לבוש אורח חיים תרפח

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תרפח | >>

סימן תרפח בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דין כרכים מוקפין חומה

ובו שמונה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח

סעיף א

מגילה בזמן הזה אינה נקראת אלא בי״ד או בט״ו. אע״ג שבזמן שבית המקדש קיים היתה נקראת בי״א בי״ב בי״ג בי״ד בט״ו, שכן מרבינן מריבוי הכתובים בגמ׳, מכל מקום בזמן הזה אין קורין אותה אלא בי״ד או בט״ו. משום דהאידנא הכל צופים למקרא מגילה בקביעות הפסח, שאין הכל בקיאין בקביעות ראש חודש, ויבואו לומר: יום י״ד באדר קרינן המגילה, נשארו לאדר ט״ו יום, ואחר כך ט״ו יום של ניסן, ועושין פסח. ואם תקדים קריאתה, יעשה פסח לסוף ל׳ יום של קריאה, נמצאו אוכלים חמץ בימים אחרונים של פסח. הילכך אין קורין אותה אלא בי״ד או בט״ו; דהיינו כפרים ועיירות, אפילו גדולות, שלא היו מוקפין חומה מימות יהושע בן נון, אע״פ שבימי מרדכי ואסתר היו מוקפין, קורין בי״ד, דהכי כתיב קרא: "על כן היהודים הפרזים היושבים בעד הפרזות עושים את יום י״ד לחדש אדר" וגו'. וילפינן פרזי פרזי מיהושע, דכתיב: "ערי הפרזי הרבה מאוד"; מה להלן שהיו פרזי בימי יהושע, אף כאן שהיו פרזי בימי יהושע. מדכתיב ערי הפרזי עושים את יום י״ד וגו', שמע מינה הא מוקפות חומות יש להם זמן אחר. ואמרו חז״ל שהוא יום ט״ו, כיון שמצינו בשושן בפירוש: "ונוח בט״ו בו ועשו אותו יום משתה ושמחה", אמרינן דהוא הדין במוקפין גם כן יש להם יום ט״ו כמו שושן.

ואין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא כל שהיתה מוקפת חומה בימות יהושע בן נון, בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ, קורא בט״ו. והטעם שחלקו הפרזים מן המוקפים הוא, מפני שנעשה הנס בימים חלוקים, דהיינו בשושן ושאר עיירות, שאלו נחו בי״ד ואלו בט״ו. ומפני שנעשה הנס בחוץ לארץ, ובזמן חורבנה של ארץ ישראל, ראו חכמים שבאותו הדור לעשות זכר לארץ ישראל גם כן בנס זה ולחלוק כבוד לארץ ישראל, לחלק עיירות ארץ ישראל – דמסתמא היו מוקפין בימי יהושע – משאר עיירות, דהיינו שיהו קורין בט״ו כמו בשושן שנעשה בה הנס, יותר מהשאר עיירות. אע״ג דשושן לא היתה מוקפת בימי יהושע תלו הדבר בהקפה, כיון דמסתמא ערי א״י רובם היו מוקפים בימי יהושע בן נון. אפילו אינו מוקפת בזמן מררכי ואסתר, וכל שכן עכשיו, אלא שהיתה מוקפת בימי יהושע, קוראת בט״ו. ואפילו אין בה י' בטלנים שמשכימים תמיד לבית הכנסת, שאז אינו חשובה כל כך לקהל בפ;י עצמו, אפילו הכי קוראין בט״ו. ולא חלקו בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בזה, כי גם זה הוא כבוד לא״י להיות כל המוקפות בח״ל נגררים אחריהם

סעיף ב

וכן הכפרים ועיירות הסמוכין לכרכים המוקפים, נגררים אחריהן, ואפילו אינם נראים עמהם, כגון שהם בעמק; או שנראין עמהם, אפילו אינם סמוכים, כגון שהם בהר, קורין בט״ו. וילפינן לה מדכתיב "מדינה ומדינה ועיר ועיר", שהוא מיותר, דהא כתיב כבר "בכל מדינות המלך". אלא הכי קאמר קרא: יש לך עיר שהיא פרוזה ודינה כמדינה שהיא מוקפת, כגון עיירות הסמוכים לכרכים. ובלבד שלא יהו רחוקין יותר ממיל, שאז הם שייכים לה.

ואין קרוי מוקף אלא אם כן הוקף חומה תחילה ואחר כך נתיישבה העיר, או שנתיישב על דעת להקיפה, שכן מצינו בבתי ערי חומה דכתיב: "בית מושב עיר חומה", ו"מושב" נקוד בפת״ח תחת השי״ן, לומר שהוא דבוק למלה שלאחריו, והכי משמעו: בית שמושבה של עיר היתה להיות תוך החומה. הילכך כל עיר שיודעין בה שהיתה מוקפת מימות יהושע, אלא שאין יודעין אם נתיישבה תחילה או הוקפה תחילה, סומכין ארוב מדינות שמקיפין ואחר כך מיישבין, או מיישבין על דעת להקיף, וקורין בט״ו.

סעיף ג

אבל אם נודע שנתיישבה על דעת שלא להקיפה, ונמלכו אחר כך והקיפוה, אין קוראין אלא בי״ד.

סעיף ד

ואם הוא ספק אם היתה מוקפת מימי יהושע אם לא, קורין בי״ד ובט״ו, בימים ובליליהן. בי״ד קורין ומברכין, מפני שהוא זמן קריאה לרוב העולם; ובט״ו קורין מספק, ולא יברכו, דשמא לא היתה מוקפת בימי יהושע ותהיה ברכה לבטלה. אלא דבי״ד תלינן אותה שהיא מן הרוב, ולכך מברכין.

וכן מי שהוא במדבר או בספינה, קורא ביום י״ד כמו רוב העולם.

מה שאנו במדינות אלו אין קוראין אלא בי״ד לבדו בכל המקומות שאנו יושבים בהם, אע״פ שקצתם הם עיירות גדולות ומיושבות מאוד מזמן ארוך ומוקפות חומות גדולות ובצורות, ואין אנו מספקין בשום אחת מהן שמא היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון לקרות בהם גם בט״ו בלא ברכה? נראה לי דהיינו טעמא מפני שאגו מוחזקין בכל הגלילות האילו, שהם בירכתי צפון העולם, שלא היו מיושבים כלל בימי יהושע, כי כולם נתיישבו אחר ביאת ישראל לארץ ישראל, וגם לאחר חורבנן. לפיכך אין לספק בשום מקום אם היתה מוקפת חומה בימי יהושע, אלא בעיירות שהם באופקים הדרומיים של א״י, אפילו הם רחוקים ממנו, או באופקים הצפוניים וסמוך לארץ ישראל. אבל אלו המדינות שהם בצפונית מערבית העולם – כולם נתיישבו מקרוב, כידוע מגופות הארץ שמדברים בהם בעלי התכונה. נראה לי.

סעיף ה

בן כרך שהלך לעיר, ובשעה שיצא היתה דעתו להיות ליל י״ד בביתו קודם שיאיר היום, קורא כאנשי מקומו, אף אם נתעכב שם בעיר ביום י״ד, תלינן הדבר בדעתו הראשונה. אבל אם בשעה שיצא מביתו היה בדעתו לעמוד בעיר ליל י״ד ומקצת יום י״ד, חל עליו זמן חובת קריאתן וקורא עמהן, דכתיב: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות"; מכדי כתיב "היהודים הפרזים", למה לי למכתב "היושבים בערי הפרזות"? אלא הא קא משמע לן דפרוז בן יומו, כגון זה שהיה דעתו להיות שם באותו יום, נקרא פרוז. ומינה נשמע דהוא הדין מוקף בן יומו קרוא מוקף, כגון בן עיר שהלך לכרך, ובשעה שיצא היה דעתו להיות ליל י״ד בביתו קודם שיאור חיום, קורא כאנשי מקומו. אבל אם היה בדעתו לעמוד שם בכרך מקצת יוס י״ד, כיון שלא היה דעתו לשוב למקומו בזמן חובת אנשי מקומו, נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונחשב כבני המקום שעמד שם להתחייב בזמן קריאתם. ואף אם אחר כך יחזור לעירו באותו היום, יקרא בעירו ביום ט״ו, וכיון שהיה בכרך מוקף ביום י״ד, הוה ליה מוקף בן יומו שנסתלק מעליו חובת קריאת פרזים וחל עליו חובת קריאת מוקפים.

סעיף ו

יום ט״ו שחל להיות בשבת – דאילו י״ד לא יבא לעולם בשבת, על פי סדר וסימן קביעות ראשי שנותינו, שהוא לא אד״ו ראש כו׳; אבל יום ט״ו יוכל להיות בשבת, והוא בשנה שחל בו פסח ביום א׳ – ואז הבני כרכים לא יוכלו לקרות המגילה בשבת, גזירה שמא ילך אצל חכם ללמדה, ויעבירנה ד׳ אמות ברשות הרבים. אלא מקדימין אותה לקרותה בערב שבת, כמו העיירות. אבל אין מאחרים אותה עד יום א׳, ד"לא יעבור" כתיב גבי קריאה. וגובין מתנות עניים ומחלקין אותם בו ביום. וביום השבת מוציאין ב׳ ספרים; קורין בראשונה סידרא דיומא, ובשנייה ויבא עמלק, ואומרים על הניסים בשבת, ולא המגילה. וכדי שיזכרו עניין נס היום, דורשין בעניינו. אבל סעודת פורים אין עושין עד יום אחד בשבת, אבל בשבת לא; משום דכתיב: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", מי ששמחתו תלויה בתקנת מרדכי ובית דינו; יצא שבת, ששמחתו אינה תלויה בתקנת מרדכי ובית דינו אלא בידי שמים. ואין מקדימין אותה ליום ו׳, דסעודת פורים מאחרין ואין מקדימין, דכתיב: "ועשו אותו יום משתה ושמחה", אותו יום דוקא ולא יום שלפניו. ואין לומר: הואיל ואי אפשר לעשות ביומו, הרי היא בטילה, דכיון שעבר יומו בטל קרבנו? ד"לא יסוף מזרעם" כתיב, ואם שנה אחת יפסקו הוה ליה הספה, ד"בכל שנה ושנה" כתיב. הילכך מאחרין אותה עד יום א׳. ואין להקשות: ואימא איפכא, ד"אותו" ממעט יום שלאחריו, ו"לא יסוף" מרבה יום שלפניו? דסברא הוא דמאחרין אותה יותר ממה שמקדימין אותם, משום דעל כרחך עיקר שמחתם לא התחילה ער שנחו מנקמת אויביהם, וכיון שהתחילה שוב לא פסקה מיד מיום שלאהריו; וכיון שאין יכולין לקיימה ביום הראשון שקבלוה עליהם, וכבר קבלו עליהם שלא יסוף מזרעם, אם כן על כרחנו צריכים לקימה ביום שלאחריו, שעדיין שמחתם בלבם. אבל לאקדומה ביום שלפניו לא שייך, שעדיין לא התחילה שמחתן, אדרבה היו טרודין ונבהלין במלחמתן.

סעיף ז

היוצא לשיירא או בספינה, ואין לו מגילה לקרות מתוכה, כל תקנה שאיפשר לו לעשות שיקרא בי״ד יעשה. ואם יודע שלא יהיה לו מגילה, מוטב שיקרא אותה בלא ברכה קודם שיצא ממה שיבטלה, ואפילו בתחילת החודש, דכתיב: "והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", משמע שכל ימי החודש זמנה. ובלבד עד ט״ו ולא יותר, ד"ולא יעבור" כתיב; ומיהו עד ט״ו יכול לקרות.

סעיף ח

ואפילו בן עיר שלא היה לו מגילה בי״ד, ובט״ו נזדמנה לו מגילה, יקרא בט״ו, דעדיין זמנה הוא בשושן. וכל מי שקורא המגילה קודם זמנה, כגון שיצא לדרך והיה מתיירא שלא יהיה לו מגילה, וביום י״ד נזדמנה לו מגילה, חוזר וקורא אותה בברכותיה כדינה, שהוא עיקר זמנה.

קריאת המגילה של לילה זמנה כל הלילה, ושל יום זמנה כל היום; והוא שיהא יום גמור, דהיינו מהנץ החמה עד סוף היום, דכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים", דמשמע ימים דווקא; אלא שזריזים מקדימין למצוה, וקורין אותה בערבית ובבוקר מיד אחר התפילה. ואם קראה משעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה יצא, שאז גם כן נקרא יום; אלא מפני שאין רוב העולם בקיאין בכך, צריכים להמתין עד הנץ החמה לכתחילה.