראה נכון דודאי כל זמן שהדבר אינו שוה למה יחשד הלה וכו' עכ"ל ולי נראה דנתבאר חילוק זה בגמרא פ' אלו מציאות דפריך תלמודא אהא דקאמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר מדתנן מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום וכו' אלמא דצריך ליטפל בהן ולשמרן ומשני אביי תפילין בי בר חבו מישכח שכיחי ופירש"י בי בר חבו. העושה תפילין מצויין למכור ויחזור ויקנה מן הדמים והתם בסוגיא מדמה דין מוצא אבדה לדין מפקיד עכ"ל סי' רס"ז ס"כ וסוף סי' רצ"ב אלמא כל מידי דשכיח לא אמרינן אדם חפץ בשלו יותר וה"ה דלא חיישינן שמא עיניו נתן בו וחפץ בו יותר ולפי זה לא אמר הרב אלא בכגון פירות או יריעות וקורות וכו' שהזכיר בדבריו אבל שאר חפצים אדם חפץ בזה יותר מבאחר והכי משמע מדברי הרא"ש פרק א"מ שכתב תפילין שכיחי בכל עידן בבית האומן אבל שאר אבדות אדם חפץ בשלו יותר עכ"ל ונראה דה"ה לענין חששא דשמא עיניו נתן לו דאפילו שכיחי בבית האומן לפעמים נותן עיניו בזה יותר:

טען שנגנב אבל אמר אני רוצה לשלם או אפילו אמר פשעתי בשמירתו והריני משלם ושילם ואח"כ נמצא הגנב אע"פ שלא נשבע עדיין שאינו ברשותו או נשבע שאינו ברשותו אף על פי שעדיין לא שילם ואח"כ נמצא הגנב משלם הכפל לנפקד. כך הוא בנוסחאות המדוייקות ובסוף ספרי רבי' איכא כאן השמטה וט"ס הוא וכל זה מבואר ר"פ המפקיד א"ר יוחנן לא שילם שילם ממש אלא כיון סאמר הריני משלם אע"פ שלא שילם ותניא כוותיה ודין אמר פשעתי בשמירתו הוא מימרא דרב פפא דאע"ג דלא דמי לטוען שנגנב דמצי פטר נפשיה בשבועה ואפילו הכי עושה עמו טובה ומשלם לפנים משורת הדין הילכך מקני ליה כפילא אבל באומר פשעתי דמדינא חייב לשלומי סד"א דלא מקני ליה כפילא קמ"ל דכיון דאי הוה בעי פטר נפשיה בגנבה השתא נמי דאמר פשעתי מקני ליה כפילא וז"ש רבינו או אפילו אמר פשעתי וע' פ' הגוזל עצים (דף ק"ח) וסובר רבינו דבאומר פשעתי נמי דוקא באומר הריני משלם דכיון דהניח דעתו בדיבורו מקני ליה כפילא דהכי תניא השוכר פרה ונגנבה ואמר הלה הריני משלם וכו' משלם תשלומי כפל לשוכר אלמא דאע"ג דהשוכר חייב בגנבה אפ"ה לא מקני ליה כפילא אא"כ בדא"ל הריני משלם דהניח דעתו בדיבורו וה"ה בש"ח בדאמר פשעתי דבעינן שיאמר הריני משלם ולשון רבינו שאמר ואפי' אמר פשעתי בשמירתו והריני משלם ושילם וכו' אינו ר"ל דבעינן תרתי והא ודאי בשילם לחוד סגי אלא האי ושילם פירושו או שילם וה"ק בין שטען שנגנב או אמר פשעתי או אמר הריני משלם אי נמי שילם ואח"כ הוכר הגנב משלם הכפל אלא דבזה יש חילוק דאם אמר הריני משלם ולא שילם צריך דנשבע שאינו ברשותו ואם שילם אע"ג דאינו נשבע שאינו ברשותו ודין זה כתבו רבינו בסתם והוא חידוש לא נמצא אלא בדברי הרא"ש ר"פ המפקיד לפי גירסת הרי"ף בהא דאמר רב הונא אמר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו וב"י תמה עליו והאריך ע"ש מיהו ה"ר ירוחם גם הוא נמשך אחר דברי הרא"ש בזה: ומ"ש ל"ש וכו'. כ"כ הרא"ש דמתני' וברייתא משמע כלישנא קמא דרבא דאפילו עומדת באגם בשעת גנבה קני כפילא משעת מסירה וכתב ב"י וכן נראה דעת הרי"ף שכתב המשנה סתם ולא חילק בין קיימא באגם לקיימא ברשותיה וכו' וכתב כך לפי נוסחאתו בספרי הרי"ף ונוסחא זו עיקר שכן נמצא בספרים ישנים ודלא כנוסחאות שלנו שכתוב בה ב' הלשונות דרבא ודאיכא בינייהו לגנבה דקיימא באגם הגה"ה היא ונדפסה בפנים בטעות: בד"א שקונה הכפל וכו'. כבר התבאר שזהו ע"פ דברי הרא"ש שדקדק כך מגירסת הרי"ף בהך דרב הונא וחזר וכתבו כאן לפי דבסמוך כתב דבשילם או נשבע שאינו ברשותו זוכה הנפקד בכפל והוה אמינא דבלא שילם וגם אינו נשבע שאינו ברשותו אע"ג דאינו זוכה ודאי בכפל ספיקא מיהא הוי ואי תפס לא מפקינן מיניה כיון דאמר הריני משלם לכך אמר בד"א וכו' לאורויי דהיכא דלא שילם וגם לא נשבע שאינו ברשותו אע"פ דאמר הריני משלם אינו זוכה בכפל ואפילו תפס מפקינן מיניה מיהו משמעות הפוסקים דלא כהרא"ש אלא כל שאמר הריני משלם זוכה בכפל אע"ג דלא שילם ולא נשבע שאינו ברשותו וכדכתב ב"י: ומ"ש ואפי' שילם וכו'. שם בעובדא דכיפי אמרינן הכא אטרחיה לבי דינא ופי' הרי"ף דהא הדר אגבייה לאפדנא מיניה בעל כרחיה עכ"ל ומשמע דס"ל דלא מיקרי אטרחיה לב"ד בשביל שהטריחו לבוא לב"ד בשביל השבועה אלא דוקא בהטריחו לגבות ממנו בע"כ והכי מוכח בהגוזל עצים דהיכא דתבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם ואח"כ הוכר הגנב דקיימא לן כרבא דהכפל לשומר ואע"פ דאטרחיה לבית דין בשביל השבועה דלא מיקרי אטרחיה בהכי וכ"כ התוס' והרא"ש בפ' המפקיד וכ"כ בהגמ"ר ע"ש ראבי"ה דדקדק כך מדברי האלפסי ומדברי ראב"ן ודלא כי"מ דבאטרחיה לבוא לב"ד בשביל השבועה נמי מיקרי אטרחיה וההיא דתבעוהו בעלים וכו' דקיי"ל כרבא שאני התם דלפנים משורת הדין שילם כיון דנשבע דליתא להך סברא: ומ"ש ואם גבו מהשומר קרקע וכו'. ה"א בהך עובדא דכיפי דאע"ג דהמפקיד אורתה או זבנה או יהבה במתנה דבעלמא שומא כי האי לא הדרא לעולם כיון דבטעות הוה שהרי נמצא הפקדון והוא חוזר בעינו לבעליו ולכן גם הקרקע חוזר לבעליו בכל ענין ואין חילוק בין אם נאבד הפקדון או נגנב ואח"כ נמצא ובין שלא היה יודע הנפקד היכן הניחו ברשותו ואח"כ מצאו וכ"כ הרמב"ם בספ"ח משאלה וה"ה שם ע"ש הרמב"ן והיא דעת רבינו דלא כיש מחלקים בכך:

אמר איני משלם וכו' כל הסוגיא ר"פ המפקיד (דף ל"ד) ובספרים שלנו בעיא אחרת שילם לבנים מהו ופירשה רש"י בשמתו הבעלים ואח"כ נגנבה ואמר השומר לבנים הריני משלם או שילם מהו וכתב ה"ה ספ"ח משאלה ע"ש הרשב"א דנראה מתוך פי' רש"י שאם נגנבה בחיי האב ושילם שומר לבניו דפשיטא שזכה בכפל עכ"ל:

ומ"ש אמר בב"ד הריני משלם וכו'. כך פי' הרא"ש דכל הני אמר הריני משלם דבשמעתין לא מצי הדר ביה דאי מצי הדר ביה לא הוה אמרינן דבדיבורא מקני ליה כפילא כיון דלא סמכה דעתיה עד שישלם אלא ודאי כיון דאמר בפני ב"ד הריני משלם הוי כפסק דין ולא מצי הדר ביה וכו' וכ"כ בנ"י ומ"ש רבינו בכאן אמר בב"ד וכו' יותר מבכל השאר ה"ט דבהך בעיא הוה אמינא דדוקא בדלא אמר בב"ד קמיבעיא ליה מי כימא מיהדר קא ביה א"ד במילתיה קאי ודחויי קא מדחי ליה וכן אידך באומר הריני משלם ומת ואמרו בניו אין אנו משלמין דמיבעיא ליה נמי מי נימא מיהדר הדרי בהו א"ד במילתייהו קיימי ודחויי קא מדחי להו דאילו אמר בב"ד לא קמיבעיא להו דפשיטא דקני כפילא דהא לא מצי למיהדר ביה ולהכי פי' רבינו בהנך תרתי דאף בדאמר בב"ד נמי קמיבעיא להו אע"פ שאינו יכול לחזור מ"מ מאחר שהוא רוצה לחזור דילמא לא קני כפילא: וכתב רב אלפס דהמפקיד והנפקד חולין וכו'. שם כתב הרי"ף כל אלו עלו בתיקו וחולקין דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין וכתב הרא"ש ותמיה לי על רב אלפס שכתב כאן דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין ובפ' הפרה פסק כרבנן דהמע"ה וכו' וכן פסקו התוספות דהלכתא כרבנן עכ"ל ולכן כתב רבינו ור"י פסק דהמע"ה וכו' פי' דמאחר שפסקו התוספות דהלכה כרבנן לגבי סומכוס והמע"ה א"כ כאן נמי הנפקד חשוב כמוציא. ובהגהות מרדכי שם כתב גם כן דהא"ז תמה על האלפס דכאן משמע דס"ל להאלפס בכל תיקו דספק ממונא דאזלינן בה לקולא אמר חולקין ולגבי שומא דהדרא בפלוגתא דרב אחא ורבינא בפרק המפקיד היכא דאגבייה איהו מדעתיה בחובו כתב האלפס וכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל הילכך אי אגבייה הלוה למלוה מדעתיה דנפשיה שלא בבית דין לא הדרא ולא פסק דחולקין כך היא כוונת קושיית הא"ז אע"פ שאין זה לשונו ע"ש ולפע"ד דכך יש לתמוה אמה שפסק האלפס בפ' השואל גבי היורד לחורבתו של חבירו וכו' דכתב לשם דלא יהא אלא ספק הא קיי"ל דספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ולא פסק דחולקין אכן נ"ל דל"ק מידי שהרי האלפס עצמו כתב בפ' כל הנשבעין דלא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין אלא היכא דליתא לממונא בידא דחד מינייהו אבל היכא דאיתא לממונא גבי חד מינייהו לא אמר הו"ל ממון המוטל בספק חולקין אלא המע"ה וכו' והשתא ניחא דהא דפסק בפרק הפרה כרבנן דהמע"ה היינו דוקא בכגון דשור שנגח את הפרה וכו' דאיכא ממונא גבי חד מינייהו וכן הך דפ' המפקיד דאגביה איהו מדעתיה וכן הך דפ' השואל אבל בהנך דאיבעיא לן לענין כפל דאין הכפל ביד הנפקד ולא ביד המפקיד אלא ביד הגנב פסק דחולקין ומ"ש דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין דממון המוטל בספק שאין מוחזק בו לא התובע ולא הנתבע חולקין והא דכתב דקיי"ל לאו משום דאיכא פלוגתא ופסק כמ"ד חולקין כמו שעלה ע"ד הרא"ש אלא משום דהלכה רווחת היא מההיא דפ' החולץ סבא ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא דכל ממון שאין מוחזק לא תובע ולא נתבע דחולקין ולכן כתב האלפסי דקיי"ל וכך מבואר מדברי הרמב"ם בסוף ה' שאלה שכתב וז"ל כל אלו ספק והרי הכפל מוטל בספק ואינו תחת יד אחד מהן לפיכך חולקין הכפל ונראה ודאי דגם ר"י דפסק כרבנן דהמע"ה תופס גבי כפל דחולקין מטעם שאין הכפל תחת יד אחד מהן והכי נקטינן ודלא כהרא"ש וע"ל בסימן צ' סעיף י"ד וסימן רכ"ד ס"א מ"ש בזה בס"ד: ומ"ש או ששאל מהאשה פרת נ"מ וכו'. כך פרש"י הני תרתי בעיות דבנ"מ קמיבעיא ליה אי הוו בעלים כיון שיש לו פירות ותשלומין מעליא נינהו או לאו ודלא כפי' התוספות ופי' ריב"ן ע"ש ועל פרש"י. ורבינו איכא לתמוה טובא דהכא לא איפשיטו הני תרתי בעיות ובפרק השואל לגבי בעליו עמו פשטינן כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכך פסק רבינו בסי' שמ"ו סעיף י"א וע"ש תמצא ישוב לזה במ"ש בס"ד:

כתב הרמב"ם וכו' ע"ל בסימן פ"ת סעיף ז' ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש דא"צ הודאה במקצת. כ"פ הרי"ף בס"פ הגוזל כר' חייא בר יוסף וליתא לדרמי בר חמא מיהו בתוס' ע"ש ר"ת איתא דדוקא בטענת אונסין מתחייב בפקדון בלא הודאה במקצת דאין כאן חזקה דאין אדם מעיז כי בטענת אונס מעיז ומעיז כיון שאין חבירו יודע בשקרו אבל בטענת להד"ם או החזרתי לך ודאי גם בפקדון אינו חייב אלא במודה מקצת מטעמא דאינו מעיז כמו במלוה וכתבו רבי' למעלה סימן פ"ז סעיף ב' ע"ש הרמב"ם ור"י והרא"ש דלא כפרש"י ויתבאר עוד בסימן שאחר זה סעיף ב' ועי' בהג"מ פ"ב דשכירות ובהג"מ דספר משפטים סי' נ"ח:

דרכי משה

(א) ובנ"י ר"פ המפקיד בשם הרשב"א דאפילו היה למפקיד עדים שפשע השומר אפ"ה כשמשלם מקנה ליה כפילא אבל אם היה לש"ח עדים שנאנס או נגנב ורוצה לשלם לא מקני ליה כפילא דלא מסיק אדעתיה מתחילה שישלם אם יהיה לו עדים שנגנב ולא על מנת כן הפקידו בידו ולא הוי אלא כמוכר לו הכפל השתא ולא מהני דמוכר קנסא לא קני וע"ש שהאריך בדין זה:

(ב) ועיין במרדכי ס"פ המפקיד שהאריך בזה וע"ל סימן פ"ו כתב בת"ה סימן של"ה בעל הפקדון שהביא עד אחד שהנפקד פשע והנפקד הביא עד שלא פשע פטור מן השבועה אפילו אם ע"א כנגדו

מתוך: טור חושן משפט רצו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רצו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אין חילוק בין המפקיד אצל חבירו בעדים או שלא בעדים דכיון שהודה לו שהפקידו אצלו או השכירו לשמרו בשכר או השאילו לו צריך לישבע שבועת השומרים ולא פטרינן ליה במגו שהיה יכול לומר לא הפקדת אצלי או לא השכרתני או לא השאלתני ופי' הרמב"ם דלא אמרינן מגו להפטר משבועה וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי בעלמא אמרינן שפיר מגו ליפטר משבועה והכא היינו טעמא דלא אמרינן מגו משום דהוי מגו דהעזה דאין אדם מעיז פניו לכפור ולומר לא היו דברים מעולם:

ומיהו נהי נמי דלא מהימנינן ליה בטענה אחרת במגו דהך אבל אם טוען לא הפקדת בידי מאומה ולא השכרתני ולא השאלתני או שאומר אמת השכרתני אבל החזרתי לך נשבע [היסת] ונפטר אפילו הפקיד אצלו בשטר נאמן לומר החזרתי לך במגו שהיה יכול לומר נגנב אם הוא ש"ח ונאנס אם הוא ש"ש ומת מחמת מלאכה אם הוא שואל אבל צריך לישבע שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ כאילו היה נשבע אילו היה טוען נאנסו וכתב הרמב"ם ז"ל בד"א כשהשומר היה יכול לטעון נאנסו ולא היה צריך להביא ראיה אבל אם היה צריך להבא ראיה על טענתו כגון במקום שעדים מצויין שהוא בענן שא"א שאירעו אונס אם לא שיודע הדבר אינו נאמן לומר החזרתי אלא ישבע בעל השטר בנקיטת חפץ שלא החזיר לו וישלם:

וכתב עוד הרמב"ם בא להחזיר לו פקדונו וטען המפקיד אין זה פקדוני אלא אחר הוא או היה שלם ושברתו או חדש היה ושמשת בו או ק' כורין הפקדתי לך ואין אלו אלא נ' והנפקד אומר זהו שהפקדת בעצמה ומה שנתת אתה נוטל נשבע היסת שאין נשבען שבועת השומרים אלא בזמן שמודה המפקיד בדבר בעצמו של פקדון אלא שטוען נגנב או נשבר או מת ליפטר מתשלומין אבל הללו שחלוקין בעיקר הפקדון שה אומר כך היה וזה אומר לא כך היה אם מודה במקצת נשבע דאורייתא והיסת בכופר הכל כיצד מאה כורין של חטין הפקדתי גבך וזה אומר חמשים נשבע שבועת התורה ואם טוענו ק' כורין של חטין וזה אומר לא היה אלא ק' כורין של שעורין נשבע היסת:

טען המפקיד שהתנה עמו להתחייב בגנבה ואונסין והנפקד אומר שלא היה שום תנאי ישבע הנפקד שבועת השומרים ומגלגלים בה שלא היה שם שום תנאי:

טען שהפקיד אצלו והנפקד אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא כדרך שאמר וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ושלא איבד בידים ושלא גרם לו שיהא חייב לשלם:

טען הנפקד תנאי היה בינינו שלא אצטרך לשמרו כדרך השומרים והמפקיד אומר שלא היה שם תנאי אע"פ שהפקיד אצלו בעדים נאמן לומר תנאי היה בינינו מתוך שיכול לומר שמרתי כדרך השומרים ונאנסו לפיכך ישבע שלא שלח בו יד ושאינו ברשותו ושהיה זה התנאי ביניהן והראב"ד השיב על זה וכתב כיון שהעדים לא שמעו התנאי איך יהא נאמן לומר תנאי היה בינינו וכיון שהפקיד סתם בפניהם הרי זה נעשה שומר גמור והוא מודה שפשע ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן:

וכתב עוד הרמב"ם הביא המפקיד עדים שפשע השומר וטען השומר תנאי היה בינינו אינו נאמן שהרי יש עדים שפשע גם על זה השיג הראב"ד אם טוען לא הייתי שומר אלא אמרתי הא ביתא קמך כי יש עדים שפשע מאי הוי אלא נשבע היסת שלא היה שומר אם הפקידו שלא בעדים:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין חילוק בין המפקיד אצל חבירו בעדים או שלא בעדים דכיון שהודה לו שהפקידו אצלו וכו' צריך לישבע שבועת השומרים ולא פטרינן ליה במגו שהיה יכול לומר לא הפקדת אצלי וכו' ופירש הרמב"ם ולא אמרינן מגו ליפטר בשבועה בפ"ב מהלכות שכירות וכתב ה"ה דין זה מוסכם מכל הפוסקים ז"ל שדין שבועת השומרים היא אפי' בלא עדי פקדון שלא כדברי הסוגיא שבריש פרק כל הנשבעין לפי שאינה עיקרית וכבר הכריחו כן אבל מה שכתב רבינו שאין אומרים מגו לפטרו משבועה והכוונה בשום מקום בעולם אין מגו פוטר משבועה זה דעת ר"ח והרב ן' מיגא"ש והרמ"ה ז"ל אבל יש מהמפרשים שנחלקו עליהם ואומרים שבמקומות אחרים חוץ משבועת השומרים אמרינן מגו לאפטורי משבועה והדברים עתיקים עכ"ל:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש דודאי בעלמא אמרינן שפיר מגו ליפטר משבועה והכא היינו טעמא דלא אמרינן מגו משום דהוי מגו דהעזה וכו' בר"פ כל הנשבעין וכן דעת הר"ן ז"ל שם:

ומ"ש ומיהו נהי נמי דלא מהימנינן בטענה אחרת במגו דהך אבל טוען לא הפקדת בידי וכו' נשבע היסת ונפטר פשוט הוא והוא מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בס"פ מהל' שכירות:ומ"ש אפי' הפקיד אצלו בשטר נאמן לומר החזרתי לך במגו שהיה יכול לומר נגנב אם הוא ש"ח כו' בפרק המוכר את הבית (דף ע.) בעיא דאיפשיטא:ומ"ש רבינו ששבועה זו היא שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ כאילו הי' נשבע אילו היה טוען נאנסו כ"כ הרי"ף בסוף פרק המפקיד והרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שכירות ודברים פשוטים הם:ומ"ש בשם הרמב"ם במה דברים אמורים כשהשומר היה יכול לטעון ולא היה צריך להביא ראיה וכו' עד וישלם בפ"ב מהל' שכירות וכתב ה"ה זה החילוק אע"פ שלא נזכר בפירוש בגמרא פשוט הוא שהרי בזה הצד אין כאן דין מגו כלל וא"כ פשוט הוא שלא יהיה נאמן לומר החזרתי שהרי הטעם שאמרו נאמן אינו אלא במגו וכל זמן שאין שם מגו ודאי אינו נאמן ומ"ש אלא ישבע בעל השטר בנקיטת חפץ וכו' בהשגות א"א והא דאמר ליה אשתבע לי שלא החזרתי לך אבל אנן לכתחילה אמרינן ליה זיל שלים ליה ע"כ דימה זה למלוה את חבירו בשטר וטען הלוה ואמר פרעתיך שאומרים ללוה לך שלם ואם טען הלוה ואמר ישבע לי נשבע המלוה כמו שיתבאר ר"פ י"ד מהלכות מלוה ונכון הוא ורבינו קיצר בכאן עכ"ל : ועיין בתשובת הרא"ש בכלל ק"ו סימן א': כתב הר"ן בפרק שבועת הדיינים כתב הרשב"א בשם מקצת רבותינו הצרפתי' דש"ח פטור אף משבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו דמכל השבועות פטרו הכתוב ואיני מודה שיהא פטור משבועה שאינה ברשותו:

וכתב עוד הרמב"ם בא להחזיר לו פקדונו וטען המפקיד אין זה פקדוני אלא אחר הוא וכו' עד נשבע היסת בפ"ו מהל' שאלה וכתב ה"ה בעל הפקדון שתבע פקדונו וכו' הרי השומר נשבע היסת זו משנה וגמרא בפרק שבועת הדיינים ולשון המשנה פטור אבל ודאי שיש שם היסת מתקנת חכמים כדין כל הנתבעים עכ"ל ונראה שזה שכתב דאיתא בפרק שבועת הדיינים (מב:) היינו דתנן אין נשבעין אלא על דבר שבמדה במשקל במנין כיצד א"ל בית מלא מסרתי והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ועל מ"ש הרמב"ם אם מודה במקצת נשבע דאורייתא וכו' כיצד ק' כורים חטים הפקדתי אצלך וזה אומר חמשים נשבע שבועת התורה כתב ה"ה ג"ז שם מבוא' בברייתא ומ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וקצת המפרשים שאין זה חייב שבועת התורה אלא כשהפירות שהוא מודה בהן אינן בעין ונחסרו או נאבדו בפשיעה והוא חייב לשלם דמיהן אבל אם הן בעין כמות שהיו אע"פ שהנפקד אינו טוען הילך כל פקדון הוא ברשות בעליו והרי זה כאומר הילך שהוא פטור משבועת התורה ומתוך כך פירשו שזה דוקא כשאינן בעין ולא כן דעת רבינו ודעת הראב"ד ז"ל עכ"ל:

ומ"ש טען המפקיד שהתנה עמו להתחייב בגניבה וכו' עד שיהא חייב לשלם הכל דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות:ומ"ש ושלא גרם לו שיהא חייב לשלם פירושו ישבע שלא איבדו בידים ושלא גרם לו שיאבד בענין שאילו גרם לו כן יהא חייב לשלם וכתב ה"ה טען זה שהיה שם תנאי וכו' זה פשוט שגלגול שבועה הוא מדאורייתא ובכמה מקומות נתבאר

ומ"ש טען שהפקיד אצלו וכו' גם זה פשוט שאין שבועת השומרים בכופר בכל אלא בטוען נאנסו אבל בטוען לא הפקדתני או לא נעשיתי שומר או החזרתי שכל אלו טענות שהמפקיד יודע בהם כמו הנפקד אין שם חיוב שבועת התורה אלא במודה במקצת וכן מוכיחות המשניות שבפרק שבועת הדיינים בבירור אבל פשוט הוא שיש שם שבועת היסת עכ"ל:

ומ"ש טען הנפקד תנאי היה בינינו שלא איצטריך לשמרו כדרך השומרים וכו' בפ"ו מהלכות שאלה וכתב ה"ה אף ע"פ שהפקיד אצלו בעדים וכו' פירוש עדים הללו אין כוונת הרב ז"ל שיעידו שבלא תנאי בא לידו שאם כן לא יהיה נאמן השומר שהרי מגו במקום עדים הוא אלא אין עדים הללו מעידים אלא שהדבר הזה הוא פקדון אצל זה ולא ידעו אם בתנאי אם שלא בתנאי ולפיכך הוא נאמן ומדין מגו ובזה נסתלקה השגת הראב"ד ז"ל אבל יש קצת תמיהא בעיני בדברי רבינו שהרי כבר כתב פ"ב מהלכות שכירות דין זה טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך נשבע היסת וכו' וכאן הדברים מראים שהיא שבועת התורה שהרי כתב שמדין מגו הוא ובודאי אם היה טוען נאנסו הו"ל לישבע שבועת התורה ואיפשר שיהיה הדין כן מפני שיש שם עדים ואינו יכול לומר לא היו דברים מעולם ומ"מ הרי יכול לומר החזרתי אע"פ שיש שם עדים וכמו שכתבתי פרק ב' מה' שכירות ונשבע היסת ונפטר ואם דבריו ז"ל כגון שלא זזה יד העדים מידו הוה ליה לבאר עכ"ל: (ב"ה) ואיני אומר שלא דקדק ה"ה וכו' עד אלא שקיצר כתבתי פ"ו מהל' שאלה בכסף משנה וע"ש:

וכתב עוד הרמב"ם הביא המפקיד עדים שפשע השומר וטען השומר תנאי היה בינינו אינו נאמן וכו' בפ"ו מהלכות שאלה וכתב הרב המגיד זה נכון וכגון שיש עדים שהדבר ההוא פקדון שאם לא היה כן נאמן במגו דלא הפקדתני אבל כשיש עדים שהופקד בידו ופשע בו אף על פי שאין יודעים אם היה שם תנאי אם לא כיון שאין כאן שזה מגו ודאי אינו נאמן זו היא שיטת רבינו ובהשגות שיטה אחרת עכ"ל. ויש חסרון בלשון השגת הראב"ד שכתב רבינו וכצ"ל ואם כשהפקיד אצלו בעדים קאמר דאינו יכול לומר תנאי היה קשיא רישא דמה לי לשקר במקום עדים כמ"ש עכ"ל: (ב"ה): ולא הבנתי מ"ש ה"ה וכו' וכתוב ג"כ שם:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין חילוק וכו' ופי' הרמב"ם וכו'. בפ"ב משכירות דאל"כ קשה יהא נאמן במגו או ניליף מהכא דלא נימא מגו בעלמא וכה"ג פי' התוספות רפ"ק דמציעא (דף ג') על מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע וכו' דהקושיא היא יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל או ניליף מהכא דלא נימא מגו בעלמא אך קשה לפי התוספות דמאי קושיא במודה מקצת דיהא נאמן במגו דכופר הכל כיון דלא אמרי' מגו להפטר משבועה וי"ל דאע"ג דאין אומרין מגו להפטר משבועה היינו דוקא כששתי הטענות שוות דבשניהם פטור ממנו לגמרי כגון בשומרין דבב' הטענות נפטר השומר לגמרי אבל במודה מקצת דמשיב אבדה הוא דאי הוה בעי כופר הכל לא היה מתחייב בכלום ועכשיו שהוא מודה מקצת ודאי דמסתברא לפטרו משבוע' במגו דכופר הכל: ומ"ש וא"א הרא"ש כתב ודאי וכו' משום דהוי מגו דהעזה וכו'. איכא להקשות דא"כ בהכותב בדין פוגמת כתובתה ניהימנה בלא שבועה במגו דאי בעיא כופרת הכל ואמרה לא נפרעתי כלל דהתם ליכא מגו דהעזה דליכא עזות דהא קא מסייע לה שטרא דכתובתה דבידה דלא נפרעה כלום וי"ל דלא שייך התם מגו הואיל וטעמא משום דלא דייק הוא כדאמר התם דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי דתידוק והואיל וטעמא משום דלא דייק הוא היא סבורה שדקדקה ולא דקדקה ואין כאן מגו וכן פירשו התוס' לשם (דף פ"ז) בד"א דמיפרע.

ומ"ש ומיהו וכו' נתבאר בסוף סימן הקודם: ומ"ש אפי' הפקיד אצלו בשטר וכו' בפרק המוכר את הבית בעיא דאיפשיטא והרי"ף הביאה סוף פרק המפקיד: ומ"ש ששבועה זו ש"ד היא. כ"כ הרי"ף לשם והרמב"ם לשם ודלא כמ"ש התוספות בפרק המוכר את הבית דשבועה זו מדרבנן ונתקנה קודם שבועת היסת והגהת אשר"י לשם מייתי לה לפסק הלכה דליתא דהתוס' לא כתבו כך לשם אלא למאן דס"ל דקיי"ל דאף בטענות נאנסו בעינן הודאה במקצת א"כ לפ"ז בהך שבועה נמי לא הוי אלא שבועה דרבנן כאילו היה טוען נאנסו דליכא שבועה דאורייתא כיון שלא הודה במקצת אבל למאי דקיי"ל אנן דלא בעינן הודאה במקצת בטענת נאנסו א"כ גם שבועה זו ש"ד היא וע"ש בתוס' בד"ה סוף סוף (דף ע') מיהו משמע דאין כאן ש"ד אלא בהפקיד אצלו בשטר התם ודאי כיון דאינו נאמן לומר החזרתי דא"כ שטרך בידי מאי בעי אלא מטעם מגו דנאנסו הוא דנאמן הילכך כי היכא דבנאנסו חייב ש"ד ה"נ בהחזרתי אבל אי ליכא שטר אלא הפקיד לו בעדים כיון דאסיקנא בפ' חזקת המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים אם כן היכא דטען החזרתי נשבע היסת ונפטר וכן נראה מדברי הרא"ש בפ' חזקת (דף קצ"ו ע"ג) וכן נראה מדברי רבינו וכ"כ ה' המגיד פ"ב משכירות:

וכתב עוד הרמב"ם וכו' כיצד ק' כורין וכו'. מלשונו משמע דאע"פ דהפירות שהוא מודה בהן הן בעין חייב ש"ד ואינו כמו הילך וכמ"ש ה' המגיד שם ומביאו ב"י ומבואר כך ספ"ג דטוען שכתב מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא כלי והילך ה' ז פטור וכו' אלמא דאף בכלי שהוא פקדון אם לא א"ל והילך הו"ל מודה מקצת וחייב ש"ד אע"ג שהכלי הוא בעין וא"כ איכא לתמוה דהביא רבינו דברי הרמב"ם כאן בסתם דמשמע דהכי ס"ל ולעיל בסי' ע"ב סעיף כ' כתב איפכא בסתם דאם המלוה והלוה חלוקים בפחת אע"ג דלפי טענת המלוה הוא מודה במקצת אפי' הכי אינו נשבע כ"א היסת ובע"כ דטעמו דשל משכון הוא ברשות הלוה שאין למלוה עליו אלא שעבוד והו"ל הילך אע"ג דלא טעין הילך כ"ש כלי שהוא פקדון ואין עליו אפי' שום שעבוד וכן שאר פקדונות דפשיטא דאין עליו אלא שבועת היסת ועוד כתב רבינו בסי' פ"ח סכ"ח גבי פקדון דדוקא כשאינו בעין כגון פירות שהרקיבו בפשיעה הוא דחייב ש"ד הא לאו הכי הו"ל הילך ופטוור ואפשר דדעת רבינו כיון לדברי הרמב"ם שכתב כאן כיצד ק' כורין של חטין וכו' אפשר לפרשן דמיירי דמה שהודה בו נרקב ואינו בעין אע"ג דהרמב"ם גופיה לא ס"ל הכי כדמוכח מדבריו שכתב במקום אחר מ"מ כיון שדבריו אלו אפשר לפרשן ע"ש דעת רבינו לא חשש והביאן בחיבורו ונסמך על מה שנתבאר למעלה בפירוש דלדעתו כל משכון ופקדון הו"ל הילך ככהוא בעין אע"ג דלא אמר בפירוש והילך ודוחק:

טען שהפקיד אצלו והנפקד אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך וכו'. פי' דכיון דטען דלא נעשיתי שומר כלל אם כן לא נתחייב ש"ד אלא היסת שלא קבלו אלא כדרך שאמר ומגלגלין עליו שיכלול בשבועת היסת זו שלא שלח בו יד ושלא גרם לו שיהא חייב לשלם דאע"ג דא"ל הנח לפניך ולא נעשה שומר עליו מ"מ אם שלח בו יד או אבדו בידים או גרם לו שיאבד חייב לשלם מדין גזלן ומדין מזיק ואי לאו שנתחייב לו היסת שלא א"ל אלא הנח לפניך לא היה חייב על מה שטוען שישבע לו שלא שלח בו יד וכו' כיון דאין טוען עליו בברי אלא שמא שלח בו יד וכו' אבל עתה שנשבע היסת מגלגלין עליו אף בתובעו שמא כדלעיל בסי' צ"ד:

טען הנפקד תנאי היה בינינו וכו'. פי' מאחר שמודה הנפקד שנעשה שומר עליו אלא שהיה תנאי וכו' אם כן חייב הוא לישבע ש"ד כדין שומרין שלא שלח בו יד ושאינו ברשותו ומגלגלין עליו שהיה זה התנאי ביניהן וה' המגיד תמה על הרמב"ם ואמר שהרי דין זה כתב פ"ב משכירות טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך וכו' והביאו בית יוסף ויש לתמוה על תמיהתו וכי מה ענין זה לזה דבטוען לא אמרתי אלא הנח לפניך לא נעשה כלל שומר אבל כאן דטוען דנעשיתי שומר אלא תנאי היה בינינו שלא אצטרך לשמרו כדרך השומרים דהתנה דאע"ג דלפי הדין דבר זה פשיעה הוא לא יהא חייב לשלם הכא ודאי כיון שנעשה שומר חייב לישבע ש"ד שלא שלח בה יד וכו' וכדפי' והוא דבר פשוט לפע"ד ולא קשיא ולא מידי אלא אי קשיא הא קשיא לי בדברי הרמב"ם שהרי כתב באותו פ' דשבועה שלא שלח בה יד אינו נשבע אלא א"כ כשנתחייב לישבע ששמר כדרך השומרים ולא פשע בשמירתו ואז כולל הוא בשבועה זו שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו ולפיכך ש"ח שהביא ראיה שלא פשע פטור משבועה ואין אומרים שמא שלח בו יד קודם שיאבד וא"כ כאן דטען תנאי היה בינינו וכו' דלא משתבע שבועה שלא פשעתי א"צ לישבע שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו ואין כאן גלגול כלל לש"ד שיהא נשבע שלא היה תנאי ביניהן אלא היסת בלבד ואפשר ליישב דכיון דלא פטרינן ליה משבועה שלא פשעתי אלא מטעם מגו שיכול לומר נאנסתי א"כ כי היכי דאם היה טוען נאנסה היה מתחייב לישבע שלא פשע ושלא שלח בה יד ושאינה ברשותי ה"נ עכשיו שטוען תנאי היה בינינו שלא יהא מתחייב בפשיעה לא נפטר משבועה דש"י ושאינה ברשותו כאילו היה נשבע שלא פשע דשבועה זו רנשבע שהיה תנאי זה ביניהם היא במקום שבועה שלא פשעתי בה: ומ"ש והראב"ד השיג על זה וכו'. הרב המגיד כתב ליישב דמיירי שהעדים לא ידעו אלא שזה פקדון הוא ולא ידעו אם היה שם תנאי אם לאו ולפיכך השומר נאמן בשבועה מטעם מגו עכ"ל וצריך לפרש דבריו דאע"ג דהעדים מעדים שהפקיד בסתם כבר אפשר שמתחלה התנו ביניהם בכך וכך ואח"כ מסר לו הפקדון בפני עדים סתם על סמך התנאי שהיה ביניהם מתחלה ונאמן השומר בטענה זו מטעם מגו:

כתב עוד הרמב"ם הביא המפקיד עדים שפשע וכו'. נראה דטעמו כיון דאינו נאמן לומר חנאי היה בינינו שלא אצטרך לשמרו כדרך השומרים ובשבועה אלא מטעם מגו דאי בעי טעין שמרתי כדרך השומרים ונאנסתי דפוטר עצמו בשבועה ה"נ בשטוען תנאי היה בינינו וכו' פוטר עצמו בשבועה א"כ עכשיו דאיכא עדים דפשע דלית ליה מגו שהרי לא מצי טעין שמרתי כדרך השומרים ונאנסתי כיון שיש עדים שפשע השתא נמי לא מצי למיפטר נפשיה בטענה שתנאי זה היה ביניהם כיון דאיכא עדים שהפקיד בפניהם בסתם ולא נעלם טעם זה מעיני הראב"ד אלא דהוי קשיא ליה דאם כן דמיירי בדאיכא עדים שהפקיד בפניהם בסתם קשיא קושיא הראשונה דכיון דהעדים לא שמעו התנאי איך יהא נאמן לומר תנאי היה בינינו:

דרכי משה

(א) ובתוס' פ"ב דכתובות י"ח י"ט משמע דלא אמרינן מגו במקום שטר במקום שבא לפסול שטר מקויים דהוי כמגו במקום עדים וע"ש שהאריכו בחילוקים בדין מגו במקום שטר:

מתוך: טור חושן משפט רצז (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רצז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המפקיד אצל חבירו שלא בעדים נאמן לומר להד"ם וכן אם הפקידו בעדים ולא ראו אותו עתה בידו נאמן לומר החזרתי לך או נתתי לי במתנה: ואפילו לא אמיד הנפקד שיהא לו חפץ כזה והמפקיד נתן בו סימן נאמן לומר לא היו דברים מעולם ואפילו אם טוען הפקדתי נתן בו סימן נאמן לומר לא היו דברים מעול ואפילו אם טוען הפקדתי בידך חטין וזה אומר החזרתים לך והלה אומר ודרי כך וכך היו ונתתם בחבית פלוני ונמצא כדבריו אפ"ה נאמן הנפקד לומר החזרתי לך את שלך ואלו אחרים הן אפילו הפקידם בעדים: אבל אם עדים מעידין שהפקיד בידו זה החפץ ורואין אותו עתה בידו אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו לי במתנה ולא מיבעיא אם הוא חי שמוציאין אותו מידו אלא אפילו אם מת מוציאין אותו מן היורשים אפילו בלא שבועה:

ולא מיבעיא אם העדים מכירין החפץ ורואין אותו עתה בידו אלא אפילו לא ראו אותו עתה בידו אלא המפקיד בא לב"ד ואומר יש לי עדים שהפקדתי ביד פלוני חפץ שסימנו כך וכך ואנו רואין אותו ביד היתומים באותו סימן שהוא אומר צריכים להראותו לעדים ואם העדים מכירין שהוא זה מחזירין אותו אע"ג דלגבי אביהן בעודו חי כה"ג נאמן לומר לקוח הוא בידי במגו דהחזרתיו לך כל זמן שלא ראו אותו עדים בידו והכירוהו לגבי יתומים לא טענינן להו הכי כיון דלא שכיח וצריכין להראות לעדים ואם יכירוהו שזה הוא החפץ הו"ל בעדים ומוציאין אותו מידם אע"פ שאם היתומים בעצמן היו טוענין אבינו אמר טלו היה נאמנין בשבועה כל זמן שלא ראו אותו עדים בידו ממש אנן לא טענינן להו:

לא אמרו היתומים שאמר להם אביהם שהיה שלו והמפקיד יהיב ביה סימן ואינו רגיל ליכנס לבית הנפקד ואין אמיד הנפקד מוציאין מהיתומים ונותנין לו ואי אמיד הנפקד או דלא יהיב ביה המפקיד סימן או שהוא רגיל ליכנס לבית הנפקד אין מוציאין מהיתומים ונותנין לו אלא הרי הוא בחזקת היתומים ומוכרין אותו אם ירצו:

כתב הרמב"ם אם באו עדים והעידו בפני ב"ד שאין הנפקד אמיד אין מוציאין מהיתומים בעדותן שאין זה ראיה ברורה ואומדן דעתם אינו אומד ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המפקיד אצל חבירו שלא בעדים נאמן לומר להד"ם פשוט הוא שכל תביעה שאדם תובע לחבירו ואין לו עדים עליה הנתבע נאמן אלא שנשבע היסת: ומ"ש וכן אם הפקידו בעדים ולא ראו אותו עתה בידו נאמן לומר החזרתי לך וכו' בפרק חזקת (מה:) מסיק שהמפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים:ומ"ש או נתתו לי במתנה בפ' חזקת (שם.) אהא דתנן האומנין אין להם חזקה אמר רבה ל"ש אלא שמסר לו בעדים אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"ם כי אמר לקוח הוא בידי נאמן מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה אומן הוא דאין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה תיובתא דרבה תיובתא וכתב הרא"ש הילכך בין מסר ליה בסהדי בין מסר ליה בלא סהדי לית ליה חזקה אבל אחר מסר ליה [בסהדי לית] ליה חזקה ולא יכול למימר הדרית וזבנית מינך ואי אפקיד גביה בלא סהדי אית ליה חזקה ואי אמר זבינתה ניהלי מהימן ובהא דאמרינן לית ליה חזקה בין אומן בין אחר ה"מ היכא דראה כדתניא ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס וא"ל מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום אבל אם לא ראה אף על גב דמסריה ניהליה באפי סהדי מגו דאי בעי אמר הדריתה ניהלך מהימן כי אמר זבינתה ניהלי מהימן והא דאיכא בין אומן לאחר היינו היכא שמסר לו שלא בעדים אלא שיש עדים שזה החפץ היה שלו וראה עתה בידו בעדים אומן לית ליה חזקה בדברים שהוא רגיל לתקן אבל ראה ביד אחר דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן לומר לקוחים הם בידי אם לא שמסר לו בעדים אבל כי מסר ליה בעדים וגם ראה בעדים בידו לא מהימן לומר לקחתיו ממך כיון דבתורת פקדון בא לידו אבל אם לא ראה בידו אף ע"פ שמסר לו בעדים נאמן לומר לקוחין הם בידי במגו דהחזרתים לך דקיי"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר בעדים ונשבע היסת שלקחו במגו דהחזרתיו לך שגם באותה טענה היה נשבע שבועת היסת עכ"ל. וכך הם דברי הרי"ף שם לענין מפקיד ונפקד. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות שאלה הפקיד אצל חבירו בעדים ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקידו אצלו אין השומר יכול לטעון ולומר חזרתי ולקחתי ממנו או נתנו לי במתנה לפיכך אם מת השומר מוציאין הפקדון עצמו מן היתומי בלא שבועה וכתב ה"ה דין זה כתוב בה' ס"פ המפקיד וראיה מבוארת מפ' חזקת שם וביאור הדבר כגון שיש כאן ראיה כלומ' שעתה נראה זה החפץ אצל הנפקד בעדים דאל"כ מתוך שיכול לומר החזרתי נאמן לומר לקחתי כ"כ הרשב"א בחידושיו פ' חזקת וזו היא כוונת רבינו באמרו שזה החפץ וכו' שעתה ראו החפץ ההוא עכ"ל. ועיין בנ"י בפרק חזקת (ל.) גבי ההוא דחמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתה וכו':

ומה שאמר רבינו ואפילו לא אמיד הנפקד שיהא לו חפץ כזה והמפקיד נתן בו סימן נאמן לומר להד"ם: ומ"ש ואפילו אם טוען הפקדתי בידך חטים וזה אומר החזרתים לך והלה אומר והרי כך וכך היו ונתתם בחבית פלוני ונמצא כדבריו אפ"ה נאמן הנפקד כו' בפרק האשה שלום (קטו:) עובדא בשומשמין וכתבו הרמב"ם בפ' ו' מהלכות שאלה וכתב ה"ה פירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאע"פ שהיו לתובע עדים שיש עתה לזה שומשמין כך וכך בחבית אין מוציאין מתחת ידו והטעם לפי שאין מנין סימן מובהק לגמרי שאם היה סימן מובהק אע"פ שאין העדים מעידים שהם הם היה נוטל כמו שכתבתי למעלה בשמם ז"ל וכ"כ רבינו ירוחם בשם הרמ"ה וכתב עוד וגם אינו נאמן נתבע לומר חזרתי ולקחתי ממנו כי אין אנו מאמינים אותו עתה לומר החזרתיו מטעם מגו אלא משום דחיישינן שמא כיון החשבון עכ"ל ודע שכתב הרמב"ם בדין זה ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר והראב"ד השיגו למה בנקיטת חפץ והלא המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וכתב ה"ה ע"ז בודאי כן הוא וכבר כתבתי כן פ"ב מהלכות שכירות ואולי מפני שנתן כאן סימנין אמר רבינו שישבע בנקיטת חפץ וצ"ע עכ"ל:

ומ"ש אבל אם עדים מעידים שהפקיד בידו זה החפץ ורואין אותו עתה בידו אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך או נתתו לי במתנה כבר נתבאר בסמוך בדברי הרי"ף והרא"ש פרק חזקת:ומ"ש ל"מ אם הוא חי שמוציאין אותו מידו אלא אפי' אם מת מוציאין אותו מן היורשים בפרק הכותב מבואר בכמה עובדי שאכתוב בסמוך:ומ"ש אפי' בלא שבועה כן משמע בהנך עובדי:

ומ"ש ולא מיבעיא אם העדים מכירים החפץ וכו' אלא אפילו לא ראו אותו עתה בידו אלא המפקיד בא לב"ד ואומר יש לי עדים שהפקדתי ביד פלוני חפץ שסימנו כך וכך וכו' צריכים להראותו לעדים וכו' האומר לחבירו תן לי פקדון שבידך והלה אומר חזרתי ולקחתיו ממך עיין בפסקי הרא"ש ר"פ הגוזל בתרא: כתב הר"ש בר צמח נפקד שטוען שנכסים אלו בתורת משכון באו לידו על חוב שזה חייב לו ומת הנפקד אם יש עדים שבפקדון באו לידו מוציאים אותו מהיתומים וכ"כ הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שאלה:

(ו) ומ"ש לא אמרו היתומים שאמר להם אביהם שהיה שלו והמפקיד יהיב ביה סימן ואינו רגיל ליכנס לבית הנפקד ואין אמיד הנפקד מוציאין מהיתומים ונותנין לו וכו' בפרק הכותב (פה:) ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי רבי מייאשא שכיב ר' מייאשא ולא פקיד אתו לקמיה דרבי אמי א"ל חדא דידענא ברבי מייאשא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימור אינש אחרינא אפיק ואיהו מיחזא חזא ומייתי התם כמה עובדי ובכולהו פסקו כה"ג וכתב הרא"ש אע"פ שאם היה ר' מייאשא קיים היה אומר שלי הם מהימן מ"מ מילתא דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי כדאמרי' בפ' המוכר את הבית (ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אע"פ שאביהם היה יכול לטעון נאנסו ועוד הא קא יהיב סימנא האי ועוד לא אתא לבטולי לטעמא קמא ולמימר דאפילו אי אמיד יהבינן ליה נינהו כיון דקא יהיב סימנא דא"כ לא שבקת חיי לכל בני העשירים שאדם הרגיל אצלו ומכיר בסימני כלי כסף וזהב שלהם ילך לאחרים ויתנו סימן אלא הני תרי טעמי שייכי אהדדי ואין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד ויהיב סימנא ודוקא היכא שהיתומים טוענים שמא אבל אי טוענים אמר לנו אבא שהיו שלו משתבעי דקושטא קאמרי ולא מפקינן מידייהו וכן היה אומר הר"מ מנרבונא והביא ראיה מדקאמר ולא פקיד הא אי פקיד אע"ג דלא אמיד לא מפקינן מינייהו עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מה' שאלה הפקיד אצלו חבירו בעדים ובאו עדים שזה החפץ בפנינו הפקידו אצלו אין השומר יכול לטעון ולומר חזרתי ולקחתיו ממנו או נתנו לי במתנה לפיכך אם מת השומר מוציאין הפקדון עצמו מן יתומים בלא שבועה ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהיה המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת אבל אם היה רגיל אצלו שמא של אחר הוא והכיר הסימנין שלו וכתב ה"ה ולא עוד אלא מי שבא ואמר כך וכך וכו' מעשים בפרק הכותב והם בהלכות בפרק המפקיד וביאורו לדעת רבינו שלא היו שם עדי פקדון כלל אלא שנתן סימנין מובהקין והאב ידוע לדיין שלא היה אמיד וזה התובע לא היה רגיל ליכנס בבית המת ובהתחבר ג' עניינים אלו אמרו שיתננו לו ואיפשר לדעתו ז"ל שאילו היה האב קיים והיה טוען לקחתי כיון שאין שם עדי פקדון וראה אין מוציאין מידו אבל אין אנו טוענין ליתומים כיון שיש כאן כל הצדדין האלו וזה צריך עיון אבל שיטה אחרת יש להרמב"ן ולהרשב"א ז"ל בזה והוא שעדי פקדון היו שם אבל לא היו מכירין אם היו אותם בעצמם וסימנים מובהקים שנתן הם בראה וטענת אמיד אינה מעלה ולא מורידה בדין דודאי אפילו אמיד כיון שיש כאן עדי פקדון וסימנים מובהקים נותנין לו ולא נאמרה אלא לסעד בעלמא זו היא שיטתם ז"ל עכ"ל. וז"ל הר"ן בפרק הכותב גבי הנך עובדי כתב הרי"ף בפרק המפקיד דמהא שמעינן דמאן דמפקיד גבי חבריה ואית ליה סהדי דהאי מידי בעיניה אפקדיה גביה שקיל ליה ואפי' מיתמי ולית להו למיטען דילמא בתר הכי זבניה אבון מינך וה"ה דכי איתא בחיי' לא יכול למטען דהדרית זבנתיה מינך ע"כ ולא למימרא דהכא בדאיכא עדים וראה הוא דא"כ מאי קאמר הא קא יהיב סימנא הול"ל ועוד ראה תניא ועוד אפי' כי עייל ונפיק בביתיה אמאי לא יהבינן ליה דהא כל היכא דאיכא עדים וראה אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתיו כדמפורש בפרק חזקת וכמו שכתוב בהל' בפ' המפקיד אלא שהרב ז"ל מפרשה לנו בדאפקיד גביה בסהדי והנהו סהדי לא פקיעי בהו אי הני אינהו אי לא אלא הא דיהיב בהו סימנים ואיכא סהדי אחריני דמסהדי דאית בהו האי סימנא ומש"ה מהני כאילו עדי פקדון מסהדי דהנך נינהו דאפקיד גבייהו ואיכ' מ"ד דהני תרי טעמי צריכי להדדי דאי משום לא אמיד בלבד לא מפקינן מיניה דחיישינן דלמא רבי מייאשא לא הי' מפרסם א"נ מציאה אשכת וכן נמי משום סימנא בלחוד לא מהדרינן כדמוכח בריש פרק האשה שלום בעובדא דשומשמי אלא ודאי הני תרי טעמי צריכי להדדי ולא נהירא דאף ע"ג דמשום לא אמיד בלחוד לא מהדרינן משום סימנא כי איכא עדי פקדון משמע דמהדרינן כדמשמע בפרק איזהו נשך הני זוזי דיתמי היכי עבדינן בהו וכו' ודוקא דהבא פריכא אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו גביה ואתי מרי דפקדון ויהיב ביה סימנא ושקיל ליה אלמא אע"ג דאמיד כי יהיב שימנא שקיל ליה וכ"ת א"כ קשיא ההוא דשומשמי ל"ק דהתם היינו טעמא משום דלאו סימן מובהק הוא וכדמוכח התם והאי סימנא דאמרי' הכא מיירי בסימן מובהק ותמיהני דהא משמע דסימני' דשבע מרגניתא היינו דאמר בסדין הם צרורות והן שבע ומה בין זו לההיא דשומשמי לפיכך נ"ל יותר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפכ"ד מהלכות סנהדרין מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן סימנים מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל ליכנס בבית זה שמת אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאין מן היורשו ונותן לזה האמוד לו שנתן סימניו וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת ולפי זה טעמא דההוא סימנא לא סגי ולא טעמא דלא אומוד והא דמוכחח ההוא דפרק איזהו נשך דבסימנא בלחוד מהדרינן התם מיירי בדאיכא עדי פקדון והא דהכא בדליכא עדי פקדון אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי"א מהל' נחלות ולמה לא יקח משכון כלים של זהב או חלי של זהב שמא של אחרים הוא ויתנו סימן ויטלוהו אחרי מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד עד כאן ובודאי דההיא דפרק איזהו נשך באמיד מיירי משום דחיישינן דילמא איכא עדי פקדון ומיהו הדין אמת דאף על גב דליכא עדי פקדון כל היכא דלא אמיד מהדרינן בסימן ואפי' אינו מובהק עכ"ל:ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל אם באו עדים והעידו בפני בית דין שאין הנפקד אמוד אין מוציאין מהיתומים בעדותן בפרק ו' מהלכות שאלה וכתב ה"ה זה יצא לו מלשון הגמ' שאמרו אמר רב נחמן ידענא ביה דלא אמיד נראה שהדיין צריך לידע וכל זה לפי שיטתו שהוא סובר שלא היו שם עדי פקדון ואין זה הדין אלא מאומדן הדעת עכ"ל ודע שהרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות סנהדרין אחר שכתב דין זה ואחרים כיוצא בו שהדיין דן ע"פ אומד דעתו כתב כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינים שאינם הגונים ואפילו הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה כו' וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעתא דדיין ולא באומדן המת או הטוען ואע"פ כן אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין עכ"ל ועיין בתשובות הרא"ש כלל ק"ו סי' א' וכלל ס"ח סימן ב' ועיין במישרים נכ"ו ח"ג כתוב במישרים נ"ל על בן בית הנקרא מיורדומ"ו אם הפקיד שום דבר או יש לו שום דבר הכל בחזקת שהוא שלו זולתי אם נודעו שהוא מאותו ב"ה בבירור ואפי' שלא היה אמיד וידוע שאין לו שום דבר אלא מאותו ב"ה ואם מת ינתן ליורשים של אותו מיורדומ"ו מההוא עובדא דירושלמי דבר זוזא. כתב הר"ש בר צמח שנשאל על ראובן שנתן חפץ לשמעון שימכרנו וישלח לו על ידי פלוני ומכרו והיה טרוד בעסקיו ונתנם ללוי ונאבדו ממנו והשיב דחייב שמעון מפני שמסר לשומר אחר ועוד מפני שהיה שמעון מותר להשתמש באותם דמים והילכך אע"פ שלא נשתמש חייב באחריותן אפי' נגנבו בלסטים מזויין וכמו שכתב הרמב"ם בפי"ג מהל' גזילה עכ"ל ולא דקדק בדבר שאינו חייב אלא בגניבה ואבידה כל זמן שלא נשתמש בהם כמבואר בפ"ז מה"ש ופקדון ומ"ש בפי"ג מה"ג אינו אלא בדמי אבידה דוקא כמבואר במגיד משנה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המפקיד אצל חבירו שלא בעדים וכו' אע"ג דדבר פשוט הוא כתבו רבינו להורות דה"ה נמי אי טעין לקוח הוא בידי או אתה נתתו לי במתנה נאמן בשבועת היסת אע"ג דאיכא סהדי שזה החפץ היה שלו דנאמן במגו דלהד"ם והאי או נתתו לי במתנה שכתב רבינו בסוף קאי נמי אתחלת דבריו כלומר בין שהפקיד בלא עדים דמצי טעין להד"ם ובין שהפקיד בעדים דלא מצי טעין להד"ם אבל מצי טעין החזרתיו לך בין בזה ובין בזה נאמן גם כן לומר נתתו לי במתנה במגו דלהד"ם או במגו דהחזרתיו לך וברישא מיירי היכא דלא מצו טעין החזרתיו כגון דאיכא ראה ואפילו הכי נאמן במגו דלהד"ם וה"א בפ' חזקת וע"ל בר"ס קל"ג:

ומ"ש ואפילו לא אמיד הנפקד וכו'. קאי ארישא בהפקיד שלא בעדים וכ"כ התוספות והרא"ש בפ' הכותב וטעמא דאימר מציאה אשכח א"נ מתנה נתנו לו והר"ן כתב דאיכא למימר נמי דלא הוי מפרסם נפשיה: ומ"ש ואפילו אם טוען הפקדתי בידך חטין וכו'. קאי אסיפא בהפקיד בעדים וה"א פ' האשה שלום בעובדא דשומשמין הביאו הרי"ף סוף פרק המפקיד ואסיקנא דסימנא דמנין לאו סימן הוא אימור חושבנא איתרמויי הוא דאיתרמי ליה וחיישינן שמא פינן והני אחריני נינהו ומשמע דאם היה בהן סימן מובהק לא היה נאמן לומר החזרתיו לך וכתבו התוס' אר"י דאיירי בהפקיד אצלו בעדים ולכך היה נוטל בסימן מובהק דאי ליכא עדים מה מועיל הסימן הא יכול לומר לקוחין הן בידי וז"ש רבינו אפילו הפקידו בעדים משום דמנין לא הוי סימן. ונראה מדכתב רבינו סתם בכל הני נאמן אלמא דלא צריך אלא היסת ודלא כהרמב"ם שמצריך בדין שומשמין שבועה בנק"ח וכבר השיגו הראב"ד והסכים עמו ה' המגיד שבודאי כן הוא דכיון דקיי"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים אין כאן אלא היסת וזה דעת רבינו. ואפשר ליתן טעם לדברי הרמב"ם בהך דשומשמין דכיון שמודה דנעשה שומר אלא שפוטר עצמו בטענת החזרתי חלה עליו שבועת שומרים דכי היכי דבטוען תנאי היה בינינו דס"ל להרמב"ם דכיון שהוא מודה שהוא שומר חייב לישבע ש"ד שלא שלח בה יד וכו' וכמו שנתבאר בסי' רצ"ו סעיף ו' ע"ש ה"נ היכי דמודה שהוא שומר אלא שטוען החזרתי לך נמי חייב לישבע ש"ד שאינה ברשותו אלא שהחזיר לו פקדונו מיהו לענין הלכה נקטינן כהראב"ד שהסכימו עמו האחרונים:

אבל אם עדים מעידין וכו'. כ"כ הרי"ף ס"פ המפקיד והרא"ש פ' חזקת (בדף קצ"ו ע"ג) וכ"כ לעיל ר"ס קל"ג דבדאיכא עדים וראה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ודוקא שהעדים מעידים שבא לידו בתורת פקדון אבל מסרו לידו סתם יכול לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי ע"ש ס"ו: ומ"ש ולא מיבעיא אם הוא חי וכו' אלא אפילו אם מת וכו'. כ"כ הרי"ף בפ' המפקיד דהכי מוכח מהני עובדי דפ' הכותב:

דלא מיבעיא אם העדים מכירין החפץ ורואין אותו עתה בידו אלא אפי' לא ראו וכו'. החילוק שכתב כאן בין כשאביהן מת לא מצאתיו מפורש אבל נראה שנלמד זה מהא דא"ל אביי לרבא פ' חזקת (דף מ"ו) תא ואחוי לך רמאי דפומבדיתא מאי עבדי א"ל הב לי סרבלאי א"ל להד"ם הא אית לי סהדי דחזיוהו גבך א"ל ההוא אחרינא הוא אפקיניה וניחזיניה א"ל איברא לא אפיקנא ליה אמר רבה שפיר קא"ל מ"ט ראה תניא וכו' ופרשב"ם דהעדים לא הכירוהו יפה אם זה הוא והדין עמהם דאפי' כשרי' שבישראל יכולין לטעון כן שאינו רוצה להראותו כי היכי דלא משוי ליה ראה דאע"פ שראוהו עדים לא הכירוהו אם זה הוא וס"ל לרבינו דכיון דמצי טעין להד"ם דהיינו על החפץ זה שראו העדים בסימניו ולא הכירוהו יפה טוען להד"ם דלא נתת לי חפץ זה מעולם וחפץ שנתת לי בפני עדים החזרתיו לך ונאמן כיון דליכא ראה ממש שלא הכירוהו יפה ה"נ נאמן לומר על החפץ זה לקוח הוא בידי במגו דהחזרתיו לך וכו' והיינו כדפי' דאי בעי הוה טעין החפץ שמסרת לי בעדים החזרתיו לך וזה שראוהו עתה העדים בסימניו אינו שלך אלא שלי שהרי לא הכירוהו יפה ואע"ג דלעיל בסימן קל"ד כתב גבי אומן לחלק דבטוען לא נתתו לי מעולם נאמן אבל לקוח במגו דלא נתתו לי מעולם אינו נאמן שאני התם דבאומן לא הוי מגו טוב שירא לומר כן דכיון שעדים ראו חפץ כיוצא בזה בידו מסתמא של בעה"ב הוא שנתן בידו לתקן אותו אבל באחר שאינו אומן הוי מגו טוב וס"ל לרבינו שאין זה אלא דוקא כשאביהן חי דטענתו ברי ונאמן בין בטוען לא נתתו לי מעולם וזה שראו עדים בסימנים שלי הוא ובין בטוען לקוח הוא בידי נאמן ג"כ במגו ואין מחייבין אותו להראותו בפני עדים קודם שיפסקו לו הב"ד פסק דין אבל גבי יתומים דאינן יודעים וטענתן שמא הילכך כיון דאיכא רגלים לדבר שהמפקיד אומר אמת שהרי יש לו עדים שהפקיד בידו חפץ שסימנו כך וכך ואנו רואים אותו ביד היתומים באותו סימן שהוא אומר צריכים להראותו וכו' ולא טענינן להו לקוח הוא ביד אביהן כיון דלא שכיח שהמפקיד ימכור לנפקד החפץ שהפקיד בידו דפקדון עומד לחזרה ולא למכירה וכדכתב הרא"ש בר"פ הגוזל בתרא גבי גזלן דלא טענינן ליתמי שחזר ולקחה מהנגזל ומשמע לשם דה"ה במפקיד ומשמע לי דמשם למד רבינו לחלק בין כשהוא חי וז"ש רבינו עוד אף על פי שאם היתומים בעצמם היו טוענין וכו' נאמנין בשבועה וכו' דאלמא מ"ש תחלה דמחייבים ליתומים להראות החפץ ולהשוותו ראה אינו אלא משום דטענתם שמא ואין לב"ד לטעון בשבילם מילתא דלא שכיחא אבל אם היתומים בעצמם טוענין ברי אין מחייבין אותם להראות ודינן כאילו אביהם היה חי וזה כתבו הרא"ש בפ' הכותב אצל דהני תרי טעמי שייכי אהדדי וכו' ודוקא היכא שהיתומים טוענים שמא אבל אי טוענים ודאי אבינו א"ל שהיו שלו משתבעי דקושטא קאמרי ולא מפקינן מידייהו וכו' ע"ש:

לא אמרו היתומים וכו'. בפ' הכותב (דף פ"ה) ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי ר' מיאשא ולא פקיד אתא לקמיה דרבי אמי א"ל חדא דידענא בר' מיאשא דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימור אינש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא ומייתי עובדא אחרינא בכסא דכספא ועובדא דמטכסא ובכולהו פסקו דינא הכי וכתבו התוס' אין לפרש ועוד אפי' אמיד דאי אמיד מה מועיל הסימן דילמא זבנה מיניה אע"ג דהאי סימנא דציירי בסדינא אין רגילות לידע אם לא שהפקיד אצלו מ"מ בכסא דכספא ומטכסא ליכא סימן אלא בגופם וההוא לא הוי סימן שהפקיד דאיכא למימר דזבנה מיניה אלא יש לפרש דהנך תרי אין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד וסימן והא דאמר בהאשה שהלכה ההוא דאפקיד שומשמי וכו' ומשמע התם דאי הוה יהיב סימנים מובהקים הוה מהימן ולא מהימן אידך במגו דלקוח הוא בידי וכו' התם איירי כשיש עדים שהפקיד אצלו וכו' עכ"ל מבואר מדברי התוס' דאף בסימן מובהק דשבע מרנגיתא דציירי בסדינא טענינן לקוח הוא בידו ולהכי בעינן תרי טעמי ולפי זה נמשך הקושיא מהך דשומשמין ותירצו דהתם בשהפקיד בעדים והכא בהפקיד שלא בעדים הילכך בעינן תרתי טעמי דהך טעמא דלא אמיד מפיק מחששא דשמא הוא של נפקד והך טעמא דסימן מפיק מחששא דשמא מציאה אשכח א"נ נתנו לו במתנה א"נ לא הוי מפרסם נפשיה אבל מאחר שזה נותן סימן אפילו סימן בגופם נמי הוי סימן מובהק ומכ"ש סימן דשבע מרגניתא דציירי בסדינא דהוי סימן מובהק לגמרי ולא טענינן ליתמי דילמא מציאה אשכת וכו' דמילתא דלא שכיחא הוא ויהבינן לזה שנותן סימן וכ"כ הרא"ש בפ' הכותב דהני תרי טעמא שייכי אהדדי וכו'. ואי אמיד הנפקד או דלא יהיב ביה המפקיד סימן וכו' ומוכרין אותו אם ירצו. פי' היכא דלא אמיד וקיהיב סימנא אלא דרגיל דעייל ונפיק להתם דאמרינן אימר אינש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא לפ"ז לא הו"ל ליתומים להשתמש בו ולמכרו דשמא של אחרים הוא וקאמר רבינו דליתא דלא אמרינן בזה שיהא מונח עד שיבוא אליהו דכל זמן שלא בא עליהן טוען טענת ודאי בסימן מובהק אמרינן שמא מציאה אשכח וכו' והרי הוא בחזקת היתומים להשתמש בו ולמכרו אם ירצו וכ"כ הרא"ש לשם ע"ש הר"ר יונה. ומה שקשה דכאן לא הזכיר רבינו דאותו שנותן סימן הוא אמוד לזה החפץ ולמעלה בסימן ט"ו סעיף ד' הביא דברי הרמב"ם דמשמע מלשונו שהנותן סימן צריך שיהא אמוד כתבתי ישוב לזה בס"ד ע"ש:

כתב הרמב"ם אם באו עדים וכו'. משמע מדברי רבינו דהכי ס"ל מדלא כתב מאן דפליג עליה ולפעד"נ דהרי"ף חולק על זה שהרי בס"פ המפקיד כתב על הני עובדא דפ' הכותב למימרא דהלכ' רווחת היא ולית בה פלוגתא אלמא דאפילו האידנא דיינינן ליה הכי וטעמו דלאו דוקא קאמ' ידענא בר' מיאשא דלא אמיד דמשמע דתלי באומד הדיין אלא אפילו בעדים מעידים דחין הנפקד אמוד חותכין הדין על פיהם ומוציאים מן היתומים כמו שחותכין הדין ע"פ עדים בכל הדינים ואין לחלוק בין האידנא ובין חכמי התלמוד ולא אמר גאון דהאידנא לית ליה לדיין למימר קים לי בגויה אלא דוקא לאורועי שטרא אי נמי לאפוכי שבועתא דתליא מילתא באומד הדיין דוקא הילכך לית לן למימר האידנא הכי אבל להוציא מן היתומים ע"פ עדות העדים אין חילוק אבל להרמב"ם דס"ל דדוקא דהדיין ידע דלא אמוד אבל אומד דעת העדים אינו אמוד הילכך הוה ליה דין זה כדין היפוך שבועה ואורעת שטרא דתלוי באומד הדעת דדיין דוקא והאידנא לית לן לסמוך אאומד הדיין וכבר כתבתי זה למעלה סוף סימן ט"ו ע"ש וקשיא לי דא"כ בנגזל דנשבע ונוטל דוקא בדברים שהוא אמוד בהן כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מגזלה וכ"כ בדין המזיק סוף פ"ז דחובל וא"כ גם לשם נימא כיון דאומד דעת של העדים אינו כלום אלא צריך אמוד דעת של הדיין והאידנא לית ליה לדיין לומר קים לי בגויה לא לידייניה האידנא להאי דינא ויש ליישב דנגזל ומזיק דנשבעים ונוטלים לאו מדינא אלא בתקנת חכמי איכא למימר דכך תקנו שאפילו אומד העדים הוי אומד:

דרכי משה

(א) וכ"כ רבינו ירוחם כתב הרמ"ה דהטעם הוי כאן משום דלא נתן סימן מובהק וחיישינן שמא כיון החשבון אבל אם היה עדיס שזה של המפקיד מוציאין מידו ואינו נאמן לומר שקנאו כו' וכ"כ הר"ן פרק הכותב דף תקט"ו ע"א ובנ"י פרק האשה שלום דף ת"ן ע"ב וע"ש דיש חולקים באלו הדינים ודעת המרדכי שם ובהגהות דאיזהו נשך דף קמ"ח וקמ"ט כדעת רבינו בעל הטור:

(ב) ועיין בזה לעיל ס"ס ט"ו. כתב רבינו ירוחם במישר נ"א ח"א מי שהיה פקדון בידו ונתנו ע"פ ב"ד וטעו הנפקד פטור:

מתוך: טור חושן משפט רצח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רצח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כתב הרמב"ם כל שומר שנתחייב לשלם ואינו יודע כמה הוא חייב לשלם והבעלים אומרים אנו יודעים שכך וכך היה שוה יטול בלא שבועה והוא שיטעננו בדבר שהוא אמוד ויש לשומר להחרים על מי שלקח ממנו יותר על הראוי לו כגון אם הפקיד בידו כיס מלא זהובים ופשע ונאבד וזה טוענו מאה זהובים היו בו וזה אומר יודע אני שהיו בו זהובים אבל איני יודע כמה נמצא שזה טוענו מאה ומודה לו במקצת ובשאר אינו יודע והוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם:

ואם גם המפקיד טוענו שמא כגון שמת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצל חבירו ופשע בו הנפקד זה אומר שמא היו בו מרגליות וזה אומר שמא היו סיגין כיון שגם המפקיד טוען שמא פטור רק ישבע שבועה שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שלא ידע שהיה בו יותר על שוה כך וכך וישלם מה שמודה לו:

ועובדא דירושלמי בחד גברא דאפקיד גבי חבריה חד שק צרור ואירעו אונס האי אומר מטכסא הוה מלא והאי אומר שמא סיגים היה מלא ואמרינן שישבע המפקיד ויטול ואמאי לא אמרינן הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וישלם בלא שבועה פירש הרמב"ם הטעם לפי שאין כאן חיוב שבועה דאורייתא אפילו שאמר הנפקד ברי לי שסיגים היה מלא והמפקיד אומר ברי לי שמרגליות היה מלא דהוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים שאינו חייב אלא היסת אכל כשההודאה ממין הטענה ובשמא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ישלם:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב דליכא לחיוביה משום מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דלא אמרינן הכי אלא כשיש טענת רמאות כגון חמשין ידענא וחמשין לא ידענא לפי שהיה לו לידע אם היה חייב לו או לא אבל הכא לא היה לו לנפקד לידע כמה היה בכיס דמילתא דשכיח הוא שאדם מפקיד אצל חבירו שקין וכיסין מלאין ואינו יודע כמה יש בתוכן אלא שתקנת חכמים הוא שעשו במפקיד שתקנו שישבע ויטול כמו שתקנו בנגזל שנשבע ונוטל ולא לגמרי כנגזל דאילו בנגזל אפי' אי טעין הגזלן ברי נשבע הנגזל ונוטל אבל במפקיד דוקא כשטוען הנפקד שמא ישבע המפקיד אבל אי טען ברי לא ולפ"ז אין חילוק בין אם ההודאה ממין הטענה בין אם אינה ממין הטענה לענין להחשיבו מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אע"פ שנפקד טוען שמא אלא לעולם מפקיד נשבע ונוטל וכ"כ הראב"ד בהשגות ואפילו בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל דבר קשה מאד כי מעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק לידע מה יש בשקים ובמרצופים המופקדים אצלו ושמעתי שהגאונים כתבו שעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהם:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתב הרמב"ם כל שומר שנתחייב לשלם ואינו יודע כמה הוא וכו' עד אבל כשההודאה ממין הטענה ובשמא (וקיי"ל) [הוה ליה] מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ישלם הכל בפ"ה מהלכות שאלה ואצל עובדא דהירושלמי דאמרינן ישבע המפקיד ויטול כתוב והוא שיטעון דבר שהוא אמוד בו או אמוד להפקיד אצלו וכתב ה"ה זה למד הרב ז"ל ממה שנתבאר בפ"ז מהלכות חובל ומזיק שמי שלקח כיס חבירו והשליכו לים והניזק אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר אני יודע מה היה בו שאין הניזק נשבע ונוטל אלא בדברים שהוא אמוד בהם ומבואר בגמרא פרק הכונס (סב.) וכ"ש כאן שלא אבדו בידים וכ"כ הרשב"א ז"ל ואע"פ שפשט הירושלמי אינו נראה כן אלא בכל דבר יש לדחקו ולפרשו כפירוש זה ואפי' יחלוק דעת גמרתינו עיקר עכ"ל וכל דברי הרמב"ם אלה כתבם הר"ן ז"ל בס"פ שבועת הדיינים בשם הר"י הלוי והאריך לישא וליתן בהם והרא"ש כתב שם וז"ל כתב הר"י הלוי היכא דאמר מלוה אנא לא ידענא כמה היה שוה המשכון אבל ידענא שהיה שוה יותר ממה שהיה לי עליו ואיני יודע כמה הו"ל משואיל"מ אבל אם רצה הנתבע להחרים סתם על מי שנוטל ממונו ולא היה לו ליטול אין מונעין אותו בכך אבל שבועה לא מחייבינן ויש מקשים על דבריו דכיון דלא ידע כמה שהיה שוה לא מחייב שבועה דהא לא מודה בדבר שבמדה ומשקל ומנין ועוד שהרי אינו כופר בשתי כסף שהוא אומר שאינו יודע כמה שוה ומיהו כל הגדולים הסכימו לדברי ה"ר יוסף ז"ל שהרמב"ם כתב בהלכות שאלה ופקדון פ"ה המפקיד פירות אצל חבירו וכו' בעל הפקדון אומר כך היו והשומר אומר איני יודע משלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע וכזה הורו רבותי ה"ר יוסף ורבו ז"ל ונראה לי דל"ק דכיון שאמר יודע אני שהיה שוה יותר ממה שיש לי עליו הודה ששוה פרוטה יותר שפחות משוה פרוטה אין נחשב שוויו בחפץ אחד ואם לא יגיע לש"פ אינו מונה אותו הילכך זה שאומר שהיה שוה יותר מסלע ע"כ בפרוטה הודה והרי יש כאן הודאת ממון וכיון שהודה בסתם אין בכלל הודאה זו אלא בפחות שבממון ואין יכולין להוציא ממנו אלא פרוטה והוי כאילו הזכיר בפירוש שוה פרוטה יותר הילכך על כל השאר אומר שאינו יודע ואילו כפר על השאר יש כאן כפירת שתי כסף וכיון שאמר איני יודע הוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע עוד הקשה ה"ר יוסף על דבריו מתוך הירושלמי דפרק הכונס חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור אירעו אונס וכו' ונדחק הרבה לפרשו ואין עניינו לכאן כלל דבירושלמי מייתי לה על עשו תקנת נגזל באשו ובפרק הכונס פרשתיו עכ"ל וז"ל בפרק הכונס רי"ף הביא הירוש' חד בר נש אפיק גבי חבריה חד שק צרור ארעו אונס וכו' בירוש' מייתי הך עובדא אפלוגתא דטמון באש דרבי יהודה ורבנן ותימה למה יעשו תקנת נגזל במפקיד בשלמא בנגזל עשו תקנה שלא ישבע הגזלן וכן באש שפשע בשמירת אשו הטילו השבועה על הניזק וגם אין המבעיר יכול לידע מה שהיה לניזק בבית אבל במפקיד למה הטילו אי דטעין נפקד ברי סיגין הוה הוה משתבע דהכי הוא ויותר נראה שיהא פטור בלא שבועה מידי דהוה כטוען חטים והודה לו בשעורים ואי דטעין שמא אמאי נשבע המפקיד בלא שבועה יטול דהוה ליה נפקד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כמו טענו מנה ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"נ טענו שק מלא מטכסין והודה על השק ועל המטכסין אמר לא ידענא דשמא סיגין היו ומיהו איכא למימר דלא אמרינן בכה"ג מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דדוקא היכא דנראה טענה שלו ברמאות הא דטעין לא ידענא לפי שהו"ל לידע אם הוא חייב אם לאו וכן מוכת בפרק הנשבעין (מז.) אבל נפקד אין לו לידע דמילתא דשכיחא הוא דמפקיד אינש גבי חבריה שקים ותיבות מלאים חפצים ואין הנפקד מדקדק לידע כל מה שיש בשקים ותיבות הילכך לא מיחייב נפקד במה דאין יכול לישבע אלא שעשו תקנת נגזל בפקדון כיון שהנפקד אינו יודע שישבע המפקיד ואהא מייתי לה בירושלמי ודבר קשה הוא מאוד כי מעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק לידע מה שיש בשקים ומרצופין שמפקידים אצלו ואפשר לפרש דירושלמי חד בר נש אפקיד שק צרור גבי חבריה אירע אונס לנפקד שנשרף ביתו בפשיעת שכנו שלא שמר גחלתו ונתחייב המעביר לשלם הנזק אע"פ שמה שבתוך השק הוי טמון ומיירי דנפל גדר מחמת דליקה והוי חציו ומתחייב אטמון ואמר המבעיר דמלא סיגין הוה והשתא מייתי סייעתא מרב דעשו תקנת גזלן באשו ושמעתי שהגאונים פירשוהו בפקדון וכתבו דעשו תקנת נגזל בפקדון ואין לזוז מדבריהם עכ"ל ונ"י כתב ג"כ בפרק הכונס וז"ל הרא"ה כתב על הירושלמי הזה שהוא תימה איך אמר בזה נשבע ונוטל אדרבה השומר היה לו לישבע ואם בשאמר איני יודע הוה ליה משואי"ל וישלם ועוד דהא והא ליתא דהו"ל טענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מדמי שעורים ואפילו הנתבע טוען שמא וכתב ז"ל שרבו הרמב"ן היה אומר דההוא ירושל' גבי טמון באש קאי עכ"ל והר"ן בס"פ שבועת הדיינים כתב ג"כ על דברי הר"י הלוי בירושלמי הזה שעיקרן של דברים שאין לירושלמי עסק בדין זה כלל דהתם משום תקנת נגזל באשו נגעו בה דגבי פלוגתא דר"י ורבנן בטמון באש מייתי לה ועל ענין זה הביאו הרי"ף ז"ל בפרק הכונס עד כאן לשונו והרב המגיד כתב בפרק ה' מהלכות שאלה על מה שכתב הרמב"ם מעשה באחד שהפקיד שק צרור אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר חלי זהב ומרגליות וכיוצא בהן היו בו והשומר אומר איני יודע שמא סיגים או חול היה בו וכו' ולמה נשבע כאן בעל הפקדון לפי שאין השומר מחוייב שבוע' וכו' כתוב בהשגו' אין זה כלום שהרי היה שם שק ומטכסין והודה בשק וכפר במטכסין ע"כ ביאור דבריו שזהו פירוש הירושלמי לפי שיטתו שהלוה תבעו בשק אחד ובמטכסין והלה הודה לו בשק ואמר במטכסין איני יודע שמא לא היו בו כ"א סיגים והיה בדין שיטול הלה בלא שבועה שכיון שזה מודה במקצת גמור ואינו יכול לישבע על השאר הרי זה כטוענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם ועל האחד אמר איני יודע שיטול הלה בלא שבועה אלא ש"מ כאן מפני שלא הו"ל לנתבע לידע חייבו שבועה לתובע עוד כתב בהשגות ועוד דלדבריו בשק צרור למה נשבע בעל השק ונוטל ולאו היינו דאמרינן גבי שוורים דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא א"כ היינו דרבה בר נתן ותו לא מידי עד כאן וביאר הרב המגיד קושיא זו וחתר לתרצה לדעת הרמב"ם וכתב אלא שכל הסוגיא ששם מראה בהיפך ובסוף דבריו כתב באמת שעיקר הדברים כדברי הר"א ז"ל ולפי דבריו טענו חטים ואמר איני יודע אם הם חטים או שעורים נשבע שאינו יודע ונפטר שאין זה מחוייב שבועה גמורה שאינו מודה מקצת ממין הטענה ובא לצאת ידי שמים חייב בשעורים וכ"כ בעל העיטור ז"ל ועוד יתבאר פרק ה' מהלכות טוען ונטעון עד כאן לשונו: (ב"ה) ומ"ש שכל הסוגיא מורה בהיפך נראה לי שאין בזה כו' וכתוב בכסף משנה פרק ה מהלכות שאלה ופקדון: ולענין הדין הראשון דהיינו שאומר יודע אני שהיו בו זהובים אבל איני יודע כמה כבר כתבתי דכדברי הרמב"ם ז"ל נקטינן ולענין דין הירושלמי שכתב הרמב"ם ורבו הר"י הלוי מאחר שהסכמת המפרשים הוא דלענין טמון באש מיירי ופשט דברי הרי"ף מוכיחים כן נראה דהכי נקטינן ולא כדברי הרמב"ם :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתב הרמב"ם וכו'. בפ' ה' משאלה: ומ"ש והוא שיטעננו בדבר שהוא אמוד. ה"א בפרק הכונס (דף ס"ב) גבי ההוא גברא דבטש בכספתא ושדייה בנהרא וכו' ומביאו לעיל בסימן צ' סעיף י"ז ואין להקשות מאי שנא דכאן בעינן שיטעננו בדבר שהוא אמוד בו ולעיל בסימן הקודם במפקיד לא בעינן אלא שהנפקד לא יהא אמוד דשאני התם דכיון דיהיב סימנא בודאי שלו הוא אע"ג דלא אמיד ואין ספק דמציאה אשכח וכו' אבל בעלמא בעינן דהתובע צריך שיהא אמיד במה שהוא טוען אלא דמ"מ קשה מעובדא דבר זיזא ירושלמי שמביא האלפסי סוף פ' הכונס דנאמן אפי' לא אמיד הטוען משום דאיכא גברא דלא מפרסם נפשיה אבל הרא"ש לשם חולק וכתב דשאני התם דכדי לאחזוקי ממונא בחזקת המפקיד אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אבל לענין אפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא ובעינן דיהא הניזק אמיד בכך במה שהוא טוען וע"ש ולפעד"נ דבמפקיד ודאי דינא הכי הוא דאפי' לא אמיד מחזירין לו הפקדון דאימור מציאה אשכח א"נ מתנה יהיבי ליה א"נ לא הוה מפרסם נפשיה אבל גבי מזיק דעשו שם תקנת נגזל דהניזק נשבע ונוטל לא תקנו חכמים אלא דוקא היכא דהנגזל או הניזק אמיד במה שטוען ולהכי נמי אף האידנא סומכים על אומד הדעת להרמב"ם ועיין במ"ש בסימן הקודם:

ומ"ש ואם גם המפקיד טוענו שמא וכו'. נראה דדוקא היכא דאיכא עליה שבועה שאינו ברשותו אז חייב ג"כ לישבע מדין גלגול שלא ידע שהיה בו יתר וכו' אבל היכא דאיכא עדים שנאבדה מן העולם כהך עובדא דפ' הכונס דבטש בכספתא וכו' אין כאן שבועה כלל אלא חרם סתם מיהו לצאת ידי שמים ודאי צריך להתפשר עמו וכדכתב רבינו לעיל בסימן ע"ה סעיף כ"ד כ"ה ועיין עוד בסימן פ"ב סעיף ו' וסוף סימן קמ"ה סעיף י"א:

ומ"ש ועובדא דירושלמי וכו' פי' הרמב"ם גופיה מקשה על הא דלעיל שכתב להפקיד בידו כיס מלא זהובים ופשע דהו"ל מחוייב שבועה ואיל"מ וא"כ הכא נמי נימא הכי בהאי חד שק צרור דמאי שנא ותירץ דשאני הך דשק צרור דאם היה טוען ברי לא היה חייב אלא היסת דהו"ל טענו חטים והודה לו בשעורים הילכך בטוען אני יודע נשבע התובע ונוטל ואע"ג דבטענו חטין והשיב איני יודע אם חטין או שעורים כתב הרמב"ם בפ"א מטוען דנשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורים ומביאו רבינו בסימן פ"ח סעיף י"ט שאני הכא דכיון דפשע בו הנפקד ונאבד ע"י פשיעתו עשו בו חכמים תקנתא דעשו בגזלן ובמזיק דנשבע הנגזל והניזק ונוטל והכי נמי נשבע המפקיד ונוטל וכ"כ המרדכי ע"ש ראבי"ה בפ' הכונס וכבר התבאר כל זמן בסימן פ"ח סי"ט בס"ד:

ומ"ש וא"א הרא"ש וכו'. אתחלת הסימן קאי בהפקיד בידו כיס מלא זהו' דלהרמב"ם נוטל המפקיד בלא שבועה משום דהו"ל נפקד מחוייב שבועה וכו' ולהרא"ש לא הו"ל מחוייב שבועה וכו' ומדינא נשבע נפקד היסת דאינו יודע ונפטר אלא תקנת חכמים היא דעשו תקנת נגזל בפקדון דהמפקיד נשבע ונוטל ולא לגמרי כנגזל וכו' משום דגזלן עבר על לא תגזול עשו תקנה דנגזל נשבע ונוטל אע"פ דהגזלן טוען ברי אבל בנפקד לא עשו תקנה אלא כשהנפקד טוען איני יודע וכיון שאינה אלא תקנה אין חילוק בין כשההודאה ממין הטענה ובין כשאינה ממין הטענה אלא דכיון דהנפקד טוען שמא והמפקיד ברי נשבע המפקיד ונוטל. ועיין בדברי הרא"ש ס"פ הכונס שהאריך בזה: ומ"ש וכ"כ הראב"ד בהשגות. פי' דגם הוא כתב כך דהמפקיד כיס מלא זהו' ופשע ונאבד וכו' דלעיל לא אמרינן ביה מחוייב שבועה וכו' מטעם דכתב הרא"ש דלא הו"ל למידע אלא דינא הוא דנשבע המפקיד ויטול כההיא דשק צרור:

דרכי משה

(א) כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קל"ד אחד שהפקיד בית מלא לאחר וטען שנגנב ממנו והוא אומר איני יודע נשבע שאינו יודע ופטור ולא דמי לההוא ירושלמי דשק צרור כו' דהתם השומר מודה שנגנב או איכא עדים שנגנב אבל כאן השומר אומר איני יודע שנגנב ולכך פטור אפילו נכנסו ויצאו אנשים לשם לא אמרינן שבודאי גנבו וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט רצט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רצט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

שנים שהפקידו אצל אחד ובא אחד מהם ליטול את שלו אין שומעין לו עד שיבא חבירו שיאמר לו הנפקד איני רשאי ליתן לך כלום עד שתבאו שניכם בד"א בשאין השני בעיר אבל אם הוא בעיר ויודע שתבע חבירו ולא בא ודאי ניחא ליה במאי דעביד חבריה ושליחותיה קא עביד ואם מודה יתן לזה שתובעו ואי כופר ידון על הכל:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שנים שהפקידו אצל אחד ובא אחד מהם ליטול את שלו אין שומעין וכו' במה דברים אמורים בשאין השני בעיר וכו' כך כתב הר"ן בסוף פרק שבועת הפקדון והוא נלמד מדגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (צד.) אמר רב הונא הני תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא לא מצי למימר ליה את לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עבד איקלע רב נחמן לסורא שיילוהו כה"ג מאי א"ל מתני' היא הראשונה נשבעת לשניה וכו' ואילו ראשונה לשלישית לא קתני מאי טעמא לאו משום דשליחותה עבדא מי דמי התם שבועה לאחד שבועה למאה הכא אמר אילו אנא הואי טעיננא טפי ולא אמרן אלא דלא איתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי וכבר נתבארו פרטי דין זה בסימן קע"ו :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שנים שהפקידו וכו' זה נלמד מהירושלמי פרק שבועת הפקדון הביא ב"י לעיל ר"ס ע"ז וכ"כ רבינו לשם ס"ס ע"ז ב' שהלוו או הפקידו לאחד ובא אחד מהם ליטול חלקו אין שומעין לו וכתב דאפי' מחצה הפקדון אין נותנים לו ומה שמחלק בין חבירו בעיר וכו' הוא מימרא דרב הונא ס"פ מי שהיה נשוי הני תרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא לא מצי למימר ליה את לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עביד ואסיקנא דוקא היכא דאיתיה במתא אבל לא איתיה במתא לא אמרינן שליחותיה עביד ומשם נלמד דכן הדין בשנים שהפקידו וע"ל בסימן קכ"ב סעיף י"ח וסימן קע"ז סעיף כ"ט וסוף סימן ע"ז:

דרכי משה

(א) ובמרדכי פ' המפקיד דף קל"ז ע"ב בשם א"ז כתב דיהא מונח ביד ב"ד ולא בידו דאל"כ כל אחד יערים לומר איני יודע כדי שיהא נשאר בידו:

מתוך: טור חושן משפט ש (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן ש (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

שנים שתובעין לאחד כל אחד אומר הפקדתי אצלך מנה והוא אומר אחד מכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזה שניהם נשבעין ונוטלים: וכן אם הפקידו שנים זה מנה וזה מאתים וכל אחד אומר מאתים שלי והוא אינו יודע של מי הן המאתים כל אחד ישבע ויטול דהוה ליה כפושע דהוה ליה לדקדק מי הוא בעל המאתים או מי הוא בעל המנה בד"א כשתובעים אותו אבל אם אינם תובעים אותו אלא הוא אומר להם שניכם הפקדתם אצלי אחד מאה ואחד מאתים ואיני יודע של מי נותן לכל אחד מנה והמנה שלישי יהא מונח עד שיתברר של מי הוא ומ"מ אם רוצה לצאת ידי שמים יתן מאתים לכל אחד ובאומר אחד משניכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזהו פטור אפילו לצאת ידי שמים: אבל אם אמר אביכם של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זה אם בא לצאת ידי שמים צריך ליתן לכל אחד מנה בד"א כשהפקידו לו כל אחד לבדו זה מנה וזה מאתים אבל אם שניהם הפקידו לו זה בפני זה וכל אחד תובעו מאתים אינו חייב אלא מאה לכל אחד שאומר לא חששתי לדקדק מי בעל המאה ומי בעל הק"ק מאחר שראיתי שלא הייתם חושדים זה את זה ומ"מ לצאת ידי שמים צריך ליתן מאתים לכל אחד ואחד אבל אם אינן תובעין אותו והפקידו זה בפני זה אפילו לצאת ידי שמים אין צריך ליתן אלא מנה לכל אחד:

ורועה שהפקידו לו שנים כל אחד בהמתו ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה חייב ליתן לכל אחד ואחד שלו ואפילו שהפקידו זה בפני זה חשוב כפושע שהיה לו דקדק מי בעל של כל בהמה ובהמה שיחזירנה לו ואם נתנו הבהמות בעדרו שלא מדעתו מניח הנשארת ביניהם ומסתלק ותהא מונחת עד שיודה אחד מהם לחבירו או עד שירצו לחלוק אותה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שנים שתובעים כל אחד אומר הפקדתי אצלך מנה והוא אומר אחד מכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזה שניהם נשבעים ונוטלין וכן אם הפקידו ב' זה מנה וזה מאתים וכל אחד אומר מאתים שלי וכו' עד סוף הסימן בפרק המפקיד (דף לז.) תנן אמר לשנים גזלתי מאחד מכם מנה ואיני יודע איזהו או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מעצמו שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו א"ר יוסי א"כ מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו וידוע דהלכה כתנא קמא ובגמרא רמי פקדון אפקדון ומאי שנא דברישא מפקינן ממונא מספיקא וחייב ליתן לזה מנה ולזה מנה ובסיפא אמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו אמר רבא רישא נעשה כמי שהפקידו אצלו בשתי כריכות דהוה ליה למידק סיפא נעשה כמי שהפקידו אצלו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק כגון דאפקידו תרווייהו בהדי הדדי בחד זימנא דא"ל אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפידנא. ופרש"י רישא. דחד גברא הפקיד אצלו הוה ליה כשנים שהפקידו אצלו בב' כריכות כלומר זה שלא בפני זה דהוה ליה למידק מי הפקיד אצלו מנה ומי מאתים: סיפא. שהפקידו אצלו שנים זה בפני זה הו"ל כמי שנאמנין זה על זה להפקיד שני פקדונותם בצרור אחד דלית ליה למידק מה יש לזה בתוכו ומה יש לחבירו ואף על גב דלא כרך אחד הוה מיהו כיון שהפקידו זה בפני זה גילו דעתן שלא חשדו זה את זה לומר שמא חבירי יתבע המאתים. והדר רמי גזל אגזל גזל אחד מהן וכל אחד אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהן ומסתלק דברי רבי טרפון ומתניתין דהכא רבי טרפון דקתני בסיפא דההיא ומודה רבי טרפון באומר לשנים גזלתי אחד מכם ואיני יודע איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה ומשני התם דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים וכתב הרא"ש ובהאי שינויא מתרצה נמי פירכא קמייתא דרמי פקדון אפקדון ומדלא קאמר אלא משמע דאכתי צריכנא לשינויא קמא דלעיל בין כרך אחד לשתי כריכות וכן מוכח במסקנא דפריך ומי אמר רבא כל בשתי כריכות הוה ליה למידק משמע דאכתי קאי ההוא שינויא דבכרך אחד לא מיחייב אף לצאת ידי שמים ובשתי כריכות חיוב בפקדון אי תבעי ליה ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר אני יודע דחייב בבא לצאת ידי שמים כדאיתא בהגוזל בתרא (קיח.) דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי ומהאי טעמא נמי ניחא ליה הא דקתני אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ולא קתני אחד מכם הפקיד אצלי כדקתני גבי גזל דבכי האי גוונא אפילו לצאת ידי שמים לא מיחייב דהמפקיד עצמו הוה ליה למידק כללא דמילתא לענין פקדון בשתי כריכות חייב דפשע דהוה ליה למידק כגון שנים תובעים אותו כל אחד אומר אני הפקדתי אצלך מנה והוא אומר אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזהו או הפקיד זה מנה וזה מאתים זה שלא בפני זה וכל אחד אומר מאתים שלי ישבע כל אחד ויטול כל אחד כמאמרו אבל הפקידו זה בפני זה זה מנה וזה מאתים אי תבעי ליה פטור דלא הוה ליה למידק ואי לא תבעי ליה פטור אפילו לצאת ידי שמים ושתי כריכות אי לא תבעי ליה חייב בבא לצאת ידי שמים ואחד משנים שהפקידו אצלו ולא תבעי ליה פטור אף לצאת ידי שמים דהוה ליה למפקיד למידק להכי נקט במתניתין אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ולא תנא אחד מכם כדקתני גבי גזל ורועה אפילו בכרך אחד הוה ליה למידק כי מוטל עליו להכיר בהמה להחזירה לבעלים עד כאן לשונו:

ומ"ש בדין הרועה מבואר שם בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי ומי אמר רבא כל שתי כריכות הוה ליה למידק והאמר רבא הכל מודים בשתים שהפקידו אצל רועה שמניח ביניהן ומסתלק אמר ליה התם בשהפקידו בעדרו של רועה שלא מדעתו ונתבאר דברי רבינו ואהא דאמר יהא מונח עד שיבוא אליהו כתבו תלמידי הרשב"א דיהא מונח ביד הנפקד עצמו קאמר ואפשר דיהא מונח ביד בית דין קאמר : והרי"ף לא כתב אלא שינויא דרבא בלבד ובמאי דאמר רבא סיפא נעשה כמי שהפקידו אצלו בכרך אחד נראה מדבריו דבכרך אחד ממש קאמר אלא שאמרו לו מנה שלי וק"ק של חבירי וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהלכות שאלה וז"ל ב' שהפקידו אצל אחד זה ק' וזה ק"ק כל אחד משניהם אומר אני הוא שהפקדתי הק"ק והשומר אומר איני יודע ישבע כל אחד מהן שהפקיד ק"ק כדין כל נשבע ונוטל ויתן ק"ק לזה וק"ק לזה ומפסיד ק' מביתו שהרי הוא פושע שהו"ל לכתוב שם כל אחד על כיס שלו לפיכך אם הביאו לו השנים כאחד ש' בכרך אחד ובאו ותבעו וכל אחד אומר הק"ק שלי נותן ק' לזה וק' לזה והשאר יהא מונח אצלו עד לעולם או עד שיודה האחד לחבירו שהרי הוא אומר להן כיון שראיתי שאין אתם מקפידין זה על זה והבאתם בכרך אחד לא הטרחתי עצמי לידע ולזכור תמיד מי בעל הק' ומי בעל הר' וכן אם הפקידו אצלו ב' כלים א' גדול וא' קטן וכל אחד ואחד אומר אני בעל הגדול ישבעו שניהן ויתן הגדול לאחד מהן ודמי הגדול לשני וישאר לו הקטן ואם הביאום בכרך אחד כאחד נותן הקטן לאחד ודמי הקטן לשני והשאר יהא מונח אצלו עד שיודה לחבירו או עד לעולם וכן מי שתבעוהו ב' זה אומר אני הוא בעל הפקדון וזה אומר אני הוא בעל הפקדון והשומר אומר אחד מכם הוא ואיני יודע מי הוא ישלם לשניהם וכן ב' שהפקידו ב' בהמות אצל רועה ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה ישלם לשניהם ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו מניח הבהמה ביניהן ומסתלק ותהא מונחת עד שיודה האחד לחבירו או עד שירצו לחלוק אותה עכ"ל וכתב ה"ה מ"ש ישבע כל אחד מהן אף על פי שהם טוענים כל אחד ק"ק והוא אומר לכל אחד מנה ודאי יש לך בידי והמנה האחר איני יודע ונתבאר פ"ד מהלכות טוען שהאומר לחבירו מנה יש לי בידך והלה משיבו נ' אני יודע ודאי שיש לך בידי וחמשים איני יודע משלם מנה בלא שבועה כאן י"ל שכיון שהדבר ידוע שלא הפקידו לו בין שניהם אלא ש' והוא מודה בהן מחמת פשיעתו הדבר ברור שהוא מפסיד מנה שלא כדין בדין הוא שישבעו הנוטלין כ"כ הרשב"א ז"ל ועוד שדין זה אפילו באומר לכל אחד הילך מנה הוא ואין זה מודה מקצת וכתבו ז"ל ואי אינהו לא תבעי ליה כל חד בברי ובא לצאת ידי שמים חייב אבל בדיני אדם פטור ומוכרח שם ומ"ש לפיכך אם הביאו לו השנים וכו' ופי' וכל כיוצא בזה אפי' בא לצאת ידי שמים פטור ומ"ש וכן מי שתבעוהו וכו' כבר כתבתי דדוקא תבעוהו אבל לא תבעוהו אינו חייב אלא בבא לצאת ידי שמים עכ"ל וכתבו תלמידי הרשב"א דאפי' לפי גירסת רש"י היכא שהפקיד לו בעל הק"ק בב' כריכות ובעל המנה בכרך א' אע"פ שהפקידו זה בפני זה הו"ל למידק דבין כרך א' ובין ב' כריכות לא הו"ל למיטעי עכ"ל ואיכא למידק על הרי"ף למה השמיט דין הרועה שכתבתי בסמוך דאיתא בגמ' ואפשר דמשום דמילתא דפשיטא היא לא חשש להזכירו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שנים שתובעים לאחד וכו'. משנה פ' המפקיד (דף ל"ז) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו ומפרש בגמ' דה"ק כיון שאין אדם תובעו כלום אלא שהוא הודה מפי עצמו ובא לימלך לצאת ידי שמים מן העונש ולא מן הדין לפיכך נותן לזה מנה ולזה מנה וכתב לשם הרא"ש דהא דתנן אביו של אחד מכם וכו' משום דליכא למימר הכא דהמפקיד הו"ל למידק אלא הנפקד הו"ל למידק מש"ה חייב ליתן לכ"א מנה בבא לצאת י"ש אבל באומר אחד מכם הפקיד אצלי מנה ולא תבעי ליה פטור אף לצאת י"ש משום דהמפקיד הו"ל למידק אבל היכא דתבעי ליה הי"ל ברי ושמא ומדינא חייב לשלם לכ"א מנה לר"ע בס"פ האשה שלום בגזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל דחייב לשלם לכ"א ואחד היכא שתובעים אותו דאע"ג דהתם לא שייך לומר הו"ל למידק אפ"ה חייב משום דקנסוהו דקעביד איסורא ובפקדון אף על גב דלא קעביד איסורא אפ"ה כיון דהו"ל למידק מי הוא שהפקיד אצלו ולא דק פושע הוא וחייב לשלם לכ"א מדינא. ותו תנן בסיפא שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר ק"ק שלי וזה אומר ק"ק שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו א"ר יוסי א"כ מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו ופסקו הפוסקים הלכה כת"ק והך סיפא נמי מיירי בדלא תבעי ליה אלא בבא לצאת י"ש ודוקא בכרך אחד כדמוקי לה רבא כגון דאפקידו תרווייהו בהדי הדדי בחד זימנא דא"ל אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי אנא קפדינא אבל אי הוה בב' כריכות אפי' לא תבעי ליה חייב ליתן לכל א' מאתים בבא לצאת י"ש דבב' כריכות הוה ליה למידק וכ"פ הרא"ש ודלא כמ"ש התוס' בד"ה התם דקא תבעי דלר"ע דהלכה כמותו בכרך אחד פטור מלתת מאתים לזה ומאתים לזה אפילו לצאת י"ש ואפילו תבעי ליה דאיכא ברי ושמא ע"כ וקשה דהא באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דליכא למימר התם הו"ל למידק דאפשר דלא נטל מידו כלום ואפ"ה כיון דתובעים אותו והו"ל ברי ושמא חייב בבא לצי"ש כדאיתא סוף הגוזל בתרא א"כ הכא ודאי נמי אפילו בכרך אחד דלא הו"ל למידק היכא דתובע אותו דהו"ל ברי ושמא חייב ליתן לכ"א מאתים בבא לצאת י"ש אלא דכשאינן תובעים אותו ובכרך אחד תנן בסיפא דנותן לכל א' מנה והשאר יהא מונח אף בבא לצאת י"ש אבל היכא דתובעים אותו ובב' כריכות חייב מדינא ליתן ק"ק לכל אחד ואחד דהו"ל למידק ואם הוא בכרך א' אינו חייב מדינא אלא מנה לכ"א מיהו לצאת י"ש חייב ליתן ק"ק לכ"א ואחד כיון דתובעים אותו והכי מוכח בפ' הגוזל בתרא בתובעו גזלתני או הפקדתי אצלך והוא מודה אלא שטוען איני יודע אם החזרתיו לך דחייב מדינא מטעמא דכיון דודאי דעביד הכי וספק אם החזיר לא אתא ספק ומוציא מידי ודאי וכדכתב הרי"ף לשם האי טעמא א"כ ה"נ הכא דמודה בפקדון וספק של מי הוא אי נמי ספק מי הוא בעל הק"ק חייב לשלם ק"ק לכ"א מדינא היכא דאיכא ב' כריכות ותובעים אותו דהו"ל למידק וכ"כ התוס' בפ' המפקיד אליבא דר"ע בד"ה ומי אמר רבא והביאו ראיה אחרת מלקח מחמשה בני אדם וכו' והכי מוכחת הסוגיא בפ' המפקיד. ורבינו נמשך בכל דבריו אחר דברי הרא"ש. ומה שקשה מכאן למה שכתב סוף סי' רכ"ב בדין לקח מה' וכו' כתבתי לשם וע"ל סימן ע"ו:

ורועה וכו'. כתבו התוספות דה"ט דאפי' בכרך א' הו"ל לרועה למידק דלא שייך למימר אתון לא קפדיתון משום דלא יוכלו לתקן דאפי' הפקידו זה שלא בפני זה יראה חבירו הטלאים כשהולכים במרעה ושואל של מי הם עכ"ל כלומר דהשתא איכא למיחש שיאמר שלי הוא זה שמסרתי לרועה ועל הרועה למידק של מי הוא טלה זה ולמי הוא טלה זה:

מתוך: טור חושן משפט שא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כל דין השומרים אינו נוהג בעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות בין לענין שבועה כמו שפירשתי למעלה בסימן צ"ה בין לענין תשלומין שאם הופקדו אצלו אחד מכל אלו ונגנב או נאבד או נאנס אינו חייב לשלם אבל נשבעין עליהן מדרבנן:

וכתב הרמב"ם שלא פטר בהם אלא גניבה ואבידה ואונסין בידים דמי וא"א הרא"ש כתב דאפילו פשע בהם ונאבדו פטור מלשלם ואפילו השואל וכן כתב רב אלפס: ולמעלה בסימן צ"ה כתבתי מה הדין במי שהוריד אריס לכרמו ופשע בו ולא עבדו:

והמוסר לחבירו לשמו דבר המחובר לקרקע דינו כקרקע ואפילו ענבים העומדים ליבצר:

הופקדו אתו מעות של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהן בד"א במקום שאין לעניים כל אחד קצבתו ידועה אבל אם יש לכל אחד קצבתו ידועה הוה ליה כאילו הפקיד כל אחד את שלו וחייב: ומעות של יתומים אין להן דין הקדש אלא הרי הן כשאר כל אדם ואסור להשתמש בהן:

וכתב הרמב"ם ז"ל הפקיד הקדש ואח"כ פדהו והרי הוא חולין ביד השומר או שהשאילו חולין ואח"כ הקדישו והרי הוא ביד השואל וכן העכו"ם שהפקיד ואח"כ נתגייר והרי הוא ביד ישראל כל אלו אין בהן דין שומרים עד שיהא תחלתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל:

אין השומר חייב אא"כ שיתננו לו בתורת שמירה אבל אם נתן לו לאבד פטור דדרשינן לשמור ולא לקרוע:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל דין השומרים אינו בעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות בין לענין שבועה וכו' בין לענין תשלומין וכו' משנה בפרק הזהב (נו.) ובפ' שבועת הדיינים (מב:) אלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ש"ח אינו נשבע נושא שכר אינו משלם ובגמרא יליף לה מקראי וכתב הרא"ש בפרק הזהב נהי שאינו משלם שכרו מיהא מפסיד עד שישבע ששמר כראוי וכן משמע התם בגמרא ופשוט הוא וכתב הרא"ש בפרק שבועת הדיינים הומ"ל שואל אינו משלם אונסין וגניבה ואבידה דאיתקש לש"ח אלא כיון דתנא פטור שבועה בש"ח ופטור תשלומין בש"ש ה"ה בכולם ועוד מש"ה לא תנא שואל משום דלא שייך בהקדש וכ"כ נ"י בפרק הזהב בשם האחרונים ז"ל:ומ"ש אבל נשבעין עלוהן מדרבנן כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק שבועת הדיינין לא אמרן דאין נשבעין עליהן אלא שבועה דאורייתא אבל מדרבנן נשבעין עליהן דה"ג בפרק הכותב (פז.) בענין הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא וכו' אמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידק וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מהלכות טוען דנשבע עליהן היסת אם היתה שם טענת ודאי וכתב עוד שם הרא"ש והא דאין נשבעין על אלו ה"מ בפני עצמן אבל ע"י גלגול נשבעין דתנן נכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן: כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות תקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות והוא מבואר בגמרא פרק הזהב (נח.) וכתבו הגהות מיימון וה"מ בהקדש גמור אבל בשל עניים לא חיישינן כולי האי ולא תקנו לישבע עליהם כשהוא פטור מלשלם וכן מוכח מדברי רי"ף ע"כ ומשום דהקדש גמור לא שכיח האידנא מפני כך השמיט רבינו דין זה: כתב הרב המגיד בפרק הנזכר בשם המפרשים שבאלו אפי' משבועה שאינה ברשותו פטורים מן הדין לבד בהקדישות מן התקנה ועיקר עכ"ל . וכן כתב נ"י בפ' הזהב ודקדק כן מהגמרא. כתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר ואם קנו מידו חייב באחריותן והוא מבואר בגמרא פרק הזהב (שם) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. כתב נ"י אע"ג דבסוף פרק הפועלים (צד.) קיי"ל כרבי יוחנן דלא בעי קנין גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה אפילו בדברים בעלמא י"ל דשאני התם שהוא שומר חנם וכיון שהוא בדין השומרים יכול הוא לחייב עצמו להיות כשואל אפילו בדברים אבל כאן שאינו בתורת שומרים כלל א"א שיחול עליו שום חיוב אלא א"כ קנו מידו ומש"ה בעינן הכא קנין והתם לא כן העלו הרשב"א והרנב"ר ז"ל עכ"ל י וכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שכירות דה"ה לנכסי עכו"ם אין נשבעין עליהן מדכתיב רעהו וכתב ה"ה שכך מבואר במכילתא:

וכתב הרמב"ם שלא פטר בהם אלא גניבה ואבידה ואונסין אבל אם פשע בהן ונאבדו חייב לשלם דפושע כמזיק בידים דמי בפ"ב מהלכות שכירות וכתב ה"ה זה מחלוקת ישנה בין המפרשים ז"ל ויש שדקדקו ממה שאמרה המשנה באלו ש"ח אינו נשבע ולא אמרה אינו משלם דדוקא אינו נשבע ונאמינהו במה שאמר שלא פשע הא אם נודע שפשע משלם וכן נראין דברי רש"י ודין הפושע בשטרות לדעת רבינו שהוא כמזיק כבר נתבאר בפ"ז מהלכות חובל השורף שטרותיו של חבירו על איזה דרך הוא חייב והרמב"ן והרשב"א חלוקים בזה ואומרים שאין זו טענה שהמשנה לא הזכירה אלא מה שנזכר בכתוב ובש"ח לא נאמרו תשלומין בכתוב כלל ומ"מ הדין שוה שאפי' פשעו פטורין דפושע לאו מזיק הוא שהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו מזיק בבעלים חייב וזה דעת הר"א בהשגות עכ"ל. והרא"ש כתב בפרק הזהב לכאורה משמע דבשבועה דוקא פטריה רחמנא שלא פשע הא אם מודה שפשע בשמירתו או אם יש עדים שפשע ונגנבו או נאבדו חייב וכן מצאתי בפירוש הראב"ד וכן הרמב"ם ורי"ף כתבו בתשובה המפקיד שטרות אצל חבירו ומודה שפשע בהם ונגנבו או אבדו פטור מלשלם ודבריו נראין דכיון שהוציא את אלו מכלל פרשת השומרים אין לחייבם אלא מטעם אדם המזיק ופושע בדבר ונאבד לא חשיב אדם המזיק שהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו חשיב כאדם המזיק אמאי פטור בבעלים עכ"ל ועוד האריך בזה בפרק שבועת הדיינים וכן הם דברי המרדכי בפרק הנזכר בשם ר"י ורבינו יואל:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש פטור מלשלם ואפילו השואל בפרק שבועת הדיינין כתב כן וכבר כתבתי דבריו בראש סימן זה ונ"י כתב בפרק הזהב נראה מדברי רש"י דמשבועה הוא דפטריה רחמנא אבל היכא דידעינן דפשע משלם וכ"כ הרמב"ם וכ"כ הראב"ד אבל הרי"ף כתב בתשובה דפטור וכתב הרשב"א שכן עיקר ונראה שכן דעת הר"ן ז"ל שכתב בחידושיו שכן דעת הר"י הלוי עכ"ל. ומאחר שהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכ"ש בנדון זה שנלוו אליהם הר"י הלוי והרמב"ן והרשב"א והר"ן והראב"ד ז"ל בהשגותיו. הפושע במעות צדקה עיין במהרי"ק סימן ו' :

ולמעלה בסימן צ"ה כתבתי מה הדין במי שהוריד אריס לכרמו ופשע בו ולא עבדו שם נתבאר

והמוסר לחבירו לשמור דבר המחובר לקרקע דינו כקרקע ואפילו ענבים העומדים ליבצר בפרק שבועת הדיינין (מב:) א"ל י' גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמשה ר"מ מחייב וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ובגמרא מוקי פלוגתייהו בענבים העומדין ליבצר וידוע דהלכה כחכמים ובסימן צ"ה כתבתי בזה יותר:

הופקדו אתו מעות של עניים דינו כשל הקדש ופטור עליהן בד"א במקום שאין לעניים כל אחד קצבתו ידוע וכו' בס"פ החובל (ד' צג.) תניא לשמור ולא לחלק לעניים ההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור היא. ופרש"י ולא לחלק. לעניים. דלא קרינן ביה לשמור דכיון דא"ל חלקוהו תו לאו דמפקיד נינהו ומאן קא תבע ועניים לא מצו תבעו דבכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהבינא אלא לאחריני: קיץ להו. ממון כך וכך לשבת לכל אחד הו"ל ממון שיש לו תובעין וקרינן ביה לשמור. וז"ל הרמב"ם בפ"ה מהלכות שאלה מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהן ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעין אפילו באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה בד"א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוץ להם ה"ז הממון שיש לו תובעים וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך השומרים וכתב ה"ה אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים והרי הוא קצוץ להם וכו' נראה שהכוונה היא דתרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע וזהו שכתב והרי הוא קצוץ להם וכן פרש"י עכ"ל ועיין במהרי"ק סי' ו' ועיין במישרים נ"ל ח"ב ומה שאמר אפי' באו עליו גנבים וקדם והציל עצמו בממון שבויים פטור מעשה בפ' הגוזל בתרא (קיז:) וכבר נתבאר בסימן רצ"ב:

ומעות יתומים אין להם דין הקדש אלא הרי הן כשאר כל אדם כלומר ונשבעין עליהם: ומה שאמר ואסור להשתמש בהם בפרק אלו מציאות (כט:) רחבה הוה ליה הנהו זוזי דיתמי אתא לקמיה דרב יוסף א"ל מהו לאשתמושי בגווייהו אמר ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון מותר להשתמש בדמי אבידה אמר ליה אביי ולאו איתמר עלה ל"ש אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בה אבל מעות אבידה דלא טרח בהו לא והני כמעות אבידה דמו אמר ליה זיל לא שבקו לי דאשרי לך:

וכתב הרמב"ם הפקיד הקדש ואחר כך פדהו וכו' כל אלו אין בהם דין שומרים עד שיהא תחלתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל בפרק ב' מהלכות שכירות וכתב ה"ה במכילתא וכי יתן איש אל רעהו וכתיב ישלם שנים לרעהו ולא להקדש ולא לאחרים פירוש בעינן לרעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין ופירוש אחרים עכו"ם:

אין השומר חייב אלא אם כן שיתנו לו בתורת שמירה אבל אם נתן לו לאבד פטור דדרשינן לשמור ולא לקרוע בסוף פרק החובל (צג.) תניא לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע ופירש רש"י לשמור: כי יתן וגו' לשמור ומפרש בגמרא דה"מ היכא דאתא לידיה מעיקרא בתורת קריעה אבל אי אתא לידיה מעיקרא בתורת שמירה והדר אמר ליה קרע חייב אי לא אמר ליה על מנת לפטור.

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל דין השומרים וכו'. משנה פ' הזהב ופ' הדיינים:

וכתב הרמב"ם שלא פטר בהם אלא גניבה כו'. בפ"ב משכירות כתב וז"ל אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל פושע מזיק הוא וכו' וכבר הקשו שהוא סותר למ"ש רפ"ה מטוען לענין שטר שאפילו פשע בו ואבד הרי זה פטור וכבר התחבט בזה ה"ר ירוחם סוף נתיב י"ד ואמר שלא יכול להבין דברי ולפע"ד נראה לדקדק בלשונו שבהלכות שכירות כתב אבל אם פשע בה חייב לשלם היינו לומר שע"י שפשע בה אינה בעולם כגון מלוגא דשטרי דפשע ביה ואשדיה לנהרא וכיוצא בזה שע"י פשיעתו נפסד לגמרי ואיננו בעולם התם ודאי הוה ליה מזיק אע"ג דלא הזיקו בידים אלא ע"י פשיעתו נפסד לגמרי שכל פושע כזה מזיק הוא אבל בפ"ה מטוען כתב שאפילו פשע בו ואבד פטור הלשון משמע שאין שם אלא אבדה ואפשר שימצאנו וא"כ אין כאן מזיק מיהו מדכתב רבי' כאן בשם הרמב"ם דאם פשע בהם ונאבדו חייב לשלם וכו' נראה דלא ס"ל לחלק בכך מיהו ישוב נכון ומתקבל הוא דלא סתרי דברי הרמב"ם ז"ל: ומ"ש אבל נשבעין עליהן מדרבנן. ע"ל בסימן צ"ה ס"ח אם גם בהקד כשבעים עליהן מדרבנן אם לאו גם בדין שבועה שאינו ברשותו דאיכא פלוגתא ביש הפוסקים בכל זה ועי' במ"ש לשם ס"ז:

והמוסר לחבירו וכו' ואפילו ענבים. התבאר דין זה על נכון בסימן צ"ה בס"ד ע"ש:

הופקדו אתו מעות של עניים וכו'. בסוף פרק החובל תניא לשמור ולא לחלק לעניים פירוש דוקא בנותן פקדון לשמור אותו להשיבו ליד המפקיד התם הוא דחייב עליהם אבל לא במוסר לו מעות לחלק אותם לעניים דכיון דאמר לו חלקהו תו לאו דמפקיד נינהו ועניים נמי לא מצו תבעיה דמצי אמר לכל חד וחד לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני והוה ליה ממון שאין להם תובעים אבל אם יש לכ"א מעניי העיר קצבתו ידועה א"כ הו"ל ממון יש לו תובעים דכל אחד בא לתבעו לתת לו קצבתו והרב המגיד דקדק בדברי הרמב"ם פ"ה משאלה דתרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כ"א ידוע עכ"ל ואיני מבין מה צורך שיהיו אנשים ידועים כיון שהקצבה היא ידוע לכל עני ועני הפושט יד יתנו כך וכך לכל שבת ושבת הרי ממון שיש לו תובעים הוא דכל עני תובע הקצבה המגיע לו. והא ל"ק אפילו קצבתן ידוע ליפטר מדכתיב רעהו ולא של הקדש די"ל דשל עניים בכלל רעהו הוא וכ"כ המרדכי פרק המפקיד:

ומעות של יתומים וכו'. ה"א בפרק א"מ מיהו משמע דוקא מעות של יתומים דלא טרח בהו אבל דמי מטלטלין וקרקעות שטרח בהו ועשאן דמים משמע דמותר להשתמש בהם דומיא דדמי אבדה ודמי פקדון ועיין במ"ש רבינו לעיל בסימן רס"ז סעיף כ"ז:

וכתב הרמב"ם הפקיד הקדש ופו'. בפ"ה משכירות וכתב ה"ה דה"א במכילתא מדכתיב כי יתן איש אל רעהו בשעת נתינה רעהו וכתיב ישלם שנים לרעהו בשעת תשלומים בעינן רעהו ורעהו אתא למעט הקדש ועכו"ם דלאו רעהו נינהו:

אין השומר חייב וכו'. ס"פ החובל תני' לשמור ולא לאבד וכו':

דרכי משה

(א) ודלא כהר"ן פרק שבועת הדיינין:

(ב) וכתב המרדכי פרק שבועת הדיינים דף של"ו ע"א השואל בית ונשרף פטור דהוי קרקע וכן בהקדשות כו' כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ט סימן ב' אע"ג דדברים אלו פטורים אפילו מפשיעה אפ"ה בשומר שמסר לשומר חייב דהוי כאילו השליכו לנהר וזהו דלא כתשובת מהרי"ק שורש ו' שפוטר בהקדשות שומר שמסר לשומר וע"ש במישרים נ"ל ח"ב:

(ג) ובמרדכי פ' החובל ע"ג אבל אם הגבאי אמר לשומר שמור לי לצרכי ארנקי של צדקה ואם תפשע תתחייב לי חייב והוא משלם לגבאי והגבאי לעניים עכ"ל. ובמרדכי פ"ק דב"ב דף רמ"ו ע"ג תשובה בזה. כתב מהרי"ק שורש ו' שומר הקדש כשומר שכר דמי:

מתוך: טור חושן משפט שב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אחד האיש ואחד האשה בדין השומרין בין שהיה הדבר השמור של האשה בין שהיה ביד האשה:

וכתב הרמב"ם קטן שהפקיד או השאיל לגדול נשבעין על טענתו ואני כתבתי למעלה בסימן צ"ו סברת א"א הרא"ש ז"ל שאין נשבעין על טענתו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אחד האיש ואחד האשה בדין השומרים וכו' כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שכירות וכתב ה"ה זה פשוט בהררה מקומות ואמרו פ"ק דב"ק (טו.) השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכמה מעשים בתלמוד בדיני שומרים בנשים עיין בכתבי מהר"ר איסרלן סימן רי"ג:

וכתב הרמב"ם קטן שהפקיד או השאיל לגדול נשבעין על טענתו בפרק ב' מהלכות שכירות ובפ"ה מהלכות טוען וכתב ה"ה זה דעת הרב ן' מיגא"ש ז"ל בפירושיו פרק שבועת הדיינים דכי תנן אין נשבעין על טענת קטן דוקא שבועות שהן באות מחמת טענה אבל שבועה שהיא באה על שמא כיון ששמר לקטן נתחייב לו שבועת השומרים אבל הרמב"ן והרשב"א והרבה מהמפרשים חלוקים עליו ואמרו שד"ת אין נשבעין לקטן והביאו לזה ראיות ומ"מ יש שהורו שנשבע הוא שבועת היסת על ידי קטן שלא כדברי הראב"ד בהשגות שכתב שאפי' היסת אינו נשבע עכ"ל בפ"ב מהלכות שכירות ובפ"ה מהלכות טוען וז"ל בהשגות כתב הר"א דקטן הבא בטענת אביו מחמת שמירה שנמסר החפץ ליד השומר בחיי אביו הרי שומר זה נשבע על זה ואין זה עיקר אלא בכל גווני אין שבועת התורה על ידי קטן אבל שבועה של דבריהם יש וכן עיקר עכ"ל: ומה שאמר ואני כתבתי למעלה בסימן צ"ו סברת א"א הרא"ש ז"ל שאין נשבעין על טענתו נתבאר שם : דין המקבל עקרונות מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים בטור א"ה סימן פ"ו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אחד האיש ואחד האשה בדין השומרים וכו'. אף על גב דממעטינן מאיש אל רעהו ולא להקדש ולא אחרים פי' עכו"ם אפ"ה לא אימעוט אשה ולפיכך בין איש לאשה ובין אשה לאיש הוי בכלל איש אל רעהו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב משכירות:

ומ"ש וכתב הרמב"ם קטן שהפקיד וכו'. ג"ז שם ולעיל בסי' צ"ו נתבאר מחלוקת זו:

דרכי משה

(א) כתב ב"י סימן ט"ו מתשובת הרשב"א השוכר את הקטן ומעבב שכירותו מוציאין מידו בב"ד אע"ג דאינו בדין השומרים מ"מ מה שהוא שלו בין שהיה שלו בין שהרויח בשל אחרים בשכירותו הרי הוא שלו גמור עכ"ל: