טור חושן משפט/הלכות אבידה ומציאה

מתוך: טור חושן משפט רנט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רנט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות אבידה ומציאה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הרואה את האבידה חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם: ואם נוטלה ע"מ לגזלה ועדיין לא נתייאשו ממנה הבעלים עובר משום השב תשיבם ומשום לא תגזול ומשום לא תוכל להתעלם ואפי' אם יחזירנה אח"כ כבר עבר משום לא תוכל להתעלם:

נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם המתין עד אחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם: בד"א שהוא במקום שחייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכחת שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת ויהיה בה שוה פרוטה וסימן בגופה או במקומה ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר אחד מאלו אינו חייב בהשבתה:

כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויין שם חייב להחזיר שלא נתייאשו בעליהן שיחשוב אולי ימצאנו ישראל ויחזיר לו אפילו אם העיר מחצה כותים ומחצה ישראל או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר: אבל אם רוב העיר כותים או אפילו רוב העיר ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם כותים לא היה חייב אפי' אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים וכגון שהוא שמדברים שיש לתלות שנודע מיד בנפילתו כאשר כאשר יתבאר לקמן: לפיכך המוצא חבית של יין בעיר שרובה עכו"ם תולין אותה בשל עכו"ם והיין אסור בהנאה והקנקן מותר ולא בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאש ממנה ומותר בשתייה למוצאו אם היא רשומה דליכא למיחש למגע עכו"ם:

מצא חבית צפה בנהר בעיר שרובה עכו"ם אסורה ובעיר שרובה ישראל מותר אפילו מצא קרוב לבית העכו"ם:

ונודות של יין הנמצאים במקום שרוב מוכרי יין ישראל גדולים מותרים קטנים אסורים ואם יש קטנים וגדולים ביחד הכל מותר: ואע"פ שמן הדין אינו חייב להחזיר במקום שרוב כותים מצויין שם מ"מ טוב וישר הוא לעשות לפנים משורת הדין להחזיר למי שנותן בו סימן אע"פ שרוב כותים מצויין שם:

מקום שרובן כותים ורוב טבחים ישראל בשר הנמצא שם שחוט מותר והוא של מוצאו דכיון דרובן עכו"ם נתייאשו הבעלים: אבל עוף שחטף בשר והשליכו למקום אחר אפילו אם רובן ישראל הוא של מוצאו שודאי נתייאשו בעליו:

המציל מן הארי ומן הדוב וזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו שהבעל עומד שם וצווח הרי הוא כצווח על ביתו שנפל בד"א שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו אבל אם יש בנהר מכשולות אם נפל בו דבר שיש בו סימן סתמא לא הוי יאוש:

נפלו בו קורותיו ועציו שהוא דבר שאין בו סימן שיחזירם על ידו אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוי הוכח שהן שלהם ומחזירה להם והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים שם הבעלים ורואים ששטף היו יכולין להציל מיד נמצא שודאי לא נתייאשו או אפילו אם אינן שם כששטף ובא אחר והצילו לא זכה אפילו נתייאשו אח"כ כיון שלא היה ראוי להתייאש ואם הוא בענין שלא היו הבעלים יכולין להציל מיד ממקום ששטף אלא עד שילך למרחוק ושם לא יועיל מה שיכול להציל כי בטרם הגיעו שמה שמא תבוא הקורה שמה ולא ידעו אנשי המקום ההוא שהיא שלו שהוא שלו שיחזירו לו בשביל רדיפתו אחריו וראוי שיתייאשו או אם עמדו שם כששטף ונתייאשו שלא רדפו אחריו הוי יאוש ואם סתמא הוא שלא ידענו אם נתייאשו או לא לא הוי יאוש:

ונהר שעושין בו שכר אגמי נפש לצוד בו דגים ופועלים ישראל רגילין לעשותו ולתקנו כשיתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז דתלינן בישראל ולא נתייאשו הבעלים כיון שפועלים ישראל רגילין לתקנו וכן כל כיוצא בזה אע"פ שרוב הדרים במקום כותים אם יש צד לתלות בישראל תלינן:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוצא את האבידה חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה שנאמר השב תשיבם ואם נטלה על מנת לגזלה ועדיין לא נתייאשו ממנה הבעלים עובר משום השב תשיבם ומשום לא תגזול וכו' עד אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בפרק אלו מציאות (כו:) אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה עובר בכולן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואף ע"ג דהחזירה לפני יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגזלה עובר משום השב תשיבם המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד. ופי' רש"י לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי לא תוכל להתעלם אינו אזהרה אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל הילכך הנוטל ע"מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה: המתין לה. בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזיר עבר בלא תוכל להתעלם שהרי העלים עיניו עכ"ל. ואהא דאמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד כתבו התוספות וא"ת והלא לאו דלא תגזול מיקרי ניתק לעשה פרק שילוח הקן אם כן כיון דלענין גזילה לא מיקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן ויש לומר דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש:

בד"א שהוא במקום שחייב להשיב משם ובמקום שראוי להסתפק בה באבידה ושתהא בענין שמוכחת שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת ויהיה בה שוה פרוטה וסימן בגופה או במקומה ושהיה מטפל בה אם היתה שלו ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו אבל אם חסר אחד מאלו אינו חייב בהשבתה כל זה מתבאר והולך בסימן זה ובסימנים שאחריו:

ומ"ש כיצד המוצא מציאה במקום שישראל מצויים שם חייב להחזיר וכו' ואפילו אם העיר מחצה כותים ומחצה ישראל או אפי' רובה כותים והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל חייב להחזיר אבל אם רוב העיר כותים או אפי' רוב העיר ישראל ומצאה במקום שהעוברים שם כותים אינו חייב וכו' שם (כד.) תניא וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב וכו' והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם איבעיא להו כי קאמר רשב"א ברוב כותים אבל ברוב ישראל לא אמר או דילמא ברוב ישראל נמי תא שמע דאמר רב אשי מצא חבית בעיר שרובה כותים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימנין מותרת בשתייה למוצאה מאן אזיל בתר רובא רשב"א וש"מ ברוב כותים אמר ברוב ישראל לא אמר לעולם אימא לך ברוב ישראל נמי אמר ורב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכתב רב אלפס כיון דרב אסי סבר כוותיה ברוב כותים ולא ברוב ישראל קיי"ל הכי הילכתא וכ"כ הרא"ש וכן פי' הרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזילה ודלא כהראב"ד כפסק כרשכ"א אפילו ברוב ישראל:ומ"ש רבינו ואפילו העיר מחצה כותים ומחצה ישראל משנה בפ"ב דמכשירין ואיתא בפ' אלו מציאות:ומ"ש או אפילו רובה כותים והוא מצאה במקום שהעוברים שם ישראל חייב להחזיר כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וכן משמע בגמרא בפרק אלו מציאות בעובדא דההוא דאשכח ד' זוזי בסדינא ושדו בנהר בירן:

ומ"ש אבל אם רוב העיר כותים כבר נתבאר. ומ"ש או אפילו רוב העיר ישראל ומצאה במקום שרוב העוברים שם כותים אינו חייב כן משמע בפרק הנזכר (שם) דתניא המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ומוקי לה בגמרא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דיתבי בהו כותים וע"כ בעיר שרובה ישראל מיירי דאל"כ אמאי נקט כנסיות ומדרשות דיתבי בהו כותים הא כל העיר דינא הכי וכן משמע נמי מדקא אמר התם דמצא בשוקא דבי דייסא או בשוקא דגלדאי הרי אלו שלו דוקא מצא באותם שווקים הוי שלו משום דרוב עכו"ם מצויים בהם אבל מצא בכל שאר העיר חייב להכריז משום דרובה ישראל:ומ"ש אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים שם רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה הרי אלו שלו והלא עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים:ומ"ש וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו כאשר יתבאר לקמן סימן רס"ב:

ומ"ש לפיכך המוצא חבית של יין בעיר שרובה עכו"ם תולין אותה בשל עכו"ם והיין אסור בהנאה והקנקן מותר אמימרא דרב אשי שכתבתי בסמוך קאמר בגמרא וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה:ומ"ש ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאש ומותרת בשתייה למוצאה במימרא דרב אסי שכתבתי בסמוך:ומ"ש אם היא רשומה נראה שטעמו משום דאם אינה רשומה איכא למיחש שמא נגע בה שום עכו"ם:

מצא חבית צפה בנהר בעיר שרובה עכו"ם אסורה ובעיר שרובה ישראל מותרת אפילו מצא קרוב לבית העכו"ם. (ב"ה) ועיין בדברי ה"ה פי"א מאבידה: בפרק לא יחפור (דף כד.) איתמר חבית שצפה על פני הנהר אמר רב נמצא כנגד עיר שרובה עכו"ם אסור כנגד עיר שרובה ישראל מותר ושמואל אמר אפילו בעיר שרובה ישראל אסור אימור מהאי דקרא אתאי וכתב הרא"ש והלכתא כרב באיסורי ואם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר אפילו נמצאת קרוב לבית עכו"ם דאזלינן בתר רוב העיר:

ומ"ש ונודות של יין הנמצאים במקום שרוב מוכרי היין ישראל גדולים מותרים קטנים אסורים ואם יש קטנים וגדולים ביחד הכל מותר גם זה בפ' לא יחפור (שם) וכבר נתבארו דינים אלו בטור יורה דעה סימן קכ"ט כי שם ביתם ולא ניתנו ליכתב כאן אלא שהביאם רבינו אגב גררא:

ואע"פ שמן הדין אינו חייב להחזיר במקום שרוב כותים מצויין שם מ"מ טוב וישר הוא לעשות לפנים משורת הדין להחזיר למי שנותן בו סימן אע"פ שרוב כותים מצויין שם בפ' אלו מציאות (כד:) רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו א"ל חייב להחזיר תרתי א"ל לפנים משורת הדין:

(יב) מקום שרובן עכו"ם ורוב טבחים ישראל בתר הנמצא שם שחוט מותר וכו' אבל עוף שחטף בשר והשליכו למקום אחר מותר אפי' אם רובן ישראל הוא של מוצאו שודאי נתייאשו בעליו (שם) ההוא דיו דשקל בשרא ושדייה בצנייתא דבי בר מריון אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל שקול לנפשך והא רובא ישראל נינהו ש"מ הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל שאני דיו דכזוטו של ים דמי רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריה לציפורי והתירוהו לו א"ר אמי התירוהו לו משום מציאה כרשב"א משום שחיטה כר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי מדהתירוהו לו משום שחיטה רובה ישראל נינהו ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל אמר רבא רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל:

(יד) המציל מן הארי ומן הדוב ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו שהבעל עומד וצווח וכו' (שם) וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויים הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכתב הרא"ש האי מתייאשים אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל: ומ"ש בד"א שאין מכשולות בנהר להעמיד דבר הצף בו אבל אם יש בנהר מכשולות אם נפל בו דבר שיש בו סימן סתמא לא הוי יאוש נפלו בו קורותיו ועציו שהוא דבר שאין בו סימן שיחזירם על ידו אם בעלים מרדפים אחריה' אז הוכחה שאין שלהן ומחזירין להם וכו' (שם כב.) אהא דאמר רבא יאוש שלא מדעת הוי יאוש ת"ש שטף הנהר קוריו עציו ואבניו ונתנן בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתייאשו הבעלים טעמא דנתייאשו הבעלים הא סתמא לא הב"ע בשיכול להציל א"ה אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר אי ביכולים להציל מאי איריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי הב"ע ביכולין להציל ע"י הדחק מרדפין לא אייאוש אין מרדפין אייאוש ופי' רש"י בשיכול להציל ודכוותה במציאה אחרת דבר שיש בו סימן שיכול ליתן סימן וליטול מודינא בה דחייב להחזירו כתבו התוס' שטף נהר קוריו עציו ואבניו ה"ג אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דצ"ל דמיירי ביכול להציל בקל אם רודף בשעת שטיפה דאי לאו הכי הוי כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם על זה לא היה אומר הא סתם לא אלא איירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפי' אין בהן סימן ולפי שיעכבם עקולי ופשורי ויקחם שם ואפי' יקדמו אחרים ויקחו יחזירו לו לפי שניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד וס"ד דמיירי דאם לא רדף מיד בשעת שטיפה שלא יכול עוד כלל להציל כדמוכח בסיפא לפי שיקחום אחרים כשיעכבם עקולי ופשורי ולא יחזירו לפי שאין בהם סי' וה"פ אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו ואפי' אומרים שאינם מתייאשים אין בכך כלום דודאי הם מתייאשים בלבם הא סתמא שלא היו בעלים בשעת שטיפה ולא נתייאשו עד שידעו הבעלים ששטפה נהר ואז כבר אינו יכול להציל לפי שאין בו סי' לא דכשמצאו באיסורא אתאלידיה שהבעלים לא ידעו עדיין אלמא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ומשני ביכולים להציל אפי' אחר שטיפה כגון שיש באבידה סימן שהבעלים אינם מתייאשי' כשידעו ופריך א"ה אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים וכו' מאי איריא מרדפים אפילו היו בעלים שם בשעת שטיפה ולא רדפו נמי יחזיר ומשני ביכול להציל אחר שטיפה על ידי הדחק דאף על פי שיש בו סימן בטורח יכול להציל לפי שיתרחקו הרבה שהנהר מוליכן ברחוק ולכך אם הוא בשעת שטיפה ואינו מרדף ודאי מתייאש כיון שעתה יכול להציל בלא דוחק ואינו מציל אבל אין הבעלים בשעת שטיפה יחזיר דכשידעו הבעלים לא יתייאשו ויצילו ע"י הדחק עכ"ל:ומ"ש רבינו ואם הוא סתמא שלא ידענו אם נתייאש אם לא לא הוי יאוש (שם) איתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואף על גב דמייאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה דלכי ידע דנפל לא מייאש מימר אמר סימנא אית לי בגווה יהיבנא סימנא ושקילנ' ליה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהרא אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפיל מיניה מייאש מימר אמר סימנא לית לי בגווה מהשתא הוא דמייאש ופרש"י יאוש שלא מדעת. דבר שסתמו יאוש לכשיודע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהם ואיפסיקא בגמרא הלכתא כאביי שזו אחת משמועות יע"ל קג"ם:

ומ"ש ונהר שעושין בו שכר אגמי נפש לצוד בו דגים ופועלים ישראל רגילים לעשותו ולתקנו כשיתקלקל המוצא בו מציאה חייב להכריז וכו' שם (כד:) ההוא גברא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל אכריז והא זוטו של ים הוא שאני נהר בירן כיון דמתקיל לא מייאש והא רובא עכו"ם נינהו שאני נהר בירן דישראל סכרו ליה וישראל כרי כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפול כיון דישראל כרו ליה לא מייאש:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הרואה את האבידה חייב ליטפל בה וכו'. נראה דלפי שאפילו רואה את האבידה בשדה חייב ליטפל ולהביאה לעיר כדלקמן בסימן רס"ג וגם אפילו רואה מרחוק חייב ליטפל אחריה ובגמרא ס"פ ב' (דף ל"ג) נתנו שיעור רו"ס אמה ראייה שיש בה פגיעה ויליף לה מכי תפגע דכתיב לגבי אבדה ומכי תראה דלגבי פריקה אלמא דחד דינא אית להו ותדע דהא לשם (דף ל"ב) עבד צריכותא לקראי דאבדה ופריקה וטעינה. לפיכך כתב רבינו סתם הרואה את האבדה חייב ליטפל בה וכו' ונסמך על מ"ש שיעור רו"ס אמה וב' שלישי אמה לגבי פריקה לקמן בסימן רע"ב סעי' ו' וצ"ע למה לא כתבה רבינו גבי השבת אבדה גם הרמב"ם לא כתבה אלא גבי פריקה בפי"ג מה' רוצח:

ואם נטלה ע"מ לגוזלה וכו' בפ' אלו מציאות אמר רבא רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש וכו' ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהב ליה ואיסורא דעבד עבד ופי' התוס' והרא"ש דודאי בחזרה תיקן הלאו דלא תגזול דניתק לעשה כדכתיב והשיב את הגזילה וגם עשה דהשב תשיבם תיקן בחזרה אלא דעל הלאו דלא תוכל להתעלם שעבר קאמר דלא תיקן דכיון שלא החזיר קודם יאוש מתנה הוא דיהב ליה וז"ש רבינו ואפי' אם יחזירנה אחר היאוש כבר עבר משום לא תוכל להתעלם דלאו זה לא תיקן בחזרה:

כיצד המוצא מציאה וכו' שם בברייתא וסוגי' דגמ' וכדפסק האלפסי והרא"ש והרמב"ם דלא כהראב"ד ועיין בב"י כל הסוגיא:

מצא חבית צפה בנהר כו' מימרא דרב ושמואל בפרק לא יחפור (כ"ד) והלכה כרב באיסורי דכנגד עיר שרובה ישראל מותר ולא חיישינן לרוב עכו"ם היושבים על הנהר למעלה ויכולה החבית לבא משם לכאן דעקולי ופישורי הוו טבעי לה: ומ"ש אפילו מצא קרוב לבית העכו"ם כ"כ התוספות לשם (בדף כ"ג) בד"ה רוב וקרוב הלך אחר הרוב:

ונודות של יין הנמצאים במקום וכו'. שם הנהו זיקי דחמרא דאשתכחן בי קופאי וכו' ופירשו התוס' ע"ש הערוך בי קופאי מקום וכו' ולא כפי' רש"י טמונים בין גפנים שבכרם דאם כן לא היו נמצאים דרך נפילה וכך הם דברי רבינו שכתב הנמצאים במקום שרוב מוכרי יין ישראל כלומר שנמצאים דרך נפילה:

המציל מן הארי וכו' עד אז לא הוי יאוש דברי רבינו צ"ע וכבר נבוכו בם רבים ולי נראה להגיה מלת או בסוף דבריו וכצ"ל או אם עמדו שם כששטף וכו' ודבריו בזה הם בנויים ע"פ גירסת התוס' ופירושם בד"ה שטף נהר (דף כ"ב) וזה דמתחלה כתב רבינו אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוכחה שהן שלהם ומחזיר להם והוא שיהיה בענין שאם היו עומדין שם וכולי דהיינו סיפא דברייתא דתני אם היו בעלים מרדפים אחריהם חייבין להחזיר דפירושה אליבא דאביי דהלכה כמותו כלומר שהיה יכול להציל בקל בשעת שטיפה אף ע"פ שאין בו סימן לפי שיעכבם המכשולות שבנהר ויקחום מיד אילו היו הבעלים עומדים שם במקום ששטף ונמצא שודאי לא נתייאשו הבעלים ואע"פ שלא היו זריזים כ"כ להציל מיד שהרי אחרים הקדימום ולקחום מ"מ כיון שהיו הבעלים מרדפים אחריהם מיד ניכר שהוא בעליו ומחזירין להם אחר כך כתב או אפילו אם אינן שם כששטף וכו' פירוש השתא דמיירי בענין שהיה יכול להציל מיד ודאי אפילו לא היו שם הבעלים כלל ולא ידעי ששטף עד לאחר שכבר בא אחר והצילו לא זכה בו האחר אפילו נתייאשו בעליו אח"כ כיון שלא היה ראוי להתייאש אין בזה דין המציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר דה"ה שלו מפני שהיא ראוי להתייאש דאבוד ממנו ומכל אדם משא"כ כאן דאינו ראוי להתייאש והו"ל יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש ודין זה שמעינן ליה מדיוקא דרישא דברייתא דתני שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנן בתוך שדה חבירו אם נתייאשו הבעלים ה"ה שלו ודייקינן דוקא שהיו שם הבעלים בשעת שטיפה ונתייאשו שלא רדפו אחריו הוי יאוש אבל אם לא היו שם הבעלים ולא ידעו עדיין ששטפו נהר לא הוי יאוש וכאביי והנה אחר שכתב רבינו ב' חלוקות דלא הוי יאוש וחייב להחזיר חזר וכתב ב' חלוקות דהוי יאוש והרי הוא של מוצאו וזהו שכתב ואם הוא בענין שלא היו הבעלים יכולים להציל מיד וכו' דהשתא בין שהיו שם הבעלים בשעה ששטף בין לא היו שם ראוי להתייאש הוא דאע"פ דכשילך למרחוק דאית ביה עקולים ומכשולים האחרים יכולין להציל מ"מ לא יחזירם לבעליו לפי שאין בהם סימן ואין כאן הוכחה שהן שלהם ודין זה שמעינן ליה מדיוקא דסיפא מדקתני אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייבים להחזיר טעמא דהיה יכול להציל מיד במקום ששטף לפי שיעכבם עקולים ומכשולים אלא שאחרים הקדימום ולקחום התם הוא דחייב להחזיר דניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד אבל אם אין שם עקולים ומכשולים אלא למרחוק דליכא הוכחה במה שמרדף למרחוק שהן שלהם אינו חייב להחזיר אח"כ כתב או אם עמדו שם כששטף ונתייאשו וכו' פי' או אפילו היה בענין שהיו יכולים להציל מיד במקום ששטף אלא שעמדו שם ונתייאשו דהיינו שלא רדפו אחריו דכיון שלא רדפו אחריו בודאי נתייאשו והיינו הא דתני ברישא אם נתייאשו הבעלים ה"ה שלו דכתבו התוס' דה"פ דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו דאפילו אומרים שאינן מתייאשין אין בכך כלום דודאי הן מתייאשין בלבן ואחר זה חזר וכתב חלוקה אחת דלא הוי יאוש וצריך להחזיר ואמר אם סתמא הוא וכו' פי' דכשהוא בענין שהיה יכול להציל מיד במקום ששטף אלא שאנחנו לא ידענו אם היו שם בעלים ולא רדפו אחריו דהשתא ודאי נתייאשו או שמא לא היו שם כששטף דהשתא לא הוי יאוש כיון שלא היה ראוי להתייאש השתא מספק לא הוי יאוש ודין זה ג"כ נשמע מדיוקא דרישא מדקתני אם נתייאשו ה"ה שלו שמעינן דדוקא היכא דודאי נתייאשו דידענו שהיו שם ולא רדפו אחריו הרי הוא שלו הא סתמא דלא ידענו לא הוי יאוש וב"י כתב דמ"ש רבינו ואם סתמא הוא שלא ידענו וכו' היינו מאי דאיפסיקא הלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש עיין עליו ושרי ליה מאריה שהלא רש"י פירש להדיא דיאוש שלא מדעת הוא שהבעלים לא ידעו שנפל מהם כשמצאו זה ורבינו מדבר בכאן שהבעלים יודעים אלא דאנן לא ידעינן דאין כאן מי שיכול להעיד בדבר זה אלא כדפרישית:

דרכי משה

(א) וכתבו הגהות מרדכי דב"מ דף קמ"ז ע"א דמספרים לא מייאש אפי' במקום שרובן עכו"ם וצריך להחזיר:

(ב) ומשמע דלא כייפינן לזה וכ"פ האשר"י ריש אלו מציאות דלא כמרדכי שכתב שם בשם ראב"ן וראבי"ה דכייפינן לעשות לפנים משורת הדין וכתב הא דלא כייפינן להחזיר להציל מזוטו של ים משום לעשות הטוב והישר מיירי דוקא בעל המציל ובעל אבידה הוא עשיר עכ"ל וא"כ אפי' למ"ד דלא כייפינן על זו מ"מ למידין דבמציל מזוטו של ים אית ביה משום עשיית הטוב והישר:

(ג) וכתב נ"י ריש אלו מציאות וז"ל ואפי' בא ליד המוצא לפני יאוש ואפי' אמר לא מייאשנא לאו כ"כ ואפי' בעלים מרדפים אחריהם דבטילה דעתו אצל כל אדם שהרי אבודה ממנו ומכל אדם כ"כ הרשב"א והרנב"ר ז"ל עכ"ל כ' המרדכי ריש אלו מציאות על ספינה שטבעה בים ובא עכו"ם והצילו מה שהיה בתוכה והמושלים צוו להחזיר הכל לבעליהן גם הקהילות נתנו חרם להחזיר הכל ואחד קנה מן העכו"ם שהצילו ואומר שא"צ להחזיר דהו"ל אבידה ששטפה נהר ופסק ר"ג מ"ה דצריכין להחזיר חדא דדינא דמלכותא דינא ועוד דהפקר ב"ד הפקר והם צוו להחזיר ולכן הקונים מן העכו"ם שהצילו כקונים מן הגנב ויש בו משום תקנת השוק וע"ש:

(ד) ובמרדכי דיש אלו מציאות ואפי' יכולים הבעלים עדיין להציל ע"י הדחק כיון שלא חששו לרדוף בעוד שהיו יכולין להציל בקל מסתמא נתייאשו עכ"ל וע"ש וכ"כ התוספות שם כתב הר"ן ריש שילוח הקן אווזים ותרנגולים שברחו מבעליהן הוי הפקר והמחזיק בהן זכה בהן ודוקא שא"א לבעליהן להחזירן: כתב מהרי"ק שורש ד' בחוב מהני יאוש ודוקא בדבר שסתמו יאוש כגון שר שחייב ליהודים ודרכו שלא לפרוע ואח"כ ניכה במס אין האחרונים צריכין לשלם לראשונים אבל אי סתמא אינו יאוש אלא הבעלים אומרים ווי לחסרון כיס לא הוי יאוש וכל האשראי הוי ספק אי משתלם אי לא מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש עכ"ל:

מתוך: טור חושן משפט רס (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רס (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המוצא בגל או בכותל ישן שאין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות העולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי הוא שלו והוא שהעלה חלודה שניכר שארך לו הימים שם ואפילו שהיה הכותל של זה שנים רבות ואפשר שהעלה חלודה מאותו זמן אפילו הכי הוא של מוצאו וכתב הרמב"ם ז"ל והוא שימצאנו מטה מטה כדרך המטמוניות הישנות אבל אם מראים הדברים שהוא מטמון חדש אפילו אם נסתפק לו בדבר לא גע בו שמא הונח שם ע"כ וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה דר בו בנאוהו ולא יצא מרשותם מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו אפי' יש בו סימן והוא שהעלה חלודה שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים מחציו ולפנים של בעל הבית אפילו אם העלה חלודה ואם הוא ממלא כל הכותל חולקין ואפילו אם הכותל משופע ולא אמרינן ממקום הגבוה הוא נתגלגל למקום השפל בד"א במוכין או בנסכא שאין להוכיח מאיזה מקום בא שם אבל סכין או כיס הוא מוכיח על עצמו מאיזה מקום בא שם שאם בית ידן הסכין ורצונות הכיס לבד ודאי מחוץ בא שם והוא של מוצאו ואפי' מחציו ולפנים ואם הם לצד פנים הם של בעל הבית אפילו מחציו ולחוץ כתב הרמב"ם ז"ל הא דמחציו ולפנים של בעל הבית דוקא שהוא טוען שהוא שלו או שהוא יורש שאנן טוענין לו שמא של אביו הוא אבל אם הוא מודה שהיא מציאה הרי היא של מוצאו:

המשכיר ביתו לאחרים מציאה הנמצאת בו היא של הדר בו באחרונה אפי' אין נותן בה סימן ואם האחרון עכו"ם הרי היא של מוצאה וכן אם היו דרים בו שני עכו"ם וישראל ביחד שאנו תולין אותה ברוב:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר וקנה ראובן מציאה בתוך הבית של מי היא של שמעון או של ראובן. נראה לי כיון דמעלה לו שכר ששכירות ליומיה ממכר הוא והוי כמו חצר השותפין ואם היה צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסין לבית היו זוכין בהן שניהם כי חצרם היה קונה להם והוי כשנים שהגביהו המציאה אבל אם קנה אחד מהם בו מציאה מגנב אין זה דבר הפקר דשייך ביה חצירו קנה להן ואין החצר זוכה בה לפיכך היא של הקונה אותה מיד הגנב:

המוצא בחנות בין התיבה לחנוני הרי הוא של החנוני ובשאר כל החנות הרי הוא של מוצאו ופי' רש"י דוקא [דבר] שאין בו סימן ור"י פירש אפי' יש בו סימן וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

המוצא מעות בין כסא לשולחני הרי הם של שולחני והנמצא אפילו על השולחן הוא של מוצאו ואין צ"ל לפני השולחן לצד חוץ ורמב"ם ז"ל כתב דבחנות גם כן הנמצא על התיבה הוא של מוצאו ואינו נראה כך מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהן על השולחן משא"כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה:

המוצא קציעות בדרך הרי הן שלו אפילו אם מצאן אצל שדה שיש בו קציעות שהדבר מראה שהן ממנו: וכן המוצא תאנים אפילו תחת התאנה הנוטה על אם הדרך ובודאי שממנו נפלו אפי' הכי מותרים שהבעלים מתייאשים מהן לפי שמיד בנפילתם נמאסין אבל כהאי גוונא בזיתים ובחרובים אסורים וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים שהבעלים מתייאשין מהן ואם יש הוכחה שלא נתייאשו כגון שהקיפו מקום האילן גדר או שתקנו המקום שנפלו שם [עד שילקטו אותן] הרי אלו אסורות שהרי גילו דעתן שלא נתייאשו מהן:

המוצא במקום הגורן שדשו התבואות קב חיטין מפוזר בארבע אמות על ארבע אמות או יותר הרי הם שלו מפני שטורח על הבעלים באספם ומתייאשים מהן אבל אם הקב מפוזר בפחות מארבע אמות או יותר על קב בארבע אמות לא יגע בהן עד שיבואו בעליהם ויטלום וחצי קב חטים מפוזר בב' אמות או קביים בה' אמות או קב שומשמין או קב תמרים או רמונים בד' אמות מיבעיא אי שרי ליטלן או לא ולא איפשיטא ואסירי:

המוצא גוזלות בדרך אם אין שובך קרוב להן בתוך חמשים אמות הרי הן שלו ואם מצאן תוך חמשים אמות לשובך הרי הן של בעל השובך ואם מצאן בשביל של כרמים אפילו הן חוץ מחמשים לשובך הן של בעל השובך ואם נמצא בין שני שובבין לכל אחד מהם תוך חמשים או אפילו חוץ לחמשים מכל אחד ואחד ומצאן בשביל של כרמים נותנין למי שהן קרובים לו יותר מחצה על מחצה יחלוקו בד"א בשיוני השובבין שוים במניינם אבל אם יוני אחד רבים הולכין אחר הרוב אפילו הוא רחוק וכל זה לא מיירי אלא כשהן מדדים פירוש שאין יכולים לפרוח אבל אם יכולים לפרוח בכל ענין הן של מוצאן:

המוצא דבר במקום המשתמר כגון קורדום או טלית בצד גדר בין אם ידוע שבעליו הניחום שם או שהוא ספק אם הניחום שם אם לאו ה"ז לא יגע בו אפילו אם יש בו סימן ואצ"ל אם אין בו סימן שאין זה אבידה שמתחייב בהשבתה כיון שהניחום שם מדעת ואם נטלן להוליכם לביתו (ולא הוליכם) יחזירם למקומם דכיון שאינה אבידה לא מתחייב בשמירה בהגבהתן ואם נטלן והוליכם לביתו לא יחזירם למקומם דשמא בעוד שהוליכם לביתו באו הבעלים וחפשו ולא מצאו וכיון שלא מצאו לא יבואו עוד בשבילו אלא יכריז ויתנו הבעלים סימן בגוף האבידה או במקום:

ובמקום שאינו משתמר כלל אפילו אם ודאי הונח שם אם אין בו סימן הרי הוא של מוצאו כמו כריכות קטנות ברשות הרבים שאין בהן סימן לפי שמתגלגלים ברגלי בני אדם ומתחילה הניחום בעליהם שם להקל ממשאם ושכחום שמה ונתייאשו כיון שאין בהן סימן לא בחפץ ולא במקום ואם יש בהן סימן נוטל ומכריז ובמקום שמשתמר קצת כגון שבילים שבשדות בין אם ידוע שהבעלים הניחום שם בין אם הוא ספק אם יש בו סימן בין בגופו בין במקום נוטל ומכריז כיון שאינו נשמר שם היטב ואם אין סימן בגופו אם הוא דבר שיש לתלות שהונח שם מדעת יש סימן במקום כגון אלומות גדולות שאין מתגלגלים ברגלי בני אדם ושלשה מטבעות עשויים כמגדלים נוטל ומכריז ואם גם במקום אי סימן כגון אלומות קטנות שמתגלגלין או גוזלות מדדין דאיכא למימר שמא נדדו שם לא יטול דאיכא למימר שמא הונחו שם ויבואו ויקחו שלהם ואם יטלנו יפסידנו לבעליו שהרי אין בו סימן ואם נטלו אפילו בידו ולא הזיזו ממקומו כבר נתחייב בהשבה מעליא ולא יחזירנו למקומו אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו והרמב"ם כתב אם נטלו הוא שלו ולא נהירא:

המוצא באשפה כלים מכוסים גדולם לא יגע בהן שמדעת הטמינום שם בד"א באשפה שאינה עשויה להפנות כלל אבל אם מתחילה עשויה להפנות המטמין בה דבר אבידה מדעת היא והר היא של מוצאה ואם מתחילה לא היתה עשויה להפנות ונמלכו עליה לפנותה נוטל ומכריז בד"א בכלים גדולים אבל בכלים קטנים בכל ענין שתהא האשפה שהן נמצאין בה נוטל ומכריז שאפשר שהושלכו שם על ידי כיבוד שכבדו הבית:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוצא או בכותל ישן שאין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות העולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי הוא שלו והוא שהעלה חלודה וכו' וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא דר בו עתה בנאוהו ולא יצא מרשותם מציאה הנמצאת בו מחציו ולחוץ הוא של מוצאו וכו' משנה בפרק אלו מציאות (כה: כו.) מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של ב"ה ופי' רש"י מצא בגל גל אבנים מחומה שנפלה ובגמרא הרי אלו שלו תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הם אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי ופי' רש"י דשתיך טפי העלה חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו וכתבו התוס' והרא"ש מפני שיכול לומר של אמוריים הם וחצרו אין קנה לו בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם וכ"כ הרמב"ם בפי"ו מהלכות גזילה שהטעם שלא זכתה לו חצירו לפי שממון זה אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו וכתבו הר"ן ונ"י וכיון דתלינן באמוריים שמעינן ודאי דאפי' יש בו סימן הרי אלו שלו: ומ"ש רבינו ואפי' שהיה הכותל של זה שנים רבות ואפשר שהעלה חלודה מאותו זמן אפ"ה הוא של מוצאו כ"כ הרא"ש שם בהדיא:ומ"ש בשם הרמב"ם והוא שימצאנה מטה מטה כדרך המטמוניות וכו' בפי"ז מהלכות גזילה:ומ"ש וכותל חדש שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה דר בו בנאוהו ולא יצא מרשותם וכו' היינו דתנן מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו וכו' וכתב הרא"ש בכותל חדש היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם מחציו ולחוץ שלו ואפילו בדבר שיש בו סימן כדמוכח בגמרא דומיא דסכין וכיס דכיון דשתיך טפי ודאי נתייאשו הבעלים ושכחו אנה הצניעו מדלא בעי לבקשו וליטלו זה ימים רבים מידי דהוה אכופרא דבי מעצרתא: ומ"ש מחציו ולפנים של ב"ה היינו מתניתין דבסמוך: ומ"ש אפילו אם העלה חלודה כ"כ שם הרא"ש וז"ל מחציו ולפנים של ב"ה אע"ג דשתיך דרך ב"ה להניח חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש: ומ"ש ואם הוא ממלא כל הכותל חולקין ואפילו אם הכותל משופע וכו' ברייתא וגמרא שם: ומ"ש במה דברים אמורים במוכין ונסכא שאין להוכיח מאיזה מקום בא שם אבל סכין או כיס מוכיח על עצמו מאיזה מקום בא שאם בית יד הסכין ורצועות הכיס לבר ודאי מחוץ בא שם והוא של מוצאו ואפילו מחציו ולפנים ואם הם לצד פנים הם של ב"ה אפילו מחציו ולחוץ שם מימרא דרב אשי: ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל דהא דמחציו ולפנים של ב"ה דוקא שהוא טוען שהוא שלו או שהוא יורש וכו' בפי"ו מהלכות גזילה כתב כן מסברת עצמו ודברים נכונים הם:

המשכיר ביתו לאחרים מציאה הנמצאת בו היא של הדר בו באחרונה אפי' אין נותן בה סימן ואם האחרון עכו"ם הרי היא של מוצאה וכן אם היו דרים ב' עכו"ם וישראל ביחד וכו' שם במשנה ואם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו ובגמרא ואמאי ניזיל בתר בתרא אמר ר"ל משום בר קפרא כגון שעשאו פונדק לג' ישראל ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל אלא אמר רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג' עכו"ם רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי' תימא לג' ישראל מ"ט ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי אינש אחרינא לא הוה בהדאי אלא הני אמרי קמייהו כמה זימני ולא הדרו לי והשתא להדרו ואזדא ר"נ לטעמיה דאמר ראה סלע שנפל מג' אינו חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה אייאושי מייאש כו' וכתב הרא"ש ואמאי ניזיל בתר בתרא מי שדר בבית באחרונה הרי ודאי הוא שלו ואפילו אינו נותן בהם סימן שהראשונים ודאי חפשו ולא הניחו כלום בבית ואוקמה רב מנשי' בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג' עכו"ם וה"ה אפי' לעכו"ם אחד אלא אגב דקאמר ר"ל שעשאו פונדק לג' ישראל קאמר נמי רב מנשיא לג' עכו"ם וחצרו לא קניא ליה אחר שיצאו משם העכו"ם דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד אין עתיד לימצא לבעל החצר עכ"ל אבל התוספות כתבו לג' עכו"ם בפחות מג' לא חשיב רוב עכו"ם וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ו מה' גזילה ואם השכירו לג' עכו"ם כאחד הרי עשהו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאו מפני שאין אחד יכול לטעון שהם שלו או שהוא טמן שהרי עשהו פונדק וכתב ה"ה בהשגות א"א בגמרא מסקינן אפילו לג' ישראל ע"כ והאמת דרב נחמן הכי ס"ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההיא דרב נחמן דאמר דאזדא לטעמיה כתב הרב ג' עכו"ם וכן עיקר עכ"ל ולא היה צריך ה"ה להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפי' כתב הרי"ף ואוקמה רב מנשיא בר יעקב בג' עכו"ם ור"נ אמר אפילו בג' ישראלים ואזדא ר"נ לטעמיה וכו' ורבא פליג עליה אפילו ג' חייב להכריז וכו' והלכתא כרבא דבתראה הוא:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן הדר עם שמעון בביתו וכו' רא"ש כלל (צ"ב) [א']:

המוצא בחנות בין תיבה לחנוני וכו' משנה בפרק אלו מציאות (כו:) מצא בחנות הרי אלו שלו בין תיבה לחנוני הרי אלו של חנוני: ופרש"י מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן קאי דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם: בין התיבה. שהחנוני יושב עליה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתוכה לא נפל שום דבר אלא מיד החנוני. אבל הרא"ש כתב מצא בחנות הרי אלו שלו ואפילו בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן ודומיא דאם היה משכירו לאחרים דאיירי אפילו בדבר שיש בו סימן וברוב ספרים גרסינן בגמרא א"ר אלעזר אפילו צרורין ומונחין ע"ג שולחן וצרורין הוי סימן כדמוכח לעיל ואפילו הכי מייאש והיינו טעמא לפי שהשולחני וחנוני דרים בבית מימר אמרי מכדי הנהו דיירי בהו ואינהו אשכחו אמרי קמייהו ולא אהדרו לי ודאי דעתייהו למגזליה ולא מצינא לאוקמינהו בדינא דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח וחצרו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאין ואפילו איתיה בחנות לא מהני עומד בצד חצרו אלא היכא דמצי לשמרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויים שם לא קניא ליה חצרו עכ"ל וכן כתב ה"ה בפי"ו מה' גזילה בשם הרשב"א ועיין בנ"י והתוס' כתבו אההיא דר' אלעזר רש"י ל"ג צרורין דאם היה בו סימן מכריז וי"ל דגרסינן ליה ומיירי דאיכא רוב עכו"ם מצויים שם והם שלו אע"ג דאיכא סימן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות גזילה:

ומ"ש המוצא מעות בין כסא לשולחני הרי הם של שולחני וכו' שם במשנה לפני השולחני הרי אלו שלו בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני ופרש"י שולחני. מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאים להחליף אף הם נותנים שם מעותיהם: הרי אלו שלו. דאמרי' מן הבאים נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו ולכסא שהשולחן מונח עליו. ובגמרא א"ר אלעזר אפילו מונחין ע"ג שולחן ור"א הא מנא ליה אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני בין כסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות אלא ש"מ אפילו מונחין ע"ג שולחן הרי אלו שלו. ופרש"י ליתני. ע"ג שולחן של שולחני וכ"ש בין הכסא ולשולחני: א"נ. ניתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות מדנקט לפני השולחני אף על השולחן במשמע: ומ"ש בשם הרמב"ם דבחנות גם כן הנמצא על התיבה הוא של מוצאו בפי"ו מהלכות גזילה: ומ"ש ואינו נראה כך מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני טעמו מדאמרינן בגמרא ליתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' אלמא דלישנא דמצא בחנות לא ע"ג תיבה משמע ומשום דקשיא מאי שנא ע"ג תיבה מע"ג שולחן לכך כתב וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא"כ בחנות וכו' ול"נ שטעמו של הרמב"ם ז"ל דכיון דמאי דאמרינן מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן שייך נמי בחנות דמאי איריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ליתני ע"ג תיבה לחנוני מדלא תני הכי משמע דעל גבי תיבה הרי הוא של מוצאו והא דקאמר אי נמי מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות ה"פ וא"נ לא היה הכרע זה הו"ל להכריע מדלא קתני מצא בשולחנות כדקתני מצא בחנות והיינו מפרשים דע"ג שולחן לא הוי בכלל שולחנות והשתא דקתני לפני שולחני הוי ע"ג שולחן בכלל ומ"מ אע"ג דקתני מצא בחנות הוי ע"ג תיבה בכלל מדקתני סיפא בין תיבה לחנוני של חנוני ולא קתני על גבי התיבה נמצא דע"ג תיבה וע"ג שולחן דינם שוה אלא דלע"ג שולחן מכריעינן מרישא ומסיפא דהרי אלו שלו ולע"ג תיבה לא מכריעינן ליה אלא מסיפא:

(ז) המוצא קציעות בדרך הרי הן שלו אפילו אם מצאן אצל שדה שיש בו קציעות שהדבר מראה שהן ממנו וכן המוצא תאנים אפי' תחת התאנה הנוטה על אם הדרך וכו' משנה פ"ג דמעשרות ומייתי לה בר"פ אלו מציאות גבי פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת:ומ"ש שהבעלים מתייאשים מהם לפי שמיד בנפילתן נמאסים שם בפרק אלו מציאות אמרינן דטעמא משום דתאנה עם נפילתה נמאסת ופי' רש"י הילכך כיון דידיע דנתרה מעיקרא מייאש משום מאיסותא דמכי נפלה לא חשיבא עליה ומפקיר לה: ומ"ש אבל כה"ג בזיתים ובחרובים אסורים שם במשנה הנזכרת: ומ"ש וכן תמרים שהרוח משיר אותם מותרים וכו' ואם יש הוכחה שלא נתייאשו וכו' הרי אלו אסורות בר"פ אלו מציאות (ד' כב:) א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא דאמר יאוש שלא מדעת הוי יאוש הני תמרי דזיקא היכי אכלינן להו א"ל כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו מעיקרא יאושי מייאש מינייהו כרכתא מאי א"ל אסורי. ופרש"י הני תמרי דזיקא. שהרוח משיר היכי אכלינן לה והא לא מייאש: מעיקרא. מקודם נפילתן יאושי מייאש דיודע הוא שהרוח משיר מהן והשקצים מזומנים לאכלם: כרכתא מאי. דקלים הכרוכים ומוקפים בגדר של אבנים סביב שאין שקצים ורמשים נכנסים שם עכ"ל:ומ"ש רבינו או שתקנו המקום שנפלו שם כן כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות גזילה וז"ל וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל וכתב ה"ה הטעם בהיתר התמרים יותר מזיתים וחרובים מפני שהבעלים מוחלים להם מפני שבהמות וחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותן ואין אוכלין שאר פירות כגון זיתים וחרובים: ודע דאמאי דאמרינן דתמרי דזיקא שרו משום דכיון דאיכא שקצים ורמשים וכו' מעיקרא יאושי מייאש מינייהו פריך בגמרא יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי א"ל באגא בארעא דיתמי לא מחזיקינן מוחזק ועומד מאי א"ל אסירן. ופי' רש"י יתמי. קטנים שאין הפקירן הפקר: באגא בארעא דיתמי לא מחזיקינן. אין עלינו להחזיק כל הבקעה בחזקת קרקע של יתומים ולאסור כל התמרים משום ספק קרקע של יתומים אלא הולכים אחר הרוב: מוחזק ועומד מאי. קרקע עצמה של יתומים מאי עכ"ל. וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מה' גזילה וז"ל תמרים שמשירן הרוח מותרות שהבעלים מחלום לכל אדם וזו היא חזקתן ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורים עכ"ל ולא ידעתי למה השמיט רבי' זה:

המוצא במקום הגורן שדשו התבואה קב חטים מפוזר בארבע אמות על ד' אמות או יותר וכו' בר"פ אלו מציאות (כא.) תנן מצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו ובגמרא וכמה אמר רבי יצחק קב בד' אמות ה"ד אי דרך נפילה אפי' טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשת' דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו לא טרח אינש ולא הדר אתי ושקל להו אפקורי מפקר להו בציר מהכי טרח והדר אתי ושקיל ולא מפקר להו. ופירש רש"י אי דרך נפילה. אם מצאם דרך נפילה שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו: אפי' טובא. מקב נמי דכיון דאין בהם סימן אייאושי מייאשי: ואי דרך הינוח וכו'. עתיד לחזור וליטלן: במכנשתא דבי דרי. בשעת אסיפת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשא את העיקר ונותרו אלו: נפיש טרחייהו. לקבצן: בציר מהכי. אם הוו פזורין בפחות מכן:ומ"ש וחצי קב חטים מפוזר בב' אמות וכו' שם בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו או דילמא משום דלא חשיבי וחצי קב בשתי אמות כיון דלא חשיבי מפקר להו קביים בח' אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפישי טרחייהו וכ"ש קביים בח' אמות או דילמא משום דלא חשיבי וקביים בח' אמות כיון דחשיבי לא מפקר להו קב שומשמין בארבע אמות מהו קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי ושומשמין כיון דחשיבי לא מפקר להו או דילמא משום דנפיש טרחייהו וכ"ש שומשמין כיון דנפיש טרחייהו טפי מפקר להו קב תמרי בד' אמות קב רמוני בד' אמות מהו קב בד' אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי והני כיון דלא חשיבי מפקר להו או דילמא משום דנפיש טרחייהו והני כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו תיקו. ופי' רש"י משום דלא חשיבי עליה קב פירות לטרוח עליהם טורח קיבוץ של ד' אמות: שומשמין. דקין מאד ויש טורח בקיבוצן יותר מחטים אבל דמיהם יקרים: תמרים ורמונים. גסים הם ואין טורח בקיבוצן. והרמב"ם נראה שהיה מפרש בע"א שכתב בפט"ו מהלכות גזילה היו כמו חצי קב בשתי אמות או קביים בח' אמות או שהיה הקב מב' וג' מינים כגון תמרים שומשמין כל אלו ספק וכתב הרא"ש וכיון דלא איפשיטא ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להכריז אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר כל אלו ספק לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז:

המוצא גוזלות בדרך אם אין שובך קרוב להם בתוך נ' אמות הרי הן שלו וכולי. משנה בפרק לא יחפור (כג:) נפול שנמצא בתוך נ' אמות הרי הוא של בעל השובך חוץ לנ' אמות הרי הוא של מוצאו ופי' רש"י נפול. גוזל:ומ"ש ואם מצאן בשביל של כרמים אפילו הן חוץ מנ' לשובך של בעל השובך כן משמע בגמרא דאמאי דא"ר חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מותיב מדתנן נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו ואף ע"ג דחד מינייהו נפיש מחבריה הב"ע ששניהם שוים וליזול בתר רובא דעלמא הב"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקניה מדדי ואי לא לא מדדי ופי' רש"י בשביל של כרמים דעל ידי כרמים. מדדה חוץ לנ' ומיהו בתר רובא דעלמא ליכא למיזל דכל המדדה וחזי לקניה כשמחזיר ראשו מדדה ואי לא לא מדדה והאי אי מעלמא אתא לא מצי חזי לקניה דכרמים מפסיקין לפניו עכ"ל הרי דעל ידי כרמים מדדה חוץ לנ' אמה ואיני יודע למה השמיט זה הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' גזילה:ומ"ש ואם נמצא בין ב' שובכין וכו' שם במשנה נמצא בין ב' שובכות קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו וכבר כתבתי בסמוך דאוקימנא לה בשביל של כרמים ומש"ה אפילו חוץ לנ' אמה הוי של בעל השובך הקרוב יותר:ומ"ש מחצה על מחצה יחלוקו שם במשנה:ומ"ש בד"א שיוני השובכין שוים במניינם אבל אם יוני אחד רבים הולכים אחר הרוב אפילו הוא רחוק כבר נתבאר בסמוך דאוקימנא למתני' בששניהם שוים אבל אי חד נפיש מחבריה אזלינן בתר רובא וכדר' חנינא:ומ"ש וכל זה לא איירי אלא כשהם מדדים וכו' שם בגמרא אוקימנא הא דתנן נפול שנמצא בתוך נ' אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לנ' אמה הרי הוא של מוצאו במדדה דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה ופירש"י כולה מתניתין מיתרצא במדדה בגוזל שאינו יכול לעוף אלא בדידוי מעט מעט הילכך תוך נ' אמה של בעל השובך ואע"ג דאיכא חוץ לנ' אמה אחרינא דנפיש מהאי דכל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה וחוץ לנ' של מוצאו דכיון דאין מדדה יותר מנ' וזה יצא חוץ לנ' נפקא ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל בתר רובא דעלמא:

(יא) המוצא דבר במקום המשתמר כגון קרדו' או טלית בצד גדר וכו' בפרק אלו מציאות (דף לא.) תניא מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר אינו אבידה ובריש פירקא (כא.) תנן מצא כריכות בר"ה הרי אלו שלו ופרש"י כריכות. עומרים קטנים בר"ה שהכל דשין עליהם ואם היה סימן נקשר עליהם הרי הוא נשחת ותנן התם (דף כה:) מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן ובגמרא מ"ט דאמרי' הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו הילכך לישבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו ואמאי ליהוי קשר סימנא אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב במקושרים בכנפיהם דכ"ע הכי מקשרי להו וליהוי מקום סימן אמר רב עוקבא בר חמא במדדין אי במדדין מעלמא אתו ומותרים איכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר אינש אצנעינהו והו"ל ספק הינוח וא"ר אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר וכתב הרא"ש על זה כללא דמילתא דהינוח במקום המשתמר כגון ודאי הינוח ואפילו יש בו סימן כגון קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר לא יטול דאין זה אבידה שכן דרך עובדי אדמה לתת שם כלי מלאכתן ומלבושיהן ואין זו אבידה שחייב בהשבתה ואם נטלו ולא הוליכו משם יחזיר למקומה כיון שאין אבידה לא נתחייב בשמירתה בהגבהתה ואם נטלו והוליכו לביתו לא יחזיר למקומו דדילמא בעוד שהוליכו באו הבעלים וחפשו ולא מצאו כדאיתא בירושלמי אלא יכריז ויתנו הבעלים סימן או בגוף האבידה או במקום ואם הוא במקום המשתמר קצת כגון אחר הגפה והגדר ושבילין שבשדות או כריכות ברה"י נוטל ומכריז ומחזיר בסימן החפץ או בסימן המקום וכיון שאינו במקום המשתמר יפה ניחא לבעלים שהמוצא יטלנו ויכריז ואבידה היא שחייב בהשבתה כי הבעלים הניחוה שם לפי שעה לשוב לקחתו ובמקרה לא יכלו לקחתו מיד ואינה אבידה מדעת כיון שהמקום משתמר קצת וכן נמי ספק הינוח בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אבל בדבר שאין בו סימן לא בגוף החפץ ולא במקום כגון גוזלות המדדין לא יטול שמא הניחום ויבואו הבעלים ויטלם ואם יטלנו אין בהם סימן ואם נטלו לא יחזירנו למקומו דאבידה היא שחייב בהשבתה וצריך לעשות השבה מעלייתא ובמקום שאין משתמר כלל ואין בו סימן אפי' ודאי הינוח נוטל והוא שלו כגון כריכות בר"ה דאין בהם סימן מקום דמנשתפי ומעיקרא הניחום שם להקל משאם ושכחום שמה ונתייאשו כיון דאין סימן לא בגוף ולא במקום עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ז"ל וכתב עליו דלא נהירא כבר השיגו הראב"ד והסכים ה"ה בהשגתו ובסמוך אכתוב בזה בס"ד וז"ל הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' גזילה כל המוצא אבדה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחום שם עד שיחזרו לה ואם בא ליטלה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש לו בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה ואינו חייב להחזירו וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה"י בין בר"ה חייב להכריז וכתב ה"ה לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתינו דמצא אחר הגפה ע"כ לא אמרינן דספק הינוח לא יטול אלא בשאין בו סימן אבל בשיש בו סימן יטול ויכריז וכן כתב הרשב"א ז"ל אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן ה"ז לא יטול ואם נטל לא יחזיר ואם יש בו סימן נוטל ומכריז דהיינו אבידה שחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז והיינו דאקשינן הכא וליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן כלומר יטול ויכריז ויתן הבעל סימן קשר או מקום ע"כ כתב לענין פסק הלכה גם הרמב"ן ז"ל הסכים לזה אלא שכתב דה"מ במקום שאין משתמר לגמרי אבל המשתמר לא יטול והנ"ל מדברי רבינו שהוא ז"ל גורס כן בסוף אותה סוגיא אלא איכא למימר אינש אצנעינהו והו"ל ספק הינוח וכו' ואוקימתא זו סותרת אוקימתות הראשונות שהיו מעמידין דוקא בשאין בו סימן ומ"מ הנראה מן ההלכות ומגירסת ספרינו הוא מה שכתבתי וכן פרש"י ספק הינוח בדבר שאין בו סימן עכ"ל והנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא ההיא מבואר שהיא דחוקה מאד ולכן נראה לי שהרמב"ם ז"ל סובר דכיון דרבי אבא בר זבדא אמר סתם כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרין מה טעמיה דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני' אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהן מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ואמאי ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתניתין דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים ממונם מקשי ליה דהא מתני' בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתני באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהן ומיירי בין בשמקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדין כ"נ לי ליישב דעת הרמב"ם ז"ל וכתב עוד ה"ה ואם עבר ונטלן אסור לו להחזירו לשם זהו שאמרו בגמרא ואם נטל לא יחזיר ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכ"נ מן הירושלמי שהטעם הוא מפני שאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתייאשו מהם ולא ישובו לבקשו עוד ויבוא אחר ויטול ויפסידנו מן הבעלים ולפ"ז כתבו דאם לא הלך לו שרשאי להחזירם לשם שהרי ידע שהבעלים לא באו עכ"ל: וכתב עוד ואם יהיה דבר שאין בו סימן זכה בו זו באמת קשה ודאי והאיך יזכה בו ויהיה שלו והלא קודם יאוש בא לידו ואצ"ל בודאי הינוח דלאו כל כמיניה ליטלו ויזכה בו אלא אפילו ספק הינוח ודאי לא זכה בו דהא ספיקא הוא אם הוא דרך נפילה וזכה בו כדין המוצא דבר שאין בו סימן או הוא דרך הנחה והרי בא לידו קודם יאוש וספיקא בכה"ג לחומרא וכמו שכתבתי פי"ד ביאוש שלא מדעת וכבר השיגו הר"א ז"ל וכתב יעמוד עד זמן אשר יבוא אליהו והאמת כדבריו וכ"כ הרמב"ן וז"ל ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסורא אתא לידיה וכ"ד הרשב"א וה"ר יונתן ז"ל עכ"ל ואפשר לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן בר"פ אלו מציאות דפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר דאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן למקום שמצאם אין לו להחזירם כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא היכא דאיתמר הכי בהדיא:

המוצא באשפה כלים מכוסים גדולים לא יגע בהם שמדעת הטמינום שם בד"א באשפה שאינה עשויה להפנות כלל וכו' בפרק אלו מציאות שם תנן מצא כלים באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז ופירש"י מכוסה לא יגע בו. דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא ובגמרא ורמינהו מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכך דרך אשפה ליפנות אמר רב זביד ל"ק הא בכובי וכסי הא בסכיני והמניק בכובי וכסי לא יגע בסכיני והמניק נוטל ומכריז רב פפא אמר הא והא בכובי וכסי ולא קשיא כאן באשפה העשויה ליפנות כאן באשפה שאינה עשויה ליפנות אשפה העשויה ליפנות אבידה מדעת היא אלא באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה בשלמא לרב פפא היינו דקתני שכן דרך אשפה ליפנות אלא לרב זביד מאי שכן דרך אשפה ליפנות שכן דרך אשפה ליפנות לה כלים קטנים. פי' רש"י שכן דרך אשפה ליפנות. ואי לא שקיל ליה האי השתא לכשיפנה יטלנה עכו"ם או ישראל חשוד הילכך אבידה היא ומוזהר עליה: כובי וכסי. טמונים מדעת הואי ולא יגע בהן: סכיני והמניק. שהם כלים קטנים אבידה הם שהשליכם שם עם האשפה שהוציאם מן הבית: אבידה מדעת היא. דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיפנוה: לפנות לה כלים קטנים. מן הבית שלא מדעת. וכתב הרא"ש וב' האוקימתות הלכתא נינהו וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' גזילה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוצא בגל וכו' עד אפ"ה היא של מוצאו. כ"כ הרא"ש בפרק אלו מציאות מטעם דכיון דאית ליה למיתלי דמימות האמוריים היו שם ולא הוחזק ישראל בממון זה מעולם ה"ה של מוצאו עכ"ל כלומר ואינו חייב להכריז אפילו אם יש בו סימן וכדין מי שמצא מציאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם וכ"כ הרא"ש להדיא אמתני' דמצא בחנות ה"ה שלו ואפי' בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן וכו' וכ"כ בנ"י הביאו ב"י. וכתבו התוספות והרא"ש וא"ת וליקני ליה חצרו לבעל הגל א' לבעל הכותל ויש לומר דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם וכו' וכ"כ בהגהות מיימוני והגהות אשיר"י והמרדכי פרק אלו מציאות ע"ש ראבי"ה והאריכו בזה. עוד כתב הרא"ש ועי"ל מה שנשאר מן האמוריים לא היה לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם ה"ה כאבוד מכל ישראל וה"ה של מוצאו וכ"ת תקנה ליה חצרו אחר שנתייאשו ישראל לא עדיפא חצרו מידו דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא בא לידו הילכך חצרו נמי בכהאי גוונא לא קניא ליה וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנא' עכ"ל וטעם זה האחרון כתבו הרמב"ם פי"ו מה' גזילה והסמ"ג בעשה ע"ד הביאו וגם הביא הטעם הראשון ועוד כתב טעם שלישי ע"ש ריב"ן דפי' דהוי חצרו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון מימי האמוריים ועדיין לא היה חצרו עד לאחר מכאן. מיהו בכותל חדש דמחציו ולחוץ ה"ה שלו קשה דאמאי לא אמרינן תקנה לו חצרו דה"ה עתיד להמצא ואינה אבודה אלא ממנו חצרו נמי היה מתחלה ואח"כ הניח בעליו שם הכלי וי"ל דהתם טעמא אחרינא איכא משום דקודם יאוש הוי התם ולא עדיפא חצרו מידו וכו' כדכתב הרא"ש גבי מצאו בגל ועיין בנ"י שכתב כך להדיא. עוד כתב במרדכי פרק א"מ ע"ש ה"ר ברוך ממגענצ"א דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור אבל לא גבי אבידה ואפי' היכא דאיכא יאוש כיון דאילו הוה ידע לה לא היה מפקירה ועיין עוד שם בתשובת הר"א כ"ץ: וכותל חדש וכו'. מפשט דברי רבינו משמע דגבי סכין או כיס אזלינן בתר המוכיח אפי' ממלא כל הכותל וכך משמע בש"ע אכן מלשון הרמב"ם מבואר דבסכין וכיס נמי אם ממלא כל הכותל חולקין ולא אזלינן בתר מוכיח אלא באינו ממלא כל הכותל ונראה דס"ל דכיון דברייתא סתמא קתני אם היה כותל ממולא מהן חולקין משמע אפי' בסכין וכיס דאיכא מוכיח נמי חולקין והיינו טעמא דעד כאן לא אזלי' בתר מוכיח אלא היכא שאין החפץ מונח אלא בחציו בלבד כגון שהקתא מלגו אפי' מונח בחציו ולחוץ אין המוצא זוכה בו מאחר דאיכא מוכיח בגוף החפץ דהוה של ב"ה וה"ה איפכא כשהקתא מלבר אפילו נמצא מחציו ולפנים ה"ה של מוצאו אבל בממלא כל הכותל הו"ל כשנים אוחזין בטלית דחולקין ולא אזלינן בתר מוכיח כיון שאין כאן הוכחה בגוף אותו חלק מן החפץ עצמו המונח מחציו ולחוץ דמה שמוכיח אינו מונח אלא בחציו ולפנים א"נ איפכא ויש קצת ידים מוכיחות לזה הפירוש מדקבע התלמוד הך ברייתא דאם היה הכותל ממולא מהן חולקין בתר מימרא דסכינא בתר קתא וכו' וכך הוא בהלכות ואם היתה כוונת הסוגיא דגם בממלא אזלי' בתר מוכיח הוה ליה לתלמודא לקבוע ברישא הך ברייתא אמתני' ובתר הכי מימרא דרב אשי סכינא בתר קתא וכו' דהוה משמע להדיא דבכל ענין אזלינן בתר מוכיח בין בממלא בין באינו ממלא אלא בע"כ הך ברייתא דחולקין בממלא בכל גווני חולקין בין במוכיח בין בלא מוכיח ולכך קבעוה בסוף הסוגיא כנ"ל שוב ראיתי דהרב המגיה ספר הרמב"ם כתב דט"ס הוא בדברי הרמב"ם והך בבא דאם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין צ"ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו ולחוץ ובין חציו ולפנים וע"ז קאי ואם נמצא תוך הכותל מלא עכ"ל והרב בכ"מ הביא לשונו נראה שהסכים לדבריו ושרי להו מארייהו דהלא הסמ"ג כתב כלשון הרמב"ם ולא הביא כלל הך בבא דמחלק בלשונות של זהב בין חציו ולחוץ ובין חציו ולפנים א"כ אי אפשר לפרש לשם דקאי אהך בבא דלשונות של זהב שלא הזכיר בדבריו ואע"ג דמהר"א שטיין פי' כך הוא דבר שאין לו שחר אלא בע"כ כדפרישית הוא האמת דהרמב"ם והסמ"ג סבירי להו דבממלא כל הכותל חולקין אפילו היכא דאיכא מוכיח ומטעמא דאמרן ודלא כדברי רבינו:

המשכיר ביתו וכו'. כך פי' רש"י בפ' א"מ בהא דפריך דניזיל בתר בתרא ודלא כפי' התוס' דהוי של ב"ה דעדיין נשאר בביתו באחרונה דליתא אלא ה"ה של שוכר הדר בו באחרונה וכך פי' הרא"ש והגהת אשיר"י דאם היה משכירו לאחרים ישראלים דהרי הוא של שוכר אחרון ודוקא דבר שאין בו סימן אבל דבר שיש בו סימן נוטל ומכריז וכגון דלא שתיך טפי עכ"ל ורצונו לומר דבין אין בו סימן ובין יש בו סימן אי שתיך טפי ה"ה של מוצאו דאיכא יאוש בעלים כדפרש"י ותוס' בהא דתנא מחציו ולחוץ שלו וכדלעיל בסעיף א':

שאלה לא"א הרא"ש וכו' והוי כמו חצר השותפין וכו'. מיהו הרמב"ם בפ"ו משכירות בדין זבל שבחצר חולק על זה וס"ל שאפי' חצר השכורה ביד אחרים קונה למשכיר אבל דעת הרא"ש כדעת הראב"ד שהשיג עליו לשם בדין זה וכך הוא לדעת רש"י וכמו שיתבאר לקמן בסימן שי"ג בס"ד ואיכא לתמוה טובא על הרב בש"ע שכאן פסק כתשובות הרא"ש ולקמן בסימן שי"ג פסק כדברי הרמב"ם והפסקים סותרים זה את זה ולענין הלכה נקטינן כהרא"ש והראב"ד ופרש"י נ"ל:

המוצא בחנות וכו' ואינו נראה כך מתוך הגמרא וכו'. כבר כתב ב"י מה שכתב דלהרמב"ם ס"ל לתלמודא דדין חנוני ושולחני שוים הם ויש להקשות לפי פירושיו דא"כ אמאי קאמר להר"א אשולחני דסיפא דאפילו מונחין ע"ג השולחן ה"ה שלו ולא קאמר לה ארישא בחנוני דאפי' ע"ג התיבה היה שלו ולפיכך נראה דס"ל להרמב"ם דלטעמא קמא דר"א דקאמר מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני וכו' ודאי בחנוני נמי ע"ג התיבה ה"ה שלו דאם לא כן מאי איריא דתני בין התיבה לחנוני ניתני על גבי התיבה לחנוני אלא דלפירו' האי נמי ניתני מצא בשולחנות וכו' דהשתא לא ס"ל טעמא קמא בעל כרחך דדוקא ע"ג השולחן ה"ה שלו אבל ע"ג תיבה הוי לחנוני והשתא ניחא דלהכי קבע ר"א דבריו אשולחני כלומר דהא פשיטא לן דע"ג השולחן ה"ה שלו בין לטעמא קמא בין לטעמא בתרא משא"כ בחנוני דאיכא ספיקא דלא הוי ע"ג התיבה שלו אלא לטעמא קמא אבל לטעמא בתרא הוי על גבי התיבה לחנוני וכיון דלפי זה בעל גבי התיבה ספוקי מספקא ליה לר"א פסק הרמב"ם דעל גבי התיבה נמי הוי של מוצאו דאין לנו להוציא מידו מספק דזה כלל גדול בדין המע"ה אבל מדברי הרא"ש דלא כתב טעמא קמא בפסקיו אלא טעמא בתרא מבואר דס"ל דבחנוני אפילו מה שעל גבי התיבה הוי נמי לחנוני דלא כהרמב"ם ואחריו נמשך רבינו:

המוצא קציעות וכו'. פירוש בקציעות שהדבר מראה שהן ממנו אינו ספק אלא מחזיקינן להו בודאי שממנו הן ואפ"ה ה"ה של מוצאן וקאמר בגמרא דטעמא לאביי דאגב דחשיבי ממשמש בהו א"כ מעיקרא ידע ואייאש תאנה נמי כיון דמיד בנפילתה נמאסת מעיקרא ידע ואייאש ומפקיר לה משא"כ זיתים וחרובים דליכא למימר ידע ואייאש והו"ל יאוש שלא מדעת ואסורים ואיכא למידק ניזיל בתר רוב עוברי דרכים דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו קורבא דמוכח כמו שפי' התוס' ע"ש בפרק לא יחפור (דף כ"ג) וכמ"ש סעיף ט' וי"ל דהכא ודאי היא דממנו נפל כיון שהאילן נוטה על אם הדרך ואין כאן ספק וכדפרישית:

המוצא גוזלות בדרך וכו'. בפ' לא יחפור (דף כ"ג) ולמאי שכתב רבינו בסמוך דמיירי במדדה וכדאסיקנא בגמרא הוי טעמא דחוץ לנ' אמה שלו משום דכיון דאין מדדה יותר מנ' וזה יצא חוץ לנ' נפקא ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא כך פרש"י והוא דוחק גדול וכי אין עינינו רואות שהוא מדדה ואינו מפריח אבל מדברי הרמב"ן בחידושיו למדנו דה"ט דיונים דרובא דעלמא לאו יוני שובך נינהו ואיכא למימר דאיכא הרבה קינים של יונים בחורי' שבארץ שאין להם בעלים והרי הן הפקר ומאותן חוזרים היונים מדדין כל אחת תוך נ' אמה לחור שלה ולפיכך חוץ לנ' אמה של שובך ה"ה של מוצאו דתלינן ביוני דעלמא של הפקר שהם הרוב אבל בשביל של כרמים דע"י הכרמים הוא מדדה חוץ לנ' אמה מן השובך תלינן בשובך: ומ"ש בד"א בשיוני השובכים שוין במניינם וכו'. דקדק רבינו וכתב האי בד"א לאחר שכתב מחצה על מחצה יחלוקו לאורויי דהך בבא נמי בדשוין קאמר דיחלוקו דאי בדנפיש חד מחבריה אע"פ ששוין בקורבא מכל מקום אזלינן בתר רובא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אלא ודאי דהאי מחצה על מחצה יחלוקו מיירי בדשוין בקורבא בין במנין היונים והילכך יחלוקו אבל אם יוני האחד רבים הולכים אחר הרוב אפילו הוא רחוק דהלכה כר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו בקורבא דמוכח ובזה התיישבה הקושיא שהקשו התוס' בד"ה מצאו בין ב' שובכין על הא דקתני מחצה על מחצה ע"ש:

המוצא דבר במקום המשתמר וכו' עד יהא מונח עד שיבוא אליהו. כל זה כתב הרא"ש בפסקיו פא"מ אמתניתין דמצא אחר הגפה ודע דבספרי רבינו איכא טעות וצ"ל אפילו אם יש בו סימן ואצ"ל אם אין בו סימן ותו איכא השמטה בהעתק וכצ"ל ואם נטלן להוליכן לביתו ולא הוליכן יחזירן למקומן דכיון שאינן אבידה לא מתחייב בשמירתן בהגבהתן ואם נטלן והוליכן לביתו לא יחזירם וכו' ומ"ש רבינו בסוף דבריו כבר נתחייב בהשבה מעליא ולא יחזירנו למקומו אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו אע"ג דבאשיר"י לא כתב להדיא דיהא מונח עד שיבוא אליהו מ"מ ממילא הוא מובן שכך היא דעת הרא"ש מדכת' לא יחזירנו למקומו דנתחייב בהשבה מעליא מכלל דיהא מונח עד שיבוא אליהו ותו דרש"י פי' כך להדיא בפרק המפקיד (דף ל"ז) אהך דר' אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר דכתב רש"י וז"ל מצא דבר שאין בו סימן בצד מקום המשתמר קצת וכו' עד דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם הינוח הוא וע"ש ומתוך פירש"י דהכא מובן דעת הרמב"ם דאיהו מפרש ואם נטל לא יחזיר כמשמעו שאין צריך להחזירו דשלו הוא ואע"ג דבאיסורא אתא לידיה מ"מ כיון דאין ממון זה יש לו בעלים בודאי אינו בדין שיהא מונח עד שיבוא אליהו דלא אמרו כך אלא היכא שיש לו בעלים ולא נודע מי הוא ודוק:

דרכי משה

(א) ובנ"י ס"פ א"מ וברשות בעלים לא מהני ייאוש וכו':

מתוך: טור חושן משפט רסא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רסא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המוצא דבר שניכר שאינו אבוד מבעליו כגון טלית בצד הגדר ופרה וחמור רועים בדרך אפילו כמה ימים זה אחר זה אין צריך ליטפל בהן אבל אם מצאן בלילה או חמור וכליו הפוכין וטלית באסרטיא אז ודאי הוי אבידה וצריך להחזירם לבעלים מצא הפרה והחמור רועים בדרך בבוקר השכם או סמוך לפנות ערב שלשה ימים זה אחר זה הוי אבידה פחות מכאן לא הוי אבידה ודוקא רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה אבל אם רצה בדרך אם אל המדבר פניה הוי אבידה ואם פניה לעיר לא הוי אבידה ואם היא רועה בין הכרמים אם הכרם של ישראל חייב להוציאה משם משום אבידת בעל הכרם שלא תפסידנו וכיון שהוציאה משם אנקטה נגרי ברייתא וחייב להחזירה ואם הכרם של עכו"ם אם הוא במקום שהורגים בהמה המזקת בלא התראה חייב להחזירה לבעלים שאין לך אבידה גדולה מזה ואם אין הורגן אותה בלא התראה אינו חייב ליטפל בה שאם לא התרו לבעליה אין הורגין אותה ואם התרו בו ולא חשש להוציאה אבידה מדעת היא ואין חייב ליטפל בה וכתב הרמב"ם אע"פ שאין לרואה ליטלה לעצמו מ"מ אין חייב ליטפל בה וכ"כ הרמ"ה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר מצא הבהמה ברפת אפילו אם הוא פתוח אם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו אינו חייב להחזירה אבל אם הוא פתוח בכל ארבע רוחותיו חייב להחזירה בד"א ברפת שהוא בתוך התחום אבל אם הוא הוא לתחום בכל ענין חייב ואם מצאה בר"ה אפילו בתוך התחום חייב וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכגון שניכר שהיא הולכת תועה דהא אמרינן לעיל דוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזירה הא לאו הכי לא והראב"ד כתב היכא שמוצאה בסרטיא שבוקעין בה הרבה אנשים חייב לפי שמאימתן היא בורחת או שמא יקחוה אנשים שאינן מחוננין ולעיל איירי בשביל של כרמים שאין רבים בוקעין בו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוצא דבר שניכר שאינו אבוד מבעליו כגון טלית בצד הגדר ופרה וחמור רועים בדרך אפילו כמה ימים זה אחר זה אין צריך ליטפל בהם אבל אם מצאם בלילה וכו' מצא הפרה וחמור רועים בדרך בבוקר השכם או סמוך לפנות ערב שלשה ימים זה אחר זה הוי אבידה וכו' בפרק אלו מציאות (ל: לא.) אמר רב יהודה ה"ק איזו היא כלל אבידה שהוא חייב בה מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבידה ולא מיחייב בה חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה ומיחייב בה ולעולם אמר רב יהודה אמר רב עד שלשה ימים היכי דמי אי בלילותא אפילו חדא שעתא נמי אי ביממא אפי' טובא נמי לא לא צריכא דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא שלשה יומי אמרי אתרמויי אתרמי לה ונפקא טפי ודאי אבידה היא. ופרש"י בקדמתא. לפני עלות השחר: חשכתא. שחשכה ערבית: ומ"ש ודוקא רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה אבל אם רצה בדרך אם אל המדבר פניה הוי אבידה וכו' שם במשנה מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה חמור וכליו הפוכים פרה רצה בין הכרמים ה"ז אבידה ובגמרא הא גופא קשיא אמרת מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבידה רועים בדרך הוא דלא הויא אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים הויא אבידה אימא סיפא חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה ואסיק רבא רצה ארצה ל"ק הא דאפה לגבי דברא הא דאפה לגבי מתא רועה ארועה נמי ל"ק כאן באבידת גופה כאן באבידת קרקע כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה הא רועה בין הכרמים הויא אבידה באבידת קרקע וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה באבידת גופה דרצה בין הכרמים מסקבא ורועה בין הכרמים לא מסקבא ורועה בין הכרמים נהי דלא מסקבא ת"ל משום אבידת קרקע בדעכו"ם ות"ל משום אבידת גופה דלמא קטלו לה באתרא דמתרי והדר קטלי ודילמא אתרו בה אי אתרו בה ולא אהדרו בה ודאי אבידה מדעת היא וכתב רבינו ירוחם בנ"כ ונ"ל לפ"ז דה"ה במקום שפורעים קנס ידוע כשימצאו הבהמה רועה בשדות אחרות וממשכנין הבהמה בשביל הקנס ופירש"י באבידת קרקע וחייב להוציאה משום הפסד כרמים:ומ"ש רבינו אם הכרם של ישראל חייב להוציאה וכו' וכיון שהוציאה משם אנקטה נגרי ברייתא וחייב להחזירה כ"כ הרא"ש ולמד כן מדאמרינן התם בסמוך גבי זקן ואינו לפי כבודו שאם הכישה חייב בה ובפ' הספינה משמע דטעמא משום דאנקטה נגרי ברייתא:ומ"ש בשם הרמב"ם אע"פ שאין לו לרואה ליטלה לעצמו מ"מ אין חייב ליטפל בה בפי"א מהל' גזילה כתב כן:ומ"ש רבינו ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר לאו מילתא היא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירה: מצא הבהמה ברפת אפי' אם הוא פתוח אם אינה מתעה הבהמה וכו' בפרק אלו מציאות (לב.) תנן מצאה ברפת אינו חייב בה בר"ה חייב בה ובגמרא אמר רבא רפת שאמרו אינה מתעה ואינה משמרת אינה מתעה מדקתני אינו חייב בה ואינה משמרת מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה ופרש"י רפת שאמרו במשנתינו עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת ואינה משתמרת שאינה נעולה ואם באה לצאת יוצאה ואמרינן תו בגמרא מצאה ברפת אינו חייב בה אמר ר' יצחק והוא שעומדת תוך התחום מכלל דבר"ה אפילו בתוך לתחום נמי חייב איכא דמתני לה אסיפא בר"ה חייב בה א"ר יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום מכלל דברפת אפילו עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב בה והרא"ש לא כתב אלא לישנא קמא וכך הם דברי רבינו אבל ה"ה בפט"ו מהלכות גזילה והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו לא זה ולא אותו ולא ידעתי למה:ומ"ש בשם הרא"ש וכגון שניכר שהיא הולכת תועה וכו' וכן מ"ש בשם הראב"ד הכל בפסקי הרא"ש שם:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוצא דבר שניכר וכו'. כל זה וגמרא ס"פ א"מ: ומ"ש בשם הרמב"ם אע"פ שאין לרואה ליטלה לעצמו וכו'. בפי"א מה' גזילה כתב כך על המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו השליך כיסו לר"ה והלך לו וכל כיוצא בזה ה"ז אבד ממונו לדעתו ואע"פ שאסור לרואה ליטול דבר זה לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו עכ"ל ונרא' פשוט דהרמב"ם מצא דרשה זו בדברי רז"ל והשתא מדאיצטריך אשר תאבד דאין נזקקין למאבד לדעתו מכלל דאסור ליטלנה דאי הוי שרי ליטלנה לא איצטריך קרא דאין נזקקין ליטפל בה להשיבה לבעליה דהשתא שרי ליטלה לעצמו כ"ש שאין חייב להשיבה ולפי זה אין מקום להשגת רבינו. גם מ"ש רבינו דאבידה מדעת הפקר היא קשה הלא בסימן רע"ג הביא רבינו לשון הרמב"ם שכתב ומהו הפקר שיאמר נכסי אלו יהיו הפקר לכל בין מטלטלי בין מקרקעי מכלל דבדלא אמר לא הו"ל הפקר מן הסתם והכי מוכחי שמעתתא בדוכתי טובא אלא כדברי הרמב"ם עיקר ועיין במ"ש בסימן רע"ג על זה בס"ד:

מתוך: טור חושן משפט רסב (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רסב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
סימן זה במהדורה המודפסת

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות אבידה ומציאה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה, אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה, או שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוקרה אינו חייב. אבל אם שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אפילו הוזלה באמצע חייב. כתב הרמב"ם: היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה עד כאן:

ואפילו אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה במה דברים אמורים שידוע שהן שותפין בה, אבל בסתם שראה חפץ שנפל משלשה ואינו שוה אלא שתי פרוטות חייב להחזירה דשמא שותפין הם בו ואחד מהן מחל חלקו לחבירו והרי יש בו שוה שתי פרוטות לשנים, ואם אחר כך נודע לו שלא מחלו אחד לחבירו הרי היא שלו אפילו בא לידו קודם שנודע שלא מחלו כיון שאחר כך נודע שלא מחלו הרי הוא שלו ואם אינו שוה אלא פרוטה הרי הוא שלו דלא תלינן דשנים מחלו לאחד לפיכך לא יחזיר אם ידוע ששותפין הן ואין בו שוה פרוטה לכל אחד ואם אינן שותפין הן מתייאשין:

אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו כגון שיכריז אבידה פלונית מצאתי וזה יאמר במקום פלוני מצאת או יתן סימן בקשריו או במניינו דכיון שיש בו סימן לא נתייאשו הבעלים שאומרים אתן סימן ואקחנו:

אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לא צריך להחזיר אף על פי שנתייאשו אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש:

ואין צריך לומר אם הדברים מוכיחים שלא נתייאשו הבעלים שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנופל משניים שודאי אינו מתייאש שאומר אין כאן אחר אלא זה ודאי הוא נטלה והיום או למחר אתפוש משלו כנגדו ואפילו שרואה שנפל משלשה דאיכא למימר ודאי מתייאש שאומר למי מהם אתבע כל אחד ואחד מהם יאמר חבירי לקחה אפילו הכי חייב להחזיר דאיכא למימר שלשתן הן שותפין באותו חפץ ואין אחד מהם חושד לחברו ולא מייאש וצריך להחזיר אפילו אם אין בו סימן שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי מהן נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבוא אליהו זכור לטוב ואפילו אינו שוה אלא שתי פרוטות כדפרישית לעיל:

במה דברים אמורים בסתם אבל אם ידוע שנתייאשו הבעלים כגון שאמר ווי לחסרון כיס אפילו אם יש בו סימן הוא של מוצאו:

וכן המוצא דבר שמוכיח בו שזמן רב נאבד מבעליו שנתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או במקומו:

לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהן סימן לא בקשרים ולא במניינם וחתיכות של בשר שאין בהן סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינן צבועים ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם ממשמש בכיסו כל שעה וכן לשונות דארגמן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשיבי וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סימן מתייאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע ודרך נפילה באו שם ואין ידוע מקומן והרמב"ם ז"ל כתב מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו ולא נהירא דבגמרא מוקי למתניתין דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים כדפרישנא לעיל בקב בארבע אמות הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא אבל המוצא ככרות של בעל הבית גיזי צמר צבועים וחתיכות בשר או דג שיש בו סימן או כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז והמוצא חבית של יין ושמן וגרוגרות ותבואה קודם שיפתחו האוצרות חייב להכריז שיש סימן ברשימתן אבל לאחר שנפתחו האוצרות אין בהן סימן ואין חייב להכריז ועוד אפילו אם יתן בהן בעל הבית סימן אינו מועיל שמא מכרו והוא מכיר הסימן שבו ופיר ר"י דוקא במלאים שכל מדתם שוות אבל אם הם חסרות יש בהן סימן במדה שבהן מצא צבורי פירות חייב להכריז שודאי הונחו שם ומקומן הוי סימן אע"פ שהוא ברשות הרבים שאינן מתגלגלים ברגלי בני אדם:

וכן אם מצא שלשה מטבעות זו ע"ג זו עשויין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מהעליון שודאי כך הונחו שם ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר שלשה הן ואצ"ל שעשויין כמגדל וכן המוצא אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן או כסולם רובו של אמצעי ע"ג תחתון ורובו של עליון ע"ג אמצעי אבל מצא שנים אפילו עשויין כמגדל או אפילו ג' ואינן כמגדל אלא מונחין זה ע"ג זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחפי פירוש מקצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג קרקע הרי הן שלו ואם מצאן כשיר פירוש מוטלין בעוגל או בשוה באורך זה אצל זה או כחצובה פירוש כשלשה רגלי קנקן מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם ז"ל דלא יטול וא"א הרא"ש ז"ל כתב נוטל ומכריז בד"א שמחזירין מטבע בסימני מקום אבל אם אין לו סימן במקום אלא בגופי אפילו אמר רשומה בחותם מלך פלוני או אפילו שמו כתוב עליה אין מחזירין לו לפי שניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפלה:

ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך עפר מותר לו ליקחנו שוודאי נתייאש אפילו ראהו שכובר החול או העפר בכברה לחפשו שודאי נתייאש ומה שכובר החול או העפר אין כוונתו על זה הסלע אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרים:

מצא עמרים קטנים ברשות היחיד כמו שדה זרוע אם ניכר שדרך נפילה באו שם הרי הן שלו מפני שאין בהן סימן ואם דרך הנחה חייב להכריז שמקומן סימן:

אבל מצאן ברה"ר הרי הן שלו מפני שמתגלגלים ברגלי בני אדם ואין מקומן סימן אבל עמרים גדולים שאין מתגלגלין אפילו מצא ברה"ר חייב להכריז שמקומם סימן ומקום שהכל רגילין ליתן שם כגון הבית בשפת הנהר אינו סימן שהכל פורקים חביותיהם שם כל דבר שיש בו סימן אפילו הוא ברה"ר שהוא נדרס ברגלי בני אדם חשוב סימן:

וסימן הבא מאליו כגון ככר שיש בו מעות ועיגול שיש בו חרס שאין דרך ליתנם בתוכן אלא מאליו נפל לתוכן קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שפעמים יתן אל לבו לזכור שהוא בתוכו ואומר אותו לסימן ולפיכך חייב להכריז ורבנן סברי דלא הוי סימן והרמב"ן ז"ל כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודה וא"א הרא"ש ז"ל פסק כחכמים:

המכוין משקל הדבר או מדתו או קשריו או מניינו במקום שאין רגילין לעשות כל הקשרים והמניינים בשוה הוי סימן לפיכך המוצא מחטין וצינורות ומסמרים אם מצאן אחד אחד הרי הן שלו שהרי אין בהן סימן ואפילו הרבה מחטין בבד אחת הן שלו שאין מניינן סימן לפי שרגילין לעשות כל הבדים מנין שוה אבל אם מצא שני בדין יכריז ויאמר מחטין מצאתי וזה יאמר ב' בדין הן וכן אם מצא מחטין הרבה בלא בד יכריז וזה יתן סימן במניינם:

חתיכת בשר שאומר שהיא מן הצואר או מן הירך אינו סימן אבל כשנותן סימן בחיתוכה הוי סימן:

הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהם מעות אם צרורים הן חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי הן שלו בד"א בלוקח מתגר לפי שלקח מאנשים הרבה ואינו יודע משל מי והבעלים מתייאשין וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו בכדי שיוכל לערבם עם פירותיו אבל אם לקח מב"ה חייב להחזירם לו והוא שדשם בע"ה בעצמו או על ידי עבדיו ושפחו תיו הכנענים אבל דשם ע"י פועלים אין צריך להחזיר דשמא משל פועלים הן: מצא חמור ואוכף עליו הנותן סימנים באוכף מחזיר לו גם החמור:

וכן כלי ופירות בתוכו וכיס ומעות בתוכו מחזירין הפירות אגב הכלי והמעות אגב הכיס אפי' אם אין כולן בתוכו אלא מקצתן ומקצתן על גבי קרקע אבל אם אין מהם כלום בתוך הכלי אם אחורי הכלי כנגד הפירות אז בכל ענין הם של מוצאן ואם פני הכלי נגד הפירות רואין אם יש לכלי אוגניים אז הפירות של מוצאן שאילו היו בכלי לא היו נופלים מתוכן שהאוגנים מעכבין אותן ואם אין לו אוגנים אז מחזירים הכלי אגב הפירות וכל זה בצנא ופירי אבל בכובא וכיתנא לרש"י ז"ל בכל ענין הם של מוצאן ולר"י בכל ענין הן של הנותן סימן בכלי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

המוצא דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז כדפרישנא ואם הוא דבר שאפשר שיכירנו בעליו בטביעות עין כגון שהוא ישן ונשתמש בו כבר אם התובעו תלמיד חכם ואומר שמכירו בטביעות עין שזהו הכלי שנאבד לו חייב להחזירו:

לפיכך המוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים שאומרים המוצאו במקום שתלמידי חכמים יושבין חושב שהוא של ת"ח ומשיבו לו ונוטל ומכריז בד"א בת"ח שאינו משנה בדיבורו אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא ואם משנה דיבורו בדבר אחר אין מחזירין לו בטביעות עין אבל המוצאו במקום שאין ת"ח מצויין שם או שהכלי עדיין חדש ולא נשתמש בו בענין שיכירנו אינו חייב להכריז:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

(ב) כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת השבה אינו חייב בה אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה וכו' בפרק אלו מציאות (כז.) תנו רבנן אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה ר' יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו ואסיק רבא דפרוטה שהוזלה אי נמי פרוטה שהוקרה לכ"ע פטור כי פליגי בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקר' מאן דאמר אשר תאבד איכא ומ"ד ומצאתה בעינן דאיכא שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה וידוע דהלכה כת"ק:ומ"ש בשם הרמב"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה בפ' י"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה דעת הרב ז"ל דאע"ג דאסקי' בגמרא דבעינן שתהא שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ"ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ"ל וצ"ע:

ומה שאמר ואפי' אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה בד"א בשידוע שהן שותפין בה וכו' בפרק אלו מציאות (כו:) אהא דאמר רב נחמן ראה סלע שנפל מג' אינו חייב להחזיר אמר רבא לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר איכא דאמרי אמר רבא אע"ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר מ"ט אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחליה למיתיה גבי חברייה ופסקו הפוסקים כלישנא בתרא: ומה שאמר אם אח"כ נודע שלא מחלו אחד לחבירו הרי הוא שלו אפי' בא לידו קודם שנודע שלא מחלו וכו' פשוט הוא:ומ"ש ואם אינו שוה אלא פרוטה הרי היא שלו דלא תלינן דשנים מחלו לא' וכו' כ"כ ה"ה בפי"ד מה' גזילה בשם הרשב"א:ומ"ש ואם אינן שותפין הם מתייאשים מבואר בגמרא גבי הא דאמר רב נחמן ראה סלע שנפל מג' אינו חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה ודאי מייאש מימר אמר מכדי תרי הוו בהדאי אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה:

אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו וכו' או יתן סימן בקשריו או במניניו וכו" מבואר בפ' אלו מציאות (כא.) דכל דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז ודבר פשוט הוא דמה תועלת בהכרזה כיון שאין בו סימן להחזיר על ידו:ומ"ש דקשר ומנין הוי סימן שם בגמרא (דף נג.) אהא דתנן מצא מחרוזות של דגים הרי אלו שלו ולהוי קשר סימן בקטרא דציידי דכ"ע הכי מקטרי ולהוי מנין סימן במנינא דשוין ופירש"י במנינא דשוין. כבר נהגו הציידין לחרוז במנין הזה בחרוז א' ומקום איפליגו ביה אמוראי התם ופסקו הפוסקים כמ"ד מקום הוי סימן ואמרינן נמי התם דמדה ומשקל הוי סימן וכתבו רבינו לקמן בסימן זה:

ומ"ש אבל אם אין בו סימן בגופו ולא במקומו וכו' ואם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו וכו' הרי הוא של מוצאו וכו' ואם לא צריך להחזיר אע"ג שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש בסוף סימן רנ"ט כתבתי פלוגתא דאביי ורבא (שם כא:) ביאוש שלא מדעת ושנפסקה הלכה כאביי דאמר לא הוה יאוש ואותיבנא עליה מדתנן מצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו והא לא ידע דנפל מיניה ואוקמה במכנשתא דבי דרי וכמו שנתבאר בסי' ר"ס ותו מותיב מדתנן מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו הא לא ידע דנפיל מיניה ומשני אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן משני אהא דתנן מצא לשונות של ארגמן הרי אלו שלו אגב דחשיבי משמושי ממשמש בהו ואמאי דתנן מצא עגולי דבילה וככרות של נחתום הרי אלו שלו אגב דיקירי מידע ידע בהו:

ומ"ש ואצ"ל אם הדברים מוכיחים שלא נתיאשו הבעלים שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנפל מב' שודאי אינו מתייאש וכו' מימרא דרב נחמן שם (כו.):ומ"ש ואפי' שראה שנפל מג' וכו' דאיכא למימר שלשתן שותפין באותו חפץ וכו' שם מימרא דרבא כתבתיה בסמוך:ומ"ש וצריך להחזיר אפילו אין בו סימן שאם ראה ממי נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו ז"ל דברים נכונים בטעמם והכי משמע במימרא דרב נחמן שכתבתי בסמוך ראה סלע שנפל מג' ועלה אמר רבא לא אמרן וכו' וסלע דבר שאין בו סימן הוא דמטבע אין בו סימן ומה שאמר ואפי' אינו שוה אלא ב' פרוטות כדפרישית לעיל היינו לישנא בתרא דרבא שכתבתי בסמוך:

ומ"ש בד"א בסתם אבל אם ידוע שנתייאשו הבעלים וכו' אפי' אם יש בו סימן הוא של מוצאו (שם כג.) אמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון שאמר ווי ליה לחסרון כיס מייאש ליה מינה וכתב הרא"ש והמוצא אח"כ אפילו בדבר שיש לו סימן הרי היא שלו:

ומ"ש וכן המוצא דבר שמוכיח בו שזמן רב נאבד מבעליו שנתיאשו הבעלים הוא של מוצאו אפי' יש סימן בגופו או במקומו (שם:) ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא אתא לקמיה דרב א"ל שקול לנפשך לימא קסבר רב מקום לא הוי סימן אמר ר' אבא משום יאוש בעלים נגעו בה דחזא דקדיח ביה אלפי ופרש"י דקדיח ביה חילפי. ש"מ מימים רבים היה שם וכבר נואשו הבעלים:

ומ"ש לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וכו' הרי אלו שלו משנה שם (כא.): ומ"ש שבכל אלו הרגישו הבעלים בנפילתם מעות אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן לשונות של ארגמן חשיבי כבר נתבאר דהכי איתא בגמ':ומ"ש ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשוב וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמת כובדן מרגיש בנפילתן כ"כ שם הרא"ש ויש לתמוה עליו למה החליף שטת הגמרא שאמרו גבי עיגולי דבילה וככרות אגב דיקירי ממשמש בהו ואפשר שהוא ז"ל לא היה מפרש יקירי מלשון כובד אלא מלשון חשיבות אי נמי אפי' את"ל שהיה מפרש יקירי מלשון כובד כיון דבמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי:ומ"ש בשם הרמב"ם מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו בפט"ו מה' גזילה:ומ"ש ול"נ דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי וכו' טעמו דכי אותביה עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרות הרי אלו שלו שני במכנשתא דבי דרי ואם כדברי הרמב"ם טפי הוה עדיף לאוקומה כדאשכחינהו דרך נפילה והחכם המרשים כתב על מ"ש רבינו ול"נ וכו' נהירים ומאירים דבריו דהא דאקשינן ה"ד אי דרך נפילה אפי' טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרי' בעיגולי דבילה והא דמותבי לאביי ממתניתין ומתרצינן לה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן ליה מתני' בכל אנפא מתוקמא כאביי עכ"ל וכדבריו כתב הרמב"ן ז"ל אהא דקאמר בגמרא אמאי דתנן מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן והקשו התוס' והרמב"ן ז"ל למה ליה לאוקומה למתני' בקב בד' אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמא בדרך נפילה ואפי' טובא ומפרקי' משום דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מצי לאוקומא בדרך נפילה וכתב הרמב"ן ז"ל וזו שהביא רבינו ז"ל בהלכות אי דרך נפילה אפי' טובא נמי הרי אלו שלו אינו נכון לפי מה שכתבנו וצ"ל שהוא סובר דבתר דמתרצים בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקבא עכ"ל וכ"כ בנ"י: אבל המוצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר צבועים שם במשנה (כה.):ומ"ש וחתיכות בשר או דג שיש בו סימן שם בגמ' (כג:) ומפרש התם דאף ע"ג דיהיב סימנא בחתיכה גופה אי דדפקא אי דאטמא לא הוי סימנא אי לאו דיהיב סימנא בחתיכה כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא וכתבו רבינו לקמן בסימן זה: ומ"ש או כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז מבואר שם:ומ"ש והמוצא חבית של יין ושמן וגרוגרות ותבואה קודם שיפתחו האוצרות חייב להכריז וכו' שם בברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זתים הרי אלו שלו ורמי עלה מדתנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז ופריק אביי אידי ואידי ברשום ול"ק כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו האוצרות ופירשו התוספות ברשום שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו ואחר שנפתחו האוצרות לא הוי רושם סימן מפני שב"ה אחד מוכר לחנונים הרבה וכולן רשומים בענין אחד ורש"י פי' קודם שנפתחו האוצרות שעדיין לא הגיע זמן מוכרי חביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן וז"ש רבינו לאחר שנפתחו האוצרות אין בהם סימן:ומ"ש ועוד אפי' אם יתן בהם ב"ה סימן אינו מועיל וכו' היא כדברי התוס':ומ"ש ופי' ר"י דוקא במלאים שכל מדתם שוות אבל אם הם חסרים יש בהן סימן במדה דבר פשוט הוא וכך הם דברי הרמב"ם שכתב בפט"ו מהלכות גזילה אם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן הרי אלו שלו ואע"פ שהן רשומין שכל הכדות כך היו רשומות ונמצאו אלו הכדין כככרות הנחתום שיש צורה אחת לכולן ומשקל אחד לכולם כתב ה' המגיד בפט"ו מה' גזילה כתב הראב"ד דוקא ברקתא דנהרא אבל בדוכתא אחריתי מקום הוי סימן עד כאן לשונו ועיקר דהכי מסקנא דגמרא למ"ד מקום הוי סימן עכ"ל. וכתבו רבינו לקמן בסימן זה: מצא צבורי פירות חייב להכריז משנה שם (כד:):ומ"ש ומקומן הוי סימן כבר כתבתי בסימן זה דהכי אמרינן בפ' אלו מציאות (כו:) דמקום הוי סימן:

ומ"ש וכן אם מצא ג' מטבעות עשויין כמגדל וכו' (שם כה.) במשנה מצא צבורי מעות ג' מטבעות זו ע"ג זו חייב להכריז ובגמרא (שם) א"ר יצחק והיא שעשויים כמגדלים וה"ד רויחא תתאה ומציעא עילויה וזוטא עילויה מציעא:ומ"ש ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן ואין צ"ל שעשויין כמגדל שם מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אמר רבינא טבעא מכריז ופרש"י טבעא מכריז. מטבעות מצאתי הילכך תרי לאו סימן הוא דמיעוט מטבעות שנים וכתב הרא"ש ואם לא עשויין כמגדלין אז תליא בדרך נפילה נפל ונתייאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במנינא ותרי אע"פ שהם דרך הינוח דלא אתרמי דנפלי אהדדי כיון דטבעא מכריז א"א ליתן סימן במנינן דמיעוט טבעא שנים וצ"ל דתרי אתרמי דנפלי דאל"כ תרי נמי יתן סי' מקום והא דפריך תלמודא אפי' תרי נמי הו"מ לשנויי תרי נמי איתרמי דנפלי אלא האמת מתרץ לו דטיבעא מכריז מנין הוי סימן והראב"ד מתרץ בדברים קטנים כמו מטבע א"א לכוין המקום עכ"ל:ומ"ש וכן המוצא אחד מכאן ואחד מכאן וא' על גביהן שם בברייתא:ומ"ש או כסולם וכו'. שם בעיא דאיפשטא:ומ"ש אבל מצא ב' אפילו עשויים כמגדל או אפילו ג' ואינן כמגדל וכו' כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש או שלחופי משלחופי וכולי הרי הן שלו מבואר שם בגמרא:ומ"ש ואם מצאן כשיר או כשורה או כחצובה מבעיא ולא איפשיטא שם:ומ"ש בשם הרמב"ם דלא יטול בפט"ז מה' גזילה:ומ"ש בשם הרא"ש דנוטל ומכריז ז"ל שם לא איפשיטא ואזלינן לחומרא דאיסורא הוא ומכריז:ומ"ש בד"א שמחזירין מטבע בסימן בסימני המקום אבל אם אין לו סימן במקום אלא בגופו אפילו יאמר רשומה בחותם מלך פלוני או אפילו שמו כתוב עליה אין מחזירים לו וכו' ברייתא שם ולשון רבינו שכתב שמחזירין מטבע בסימני המקום אינו מדוקדק דהו"ל למימר בסימני מנין וכמ"ש בסמוך וזה יאמר שלש הן ואיפשר דקרי ליה סימני מקום משום דשלש מטבעות בעינן שיהיו עשויים כמגדלים כדי שנדע שדרך הינוח הם: וכתב הרמב"ן הא דתניא אין סימן למטבע נראה דה"ק אין סימן בצורת מטבע להפריש בין דינר לדינר לפי שהרבה מהן נטבעות במטבע אחד וכולן דומות אבל אם נתן בה סימן נסדקה היא בכך וכך מחזיר ומה שאמר רבינו דאמרינן דילמא אפוקי אפקה תפתר בשמו כתוב עליה דאע"ג דודאי ידיעא מילתא דדידיה הוות חוששין שמא הוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי היא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל. וכ"כ נמ"י בשם הר"ן דאם נתן בה סימן נסדקה מחזיר שהרי מטבע לענין זה כשאר כל כלים:

ראה שנפל סלע מחבירו בין החול או בתוך עפר מותר לו ליקחנו שודאי נתייאש אפילו ראוהו שכובר החול או עפר בכברה לחפשו וכו'. מימרא דרבא שם (כו:):

(יג) מצא עמרים קטנים ברשות היחיד כמו שדה זרוע אם ניכר שדרך נפילה באו שם הרי אלו שלו וכו' שם (כב:) אהא דתנן מצא כריכות ברה"ר הרי אלו שלו אמר רבה ואפילו בדבר שיש בו סימן אלמא קסבר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן רבא אמר ל"ש אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן חייב להכריז אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס הוי סימן תנן כריכות ברה"ר הרי אלו שלו ברה"י נוטל ומכריז היכי דמי אי דלית בהו סימן ברה"י מאי מכריז אלא לאו דאית בהו סימן וקתני ברה"ר הרי אלו שלו אלמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן אמר לך רבא לעולם דלית בהו סימן ודקאמרת ברה"י מאי מכריז מקום ורבה אמר מקום לא הוי סימן ת"ש כריכות בר"ה הרי אלו שלו ברה"י נוטל ומכריז והאלומות בין בר"ה בין ברה"י נוטל ומכריז רבא מתרץ לטעמיה במקום כריכות בר"ה הרי אלו שלו דמנשתפא ברה"י חייב להכריז דלא מנשתפא והאלומות בין בר"ה בין ברה"י נוטל ומכריז כיון דיקירא לא מנשתפא. ופרש"י העשוי לידרס. שהמקום שהוא שם רגיל בדריסת בני אדם והחפץ נמוך ונוח לידרס: ברה"י. כגון בשדה זרוע שאין רוב בני אדם דורכין בה ויש מיעוט שהולכים בה. במקום. טעמא דכריכות ברה"י משום מקום ובדבר שאין בו סימן: דמנשתפא. מתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחלה עכ"ל. ואמרינן בתר הכי אמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות בר"ה הרי אלו שלו ברה"י אי דרך נפילה הרי אלו שלו אי דרך הינוח נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן ל"ש בר"ה ול"ש ברה"י בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז ופי' רש"י ברה"י אי דרך נפילה הרי אלו שלו דליכא למימר מקום הוי סימן דהא לא ידע היכי נפל מיניה אי דרך הינוח נוטל ומכריז מקום ולא יניחם שם שמא ימצאם עכו"ם ויטלם שמא שכחום הבעלים:ומ"ש רבינו ומקום שהכל רגילים ליתן שם וכו' אינו סימן וכו' שם בגמרא:ומ"ש כל דבר שיש בו סימן אפילו הוא ברה"ר שהוא נדרס ברגלי בני אדם חשוב סימן היינו כרבא דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות גזילה וכ"נ שהוא דעת הרי"ף ורבינו אשר ז"ל שכתבו הא דאמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא כריכות ברה"ר הרי אלו שלו וכו':

וסימן הבא מאליו כגון ככר שיש בו מעות ועיגול שיש בו חרס וכו' קסבר ר' יהודה דהוי סימן וכו' ורבנן סברי דלא הוי סימן ורמב"ם כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודה כתב על זה החכם המרשים נמשך בזה לדעת רי"ף ז"ל שפסק כרבי יהודה ואיפשר משום דאמרינן דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא הכי ואע"ג דנדינן מיניה אי נמי משום דקיי"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע"ג דאיפשר שלא נעשה כן בכוונה והו"ל סימן הבא מאליו עכ"ל ואין דבריו נכונים כלל שמה שכתב דמשום דאמרינן דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמיפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד דקא סבר ת"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' ככרות בעל הבית בר"ה אמאי מכריז אלא הכא בסימן הבא מאליו קא מיפלגי דת"ק סבר לא הוי סימן ור' יהודה סבר הוי סימן הרי נדחית סברת הסברוה בטענה והאיך איפשר לפסוק הלכה כוותיה גם מ"ש דמשום דקיי"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דילמא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא"כ בחיתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה:ומ"ש שהרי"ף פסק כרבי יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי"ף פסק כן אבל מחלוקת הרמב"ם והרא"ש ז"ל תלוי בגי' המשנה דהרא"ש גריס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרות וכו' הרי אלו שלו רבי יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות חייב להכריז וכיון דמתני' סתמא מתניא הו"ל רבים פליגי על ר' יהודה והלכה כוותייהו והרמב"ם גריס אלו מציאות שלו וכו" מצא פירות מפוזרות וכו' הרי אלו שלו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה היא הו"ל הלכה כר' יהודה:

המכוין משקל הדבר או מדתו או קשריו או מנייניו במקום שאין רגילים לעשות כל הקשרים והמניינים בשוה הוי סימן מבואר בפ' אלו מציאות וכתבתיו בראש סימן זה: ומ"ש לפיכך המוצא מחטין וצינורות ומסמרים אם מצאן אחד אחד הרי הן שלו וכו' ברייתא שם (כד:) אלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז כגון בדי מחטין וצינוריות ומחרוזות של קרדומות כל אלו שאמרו אימתי מותרין בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז מאי בדי שוכי ואמאי קרו ליה בדי דבר דתלו ביה מידי בד קרו ליה. ופרש"י בדי מחטים. לקמן מפרש בדי מחטין שתולין בו מחטין: וצינוריות. מזלגות קטנים שטוות בו זהב: אחד אחד. בד אחד ומחרוז אחד: חייב להכריז. דמנין הוי סימן. וכתב הרא"ש כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים חייב להכריז מחטין וצינורות וקרדומות מצאתי והלה אומר בדין היו ושנים היו אבל אם מחרוז אחד היה אין זה סימן שכן רגילין לעשות מהן מחרוזות ואף אם יאמר מנין המחטין לא היה סימן שמנין כל המחרוזות שוה:ומ"ש רבינו וכן אם מצא מחטין הרבה בלא בד יכריז וכו' כן כתב הרמב"ם פ"ו מה' גזילה וז"ל המוצא מחטין וצינורות ומסמרים וכיוצא בהן אם מצאן אחד אחד הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן עכ"ל וצ"ל דמיירי שמצאן אלו ע"ג אלו דאל"כ דילמא דרך נפילה הם ונראה שהוא ז"ל מפרש הא דתניא אימתי בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן ב' ב' חייב להכריז לא בבדים איירי כדפרישית אלא מחט א' או ב' מחטין קאמר וא"כ יש לתמוה על רבינו איך כתב דבריו סתם דמשמע דכ"ע מודו בהו והרי במחלוקת הם שנויים ואיפשר דס"ל דלא פליגי רש"י והרמב"ם אלא בפירושא דברייתא אבל לענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו ומ"מ יש לתמוה על פי' של הרמב"ם דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וכו' וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצא ב' חייב להכריז מ"ש ממצא ב' מטבעות דאפי' עשוי כמגדל אינו חייב להכריז וגם לפי' רש"י יש לתמוה שני בדים אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה כדאמרינן במצא שני מטבעות וא"נ מצא ג' ואינם עשויים כמגדלים וצ"ע :

חתיכת בשר שאומר מן הצואר כו' אינו סימן אבל כשנותן סימן בחיתוכם הוי סימן מבואר בפרק אלו מציאות (ד' כג:) ונתבאר לעיל בסימן זה: (מ) הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהן מעות אם צרורים הם חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי הם שלו משנה שם (כו:) ופי' רש"י ואם היו צרורים נוטל ומכריז דהוי סימן קשר או מנין שבהם עכ"ל ורבינו נקט קשר והוא הדין למנין דהוי סימן ויותר נראה לומר דבדווקא נקט קשר דלעולם צריך לומר שהם צרורים דאע"ג דקאמר מנין אם לא אמר שהם צרורים אין מחזירין ואם אמר שהם צרורים אע"ג דלא קאמר מנין מחזירין לו. ומה שאמר בד"א בלוקח מתגר וכו' אבל אם לקח מב"ה חייב להחזיר לו והוא שדשם בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים וכו' שם בגמרא (כז.) ומה שאמר וכן הדין כשהתגר בעצמו מצאן שהן שלו והוא ששהו בידו בכדי שיוכל לערבן עם פירותיו כלומר דאם לא שהו כל כך אין ב"ה מתייאש כן כתב הרא"ש שם:

מצא חמור ואוכף עליו הנותן סימנים באוכף מחזיר לו גם החמור הכי יליף רבא שם פרק אלו מציאות מיתורא דקרא:

ומ"ש וכן כלי ופירות בתוכו וכיס ומעות בתוכו מחזירין הפירות אגב הכלי והמעות אגב הכיס אפילו אין כולן בתוכו וכו' אבל אם אין מהם כלום בתוך הכלי אם אחורי הכלי כנגד הפירות אז בכל ענין הם של מוצאן ואם פני הכלי נגד הפירות רואים אם יש לכלי אוגנים וכו' שם (ד' כה.) אהא דתנן ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא דייק בגמרא טעמא דמצא פירות בכלי ומעות בכיס הא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו תנינא להא דת"ר מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע מקצתן בכיס ומקצתן ע"ג קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז בא בעל הסימן ונטל את שלו זכה הלה בדבר שאין בו סימן א"ר זביד ל"ק הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי ר"פ אמר הא והא בצנא ופירי ול"ק הא דאשתייר בה מידי הא דלא אשתייר בה מידי ואי בעית אימא הא והא דלא אשתייר בה מידי ול"ק הא דהדרי אפיה לגבי פירי הא דלא הדרי אפיה לגבי פירי ואי בעית אימא הא והא דהדרי אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאית ליה אוגניים לצנא הא דלית ליה אוגניים לצנא. ופירש רש"י הא כלי ולפניו פירות. הרי אלו הפירות של מוצאן ואע"פ שהכלי לבעל הסימן: מקצתן בכלי וכו'. הדבר מוכיח דהנך דעל גבי קרקע דהנך הוא וחייב להחזירם למי שיתן סימן בכלי וכן מעות לבעל הכיס: מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן. כגון מעות לפני הכיס חייב להכריז על הכל וינתנו המעות לבעל הכיס: בא בעל הסימן ונטל את שלו. את הכיסו ואמר אין המעות שלי זכה הלה במעות: הא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא. גיגית מוטלת ופשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא נפל דאי מיניה נפל הוה משתייר בה והוא הדין לכיס ולפניו מעות מהאי טעמא והאי דתניא חייב בצנא ופירי דעבדי דשרקי ונפלו מינה כולהו: הא דקתני חייב בדאשתייר ואיכא למימר הנך דאבראי מיניה נפול והאי דלא אשתייר כיון דסתם צנא יש לו אוגניים לתוכו אי מתוכו נפל הוה משתייר ביה דאוגניים מעכבי ליה. ה"ג הא והא דלא אשתייר ביה מידי הא דאית ליה אוגנים לאו מיניה נפיל דאי מיניה נפל הוה משתייר ביה מידי. והתוספות כתבו הא בכובא וכיתנא פי' רש"י דמתניתין בכובא וכיתנא וקשה דקתני מצא פירות וי"א דכיתנא איקרי פירי כדאמרינן בב"ר ויבא קין מפרי האדמה זרע פשתן הביא ודוחק ונראה דמתניתין בצנא ופירי דכיון דאין הפירות מחוברים יחד אילו מן הכלי נפלו היה קצת נשאר מהן בכלי אבל פשתן שקשור ביחד יכול להיות שבכלי היו ונפלו ור"ח פירש דפריך אמאי דקאמר מקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ורמינהו מצא דבר וכו' בא בעל סימן ונטל את שלו זכה המוצא במה שבידו היינו מה שבחוץ אע"פ שיש בפנים קצת פירות ואפילו בעל כלי אומר שכולן שלו ולפי זה גרסינן בסמוך הא והא דאשתיירו ביה עכ"ל והרא"ש כתב פרש"י ופי' התוס' ולא הכריע ולכן אני תמה על מ"ש רבינו על דברי ר"י וכ"כ א"א ז"ל. וכתב הרא"ש נקטינן לחומרא מכל הני שינויי ללישנא קמא דרב פפא היכא דאשתייר ביה חייב להכריז אפילו לא מהדר אפיה לגבי פיריא ואפילו לית ליה אוגניים והיכא דלא אשתייר דהרי הן שלו פירוש כלישנא מציעא דוקא דלא מהדר אפיה לגבי פירי ואי מהדר אפיה לגבי פירי דחייב להכריז פי' כלישנא בתרא בדלית ליה אוגניים לצנא אבל אי אית ליה אוגניים הפירות והמעות שלו דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי עכ"ל והרי"ף והרמב"ם השמיטו ההוא דרב זביד נראה שהן סוברים דרב פפא פליג אדרב זביד והלכתא כרב פפא:

(כא) המוצא דבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז כדפרישנא ואם הוא דבר שאפשר שיכירנו בעליו בטביעות עין וכו' אם התובעו ת"ח ואומר שמכירו בטביעות עין שזהו הכלי שנאבד לו חייב להחזירו לפיכך המוצאו במקום שת"ח מצויים כגון בב"ה חייב להכריז וכו' שם במשנה (כא.) רשב"א אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז ובגמרא (כג:) מאי אנפוריא א"ר יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין ה"ד אי אית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי אי דלית בהו סימן כי שבעתן העין מאי הוי לעולם דלית בהו סימן נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא שבעתן העין קי"ל בגווייהו ומהדרינן ליה כי לא שבעתן העין לא קים ליה בגווייהו ולא מהדרי' ליה דא"ר יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו במסכתא בפוריא באושפיזא מאי נ"מ אמר מר זוטרא לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן ליה. ופי' רש"י שלא שבעתן העין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה. וכתב הרא"ש נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא אי שבעתן העין ובאתרא דשכיחי צורבא מרבנן דלא מייאש שיודעים דמצורבא דרבנן נפל והמוצאו מכריז אולי יכירה בטביעות עין ואי לא שבעתן העין הרי אלו שלו דהא לא קים ליה לצורבא מרבנן בגווייהו. וז"ל הרמב"ם בפי"ד מהלכות גזילה המוצא כלי חרס וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה אם כלים חדשים הן הרי הן שלו שהרי הן כמו דינר משאר הדינרים שאין בו סימן ואין הבעלים מכירים אותם שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זו שלו או של אחר ואם היו כלים ששבעתן העין חייב להכריז שאם יבוא ת"ח ויאמר אע"פ שאינו יכול ליתן בכלי זה סימן יש לו בו טביעות עין חייב להראותו לו אם אמר שלי הוא מחזירין בד"א בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו כיצד היה עוסק במסכתא דנדה יאמר במקוואות אני שונה כדי שלא ישאלו שאלות בענין נדה או שישן במטה זו יאמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון יאמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף או גרע כדי לחבבן זה לזה ה"ז מותר אבל אם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו עכ"ל. וכתב ה"ה מ"ש חייב להכריז שאם בא ת"ח וכו' פי' הרא"ה ז"ל דהכרזה זו אינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שת"ח מצויים שם ואין מכריזין אלא פעמים שלש והרמב"ן ז"ל פי' שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שת"ח מצויים שם:ומ"ש או הביא שלום וכו' מפורש בהלכות בפ' אלו מציאות והיא מימרא בפ' הבא על יבמתו (סה:) עכ"ל. ומפשט דברי הרמב"ם נראה דאפילו מצא במקום שאין ת"ח מצויים שם אם בא ת"ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו וכו' וצ"ל דכיון שהאובד הוא ת"ח כשמרגיש שאבד אע"פ שאין לו סימן אינו מתייאש לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין כתבו בהגהות אשיר"י בפרק הנזכר אין המוצא יכול לומר לצורבא מרבנן אתה מאותם שמשנים דיבורם ולא אחזיר לך בטביעות עין אלא א"כ יש לו עדים עכ"ל וכ"נ לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל. כתוב עוד בהגהות אשיר"י אפילו צורבא מרבנן דלא משנה בדיבורו אלא בהני ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבידה בטביעות עין אא"כ מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו עכ"ל ודבריו מבוארים בפ' אלו קשרים (קיד.) א"ר יוחנן איזהו ת"ח שמחזירין לו אבידה בטביעות עין זה המקפיד על חלוקו להפכו ופרש"י המקפיד על חלוקו להפכו לובשה כשהיא הפוכה מקפיד עליו והופכו שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואמרי החלוק ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיטו זה: כתב נ"י בר"פ אלו מציאות אהא דאמרינן צורבא מרבנן קים ליה בגוויה וחייב להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומתניתין דקתני אלו מציאות שלו אחר שהכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות קאמר דהשתא כיון דלית בהו סימן גם לצורבא מרבנן ליכא למיחש כ"כ הרשב"א והר"ן: וכתב עוד בכ"מ שהרבים מצויים אפילו יש סימן מתייאשים הבעלים מהם דומיא דזוטו של ים ברוב ישראל נמי אמרו וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי ולא מחזירים וכתב עוד ומשמע מסוגיין דבתי כנסיות ובתי מדרשות אם הם חוץ לעיר ויתבי בהו עכו"ם לשמור כיון דעכו"ם יתבי בהו עכו"ם מקבע מחפשין תדיר ומשמשין כל מה שבבית אבל ישראל אין מתעסקין שם אלא בתלמודם ומש"ה אפילו שרוב הנכנסים שם ישראל הו"ל כרוב עכו"ם. דליקה שנפלה בעיר ועמד אחד מהם והציל אם הציל לאמצע במרדכי פרק הגוזל בתרא:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל אבידה שאינה ש"פ בשעת אבידה ובשעת השבה איכי חייב בה וכו'. בפרק א"מ אסיק רבא פרוטה שהוזלה א"נ פרוטה שהוקרה לכ"ע פטור כי פליגי ת"ק ורבי יהודא בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה ת"ק סבר אשר תאבד איכא ור' יהודא סבר ומצאתה בעינן דאיכא שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה והלכה כת"ק ואיכא לתמוה אדברי רבינו ששינה לשון התלמוד מלשון מציאה ללשון השבה דאלמא דס"ל דאפילו היתה ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אם הוזלה מקמי השבה אינו חייב בה ותימה דזו מנין לו דבקרא לא מידכר כ"א אבידה ומציאה כדדרשינן אשר תאבד ומצאתה ואפשר לומר דס"ל לרבי' דומצאתה דסיפא דקרא מקושר עם השב תשיבם דרישא דקרא וה"ק קרא דאשר תאבד מאחיך ומצאתה השב תשיבם ולפיכך בעינן שתהא שוה פרוטה בתחלה בשעת אבידה ובסוף בשעת השבה ובסמוך יתבאר בס"ד דדברי רבינו מוכרחים מסתמא דתלמודא בפרק הזהב ופרש"י לשם:

אפי' היתה ש"פ בשעת אבידה וכו' כ' הרמב"ם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז עליה ע"כ. וכתב הרב המגיד דעת הרב ז"ל דאע"ג דאסקינן בגמרא דבעינן שתהא ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה לכ"ע כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות עכ"ל והרב בס' כסף משנה כתב וז"ל דברי ה"ה תמוהין שכתב שדעת הרב היפך מאי דאסיקנא עכ"ל גם פה בספר ב"י כתב על דבריו וצ"ע וכל זה לפי שהבין מדברי הרמב"ם דלא מצריך אלא שיהא ש"פ בשעת מציאה אע"פ שלא היה ש"פ בשעת אבידה היפך מאי דאסיקנא בגמרא ולפעד"נ דלא עלה זה ע"ד הרמב"ם ולא ע"ד הרב המגיד דפשיטא הוא דבעינן שתהא ש"פ בשעת אביד' דאם לא היתה ש"פ בשעת אבידה אינו חייב להחזי' כיון שלא נאבד ממנו שום ממון אע"ג דחזרה והוקרה ומעיקרא קא טעה תלמוד' וקס"ד פרוטה שהוקרה איכא בינייהו דת"ק ור' יהודה ולא הוה קס"ד דחייב אפילו לא היתה ש"פ בשעת אבידה אלא דכתיב לכל אבדת אחיך כדכתבו התוס' אבל לפי האמת לכל אבדת אחיך איצטריך לכדדרשי' בספרי אין לי אלא אלו בלבד שאר אבידה מנין ת"ל לכל אבידת אחיך אבל לא צריך קרא שתהא ש"פ בשעת אבידה ולכן לא דיבר מזה הרמב"ם ולא אתא אלא לאורויי דאם היתה ש"פ בשעת מציאה אע"פ דהוזלה בין מציאה להכרזה חייב להכריז עליה וכתב כן מהא דאיתא בפרק הזהב דתנא דידן דתנא ה' פרוטות ותני גזל ותני אבידה איצטריכא ליה למיתני גזל דש"פ יוליכנו אחריו אפילו למדי ואיצטריכא ליה נמי למיתני אבידה דהמוצא ש"פ חייב להכריז ואע"ג דזל ופי' רש"י ואע"ג דזל בין מציאה להכרזה דאלמא דאפילו לא חזרה והותרה מתמי הכרזה חייב להכריז עליה וזאת היא דעת ה"ה שכתב דאע"ג וכו' כלומר דאע"ג דלכ"ע בעינן שתהא ש"פ בשעת אבדה ובשעת מציאה אפ"ה כיון ששוה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך להכריז עליה אע"ג דהוזלה ולא חזרה והוקרה מקמי הכרזה דאין לנו אלא שתהא ש"פ בשעת אבידה ובשעת מציאה אע"ג דהוזלה בתר הכי. אכן אכתי קשה מדברי רבינו דמפרש דבעינן שתהא ש"פ בשעת השבה דאם כן חולק הוא אדברי הרמב"ם שהביא כאן בסתם ולא כתב עליו שום השגה ויש לומר דסבירא ליה לרבינו דגם הרמב"ם ס"ל דשעת מציאה דקאמר תלמודא היינו שעת השבה ואם בשעת השבה אינו ש"פ אינו חייב להחזיר אלא מיהו אע"ג דלא חייב להחזיר אא"כ ש"פ בשעת השבה מ"מ לענין הכרזה חייב להכריז עליה אע"ג דזל מקמי השבה דדילמא תחזור ליקרותה ותהיה ש"פ לבתר ההכרזה ולכן הביא דברי הרמב"ם ולא השיג עליו דסבירא ליה לההוא דהזהב כך פי' דחייב להכריז עליה אף על גב דזל בין מציאה להכרזה משום דדילמא תחזור ליקרותה בתר הכרזה ותהיה ש"פ בשעת השבה ומכאן הכריח רבינו דבתר השבה אזלינן דאל"כ הא דקאמר תלמודא המוצא ש"פ חייב להכריז עליה אע"ג דזל היכי מפרשינן לה דאם ר"ל כיון דשוה בשעת מציאה פרוטה חייב להחזיר אפילו לא חזרה והוקרה לא היה צריך לומר חייב להכריז עליה אלא הו"ל לומר המוצא ש"פ חייב להחזיר אע"ג דזל ואם ר"ל דאינו חייב להחזיר כיון דהוזלה אחר המציאה אם כן למה צריך להכריז עליה כשהוזלה בתר מציאה והדברים ברורים כשמש ודברי רבינו עיקר והם מכוונים עם דברי הרמב"ם ואין כאן טעות ודוק:

ואפילו אבדה וכו'. פי' דהיכא דאית ביה שוה ב' פרוטות חיישינן דילמא שותפין נינהו וכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי אבל אי לית ביה שוה ב' פרוטות אפילו את"ל דכל חד מינייהו אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי אכתי לית ביה ש"פ לכל חד מתרתי והא דלא חיישינן דילמא תרי מחלי לגבי חד נראה דכיון דלא שמעינן להו דמחלי אלא דאנן הוא דאמדינן דעתייהו כיון דשותפי נינהו ולא קפדי אהדדי דילמא אחליה למנתיה אם כן מסתמא כי אחליה למנתיה לתרווייהו אחליה בשוה דתרווייהו שותפין דידיה הוו ולא עדיף חד מחבריה ודכוותיה בכל חד מינייהו אמרינן דילמא אחליה למנתיה לגבי אינך תרתי והכי משמע להדיא לישנא דגמרא מדקאמר אע"ג דלית ביה אלא שוה ב' פרוטות דהול"ל אע"ג דלית ביה אלא ש"פ אלמא דוקא ב' פרוטות: ומ"ש ואם אח"כ נודע וכו'. נראה דהכי משמע ליה לרבינו מדין קציעות ותאנה דאע"ג דבשעת מציאה לא נודע לו דבעל התאנה ידע דנפלה ומייאש מ"מ כיון דלסוף נודע לו ה"ה שלו:

אין המוצא מציאה וכו'. משנה וגמרא ר"פ א"מ: ומ"ש כגון שיכריז אבידה פלונית מצאתי וכו'. הכי איפסיקא הלכתא כרב נחמן דאמר גלימא מכריז ויתבאר בס"ד בסימן רס"י סעיף ד':

ומ"ש לפיכך המוצא מעו' וכו' ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וכו'. כ"כ שם הרא"ש ואיכא לתמוה דבגמרא מותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מעיגולי דבילה וככרות של נחתום דהרי אלו שלו אמאי והא לא ידע דנפל מיניה ופריקו התם נמי אגב דיקירי מידע ידע בהו ופרש"י דיקירי כובד משאם עכ"ל והשתא מאי דוחקיה דהרא"ש ז"ל ששינה מה שפרש"י ומה שכתב ב"י כיון דבמחרוזות ליכא כובד וצריך ליתן טעם משום דמידי דמיכל הוא חשיבי ההוא טעמא סגי לעיגולי דבילה ותו לא צריך בהו לטעמא דיקירי עכ"ל לא ידענא מי הגיד לו דבמחרוזות ליכא כובד דפשטא דסוגיא משמע דהמקשה דנקט בקושיא עיגולי דבילה וככרות של נחתום לאו דוקא הני אלא מכולהו דקחשיב להו במתניתין קא מקשה ומאן דפריק אכולהו פריק אגב דיקירי מידע ידע בהו אכן לפעד"נ דדברי הרא"ש ז"ל בנויים על פי דברי התוספות בדיבור הראשון פרק אלו מציאות שבאו ליישב מ"ש דבכריכות לא הוי שלו אלא בר"ה אבל לא ברה"י ובעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתניתין הוי שלו אפילו ברה"י ומפרשים דאליביה דרבא דקיי"ל כמותו דסימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום נמי הוי סימן מיירי הכא בכריכות ליכא סימן ובר"ה מקום נמי לא הוי סימן משום דמינשתפי אבל ברשות היחיד הוי מקום סימן דמיירי דאשכח דרך הינוח אבל עיגולי דבילה וכולהו דקחשיב אין בהם סימן והוי שלו אף ברה"י ומיירי דמצאם דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן וא"ת ואמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי משאר דאיירי דרך נפילה ויש לומר דכריכות איידי דיקירי אינו הווה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ ושכחם שם עכ"ל ולפ"ז צריך לומר דעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתניתין דהוי שלו אפילו ברה"י היינו משום דהוי דרך נפילה לפי שאין דרך להניחם על הארץ אפילו עומד לפוש אלא פורס טלית על הארץ ומניחן עליו וכיון שמצאן על הארץ בודאי נפלו שלא מדעת ואיירי בדלא יקירי דהווה הוא דיפלו שלא מדעת וכל זה אליבא דרבא והא דמשני אגב דיקירי מידע ידע בהו אינו אלא לאביי ולא לרבא כך היא דעת התוס' וקשיא ליה להרא"ש דכיון דקיימא לן כרבא דמקום הוה סימן [וסימן] העשוי לידרס הוי סימן וקיי"ל נמי כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש השתא ליכא למימר דטעמייהו דעיגולי דבילה וכל הנך דקחשיב במתני' הוי משום כובד משאם דאם כן מאי שנא מכריכות דאינן שלו אלא בר"ה ולפיכך סבירא ליה להרא"ש דצריך לפרש טעמא אחרינא דעיגולי דבילה וכל אינך אינו אלא כיון דמידי דמיכל נינהו אי נמי מידי דחשיבי כמו לשונות של ארגמן קא ממשמש בהו ואפשר נמי דלמסקנא היינו דקמשני אגב דיקירי כלומר אגב דחשיבי ויקירי בעיניו קצתם מטעם דמידי דמיכל וקצתם דחשיבי טובא אף ע"ג דלאו מידי דמיכל נינהו מידע ידע בהו והא דפי' רש"י יקירי כובד משאם אינו אלא למאי דקס"ד מעיקרא דלא הוה קשיא לן אלא אאביי אבל למסקנא דקיי"ל נמי כרבא דמקום הוי סימן וסימן העשוי לידרס הוי סימן צריך לדחוק ולפרש יקירי מל' יקר וחשובות כנ"ל דעת הרא"ש ואחריו נמשך רבינו אלא דאכתי קשיא טובא בדברי הרא"ש והטור שפירשו בגיזי צמר ואניצי פשתן דטעמם דמחמת כובדן מרגיש בנפילתן דהשתא קשיא מאי שנא מכריכות דדוקא בר"ה הוי שלו אבל לא ברשות היחיד דאינו הווה שיפלו שלא מדעת מחמת כובדן וכו' א"כ בגיזי צמר ואניצי פשתן נמי נימא הכי דאם באת לחלק ולומר דכיון דליכא למימר בהו דמחמת כובדן אינו הווה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ שהרי אין דרכן להניחן בארץ אם כן בע"כ שנפלו ממנו שלא מדעת אלא דמחמת כובדן מרגיש בנפילתן א"כ גם בעיגולי דבילה וכל אינך נפרש כך כמו בגיזי צמר ואניצי פשתן ותו דמאי דוחקייהו לפרש בגיזי צמר ואניצי פשתן טעם אחר הוה להו לפרש בהו נמי טעמא דמשום דחשיבי ממשמש בהו כל שעה כי היכי דקאמר גבי לשונות של ארגמן דהשתא הוי ניחא טפי דליכא טעמא דמחמת כובדן אינו הווה שיפלו וכו' אלא בכריכות בלחוד וצ"ע: ומ"ש והרמב"ם כתב מצא פירות מפוזרים וכו' ולא נהירא וכו'. ע' בב"י שכתב בשם כמה גדולים דמפרשים דלמסקנא דמשני לאביי אגב דיקירי מידע ידע בהו תו לא צריכינן להך אוקימתא דמכנשתא דבי דרי אלא אף בפירות מפוזרים אם מצאם דרך נפילה לאביי הרי אלו שלו דאיידי דיקירי מרגיש בנפילתן ומתייאש מהן ובזה התיישבה השגת רבינו:

וסימן הבא מאליו וכו' והרמב"ם כתב דהוי סימן ואיני יודע למה פסק כרבי יהודא וא"א פסק כחכמים. נראה דהרא"ש לא היה גורס במשנה דברי ר' מאיר אלא סתמא תנן וכיון דהוה ליה רבים דפליגי אר"י הלכתא כוותייהו וכן נראה מהסוגיא (בדף כ"ג ע"א) דקאמר לימא כתנאי ר' יהודא אומר וכו' מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו וכו' מדלא קאמר תלמודא מכלל דר' מאיר סבר וכו' אלמא דסתמא תנן אבל הרמב"ם גורס במשנה דברי ר"מ ור"מ ור"י הלכה כרבי יהודא וכן כתב ה"ה בפט"ו מה' גזילה דטעמו דפסק כר"י דלא כר"מ וכ"כ ב"י:

המכוין משקל הדבר או מדתו וכו' לפיכך המוצא מחטין וכו'. הקשה בית יוסף אמאי כתב הרמב"ם במצא שנים חייב להכריז מ"ש ממצא ב' מטבעות דאפילו עשוי כמגדל אינו חייב להכריז וגם לפרש"י יש לתמוה ב' בדין אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה הם כדאמרינן במצא ב' מטבעות ואי נמי מצא ג' ואינם עשויים כמגדלים וצ"ע עכ"ל ולפעד"נ דהרמב"ם מודה דבמצא ב' בלחוד הרי אלו שלו כמו במצא ב' מטבעות אלא דמצא שנים שנים או יותר קאמר הרמב"ם דהיינו דמצא ב' זוגות כל אחד של שנים דהשתא מכריז מחטין מצאתי וזה נותן סימן במנין ד' או ו' או יתר והוה ליה כדין ג' מטבעות העשויין כמגדל דכיון שמצאן זוגות זוגות מורה שהן דרך הינוח והסימן הוא המנין אבל במצאן אחת אחת דרך נפילה הן והוי של מוצאו ורבינו שינה מלשון הרמב"ם וכתב וכן אם מצא מחטין הרבה וכו' והיינו במונחין אלו על גבי אלו דהוי נמי דרך הינוח כיון שאינן מפוזרות אחת הנה ואחת הנה וה"ה. ודאי אם מצאן שנים שנים מונחין זוגות זוגות דפשיטא דהוי דרך הינוח כמו ג' מטבעות כמגדל וכן לפרש"י בשני בדין דמונחין ביחד דהוי נמי דרך הינוח ולא דרך נפילה בד אחד כאן ובד אחד כאן הילכך מכריז מחטין מצאתי וזה נותן סימן מנין הבדין ולא דמי לב' מטבעות כמגדל דאע"ג דמונחין ביחד ומראה שהוא דרך הינוח מ"מ כיון דצריך להכריז מטבעות מצאתי כדקיימא לן גלימא מכריז אם כן לא יוכל ליתן בהן סימן מנין דמיעוט מטבעות שנים והרי הן שלו ופשוט הוא:

וכן כלי ופירות וכו' עד וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל. כתב ב"י והרא"ש כתב פרש"י ופי' התוספות ולא הכריע ולכן אני תמה על מה שאמר רבינו על דברי ר"י וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ולפע"ד נראה דמוכרח הוא לפרש דס"ל כפי' ר"י מדכתב אח"כ ונקטינן לחומרא מכל הני שינויי וכו' עד דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי עכ"ל דצריך ביאור דלאיזה צורך כתב דר"פ לא פליג וכו' ונראה ודאי דרצונו לומר דהא דפסק לקולא בדאית ליה אוגנים אפילו מהדר אפיה לפירי בדלא אשתייר ביה היינו טעמא משום דרב זביד משני למשנתינו וברייתא דתני נמי בה דכלי ולפניו פירות הרי אלו של מוצאן בצנא ופירי דהשתא איכא הוכחה שלא היו הפירות בכלי שאם היו בכלי לא היו נופלים מתוכו לגמרי אלא היה נשאר בו קצת שהאוגנים היו מעכבין אותו ומסתמא ודאי ר"פ לא פליג עליה בהא אלא דאתא לאוקמי אידך ברייתא דתנא חייב להכריז נמי בצנא ופירי וכגון דאישתייר ביה א"נ דלא אישתייר ביה ובדלית ליה אוגנים ולישנא מציעא דמפליג בין מהדר אפיה ללא מהדר אפיה היינו נמי בדלית ליה אוגנים אבל בדאית ליה אוגנים ולא אישתייר ביה אפילו מהדר אפיה לפירי הרי אלו [של מוצאן] זאת היא דעת הרא"ש במ"ש דר"פ לא פליג וכו' ליתן טעם לפסקו וכיון דטעם זה אין לו מקום אם לא ע"פ פר"י ולא ע"פ פרש"י דמפרש דרב זביד מוקי ליה למתני' בכובא וכיתנא מכלל דהסכים הרא"ש לפר"י דרב זביד מוקי למתניתין בצנא ופירי ודוק:

המוצא דבר שאין בו סימן וכו' עד סוף הסימן. נראה דאע"ג דבמוצאו במקום שאין ת"ח מצויין שם וכו' אינו חייב להכריז מ"מ אם הת"ח מרגיש שאבד דבר ששבעתו העין אינו מתייאש ואם יבוא ויאמר אע"פ שאיני יכול ליתן סימן יש לי בו טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו ואם אמר שלי הוא מחזירין וכך נראה מבואר מפשט דברי הרמב"ם הביאו ב"י והסכים לזה:

דרכי משה

(א) נראה פירושו דאע"ג דלא היה שוה פרוטה בשעת הכרזה מאחר ששוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה חייב להשיב וכן נראין דברי המ"מ פי"ג מהלכות גזילה וב"י לא הבין דברי הרמב"ם בדרך זה והניחו בצ"ע:

(ב) ובפרק אלו מציאות כתב נ"י דה"ה שאינו רחב רק שמונחים זו ע"ג זו ולא דמשמע כן בדברי הטור

(ג) ולא קשה כלל דאין כל הדברים שוין דשאני מטבעות דכל אדם יש לו מעות אצלו ודרכן לאבדן דרך נפלה ולכן בעינן שיהיו מונחים דרך מגדלים שיהא בו סימן ובלא זה חיישינן דילמא דרך נפילה נפל וכבר אייאוש ממנו אבל מחטים ויתדות וכיוצא בהן אין דרכן של בני אדם לשאת אותם אם לא הצריכם לכך וכל הנושא אצלו מאלו דברים יודע מניינן ומדקדק בכך וע"כ מנין הוי סימן כנ"ל:

(ד) כתב [בנימוקי יוסף] פרק א"מ ד' פ"א ע"ב ואפילו יודע התגר של מי הוא אפילו הכי אין חייב להחזיר דכבר אייאוש מהן בעליהן שסובר התגר אינו יודע למי יחזיר

מתוך: טור חושן משפט רסג (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רסג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו אם הוא בענין שאילו היה שלו מחזירו חייב ליטפל בו ולהחזירו לחברו ואם לא היה מחזירו בשלו גם אינו חייב בשל חבירו ואם היא בהמה והכה בה מעט כדי להחזירה חייב להשיבה לבעליה אע"פ שלא היה מטפל בה אילו היתה שלו ואם אין דרכו ליטפל בה בעיר מפני שהוא מתבייש מבני העיר ודרכו ליטפל בה בשדה שלא מתבייש ומצאה בשדה מיבעיא ולא איפשיטא והרמב"ם ז"ל כתב אם מצאה בעיר אינו חייב ליטפל בה מצא בשדה חייב להחזירה אע"פ שנכנס לעיר ואין דרכו בכך עד כאן וא"א הרא"ש ז"ל כתב ראיתי מפרשים כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא וחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר ואדרבה נ"ל כיון שפטרה תורה הזקן שלא לזלזל בכבוד תורתו איסורא הוא גבי דידיה אם יזלזל בכבוד תורתו במקום שאינו חייב אלא יחזירנה מן השדה עד שיביאנה לעיר ואז יניחנה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו וכו' ואם לא היה מחזירו בשלו גם אינו חייב בשל חבירו בפרק אלו מציאות (דף כט:) תנן מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול ה"ז לא יטול. ופי' רש"י אין דרכו ליטול. דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שימור: לא יטול. ופטור מהשבת אבידה דילפינן מוהתעלמת. ובגמרא (ל:) אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר והוה תמיהא לי מאי קמ"ל רבא מתני' היא עד שלמדתי מדברי הרמב"ם ישובו של דבר שכתב בפרק י"א מהלכות גזילה מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר עכ"ל: ומ"ש ואם היא בהמה והכה בה מעט כדי להחזירה חייב להשיבה לבעליה אע"פ שלא היה מטפל בה אילו היתה שלו שם (ל:) מימרא דרבה ומפרש טעמא בפרק הספינה (דף פח.) משום דאנקטה נגרי ברייתא ופר"ש משום דהרגילה לברוח ולילך מרחוק נתחייב בה ולפ"ז דוקא בבהמה דשייך בה האי טעמא הוי דינא הכי אבל בכלים דלא שייך בהו האי טעמא אע"פ שהתחיל יכול להניחן ונ"י כתב וז"ל הכישה נתחייב בה להחזירה הואיל והתחיל נתחייב בהשבה גמורה כך פרש"י ולפ"ז ה"ה לכלים וכן הם דברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזילה והרנב"ר תמה דלא משמע כן פרק המוכר את הספינה דהתם אמר טעמא משום דאנקטינהו ניגרי ברייתא עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזירן בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים ואע"פ שהרי נכנס בהן לעיר ואין דרכו בכך וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אע"פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה עכ"ל. ומדקאמר וכן אם מצא בהמה והכישה משמע דדוקא בבהמה הוא דהוי דינא הכי ולא בכלים ואע"ג דבמצא כלים בשדה קאמר דחייב להחזירם אפילו בעיר התם שאני דכיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בהם אבל כשמצאם במקום שאין דרכו להחזיר אפילו התחיל בהם יכול להניחם אבל מדיהיב טעמא שהרי התחיל במצוה משמע דה"ה לכלים דהא האי טעמא שייך בהו ומשמע שעל זה תמה הרנב"ר ואמר דבפרק הספינה לא משמע כן וכו' וצ"ל דהיינו טעמא דלא חש לה הרמב"ם לההיא דפרק הספינה משום דלאו בדרך פירוש איתמר אלא בדרך דיחוי דהכי איתא התם אמתני' דשולח את בנו אצל חנוני וכו' הכא במאי עסקינן כגון שנטלה למוד בה וכדרבה דאמר הכישה נתחייב בה אימור דאמר רבה בב"ח דאנקטינהו ניגרי ברייתא כהאי גוונא מי אמר וכיון דבדרך דיחוי איתמר משמע דפשטא דמלתא דרבה אפילו בכלים דליכא טעמא דניגרי ברייתא אמר ומשום דהתחיל במצוה. ועוד יש לומר דבבהמה דוקא קאמר הרמב"ם והתחיל במצוה דקאמר ה"פ התחיל במצות השבה ואם לא יגמרנה הרי נמשך היזק לבעל אבידה דאנקטינהו ניגרי ברייתא ויש הוכחה לזה מדכתב אחר כך לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעלים וכו' אבל בעלי חיים לעולם חייב להטפל בה עד שיכניסנה לרשות בעלים המשתמרת ההולך בדרך הטוב והישר וכו' ואע"פ שאינה לפי כבודו ודין זה דאינה לפי כבודו אין זה מקומו ואיחרו כדי לכתוב קודם לו ההיא דבעל חיים לעולם חייב להטפל בה וכו' דהוי טעמא משום ניגרי ברייתא דניליף מינה דהכישה מהאי טעמא הוא: ומה שאמר ואם אין דרכו ליטפל בה בעיר מפני שהוא מתבייש מבני העיר ודרכו ליטפל בה בשדה וכו' מיבעיא ולא איפשיטא בפ' אלו מציאות איבעיא להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזור בעיר מי אמרינן השבה מעליא בעינן וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר לא ליחייב או דילמא בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה וכיון דאיחייב ליה בשדה איחייב ליה בעיר תיקו וכתב הרא"ש ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאין חייב ומשום ספק ממון חברו אם הוא חייב בו לא יזלזל בספק איסור ורב אלפס כתב דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בעיא ולא איפשיטא הילכך לא יחזיר בעיר נראה דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי או דילמא השבה מעלייתא בעינן וכיון דלא מיחייב בעיר לא מיחייב אפילו בשדה ופסק לחומרא דבשדה מיחייב לחומרא ואינו מזלזל שם בכבודו ולא דמי להכישה נתחייב בה דלא אנקטיה ניגרי ברייתא דאדרבא הוליכה למקום המשתמר יותר מבשדה עכ"ל ונראה שדעת הרא"ש ע"פ גירסת הספרים היא שאפילו בשדה אינו חייב להכריז דהא לפי גירסא זו או הוא חייב אף בעיר או הוא פטור אף בשדה וכיון דסובר דנקטינן לקולא פטור אף בשדה ורבינו שכתב לדעתו יחזירנה מן השדה וכו' לא דק והרמב"ם ז"ל פסק בפי"א מהלכות גזילה היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים ואע"פ שהרי נכנס בהן לעיר ואין דרכו בכך ונראה שהיה גורס כגירסת ספרינו דגרסי או דילמא בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה וכיון דאיחייב ליה בשדה איחייב ליה בעיר ופסק לחומרא: כתב נ"י וז"ל כתב הרי"ף דכיון דלא איפשיטא לא יחזיר בעיר משמע שאינו חייב להתחיל בשדה כדי שלא יתחייב לגמור בעיר וכן נראה פרש"י דפירש דרכו בשדה מהו שיתחייב להשיבה להתחיל בשדה וכיון דמיחייב שהזיזה ממקומה נתחייב אף בעיר ע"כ ולפ"ז לא יתחייב להתחיל כיון דעלה בתיקו אבל אם התחיל אכתי מצינן למימר שיתחייב לגומרה כדפירש ז"ל בהכישה ואם כן יתחייב אף בעיר עכ"ל ולפי שלא עלה על דעת בעל נ"י גירסא זולת גירסת הספרים נדחק לומר שדעת הרי"ף דלא יחזיר בשדה דהא לפי גירסא זו או מחזיר אפילו בעיר או אינו מחזיר אפילו בשדה וכיון שראה לרב אלפס שכתב דלא יחזיר הוכרח לומר דאפילו בשדה קאמר דלא יחזיר וקשה דא"כ הו"ל לסתום דבריו ולכתוב הילכך לא יחזיר ומדכתב בעיר משמע דבשדה מיהא ס"ל דמחזיר ולכך צ"ל כמו שכתב הרא"ש דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי: כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות גזילה ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו ונראה שלמד כן מעובדא דרבי ישמעאל בר' יוסי דאיתא בס"פ אלו מציאות (ל:) דפגע בההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי א"ל דלי לי א"ל כמה שוין א"ל פלגא דזוזא יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקריה והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה לפנים משורת הדין הוא דעבד ורבינו השמיט זה מפני שכתב רבינו אשר גבי בעיא דדרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו ע"כ ולדעת הרמב"ם ז"ל יש לומר דלא מיקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבה הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו וכו'. משנה שם מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול ה"ז לא יטול ולכאורה משמע דהכי קאמר אם הוא אדם חשוב שאין דרכו לטלטל קופה ושק ה"ז לא יטול כלל אבל רש"י פירש דלא קאמר אלא באדם שאין דרכו להכניסה מן החוץ לבית שימור דהשתא כיון דאפילו בשלו היה מניחה בחוץ אף ע"פ שתגיע לידי הפסד ולא היה מחזירה לבית שימור הילכך פטור ג"כ מלהשיב לחבירו והיינו דקאמר רבא בגמרא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר כלומר אפילו אם הוא אדם חשוב ואין דרכו כלל לטלטל שק וקופה מכל מקום מפני הפסד ממון היה נוטלה ומכניסה מן החוץ לבית שימור שלא תאבד זה חייב ג"כ בהשבת אבדת שק וקופה אבל אם היה מניחה שתגיע לידי הפסד גם בשל חבירו אין צריך להחזיר וכך הם דברי הרמב"ם ורבינו: ואם אין דרכו ליטפל בה בעיר וכו' עד סוף הסי' כתב ב"י שדעת הרא"ש היא ט"פ גירסת הספרים שאפילו בשדה אינו חייב להחזיר ורבינו שכתב לדעתו יחזירנה מן השדה וכו' לא דק עכ"ל ושרי ליה מאריה דמדהביא הרא"ש דברי האלפסי וגירסתו ופי' דבריו במסקנתו ודאי הכי ס"ל להרא"ש כי זה הוא דרכו של רבינו בפסקיו שכך הוא מסקנתו כאשר הביא באחרונה: ומ"ש אלא יחזירנה מן השדה עד שיביאנה לעיר ואז יניחנה. לא קשיא מהכישה נתחייב בה דלא אנקטה נגרי ברייתא דאדרבה הוליכה למקום המשתמרת יותר מבשדה כ"כ באשיר"י ע"ש:

דרכי משה

(א) ואין דבריו נראין דמאחר דלא פטר הרא"ש להחזיר אלא היכא דאיכא זלזול בכבוד תורתו א"כ בשדה דליכא רואין ולית ביה זלזול תורה בודאי חייב להחזיר אע"ג דאינו חייב בעיר כנ"ל לפרש דברי הרא"ש ודברי רבינו ונראה שכן א הוא האמת בעצמו:

מתוך: טור חושן משפט רסד (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רסד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר ואם לאו יחזיר את שלו שאבידתו קודמת ואפי' לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס [כי] לא יהיה בך אביון ומיהו אע"פ שלא חייבתו תורה אין לו לאדם לדקדק הרבה ולומר אקדים את שלי אם לא בפסידא דמוכח שאם ידקדק הרבה בדבר סופו לבוא לידי עניות פגע באבידת אביו ובאבידת רבו אם אביו שקול נגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת בד"א ברבו מובהק שרוב חכמת תורתו שלמד היא ממנו:

הניח אבידתו והחזיר של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה ק' ושל חבירו שוה מאתים והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו: בד"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה אבל אם לא היה שם או שהיה שם וזה התנה עמו ואמר לו אציל את שלך ואתה תתן לי דמי חמורי או שהתנה כך בפני ג' חייב ליתן דמי חמור שלו אפילו עלה שלו מאליו:

ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו: וכן שנים שפגעו זה בזה וזה יש בידו חבית של יין וזה [יש] בידו כד של דבש ונסדק כד של דבש ושפך זה את יינו והציל הדבש לתוך החבית שלו אין לו אלא שכרו הראוי לו: ואם אמר לא אשפוך את ייני להציל הדבש עד שתתן לי דמי ייני או שאמר כך בפני ב"ד חייב ליתן לו דמי יינו ואם הוא בענין שאם לא היה מציל הדבש היה נשפך לארץ ונפסד אז הוי כמו הפקר וכל מה שיציל לעצמו הוא:

היה בא זה בדבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדק כד הדבש ואמר בעל הקנקנים איני מציל את הדבש עד שתתן לי חציו או כך וכך דמים וקבל עליו בעל הדבש אין לו אלא שכרו הראוי לו כיון שלא הפסיד כלום וכיוצא בו:

הרי שהיה בורח מבית האסורים והיה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעירני אין לו אלא שכרו היה צייד וא"ל בטל מצודתך והעבירני צריך לתת לו כל שכרו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר כ"כ הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות גזילה ודבר פשוט הוא:ומ"ש ואם לאו יחזיר את שלו שאבידתו קודמת ואפילו לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס כי לא יהיה בך אביון משנה וגמרא בס"פ א"מ (דף לג.) ופרש"י לא יהיה בך אביון הזהר מן העניות:ומ"ש ומיהו אף על פי שלא חייבתו תורה אין לו לאדם לדקדק הרבה ולומר אקדים את שלי אם לא בפסידא דמוכח שאם ידקדק הרבה בדבר סופו לבוא לידי עניות שם אמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך ופרש"י כל המקיים בעצמו כך אע"פ שלא הטיל עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול ג"ח וסוף שיצטרך לבריות:ומ"ש פגע באבידת אביו ובאבידת רבו וכו' שם במשנם: ומה שאמר בד"א ברבו מובהק וכו' מימרא דעולא שם:

הניח אבידתו והחזיר של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו' אין לו אלא שכרו משנה בפרק הגוזל בתרא (קטו:):

ומ"ש בד"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה אבל אם לא היה שם או שהיה שם וזה התנה עמו שם במשנה אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו:ומ"ש או שהתנה כך בפני ג' חייב ליתן לו דמי חמור שלו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות גזילה וכתב הרב המגיד יצא לו לרב ז"ל ממה ששנינו באלו מציאות (ל:) מתנה בפני בית דין כאותה שיתבאר כמטה ע"כ: ומה שכתב רבינו אבל אם לא היה שם מתבאר מדברי הרא"ש שאכתוב בסימן שאחר זה:ומ"ש חייב ליתן דמי חמור שלו אפילו עלה שלו מאליו שם (קיז.) בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו אמר ליה משמיא רחימו עליה. ופרש"י ירד להציל. על מנת שיתן לו דמי שלו: ועלה שלו מאליו מהו. מי אמרינן מעיקרא דאפקרי' כאבוד דמי ומיחייב ליה היאך לשלומי והדר זכה ביה מרי מהפקרא או דילמא כיון דסליק סליק: מן שמיא רחימו עליה. ויהוב ליה דמיה כאילו מת:

ומ"ש ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו שם בעיא דאיפשיטא:

(ו) ומ"ש וכן שנים שפגעו זה בזה ויש בידו חבית של יין וזה בידו כד של דבש וכו' אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם אמר לא אשפוך את ייני להציל הדבש עד שתתן לי דמי ייני שם במשנה:ומ"ש או שאמר כך בפני ב"ד חייב ליתן לו דמי יינו נתבאר בסמוך:ומ"ש ואם הוא בענין שאם לא היה מציל הדבש היה נשפך לארץ ונפסד אז הוי כמו הפקר וכל מה שיציל לעצמו הוא שם בגמרא על המשנה הנזכרת ואמאי לימא ליה מהפקירא קא זכינא בשעקל בית הבד כרוך עליה. ופירש רש"י ולימא ליה מהפקירא זכינא. דבש שלך היה הולך כולו לאיבוד והריני כמציל מן ההפקר ואמאי אין לו אלא שכרו כוליה דבש לשקול וגבי חמור ליכא למימר הכי דיכול להציל הוא: עקל דדובשא כרוך עליה. חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר... וזה לשון הרמב"ם בפרק שנים עשר מהלכות גזילה שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני ב"ד ה"ז חייב ליתן לו ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל וכתב ה"ה מה שחלק בין קודם שפיכה לאחר שפיכה יצא לו מדאמרינן בגמרא ונימא ליה מהפקירא זכינא ותירצו בשעקל בית הבד כרוך עליה ופירש הרב ז"ל בשעקל בית הבד וכו' ועדיין לא נשפך לארץ ונראה לפי זה שאע"פ שלא יוכל להציל אמרינן הכי כיון שעדיין לא נשפך אף ע"פ שעתיד לישפך וזה שסתם רבי' ז"ל אבל רש"י פי' חביות של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר עד כאן וזה עיקר עכ"ל (ו):

היה זה בא בדבש וזה בקנקנים ריקנים וכו'. שם בגמרא (קיו.) אהא דתנן אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו ואמאי ונימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו אמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו הא לא דמי אלא לסיפא ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר רמי בר חמא בצייד השולה דגים מן הים דאמר לו אפסדתני כוורא בזוזא. ופרש"י דאפסדתן כוורא בזוזא. והיינו בשכרו דקתני טול דינר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו ומתני' נמי הרי הפסידו ניכר עכ"ל. ומשם יש ללמוד לזה בא בקנקנים ריקנים דאע"פ שהתנה עמו אין לו אלא שכרו מאחר דלית ליה פסידא וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות גזילה: כתב הרא"ש בפ' מצות חליצה דהא דהיתה מעבורת לפניו וכו' אין לו אלא שכרו וכן ההיא דהלך להביא כרוב ודורמסקין לחולה נראה דהיינו דוקא היכא ששואל דבר גדול במעשה שאין רגילין לתת בו אלא דבר מועט אבל מעשה שרגילים לתת עליו דבר גדול אינו יכול לומר משטה אני בך וכ"כ הגהות מיימון בפי"ב מהלכות גזילה בשם ר"י וכתבו דמטעם זה על השבעת שדים או על שכר שדכנות נותן לו כל מה שפסק עמו ועיין בתשובות מיימוניות דספר נזיקין סימן כ"ח ובמרדכי פרק הגוזל בתרא ועיין מ"ש במרדכי כי כתב דינים בטענות שבין שדכן וב"ה . וכתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ור"מ דהא דאין לו אלא שכרו דוקא בשלא הקדים לו אבל אם הקדים לו אינו יכול להוציא מידו וכ"כ המרדכי בפרק החולץ: מי שיש לו סמנים והעלה בדמיהם הרבה וכן רופא שהעלה בשכרו הרבה עיין בטור יורה דעה סימן של"ו ובנ"י פרק מצות חליצה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הניח אבידתו וכו' אין לו אלא שכרו. וא"ת ולימא ליה מהפקירא קא זכינא כדאמר בסמוך סעיף ו' גבי דבש כבר פי' רש"י בפ' בתרא דב"ק דמיירי הכא דגם בעל החמור היה יכול להציל חמורו ע"ש (בדף קט"ו תחלת ע"ב) וכ"כ התוס' בפ' א"מ (דף ל"א) בד"ה אם יש שם ב"ד וז"ל דהא דאין לו אלא שכרו ואינו משלם לו דמי חמורו שטבע י"ל כשהיה יכול להציל ע"י הדחק דאי לאו הכי מצי א"ל מהפקירא קא זכינא ועי"ל כיון שבעל החמור שם יכול לומר הייתי שוכר פועלים להצילו עכ"ל ומתירוץ השני נראה מבואר דס"ל לתוספות דאפילו לא היה הוא יכול להציל כלל לא מצי האי למימר מהפקירא קא זכינא ולא דמי לדבש דלא היה אפשר להצילו כל עיקר על ידי שום אדם מה שאין כן הכא דהיה שוכר פועלים להצילו וכך נראה מדברי רבינו שכתב בסתם כשהיה בעל החמור שם ולא התנה אין לו אלא שכרו ולא חילק אלמא דאפילו לא יכול להצילו כלל נמי אין לו אלא שכרו ומשום הכי כשלא היו הבעלים שם דלא מצי למימר הייתי שוכר פועלים להצילו צריך ליתן לו דמי חמורו דשכר זה הוא מן הראוי מאחר שהפסיד על ידו את חמורו וכ"כ הרא"ש ס"פ א"מ ולמדה מהשבת אבדה כשאין הבעלים שם דאם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו דשמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבדה זו ונותנים לו אפילו עלתה השומא עד כדי דמי אבדה שזה הוא מן הראוי וכדכתב רבי' בסמוך בסימן רס"ה ה"נ הוא מן הראוי לשלם לו דמי חמורו שהפסיד על ידי שהציל את חמור חבירו והניח את שלו ולא קשה כיון שאין הבעלים לשם ואין מי שישכור פועלים אם כן לימא מהפקירא קא זכינא כמו בדבש דשאני דבש שהוא נפסד מיד ואין לו הצלה אלא ע"י זה הילכך הוי הפקר אבל חמור שטבע שאפשר להצילו ע"י כמה פועלים אין זה אלא כשאר אבדה שאפשר להציל וכל ישראל מחוייבים להציל בחנם אם אין לו הפסד ביטול מלאכה ואם יש לו הפסד משלם לו כפועל בטל שזהו מן הראוי הילכך כאן נמי משלם לו הראוי דהיינו הפסד חמור בלבד ועיין במ"ש בסימן שאחר זה:

דרכי משה

(א) וראיתי בספר חסידים הא דבכל מקום רבו קודם לאביו היינו שלמדו בחנם אבל אם אביו הוצרך לשכרו אביו קודם לכל דבר דאז הרב אינו אלא כשאר פועל:

(ב) כתב הר"ן פ"ב דייני גזירות דף תקל"ה ע"א דהעושה טובה לחבירו אין אומרים שבמתנה עשה לו אלא יש לו ממנו שכרו. כתב בהגהת מרדכי החדשים פרק הגוזל דף נ' ע"ב אדם שהציל ספרי חבירו עם ספריו וצריך ליתן ממון מפני ההצלה שמא א"צ ליתן לו אפילו שכר טרחו דהא דאמרינן שפך יינו יש לו שכר טרחו היינו דידוע דקא טרח בשביל חבירו אבל הכא נתכוין לטרוח בהצלת ספריו ומשמיא הוא דרחימו על חבירו עכ"ל ר"י מפרי"ש ונראין דבריו בדלא הוצרך להרבות שכר בשביל חבירו אבל בהוצרך להרבות פשיטא שחייב וכ"מ בתשובת מהר"ם פד"ו סימן ס"ג בתשובותיו וע"ש ועוד נ"ל דוקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל גם של חברו עמו אבל אם ירד תחלה על דעת שניהם חייב ליתן שכרו דמאי חזית דאזיל בתר דידיה ולא בתר חבריה ומאחר שהציל הוי כאילו הציל חמור חבירו דחייב לתת לו שכרו כנ"ל ובתשובת מיי' השייכים להלכות גזילה ואבידה [כתב] דיש ס"ל דאין חייב להחזיר אבידה כשהבעלים עמה ור"י חולק וע"ש:

(ג) וכ"פ בנ"י פ' א"מ דף ע"ד ע"ב וע"ש במרדכי בהגהות דף קמ"ז ע"א שהאריך בזה:

(ד) וכתב נ"י פרק הגוזל בתרא דף מ' מיהו שלו הפקר וכל הקודם בו זכה:

(ה) כתב מוהר"ם פד"ו בתשובה סימן ס"ג על ראובן ושמעון שנחבשו על נפשם ועמד שמעון והוציא הוצאות על זה ובתוך כך יצא ראובן מן המאסר ופסק שם דאפילו התנה עמו תחילה לשלם לו דומה כמאן דירד להציל ולא הציל דאין לו אלא שכרו וכאן אפילו שכר אין לו דהא לא נהנה ראובן במה שהוציא ולא דמי לירד להציל החמור כו' וע"ש חילוקים בזה וצ"ע בתשובת מוהר"מ פ' הגוזל בתרא במרדכי דף נ' ע"ג דלא משמע בדברי מוהר"ם פד"ו ואפשר לחלק בין יצא ראובן מאליו בין לא יצא רק שהיה יכול לעלות ולצאת דבתשוב' מוהר"ם במרדכי לא יצא לגמרי רק שהיה אפשר לו לצאת ולכן פסק שם דאית ליה שכרו כנ"ל וצ"ע שם:

(ו) כתב המרדכי פ' הגוזל בתרא דף נ"א ע"ב על דליקה שנפלה בעיר והאש היה קופץ לכאן ולכאן וברחו מקצת בני אדם מן העיר מפחד הדליקה ועמד א' והציל ספר א' א"צ להחזיר לבעליו דמאחר שברח מן העיר נתייאש ממנו ומצי זה למימר מהפקירא קזכינא כן פסק מוהר"ם וע"ל סימן קע"ה בא' מהשותפין שהציל אם חבירו חייב לשלם לו וע"ל סימן רע"ד אם בעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו אם רוצה לשלם לו:

(ז) וכ"פ הרמב"ם פי"ב מה"ג וכן משמע בגמרא דמדמי הא מילתא לבורח מבית האסורים דמייתי רבינו בסמוך ודלא כדברי המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"א ע"ב דפסק דלא שייך דין טול דינר כו' אלא בדרך שהשוכר מסוכן והמציל חייב להציל וליטול שכר טירחא אבל בשאר מלאכות חייב ליתן לו מה שהתנה ושם ע"א פסק בדברי הרמב"ם:

(ח) ולענין שכר שדכנות כתב דפסק בא"ז בשם ר' שמחה דצריך ליתן לו כל מה שפסק מאחר שרגילין ליתן עליו הרבה וכ"פ בספר החכמה אבל מוהר"ם חלק על כולם ופסק דאין לו אלא שכרו וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט רסה (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רסה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

הרואה את האבידה חייב להשיבה בחנם בד"א שהוא בטל אבל אם הוא עוסק במלאכה יכול לקבל עליה שכר: ולא יטול כל שכר ביטול מלאכתו כגון אם בטל ממלאכתו בסלע בשביל ההשבה לא יתן לו סלע אלא כפי מה שהיה רוצה ליקח להתבטל ולעסוק בהשבתה כגון שהיה עוסק במלאכה שהיה נוטל עליה ארבעה דינרין ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים אע"פ שמגיע לו דינר בשכר ההשבה כיון שלא חייבתו תורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה יכול ליטול שכר ההשב אפי' עד כדי האבידה כגון שאינה שוה אלא ב' דינרים והיינו אם עשה מעצמו אבל אינו חייב להניח את מלאכתו כדי להשיב ולהניח משכרו כלל ואם הוא בטל צריך להשיב בחנם כדפירשתי לעיל לפיכך אם שכר ההשבה יותר משכר הבטלה כגון שעל מלאכתו היה נוטל דינר ועל ההשבה ב' דינרין אין לו אלא דינר דלגבי המותר כמי שאין לו מלאכה דמי ואם אינו רוצה לפחות מסלע שהוא שכר בטלתו אינו חייב להשיב אלא אם הבעלים שם או ג' שהן ב"ד יתנה ויאמר ע"מ כן אשיב שיתן לי כל שכר בטלתי ואם אינו שם ולא ג' שלו שלו קודם ואינו חייב להשיב ומיהו אם הבעלים או בית דין שם ואמר לו השב ואתן לך כל שכרך חייב להשיב אף אם לא ירצה וגם הן חייבין יתן לו כל שכרו אפילו אם פסקו לו יותר מן הראוי והא דאמרינן שלוקח כפועל בטל דווקא כשעושה מעצמו ואין הבעלים שם אבל אם הם שם ולא התנה והניח שלו והשיב לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי כגון שאם מלאכתו סלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולעסוק בהשבה היה נוטל שני דינרים אין לו אלא דינר אחד כיון שהבעלים שם ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ולא יטול כלל על ההשבה:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הרואה את האבידה חייב להשיב בחנם בד"א שהוא בטל אבל אם הוא עוסק במלאכה יכול לקבל עליה שכר וכו' בסוף פרק אלו מציאות (דף ל:) תנן היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם ב"ד יתנה בפני ב"ד אם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם ובגמרא מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. ופי' רש"י לא יאמר לו תן סלע. שבטלתי ממלאכתי שהוא אומר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול: אם יש שם ב"ד. אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו רוצה ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש ג' בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל ליטול שכר מועט אני אשיב אם תאמרו שאטול שכרי משלם: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכה שטרחה קל ושכרה רב או חילוף עכ"ל. והא דתנן מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון מפרש בגמרא (לב.) מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם תנינא להא דת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר ר"ש אומר זה וזה בחנם וכתב האר"ש וקיי"ל כרבנן וטעינה אפי' הוא פנוי ובטל מכל מלאכה יכול הא לומר איני רוצה לעשות עמך אם לא תתן לי שכר ואם הוצרך לפסוק בשכר מרובה יותר מן השכר הראוי לו ליתן על טורח כזה לא יתן לו אלא כפי הראוי מידי דהוה אטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו אבל פריקה והשבת אבידה בחנם ואם הוא פנוי אין רשאי ליטול שכר אבל אם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו שמין כמה אדם רוצה. לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבידה זו ובפריקה ונותנין לו עד כדי דמי אבידה והיינו אם עושה מעצמו אבל אין מחוייב להניח מלאכתו להשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו אבל אם יש שם ב"ד או הבעלים והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו כל שכרך חייב ליתן לו כל שכרו אף אם פסק לו יותר מן הראוי מידי דהוה אטול דייר והעבירני דנותן לו את שכרו משלם דאמרינן בפרק הגוזל בתרא הכא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן כוורא בזוזא וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו ואם הבעלים שם ולא התנה עמהם והניח מלאכתו לעצמו והשיב אבידה לא יטול אלא כפועל בטל לגמרי יואם היה בטל מסלע ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבתה היה נוטל ב' דינרין לא יטול אלא דינר דחכמים תקנו ליטול שכר על השבת אבידה כדי שיניח אדם מלאכתו וישיב אבידה אבל אם הבעלים עומדים שם לא הוצרכו לתקן כיון שיכול להתנות ואם לא התנה הפסיד ולא יטול שכר על השבתה אבל כפועל בטל לגמרי יטול דאנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי ודבר זה אנו למדים מההוא דתנן בהגוזל בתרא שטף הנהר חמורו וחמור חבירו הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו ולא אמרינן שיטול כל מה שהפסידו בהשבתו כי היכי דאמרינן הכא היה בטל מסלע שאין מפסיד כלום בהשבתה אלא נוטל כמו ששמין שאדם היה נוטל על מלאכה קלה כזו אלא היינו טעמא כיון שבפני הבעלים הוא היה לו להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי חמורו עכ"ל ועיין בנ"י וז"ל הרמב"ם בפי"ב מהלכות גזילה היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה ק' דינר לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה ואם התנה עם הבעלים או בפני ב"ד שיטול מה שהפסיד והרשוהו ה"ז נוטל ואם אין שם בעלים ולא ב"ד שלו קודם כתב הרב המגיד מ"ש כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה וכו' מפרש בגמרא כפועל בטל מאותה מלאכה וכו' פי' פעמים שהמלאכה מרובה והיא ביוקר ופעמים שהמלאכה מועטת והפועלים בטלים ואותה שעה משתכרים בזול כדי שלא ישבו בטלים ואם החזיר זה את האבידה בשעה שהמלאכה מרובה ונשתהה בחזרתה כדי שיהא מרויח סלע לא יאמר תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת והוא יושב ובטל שהיה משתכר חצי סלע כדי שלא יהא יושב ובטל כך פירשו ר"ח והראב"ד והרי"ף ז"ל עכ"ל הרשב"א ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל ורבינו ז"ל פי' פירוש אחר בפירוש המשנה פרק עד כמה ז"ל שלפעמים יהיה אדם גבור ומהיר במלאכתו ומרויח בכל יום ממון הרבה אין אומרים נותן לו כנגד מה שבטל האיש הזה אלא אומדין אותה מלאכה על הרוב ורואים כמה אפשר שירויח אדם באותה מלאכה בכל יום וזהו ענין האומדן באותה מלאכה אבל אומדן הביטול של אותה מלאכה אומדין אותה כפי היגיעה שבמלאכה ההיא או המנוחה לפי שיש מן המלאכות שהא בעמל גדול כאומנות חרשי הברזל וחציבת צורי המתכות ולפיכך אם נמסר לאדם רשות לבחור לו לעשות המלאכה המיגעת או שינוח כל היום בלי ספק יבחר לו המנוחה אע"פ שלא ירויח אלא מעט מזער יותר מן העבודה הקשה אף על פי שירויח לו השיעור הידוע אבל המלאכות הקלות שבעליהן בטלנין כגון השולחני המקבל מעות ומטבעות ונוטל שכר על כך והדומה לו שאין הפרש גדול בין העוסק באותה מלאכה או הבטל ואם חרש הברזל היה ד"מ מרויח ביום שני דרכמונים ושולחני שני דרכמונים והיה זה אומן ברזל ובטלו ממלאכתו יום אחד נותן לו חצי דרכמון לפי שאע"פ שבטל הרי נח מעמל גדול ואם היה שולחני נותן לו דרכמון וחצי דרכמון לפי שבטלו מדבר שאין בו טורח והבן הענין הזה שהוא נפלא אמיתי עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הרואה את האבידה וכו' עד סוף הסימן. הכל מפסקי הרא"ש סוף פ' א"מ ואיכא למידק דכאן כתב ואם אינו שם ולא ג' שלו קודם ופי' התוספות בפרק א"מ דהטעם הוא לפי שאם ישיב לא ישלם לו כל מה שהיה משתכר במלאכתו אלא משלם לו כפועל בטל בלבד ומאי שנא משטף נהר את חמורו וכו' בסימן הקודם דאם אינו שם ולא ג' חייב לשלם לו כל דמי חמורו ויש לומר דכי היכי דבעוסק במלאכה תקנו חכמים שישלם לו כפועל בטל אם אינו שם ולא ג' דזהו מן הראוי הכי נמי גבי שטף נהר חמורו מן הראוי הוא לשלם לו הפסד חמורו וכאן וכאן אינו חייב לא להניח את מלאכתו ולא להפסיד את חמורו אלא אם רצה בכך ועושה מעצמו מיהו איכא לפלוגי בינייהו דבעוסק במלאכה באומר לו השב ואתן לך כל שכרך חייב להשיב אף אם לא ירצה אבל גבי חמור אפילו באומר לו הצל את חמורי ואתן לך כל הפסד חמורך או אפילו אתן לך יותר ממה ששוה חמורך יכול הלה לומר בחמור שלי אני רוצה ודכוותיה גבי חבית של יין אפילו יאמר לו שפוך יינך והצל את דבשי ואשלם לך דמי יינך יכול הלה לומר ביין שלי אני רוצה דלא דמי למלאכה שאינה אלא לשכרה ולא צריך לגופה של מלאכה אבל כאן הוא צריך לגופו של חמור וגופו של יין מיהו ודאי היכא שהוא עושה סחורה בחמור וביין דין חמור ויין כעושה מלאכה וכשמשלם לו הפסד חמורו והפסד היין חייב להשיב אף אם לא ירצה והשתא ניחא דלא קשיא למה לא כתב רבינו דין זה דחייב להשיב אף אם לא ירצה אצל חמור ויין והיינו משום דלא פסיקא ליה דאיכא לפלוגי בין שהוא צריך לגוף החמור והיין לבין עושה סחורה בהם בלבד וכן גבי דין מעבורת והיה צייד איכא לפלוגי בין צריך לדגים לעושה מלאכת צידה להשתכר בלבד נראה לי ודוק:

מתוך: טור חושן משפט רסו (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רסו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

סביר להניח שהתוכן בדף זה נחשף לצנזורה היסטורית.
עקב כך, יש משמעות מתחלפת בין כמה מן המונחים הבאים: גוי, עכו"ם, עובד אלילים, כותי, ארמי, נכרי, אינו יהודי.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

אבידת כותים היתה מותרת לא מיבעיא כל זמן שלא הגיעה לידו שאין חייב לטרוח אחריה ולהשיב אלא אפילו אם באה לידו מותרת ולא עוד אלא שיש איסור בדבר אם החזירו לו ואם יש חילול השם אם לא יחזירנה לו חייב להחזירה לו וכתב הרמב"ם ואם מחזירה לו כדי לקדש את השם כדי שיתפארו ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח: ובכל מקום מכניסים כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני דרכי שלום:

אבל אבידה של כל ישראל חייב להחזיר לו ואפילו הוא אוכל נבלות לתאבון לא שנא אבידת מטלטלין לא שנא אבידת קרקע שאם רואה מים באין לשטוף שדהו חייב לגדור בפניהן כדי להציל: אבל להכעיס ה"ז מין ומינין ואפיקורסים וכותים לא היו מחזירין להן אבידתן:

מי שמודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו ל"ש אם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא שנא אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או אפילו אם נכסי שניהם אסורין זה על זה ובמקום שנוטלין עליה שכר אם נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר (או איפכא) יפול השכר להקדש:

חתול רע ההורג לקטנים אין צריך להשיבו לבעליו ואין בו משום גזל אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו:

אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה לא ישמע לו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אבידת כותים היתה מותרת לא מבעיא כל זמן שלא הגיע לידו וכו' אלא אפי' אם באה לידו מותרת בפרק הגוזל ומאכיל (קיג:) אמר רב חמא בר גוריא א"ר מנין לאבידת כותים שהיא מותרת שנאמר לכל אבידת אחיך לאחיך אתה מחזיר וכו' ואימא ה"מ היכא דלא אתי לידי' דלא מיחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה ליהדריה אמר קרא ומצאתה דאתאי לידיה משמע: ומ"ש ולא עוד אלא שהיה איסור בדבר אם מחזירין לו בפרק הנשרפין (עו:) אמר רב יהודה אמר רב המחזיר אבידה לעכו"ם עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה. ופירש רש"י מחזיר אבידה לעכו"ם. השוה וחבר עכו"ם לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לעכו"ם הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם: רוה. כותיים ששבעים ואינם צמאים ליוצרם: צמאה. זו כנסת ישראל שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו: ומה שכתב ואם יש חילול השם אם לא יחזירנה לו חייב להחזירה לו בפרק הגוזל ומאכיל (קיג:) תניא רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש קידוש השם אפילו אבידתו אסור: ומ"ש בשם הרמב"ם ואם מחזירה לו כדי לקדש את השם וכו' ז"ל בפרק י"א מהלכות אבידה אבידת העכו"ם מותרת שנאמר אבידת אחיך והמחזירה ה"ז עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה ואם החזירה כדי נקדש את השם שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזיר עכ"ל: ומ"ש ואם החזירה לקדש את השם וכו' ה"ז משובח הוא מדאיתא בירושלמי:ומ"ש ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה היינו דרבי פנחס בן יאיר דבסמוך אלא שר' פנחס נקט קידוש השם במקום חילול השם:ומ"ש וחייב להחזירה נראה דהיינו לומר דאע"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש בדבר חילול השם אם לא ישיבנה כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב העכו"ם שישראל גנבו:

ומ"ש ובכל מקום מנכיסים כליהם מפני הגנבים וכו'ירושלמי בפ' הנזקין:

(ד) ומ"ש אבל אבידה של כל ישראל חייב להחזיר לו ואפילו הוא אוכל נבלות לתיאבון בפ"ב דעכו"ם (כו:) לכל אבידת אחיך לרבות מומר ומוקי לה באוכל נבילות לתיאבון. אבל להכעיס והמינים והכותיים משמע התם דלא היו מחזירים להם אבידה והרמב"ם בפרק י"א מהלכות גזילה כתב כלשון הזה אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבלה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב לו אבידתו אבל להכעיס הרי הוא מין והמינים והאפיקורסים והכותים לא היו מחזירין להם אבידה עכ"ל: (ב"ה) ומ"ש שאוכל נבילה הוא מין פסק כר"י דאמר הכי בפ"ב דעכו"ם: ומ"ש והכותים מבואר בפ"ק דחולין (ה.) שדינם כעכו"ם ופי' מה הם מינים ומה הם אפיקורסים כתב בפ"ג מהלכות תשובה. ומ"ש רבינו לא שנא אבידת מטלטלין לא שנא אבידת קרקע וכו' בפ"ב דמציעא (לא.) אמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע ודין זה אין כאן מקומו אלא בסי' רנ"ט ולא כתבו רבינו כאן אלא משום דדין זה ודין מומר לתיאבון תרווייהו נפקי מלכל אבידת אחיך:ומ"ש ומינין ואפיקורסים וכותים לא היו מחזירין להם אבידתם הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך וכבר כתבתי עליהם:

מי שמודר הנאה מחבירו מחזיר אבידתו לא שנא אם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא שנא אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או אפילו אם נכסי שניהם אסורים זה על זה בפרק אין בין המודר (לג:) וכבר נתבאר בטור יורה דעה סימן רכ"א:ומ"ש ובמקום שנוטלין עליה שכר אם נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר או איפכא יפול השכר להקדש אין דבריו מכוונים כאן אלא כמו שכתוב בטור וסימן הנזכר עיקר וז"ל שם ובמקום שנוטלים שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל האבידה אסורים למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורים זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שאם כן הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש ושם כתבתי טעמן של דברים:

חתול רע ההורג לקטנים א"צ להשיבו לבעליו וכו' בסוף פרק מרובה (פ:) אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא נפק רב ודרש חתול מותר להרגו ואסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבידה לבעלים וכיון דאמרת מותר להרגו מאי ניהו תו אסור לקיימו מ"ד מותר להרגו איסורא ליכא קמ"ל אמרינן וכיון דאמרת אין בו משום גזל מאי ניהו תו אין בו משום השב אבידה לבעלים אמר רבינא לעורו ולא כתב רבינו דאסור לקיימו מפני שאין כאן מקומו:

אמר לו אביו אל תחזיר את האבידה לא ישמע לו משנה בסוף פרק אלו מציאות (לב.):

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אבידת כותים היתה מותרת כצ"ל: ואם יש חילול השם וכו'. פירוש כגון שנודע שישראל מצאה ואיכא חילול השם אם לא יחזיר שיאמרו כותים ראו שאין אמונה בישראל שהם משקרים וגוזלים ומשמע דהיכא דלא נודע שישראל מצאה דליכא חילול השם אם לא יחזיר לא היה חייב להחזיר: ומ"ש בשם הרמב"ם דאם מחזיר ה"ז משובח. למד כך מעובדא דשמעון בן שטח דאיתא בירושלמי וסבירא ליה להרמב"ם דההיא דפרק הנשרפים דאסור להחזיר אבדה וכו' היינו דוקא היכא דאינו עושה כך אלא כדי להחזיר לכל אחד את שלו דמראה בעצמו שאינה חשובה לו השבת אבדה למצות בוראו שאף להם עושה כן שלא נצטוה עליהם אבל אם עושה כך לשם מצוה כדי לקדש את השם שיפארו את ישראל הרי זה משובח:

מי שמודר הנאה וכו'. עד או איפכא יפול השכר להקדש. בכאן קיצר רבינו וכתב כלשון סתם משנה בפ' אין בין המודר המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו חובו ומחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ע"כ במשנה אלא דבגמ' אסיקנא דדוקא בששניהם אסורים זה ע"ז התם הוא דבעינן שתפול הנאה להקדש אבל כשהאחד בלבד הוא שאסור על חבירו איכא תקנתא אחריתא וכדכתב רבינו כבר בביאור בי"ד סימן רכ"א ועל כן קיצר כאן ונקט מילתא דפסיקא דבמה שיפול שכר להקדש ניחא בכל גווני:

חתול רע וכו'. איכא למידק דכיון שאמר רבינו דאין בו משום גזל למה צריך למימר דאין צריך להשיבו לבעליו וכה"ג פריך תלמודא בס"פ מרובה ופריק רבינא לעורו ופי' התוספות לומר שאם מצאו מת אין חייב בהשבת העור ורבינו כיון דכתב דזוכה בעורו אם כן לא צריך לפרש דא"צ להשיבו לבעליו וי"ל דזוכה בעורו שכתב רבינו אינו אלא לאורויי דאף כשהורגו זוכה בעורו. ומ"ש תחלה דא"צ להשיבו לבעליו היינו לומר דכשמצאו מת א"צ להשיבו לבעליו משום עורו אלא דאח"כ אמר עוד שכשהוא חי אין בו משום גזל ואם כן פשיטא דמותר להרגו ולא היה צריך לפרש אלא דמ"מ קאמר דמותר להרגו לאורויי דכל המוצאו הורגו וגם כשהורגו זוכה בעורו דלא תימא כיון שהורגו בידיו חייב להשיב העור קמ"ל דלא ובזה בא רבינו ליישב מה שהקשו התוס' וז"ל וקצת תימה כיון דאשמועינן דאין בו משום גזל למאי איצטריך הך דמותר להרגו עכ"ל דלפי דברי רבינו ניחא דאתא לאורויי דהורגו וזוכה נמי בעורו ודו"ק:

מתוך: טור חושן משפט רסז (עריכה)

מתוך: טור חושן משפט רסח (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רסח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המוצא מציאה מיד כשהגיע לתוך ד' אמותיו קנאה אע"פ שלא באה לידו שחכמים תקנו לאדם שיקנו לו ד' אמותיו: ואם באו שנים כאחד לתוך ד' אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה בתוך ארבע אמותיהן קנו שניהן: וכתב הראב"ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל במהלך לא וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאין חילוק: בד"א בסימטא או בצידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים ובשדה חבירו לא תקנו שיקנו: לפיכך ראה את המציאה ברשות הרבים ונפל לו עליה לקנותה לא קנו עד שיגיע לידו ואם קדם אחר והגביהה קנאה:

ואין צ"ל שאם הגיעה המציאה לחצרו שקונה לו אפילו אינו עומד אצלו בד"א שמשתמרת בתוכו אבל אם אינה משתמרת בתוכו אינו קונה לו אלא אם כן עומד אצלו ואפילו אם אמר תזכה לי חצרי בכל מציאות שיבואו לתוכו היום כיון שאינה משתמרת לא קנה ואם יצא לו שם מציאה בעיר והוא אמר כן אז קונה לו לפיכך אם היה צבי או גוזלות הפקר בתוך שדהו ואחרים באין ליטלם ולזכות בהן אם הם בענין שיכול לרוץ אחריהם וליטלם כגון שהצבי שבור וגוזלות שלא פרחו או שעומד בקרוב להן נמצא שנשמרים בתוך שדהו וזוכה לו שדהו אע"פ שאינו אומר תזכה לי שדי אבל אם אינו יכו להגיע או שאינן משתמרין בתוכו אינו קונה להן אפילו אמר תזכה לי שדי והרמב"ם כתב אפילו משתמר [ס"א עומד] בתוכו אינו קונה אא"כ שיאמר תזכה לי שדה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:

קטנה יש לה תורת חצר וארבע אמות לקנות לה וקטן אין לו תרת חצר ולא תורת ארבע אמות:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוצא מציאה מיד כשתגיע לתוך ד' אמותיו קנאה וכו' בפ"ק דמציעא (י.) אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכ"מ תקינו רבנן דלא אתי לאנצויי:

ומ"ש ואם באו שנים כאחד לתוך ארבע אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה בתוך ארבע אמותיהם קנו שניהם:

וכתב הראב"ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל במהלך לא כ"כ הר"ן בשמו: ומ"ש וא"א אומר שאין חילוק:

(ה) בד"א בסימטא או בצידי ר"ה אבל בר"ה ובשדה חבירו לא תקנו שיקנו לפיכך ראה את המציאה בר"ה וכו' בפ"ק דמציעא שם אהא דאמר ר"ל ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום מתיב מדתנן גבי פאה נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו ואי אמרת ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום ליקנו ליה ד' אמות דידיה ושני רב פפא כי תקינו ליה רבנן ד' אמות בעלמא בשדה דב"ה לא תקינו ליה רבנן ותו מתיב ליה מדתנן ראה את המציאה ונפל לו אליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ליקנו ליה ד' אמות דידיה ושני רב ששת כי תקינו רבנן בסימטא דלא דחקי רבים בר"ה דקא דחקי רבים לא תקינו רבנן והא בכל מקום קאמר כל מקום לאתויי צידי רשות הרבים ודע דהתם בגמרא משני מקמי הכי שינויא אחרינא בהני תרי תיובתי כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני והרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטו האי שינויא וגם הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה השמיטו משמע דס"ל דכיון דבתר הכי שנינן הנך שינויא דרב ששת ורב פפא לא קי"ל כההוא שינויא והר"ן כתב על ההוא שינויא איכא מאן דאמר דדוקא בקנייה דרבנן משום דהוי כאומר אי איפשי בתקנת חכמים דשומעין לו אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי דעתיה קנה אבל הרשב"א כתב דה"ה בקניות דאורייתא אבל הרא"ה חולק בדבר אפי' בקניות דרבנן דכיון דרב פפא פריק תיובתיה בפירוקא אחרינא שבקינן האי סברא לגמרי ואינו מחוור עכ"ל וכבר הוכחתי שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כדעת הרא"ה ז"ל:

ואצ"ל שאם הגיעה המציאה לחצירו שקונה לו אפילו אינו עומד אצלו ארישא דמילתא קאי דד' אמות הקונות לו לאדם מדין חצר הוא וכיון שד' אמות קונות לו מדין חצר כ"ש שחצרו ממש יקנה לו. ומ"ש בד"א שמשתמרת בתוכו אבל אם אינה משתמרת בתוכו אינו קונה לו אא"כ עומד אצלו בפ"ק דמציעא (יא.) אהא דתנן ראה אותם רצים אחר המציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א"ר יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו ותקנה ליה שדהו דאמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא וכתב ה"ה בפי"ז מהלכות גזילה ועומד בתוך שדהו יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו אבל בצדו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם בפרק כל גגות עכ"ל:ומ"ש ואפילו אם אמר תזכה לי חצרי בכל מציאות שיבואו לתוכו היום כיון שאינה משתמרת לא קנה ואם יצא לו שם מציאה בעיר והוא אמר כן אז קונה לו בסוף פרק השואל (קב.) מתיב אהא דאמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מדתניא אם אמא כל מציאות שיבואו לתוכו היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום ואם איתא להא דרבי יוסי בר חנינא אמאי לא אמר כלום הב"ע בחצר שאינה משתמרת א"ה אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין ואי בחצר שאינה משתמרת כי יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מיניה והו"ל כחצר המשתמרת ופרש"י יצא לו שם מציאה. שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכה דגים וכתב הרא"ש אהא דקאמר כיון דיוצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מיניה והוה ליה כחצר המשתמרת והא דבעי אמירה משום דלא הוה חצר משתמרת ממש עכ"ל והרי"ף השמיט כל זה וגם הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה השמיטו ולא ידעתי למה: (ב"ה) ודע שהרמב"ם כתב בפ"ו משכירות שאפי' חצר השכורה ביד אחרים קונה למשכיר וע"ש ומ"ש לפיכך אם היה צבי או גוזלות בתוך שדהו וכו' פרק קמא דמציעא (דף יא:) אמתניתין שכתבתי בסמוך ראה אותם רצים אחר המציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א"ר ירמיה א"ר יוחנן והוא שרץ אחריהם ומגיעם וכתב הרא"ש הא דנקט ואמר זכתה לי שדי לאו דוקא וה"ה כי לא אמר נמי קני כדאמרינן גבי ד' אמות אי תיקנו ליה דליקני כי לא אמר מאי הוי וכן מוכח בפרק הפרה והא דקתני ואמר זכתה לי בשביל למנוע הרצים אחריה אמר כן. ומ"ש אבל אם אינו יכול להגיע או שאינן משתמרים בתוכו אינו קונה להם אפילו אמר תזכה לי שדי שם במשנה היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום: ומ"ש בשם הרמב"ם שאפילו משתמר בתוכו אינו קונה אלא אם כן שיאמר תזכה לי שדי בפ' י"ז מהלכות גזילה פסק כלשון הזה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכל כיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בה ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה וכתב ה"ה פירוש דבעינן תרתי בחצר המשתמרת עומד בצד שדהו ושיאמר זכתה לי שדי וכן מוכיח פשט המשנה והגמרא וכן מפורש בירושלמי וכן פירשו רוב המפרשים ז"ל אבל הרשב"א חולק ואמר ה"ק מתניתין ואמר זכתה לי חצרי קנה לאו דוקא דה"ה לא אמר כיון דעומד בצד שדהו ומשום סיפא נקטה וראייתו דכיון דארבע אמות דרבנן קונות אפילו לא אמר כ"ש חצרו דאורייתא כיון דעומד בצד שדהו ול"נ דאלימא קניית הד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה וכן עיקר עכ"ל ול"נ טעם אחר דד' אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאינצויי תקינו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא"כ אכתי הוו אתי לאינצויי ונ"י כתב מתניתין דאמר זכתה לי שדי כתב הרנב"ר ודוקא דאמר הכי כיון דצבי וגוזלות הללו מהלכים הם כל שהוא מתעורר לקנותם משתמרים לו דאי רץ אחריהם מגיען כדאיתא בגמרא ואם לא אפילו עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו ואינו דומה לידו דידו משתמרת וזו אינה משתמרת וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ו מהל' גזילה עכ"ל. ומ"ש שכך הם דברי הרמב"ם אינו מחוור שהרי לטעמו של הר"ן דוקא בהני שהם מהלכים הוא דבעי דלימא זכתה לי שדי אבל במציאה שאינה מהלכת כלל אפילו לא אמר הכי קני ואילו לדברי הרמב"ם אפילו במציאה שאינה מהלכת צריך שיאמר זכתה לי שדי שהרי סתם וכתב ואם נפלה שם מציאה הרי היא של בעל החצר ועל זה כתב שאם לא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה ולענין הלכה נ"ל דאע"ג דהרשב"א והרא"ש בחדא שיטתא אזלי נקטי' כהרמב"ם דכיון דפשטא דמתניתין כוותיה והירושלמי ורוב המפרשים כוותיה כעדותו של ה"ה והוא גם הוא דבתרא הוא כתב שכן עיקר הכי נקטינן: [%א] אם רשותו של אדם קונה לו לענין שאין אחר רשאי לקנות סחורה שהביאו סוחרים לביתו עיין בתרומת הדשן סימן ש"י ובכל בו סימן קכ"ג דין ט' ובמרדכי פרק קמא דמציעא ועיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן ר"ס: כתב המרדכי בפ"ב דמציעא עכו"ם שאבדו לו מעות בבית ישראל ומצאן ישראל אחר הרי הן של מוצאן:

קטנה יש לה תורת חצר וד' אמות לקנות לה וקטן אין לו תורת חצר ולא תורת ד' אמות בפ"ק דמציעא (דף י:) אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ולא ארבע אמות ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר יש לה חצר ויש לה ארבע אמות במאי קמיפלגי מ"ס חצר משום ידה איתרבאי כי היכי דאית לה יד אית לה חצר ומ"ס חצר משום שליחות איתרבאי וכי היכי דשליחות לית לה חצר נמי לית לה ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי כי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפי' מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן ואיבעית אימא בקטנה כ"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן קמיפלגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפינן ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ופרש"י והכא בקטן פליגי. דלא אשכחן דרבי ביה חצר מר אמר חדא ריש לקיש אמר לענין מציאה ור"י לענין גט א"נ מר אמר קטן ומר אמר קטנה עכ"ל ופסק הרי"ף והלכתא קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות אבל קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות דחצר דקטנה משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה ותניא אין לי אלא ידה וכו' וילפינן מציאה מגט אבל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ד' אמות דלא ילפינן קטן מקטנה וכת' הרא"ש דהיינו כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי או כלישנא קמא וכר' יוחנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהל' גזילה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המוצא מציאה וכו' פי' חכמים תקנו שיקנו לו ד' אמותיו מדין חצר ובבאו שנים כא' קנו מידו מדין חצר של שניהם ומש"ה כתב הראב"ד דבהלך לא תקנו דס"ל חצר מהלכת דלא קנה אבל סברת הרא"ש כיון דמשום דלא ליתו לאינצויי תיקנו רבנן דליקני אין חילוק דאל"כ אכתי אתו לאנצויי:

ומ"ש ואצ"ל וכו'. ארישא דמילתא קאי דד"א קונות בתקנת חכמי' מדין חצר ואצ"ל חצרו ממש דקונה לו: אבל אם אינו יכול להגיען אז אינן משתמרין וכו' כצ"ל: ובספר ישן איתא אבל אם אינו יכול להגיען שאינן משתמרין וכו': והרמב"ם כתב אפילו (עוד) בתוכו וכו' כצ"ל. וכך הוא בסי' רע"ג סעיף י"ב בדברי הרמב"ם ע"ש:

דרכי משה

(א) וכתב הר"ן פרק הזורק דף תקצ"ה ע"א מיהו אם אחד בא בראשונה הוא זכה בד' אמות ואין לאחד הבא אחריו באותן ד' אמות כלום ועיין בזה בתשובה במרדכי פ"ק דמציעא דף קל"ה ע"ג:

(ב) כתב נימוקי יוסף עוד במקום הנזכר מי שהפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו אע"פ שרץ אחריהן ואינו מגיען וע"ש. כתב המרדכי פרק א"מ ע"ב לענין מטמון הנמצא בכותל דלא קנה לו חצירו משום דאינו דבר ההוה להיות כשאר מחיצות דפעמים דרגילין לבוא ולכן לא זכה לו חצירו כו' וכבר נתבאר ענין זה לעיל סימן ר"מ. וכתב המרדכי עוד שם בא' שקנה כסף בחזקת בדיל ומכרו אח"כ לחבירו ונודע שהיה הכל כסף ופסק אבי העזרי דלא זכה בו הראשון והוא של שני ולא אמרינן דחצירו של ראשון זכה לו מאחר שלא ידע בו כלל וכ"פ שם ר"י לענין נכסי הגר שהיה בחצר א' ובא א' והחזיק בהן דאפי' חצר המשתמר אינו קונה לאדם בדבר שאינו יודע בו וכ"פ רבי אביגדור שם בעכו"ם שאבד מעות בבית ישראל ומצאו ישראל אחר דזכה בהן המוצא ולא קנה החצר מטעם שאינו רגיל להיות וע"ש שהאריך בזה וכדברי המרדכי כתב נ"י פ' א"מ ד' ע"ב ע"א. וכתב עוד המרדכי פ"ק דמציעא ד' קל"ה ע"ב כתב ראב"ן ראובן נתאכסנו אורחים בביתו והיה שמעון מחזר אחריהס לקנות הסחורה ואמר ראובן אני רוצה לזכות בהן כי ביתי זכה לי והלך שמעון וקנאה כשלא היה ראובן בביתו ועתה תובעו ראובן פשוט דזכה לו חצירו מאחר דאמר יזכה לו חצירו ולא נהירא לאבי העזרי דשאני מציאה דלית ביה חסרון קנייה ומעות אבל הכא דילמא לא הוי מתרמי ליה זוזי למקניה ביה ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכא במציאה ואפי' אם אמר המוכר אי מזבנינא הסחורה לדידך מזבנינא והקנה לו לא קני הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא זכה גם בריוח וע"ש וע"ל סימן ר"ס בתשובת הרא"ש ובכלבו סימן קכ"ג ובתשו' תרה"ד סימן ש"י מעשה שבא סחורה לבית ראובן ואמר תקנה לי חצירי והלך שמעון וקנאה ואח"כ באה סחורה לחצר של שמעון ואמר תקנה לי חצירי ובא ראובן וקנאה ושמעון אינו רוצה להניח לראובן ליטול הסחורה ועכשיו אמר ראובן ממ"נ אי הלכתא כראב"ן תן לי הסחורה הראשונה ואם הלכתא כראבי"ה תן לי השנייה ופסק שם אם כבר נפסק הדין בין ראובן לשמעון על הסחורה הראשונה קודם שבאה סחורה שנייה לביתו זכה שמעון בב' הסחודות מכח המע"ה ואע"ג דא"ל ראובן ממ"נ מ"מ מאחר שכבר נפסק הדין על הראשונה הו"ל כממון שמעון ואין טוענין אלא על השנייה והמע"ה אבל אי לא נפסק הדין תחלה הדין עם ראובן ושמעון צריך ליתן לו ריוח של א' מהן וע"ש מדין המע"ה:

מתוך: טור חושן משפט רסט (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רסט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

המגביה מציאה לחבירו קנאה ואפילו לא אמר לו תחילה להגביה לו: הגביהוה שנים כאחד או אפילו הגביה אחד ראש האחד תחילה ובא השני והגביה ראש השני קנאוה שניהם:

הגביה חרש לפקח לא קנה ולא עוד אלא אפילו הגביהוה חרש ופקח כאחד לא קנה לא זה ולא זה ואם חטפה אחר מידם קנהו ומיהו מה שביד כל אחד קונה ופי' הראב"ד דוקא שלא הגביה פקח כדי שאם יניח אותה החרש שתעקר מע"ג הקרקע אבל אם הגביה אותה כל כך כדי שתעקר מע"ג קרקע קנה שאינה מונחת ע"ג קרקע בהגבהתו ואין נראה לא"א הרא"ש ז"ל אלא תפישת החרש מבטלת קניית הפקח הגביהוה שני חרשים קנאוה שניהם:

טלית שמונח חציה ע"ג עמוד שגבוה ג' טפחים וחציה על גבי קרקע ובא אחד והגביה ראש האחד שע"ג קרקע וניתן ראש השני מעל גבי העמוד ונפל על גבי קרקע קנאה כיון שראש האחד עדיין בידו וראש השני היה מוגבה מכהו שלשה טפחים מן הארץ אבל אם לא היה ראש השני עדיין בידו בעוד שהטלית באויר לא קנאה ואע"פ שהיה מוגבה מכחו ג' טפחים כיון שעתה כולה בארץ וכן אפילו ראה האחד בידו ולא ניתק ראש השני מעל גבי העמוד לא קנה אע"פ שאילו נתקו היה מוגבה מכחו: ואם טלית מונח על גבי דף והכה בדף ועלה מכחו ג' טפחים קנאו אבל לא עלה מכח הבאהו למעלה אלא נפל לארץ אפילו שהדף גבוה ג' טפחים לא קנה:

ראה המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביהו לצרכו אע"פ שלא הגיעה המציאה לידו הרואה קנאה ואין המגביה נאמן לומר לצרכי הגבהתיה:

ואם אמר תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה קנה בין אם אמר זכיתי בה תחילה לצרכי בין אם אמר הגבהתי תחילה לצרכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה אבל נתנה ליד הרואה ואחר כך אמר זכיתי בה תחילה לא אמר כלום: והוא הדין נמי אם הגביה מעצמו לצורך חבירו נעשה שלוחו וזכה בשבילו ואינו יכול לחזור בו אלא שנאמן לומר לצורך עצמו הגביה כל זמן שהיא בידו מה שאין כן כשאמר זכה לי שאפילו אם הגביה סתם אינו נאמן לומר לצרכי הגבהתיה אפילו בעודה בידו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המגביה מציאה לחבירו קנאה בפ"ק דמציעא (ח.) איפליגו אמוראי במילתא ופסקו הפוסקים כדברי האומרים המגביה מציאה לחבירו קנה. ומ"ש ואפילו לא אמר ליה תחלה להגביה לו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' גזילה וכן משמע בגמרא:

ומ"ש הגביהוה שנים כאחד כ"כ הרמב"ם פי"ז מה' נזילה וכ"כ הרא"ש בפ"ק דמציעא אהא דאמר רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וז"ל וכל שכן שנים שהגביהו את המציאה כאחד שקנאוה עכ"ל וכן משמע בגמרא: ומ"ש או אפי' אם הגביה אחד ראש אחד תחלה וכו':

ומ"ש הגביה חרש לפקח לא קנה מתבאר מאותה שלפנינו בסמוך:ומ"ש ולא עוד אפי' הגביהוה חרש ופקח כא' לא קנו לא זה ולא זה שם אמר רבא חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שקנה חרש קנה פקח בשלמא חרש קנה דקא מגבה ליה בן דעת וכו' אלא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש ופרש"י הגבהה דחרש אינה הגבהה לקנות אלא מפני דרכי שלום וז"ל הרא"ש דהגבהת חרש לא מהניא ליה והוי ראש אחד כאילו מונח ע"ג קרקע ומתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש ומי שחטפה מידם קנאה:ומ"ש ומיהו מה שביד כל א' קונה כן משמע בגמרא (ט.) גבי הא דאמר רב אשי זה קונה חמור ובית פגיה וזה קנה מה שתפוש בידו: ומ"ש בשם הראב"ד דוקא שלא הגביה פקח כדי שאם יניח אותה הפקח שתעקר מע"ג הקרקע וכו': ומ"ש הגביהוה ב' חרשים קנאוה שניהם מבואר בגמ' פ"ק דמציעא ומפרש טעמא דתקינו רבנן משום דלא ליתי לאינצויי והא דלא תקינו גבי חרש ופקח שהגביהו המציאה משום דהתם לא אתי לאינצויי דמימר אמר פקח לא קני אנא אקני:

(ה) טלית שמונח חציה ע"ג עמוד שגבוה ג' טפחים וחציה ע"ג קרקע ובא אחד והגביה ראש האחד שע"ג קרקע וכו' עד אפילו שהדף גבוה ג' טפחים לא קנה בפ"ק דמציעא (ט.) אהא דקתני התם אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה זה קנה חמור וזה קנה מוסירה ואמר עליה רבי אבהו לעולם כדקתני הואיל ויכול לנתקם ולהביא אצלו וקאמר עלה תלמודא הא דרבי אבהו בדותא היא דאי לא תימא הכי טלית שהיא מונחת חציה ע"ג קרקע וחציה ע"ג עמוד ובא אחד והגביה חציה מע"ג קרקע ובא אחר והגביה חציה מע"ג עמוד ה"נ דקמא קני ובתרא לא קני הואיל ויכול לנתקה ולהביאה אצלו אלא הא דרבי אבהו בדותא היא כתבו התוס' תימה דמשמע שאם נתקה שהוא קונה כולה משום שעל ידו הוגבהה למעלה מג' ומ"ש מעני המנקף בראש הזית (גיטין נט:) שאין בו גזל אלא מפני דרכי שלום וכן בפרק הגוזל קמא (צח.) הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור ומוקי לה בדאדייה אדויי אלמא לא חשיב מה שהוגבהה על ידו הואיל וסופו ליפול וי"ל דשאני הכא שתופס בידו א' מן הראש א"כ הכא איירי כשניתק מן העמוד אינו ארוך כ"כ שיגיע ראש השני לארץ ושילהי שילוח הקן (קמא:) זיל טרוף אקן דליתגבהו וליקנינהו התם נמי הוגבהו ע"י יותר ממה שהיה תחלה שהרי קצת מפריחים למעלה לכך קני עכ"ל וע"פ זה כתב הרא"ש ז"ל טלית שמונחת חציה ע"ג קרקע וחציה ע"ג עמוד שהוא גבוה ג' טפחים ובא אחר והגביה ראש האחד המונח ע"ג קרקע קנה כיון שראש האחד בידו וראש השני היה מוגבה מן הקרקע ג' טפחים מכחו ולא דמי לעני המנקף בראש הזית ואע"ג דהפירות מכחו היו מוגבהים אין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום וכן אדייה אדויי דזורק מטבע לים הגדול דלא קנה אע"ג שהוא מוגבה מכחו דהתם לא תפיס בהו כלום וההיא דשילוח הקן זיל טרוף אקן כי היכי דליתגבהו דמוכח דקני כיון שהוגבהו אע"ג דלא תפס בהו כלום שאני התם שעלו למעלה אבל דרך ירידה לא קני אם לא שיהיה ראש א' בידו וההיא דאדייה אדויי מיירי שנפל דרך ירידה אבל אם הגביה ראש האחד ולא נתק ראש השני מן העמוד לא אמרינן דקנו משום שיכול לנתקו ולהביאו אצלו עכ"ל:

ראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה וכו' משנה (ט:) שם היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה אמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום ובגמרא (יא.) א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ופרש"י וא"ת משנתינו. דקתני אני זכיתי בה זכה בה ומשמע לן אני זוכה בה עכשיו זכה בה ואף על פי שהגביה לצורך חבירו היינו טעמא משום דקתני ואמר לחבירו תנה לי ולא אמר זכה אתה לי בהגבהתה נמצא שלא עשאו שליח לקנותה בהגבהתה עד שעת נתינה והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו: דיני מציאת שטרות וחזרתן בסימן ס"ה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המגביה מציאה וכו' או אפי' הגביה הגביה האחד ראש האחד תחלה ובא הב' והגביה ראש השני קנאוה שניהם. פי שהראשון לא הגביה אלא ראש האחד והראש השני לא היה מוגבה ג"ט מן הקרקע מכחו דהו"ל כאילו ראש השני מונח ע"ג הקרקע הילכך כשבא השני והגביה ראש השני הו"ל כאילו שניהם הגביהו ביחד ואצ"ל אם ראש השני לא היה מוגבה מן הקרקע מכח של ראשון כל עיקר אבל אם היה גם ראש השני מוגבה מכחו ג"ט מן הקרקע כבר קנאה הראשון אע"פ דאח"כ נפל ראש השני על גבי הקרקע אין לשני שום זכייה בה ויתבאר בסמוך סעיף ד':

הגביה חרש לפקח לא קנה ולא עוד וכו'. פי' לא מיבעיא דהגבהה דחרש לא מהני לפקח כשלא הגביה אלא לפקח לבדו אע"ג דלחרש גופיה מהני הגבהה דנפשיה לו בלבדו אלא אפילו לנפשיה נמי לא מהני כגון שהגביהו חרש ופקח ביחד דמתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וכ"כ הרמב"ם פי"ז מגזילה ואיתא בפ"ק דמציעא (דף ח') וכ"ת מ"ש מב' חרשין דעלמא התם תקינו להו רבנן דלא ליתו לאינצויי הכא מימר אמר פקח לא קני אנא אקנה: ומ"ש ואם חטפה אחר מידם קנהו. כ"כ הרא"ש ופשוט הוא: ומ"ש ופי' הראב"ד דוקא שלא הגביה פקח וכו'. נראה דר"ל דכשלא הגביה פקח כדי שאם יניח אותה החרש שתיעקר מע"ג הקרקע התם הוא דפקח לא קנה וחרש נמי לא קנה אפילו הגביה החרש כ"כ כדי שאם יניח אותה הפקח שתיעקר מע"ג הקרקע אבל אם הגביה אותה הפקח כ"כ כדי שתיעקר מע"ג קרקע אם יניח אותה החרש השתא קנה הפקח בחד צד דהיינו היכא שהחרש לא הגביה כ"כ דלא אתו לאינצויי כיון דאיכא למיהב טעמא מפכי מה קנה פקח ולא חרש אבל אם גם החרש הגביה כ"כ כמו הפקח לא קנה לא זה ולא זה דכיון דשניהם שוין בהגבהתה אי אמרינן דפקח קנה וחרש לא קנה אתו לאינצויי נ"ל:

טלית שמונח חציה ע"ג עמוד שגבוה ג"ט וכו'. בפ"ק דמציעא (דף ט') ס"ל לתלמודא בפשיטות דאע"ג דיכול לנתקה כל כמה דלא נתקה לאו הגבהה היא ומש"ה צריך שהעמוד גבוה ג"ט דאם אינו גבוה ג"ט אפילו נתקה לאו הגבהה היא כיון שלא הוגבה מכחו ג"ט מן הקרקע וכ"כ התו' והרא"ש שם אלא דמ"ש רבינו דאם הטלית מונח ע"ג דף וכו' איכא למידק דמתחלה כתב ועלה מכחו ג"ט קנה ואח"כ כתב אבל לא עלה מכח הכאתו למעלה וכו' משמע דאם עלה למעלה אפי' במקצת נמי קנה והכי משמע מדברי התוס' דכתבו דדין זה נפקא לן משילהי שילוח הקן דקאמר זיל טרוף אקן דליגבינהו וליקנינהו דהתם נמי הוגבהו על ידו יותר ממה שהיה תחלה שהרי קצת מפריחים למעלה לכך קני עכ"ל אלמא דלא צריך שיעלו מכחו ג"ט וכ"כ הרא"ש בסתם דמוכח מההיא דקן דקני כיון שהוגבהו וכו' וי"ל דרבי' לא קאמר והכה בדף ועלה מכחו ג"ט אלא בדף המונח ע"ג הקרקע הילכך בעינן שיעל' מכחו ג"ט מן הקרקע דליהוי הגבהה. ומ"ש אחר זה אבל לא עלה מכח הכאתו. למעלה דאלמא דבעלה למעלה קצת קנאו היינו כשהדף גבוה ג"ט מן הקרקע כמבואר בדבריו דהשתא אפי' בעלה מכחו קצת היה מוגבה מכחו ג"ט מן הקרקע ולהכי בקן שהוא גבוה מן הקרקע דבטריף אקן דמפריחן קצת למעלה קני כיון שהוגבהו ג"ט מכחו מן הקרקע ואז אפי' נפל אח"כ לארץ כבר זכה בהם מיד כשעלו קצת מכחו אבל לא עלו כלל אלא דרך ירידה נפל מן הדף לארץ אפילו שהדף גבוה ג"ט לא קנה דהיינו דין עני המנקף בראש הזית דלא קנה אע"פ שהוגבה מכחו ג"ט כיון דלא עלה מכחו כלום וגם אין ראש האחד עדיין בידו ולא דמי לטלית שנתקו מע"ג העמוד שגבוה ג' דקנאו אע"ג דלא עלה מכחו כלל דהתם הראש האחד עדיין בידו כשהוגבה מכחו ג"ט ודו"ק:

ראה את המציאה וכו' ואין המגביה נאמן לומר לצרכי הגבהתיה. אע"ג שזה אינו מפורש בסוגיא מוכרח הוא מדמפליג במשנתינו לגבי תנה לי בין אמר אני זכיתי בה מקמי שנתנה ליד הרואה לאמר אחר שנתנה ולא קא מפליג נמי באומר לחבירו זכה לי בין הגביה בסתם ובין אמר דמגביה לצורך חבירו ואידי ואידי מקמי שנתנה מכלל דאין חילוק אלא בין תנה לי לזכה לי דבתנה לי לא זכה בה חבירו אפילו הגביה בפירוש לצורך חבירו ובזכה לי זכה בה אפילו בסתם והכי משמע ממ"ש ה"ה רפי"ז דה' גזילה דהטעם כיון שאמר זכה וזה שתק ה"ז מגביה מציאה לחבירו וקנה חבירו ביאור לדבריו דכיון דשתק הרי הודה לשליחותו וכשהגביה בסתם בודאי לחבירו הגביהה ושוב לא מצי הדר ביה ואפילו לגבי איסורא אמר ריש פ' האשה רבה בע"א אמר אכלת חלב והלה שתק דשתיקה כהודאה דמיא ומיחייב קרבן ואינו נאמן לומר אח"כ לא אכלתי ולא מייתי חולין לעזרה והכי מוכח ר"פ המפקיד דכל היכא דלא מצי למימר טעמא דמתקבל לעיני ב"ד מפני מה שתק אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא וכך פסק בהגהות אשיר"י לשם והכי כתב נ"י פ"ק דב"ק מדשתיק רב אלמא דחזר בו והודה דשמין לשואל דכתב הרמ"ה עלה זה אב בכל התלמוד דשתיקה כהודאה דמיא עכ"ל:

דרכי משה

(א) ד במרדכי פ"ק דב"מ דף קל"ה ע"א בשם ראב"ן אם באה סחורה ליד ראובן וא"ל שמעון קנה אותו ביני וביניך והריוח נחלוק וראובן שתק וקנאה ושוב אמר לעצמי קניתי יחלוקו דהוי כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו וראבי"ה כתב ורפיא בידי דשאני מציאה דיכול עצמו ללקחה אבל במקום שתלוי בקנייה ואין לו דמים במה יזכה ודאי אם היה יכול להשתדל מיד דמים קודם שימכור המוכר לאחרים יתכן כדבריו אבל בלא"ה לא קנה דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר אבל אם נתרצה לקנות לשניהם הו"ל כאילו זכה לשניהם אבל אם אין כל הדברים האלו אין נ"ל שיזכה עכ"ל:

מתוך: טור חושן משפט ער (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן ער (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

מציאת חש"ו אין בהן גזל אלא משום דרכי שלום: לפיכך אם גזלה אחד מידם אין מוציאין אותה מידו:

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים ומציאת בתו נערה אפילו אינה סמוכה על שולחנו ואפילו היתה מכורה לאחר לאמה ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הן שלו ומציאת בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו אפילו הן קטנים ומציאת עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו המגורשת אפילו בספק גירושין שחייב במוזונותיה הם שלהם:

ומציאת פועל נמי לעצמו והא דתניא פועל ששכרו בע"ה לעשות מלאכה סתם מציאתו לבע"ה מוקי ליה רב פפא בגמרא ששכרו ללקוט מציאות ומשכחת לה ששטף הנהר על כל גדותיו והוליך עמו דגים וכשנהר חוזר לאחור נשארו על פני השדה ושכרו ללקטם וכיון ששכרו לכך אפילו מצא מציאה אחרת היא של בע"ה כתב הרמ"ה ז"ל אמר לו נכש עמי היום והוליכו ללקט מציאות מציאותיו לעצמו דמעיקרא לא אשתעבד ליה אלא לנכש עמו וכשמוליכו ללקט מציאות לא הוצרך הפועל לפרש שלא נשכר ללקט ומה שלוקט הוא לעצמו אבל שכרו סתם והוליכו ללקט מציאות מציאותיו לבעל הבית דמעיקרא אשתעבד למאי דבעי בע"ה וה"ה נמי עבד עברי אם אמר לו רבו צא ולקט לי מציאות מציאותיו לרבו:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מציאת חש"ו אין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום משנה בפרק הניזקין (נט:):

ומ"ש לפיכך אם גזלה אחר מידם אין מוציאין אותה מידו שם פליג רבי יוסי ואמר גזל גמור ובגמרא (סא.) אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציאו בדיינים ומשמע בהדיא דלת"ק לא נפיק בדיינים וכן פרש"י וכן כתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה: וכתב הרשב"א בתשובותיו שאלת השוכר את הקטן ומעכב שכירותו אם מוציאים ממנו בדיינים. תשובה דברים ברורים הם שמוציאים בידו בב"ד שלא אמרו אלא במציאה מפני שאין לו יד לזכות במה שאינו שלו ואין דעת אחרת מקנה לו אבל בדעת אחרת מקנה לו יש לו יד כדאיתא בפרק המקבל וכן אינו בדיני השומרים לפי שאיש כתוב בפרשה אבל במה שהוא שלו בין שהיה שלו בין שהרויח בשל אחרים בשכירותו הרי הוא שלו גמור עכ"ל:

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים וכו' בפרק קמא דמציעא (דף יב.) תנן מציאת בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו מציאת בנו או בתו הגדולים עבדו ושפחתו העברים ומציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובה הרי אלו שלהן ובגמרא אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה לאביו ואינו מאחרה בידו ופליגא דרבי חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך לשולחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך לשולחן אביו זה גדול וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי שמואל וכן פסקו הפוסקים ז"ל. ופי' רש"י ופליגא דשמואל. דפי' טעמא דמתני' משום דלית ליה זכייה: אדרבי חייא בר אבא. דאמר אף גדול שיש לו זכייה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו וכתבו התוספות דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכל כיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחן הם אוכלים עכ"ל :ומ"ש ומציאת בתו הנערה אפי' אינה סמוכה על שולחנו בפרק נערה שנתפתתה אהא דתנן (מו:) האב זכאי בבתו במציאתה יהיב טעמא בגמרא (מז:) משום איבה ופרש"י משום איבה. דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו וכתבו התוס' ולר"י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן בפ"ק דמציעא גבי מציאת בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן וכו' היינו דוקא בקטן אבל בקטנה אפילו אינה סמוכה על שולחן אביה הויא מציאתה לאב משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מהל' גזילה:ומ"ש ואפי' היתה מכורה לאחר לאמה כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכן מבואר בגמרא (שם:) דאמרינן גבי הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי ב' שערות אי איתיה לאב דאבוה הוא לעולם דאיתיה לאב ומאי הרי הן שלהן לאפוקי דרבה ופרש"י לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרו ליה שלהן משום דאב מינה קא זכי:ומ"ש ומציאת אשתו המגורשת אפי' שספק גירושין שחייב במזונותיה הם שלהם שם בגמ' אהא דקתני ומציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי אלו שלהן גירשה פשיטא הב"ע במגורשת ואינה מגורשת דא"ר זירא אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה הכא אית לה איבה ואיבה:

ומ"ש ומציאת פועל נמי לעצמו והא דתניא פועל ששכרו בע"ה לעשות מלאכה סתם מציאתו לבע"ה מוקי לה ר"פ בגמ' ששכרו ללקט מציאות וכו' שם אהא דקתני מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן קאמר בגמ' אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שא"ל נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבע"ה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת רבא אמר במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן ר"פ אמר כגון ששכרו ללקט מציאות והיכי דמי דאקפי אגמא בכוורי. ופרש"י לא יהא אלא פועל לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבע"ה בזמן שלא פירש לאיזו מלאכה שכרו ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו: שאין רבו רוצה לשנותו. הילכך לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה דמציאה מעולה בדמים משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא הילכך אי אתרמי ואשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו: עם מלאכתו. שלא ביטל כלום הילכך לעצמו: ר"פ אמר. הא דתניא פועל מציאתו לב"ה: ששכרו ללקט מציאות. הרבה. וכתב הרא"ש רב אלפס לא הביא שקלא וטריא דתלמודא משום דס"ל הלכתא כר"פ דמוקי ברייתא דשכרו ללקט מציאות אבל שאר פועל מציאתו לעצמו. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות כרב פפא וכתב שם הרב המגיד שכן פסק ר"ח ובפ"ח מהלכות גזילה תמה על הרי"ף והרמב"ם למה לא פסקו כרבא וכרבי יוחנן ואולי משום דאוקמיתא דר"פ בתרייתא והוא בתרא פסקו כמותו עד כאן לשונו: בן התובע מאביו שיתן לו מה שהרויח בעודו סמוך על שולחנו בהגהות מרדכי ריש מציעא: ועל מה שכתב רבינו בשם הרמ"ה כתב החכם המרשים דוחה דברי רב פפא ופוסק כסתם ברייתא עד כאן לשונו ואינו מחוור דאם כן הו"ל למינקט לישנא דבריית' ולא לכתוב והוליכו ללקט מציאות ועוד דממה שכתב דעבד עברי אם א"ל רבו צא ולקט לי מציאות מציאותיו לרבו משמע דאי לא א"ל הכי מציאותיו לעצמו והיינו דלא כר' חייא ודלא כרבא דלר' חייא אפי' בסתמא מציאותיו לרבו אא"כ הוא עבד נוקב מרגליות ולרבא נמי אפי' בסתמא מציאותיו לרבו אא"כ הוא מגביה מציאה עם מלאכתו והיאך יעלה על הדעת שהרמ"ה דחה דברי כל האמוראים ותפס לו דרך לעצמו בפירוש הברייתא ועוד דא"כ תקשה ליה אמתניתין אמאי לא יהא אלא פועל לכך נ"ל שהוא פוסק כרב פפא כדברי כל הפוסקים דלעולם מציאת פועל לעצמו אלא אם כן שכרו ללקט מציאות והרמ"ה מילתא אחריתא אתא לאשמועינן דהא דמציאת פועל או ע"ע לעצמו בששכרו או לקחו סתם לעשות לו מלאכה ובהיותו עוסק במלאכתו מצא מציאה אבל אם בע"ה הוליכו ללקט מציאות אע"פ שבשעה ששכרו או לקחו לא אמר לו ללקט מציאות אלא לעשות מלאכה סתם כיון שאחר כך הוליכו או אמר לו ללקט מציאות בכלל מלאכה שאמר ליה בתחלה הוא הילכך הוו לבע"ה אבל אם כששכרו אמר ליה לנכש או לעדור אם הוליכו ללקט מציאות אין זה בכלל מאי דאשתעבד ליה מעיקרא הילכך הוו לעצמו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מציאת חרש שוטה וקטן וכו'. בפרק הניזקין:

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו וכו'. פסק כרבי יוחנן בפ"ק דמציעא (דף י"ב) ור"ל דבין בגדולים בין בקטנים כשסמוכים על שולחנו הן שלו בכל ענין אבל באינן סמוכין על שולחנו איכא צד שאפילו בבתו הקטנה אינן שלו כגון שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דכיון דנשאת שוב אין לאביה רשות בה דקרינן לה יתומה בחיי האב וז"ש רבינו בסמוך ובנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו אפי' הן קטנים וכו': ומ"ש ומציאת בתו נערה אפילו אינה סמוכה על שולחנו. כתבו התוס' לשם דטעמא משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין: ומ"ש ואפילו היתה מכורה לאחר לאמה. כלומר ואפילו היא קטנה ומכורה לאחר לאמה שאינה סמוכה על שולחנו אפ"ה מציאתה לאביה מהך טעמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כגון שלא יעדה האדון לו או לבנו דהלכה כת"ק דרבי שמעון דמוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה לאישות אחר שפחות אבל לא לשפחות אחר אישות וכך פסק הרמב"ם פכ"ד דהלכות עבדים ופרש"י לאישות אחר שפחות מכרה בקבלת קידושין אחר שמכרה לשפחות ויצאה וחזרה אליו אלמא דאפי' מכורה לאחר לאמה היא ברשות אביה למסרה למוכה שחין ולפיכך מציאתה לאביה וה"א להדיא בפ"ק דמציעא:

ומציאת פועל נמי לעצמו וכו' עד סוף הסימן. כבר האריך ב"י בפי' דברי הרמ"ה ואין ספק שכאשר כתב ב"י כן הוא האמת דהרמב"ם ס"ל דהא דמציאת פועל לעצמו כששכרו בסתם אינו אלא במצא מציאה בשעה שעוסק במלאכתו אבל בהוליכו ללקט מציאות אע"פ ששכרו סתם מציאותיו לבעל הבית אלא דצריך לבאר מנ"ל להרמ"ה לחלק ודילמא דוקא דשכרו מתחלה ללקט מציאות התם הוא דקאמר רב פפא דמציאתו לב"ה אבל בשכרו סתם אימא לך דמציאתו לעצמו אפילו הוליכו ללקט מציאות ונראה דהוקשה לו להרמ"ה בהא דתניא מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שא"ל נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לב"ה דלאוקימתא דר' פפא דהא דמציאתו לב"ה כגון ששכרו ללקט מציאות אם כן ברישא לא איצטריך למימר בד"א בזמן שא"ל נכש עמי וכו' כיון דאפילו בדא"ל עשה עמי מלאכה סתם נמי הוי לעצמו דהא אינו של בע"ה אא"כ בדשכרו ללקט מציאות בפירוש ולכך ס"ל להרמ"ה דרב פפא ה"ק הא דתניא בא"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבע"ה היינו ודאי בשכרו סתם אלא שלאח"כ הוליכו ללקט מציאות דדינו כאילו שכרו ללקט מציאות בפירוש דמציאתו לבע"ה אבל בא"ל נכש עמי היום אפילו הוליכו ללקט מציאות הרי אלו שלו והתוס' לשם ג"כ הקשו מהך דקתני בד"א שא"ל נכש עמי היום דלא ניחא לשינויא דרב פפא ונדחקו בפירושם ע"ש אבל למה שפי' הרמ"ה מתיישב ברווחא:

דרכי משה

(א) כתוב בנ"י פ"ק דמציעא דף ס"ג ע"ב דאם נתנו מתנה לבן קטן הסמוך על שולחנו זכה ביה האב אבל לא בגדול אפילו הוא סמוך על שולחנו אלא הוא שלו וע"ש שהאריך מדינים אלו ושם שיכול לזכות לאחרים על ידי גדול הסמוך על שולחנו. כב"י סוף סימן קע"ז כתב בעה"ע ירושלמי א"ר אסי בן שנראה חלוק מאביו מה שסגל לעצמו ואיכא לפרושי כגון שסגל ממון לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסגל הוא לעצמו דאמדינן דעת האב מדלא תבעו מחל לו ואין אחיו חולקין עמו ל"ש מצא מציאה ול"ש עשה סחורה כיון דלא תבעו אביו הוא שלו עכ"ל ובמרדכי בהגהה שנייה דב"מ דף ק"ן ע"ב בא' שבניו כתבו ספרים בעודן אצלו ואח"כ רצו ליקח הספרים והוא לא רצה ליתנן משמע שם דאף על גב דזכה בהן האב מ"מ אין מוריש פעולת א' מבניו לשאר בניו וע"ש:

מתוך: טור חושן משפט רעא (עריכה)

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רעא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

בהמה של הפקר ובא אחד לזכות בה או שנים נקנית כדרך שנקנית כמכירה ולמעלה בארתיו בסימן קצ"ז:

ומציאת שטרות ושוברים כתבתי למעלה בסימן ס"ה.

ומציאת גט ושובר של כתובה כתבתי באבן העזר (סימן ק"י וקנ"ג):

בית יוסף

בהמה של הפקר ובא אחד לזכות בה או שנים וכו' בנדרים פרק אין בין המודר (דף מג.) אמרינן הפקר כמתנה ולעיל נתבאר:

בית חדש (ב"ח)

בהמה של הפקר וכו'. נתבאר לעיל בתחלת סי' רמ"א שכדרך שנקנה המקח כך נקנית המתנה ע"ש ובנדרים פ"ד (דף מ"ג) מבואר דהפקר דינו כמתנה: