ט"ז על אורח חיים תרד
סעיף א
עריכה(א) מצוה לאכול כו' בטור מביא תני רבי חייא מדפתי ועיניתם את נפשותיכם בט' לחודש וכי בט' מתענה והלא בי' מתענין ללמדך כל האוכל ושותה בט' מעלה עליו כאילו התענה ט' וי' וה"ק קרא הכינו עצמיכם בט' לעינוי של מחר ומדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון עינוי א"כ חשוב כמו עינוי כאלו התענה ט' וי' פי' כאילו נצטוו להתענות בשניהם עכ"ל ופי' התוס' אע"ג די"ל דבט' בערב יתחיל להתענות כמו בערב תאכלו מצות שאני התם דכתיב לבסוף תאכלו משא"כ כאן דכתיב ועניתם קודם בערב משמע שמיד בט' ועניתם. וק"ל למה פריך והלא בעשירי מתענין דמשמע הלשון דממנהגו של עולם פריך לא מצד משמעות הכתוב דאל"כ הל"ל והלא כתיב קרא וא"כ מאי פריך דלמא באמת לא יפה עושים שאין מתענים בט' רק בי' ותו מאי קושיא מתענית העשירי וכי אי אפשר להתענות בשניהם וי"ל דהכי פירושו דהיה אפשר לומר דהתענית יהיה ביום ט' ג"כ. אלא דקשה דצריך שיהיה התענית מערב ועד ערב ותו לא כדכתיב בקרא וכיון דהתחלת התענית יהיה מן יום תשיעי וביום עשירי ע"כ צריך להתענות כדכתיב אך בעשור לחדש ועניתם וגו' וא"כ יהיה יותר מן מערב עד ערב וקרא לא כתיב אלא מערב עד ערב. ובזה מתישב שפיר הלשון וכי בט' מתענין כלומר היאך אפשר להתענות בתשעה ומתחיל להתענות מהתחלת יום ט' והלא מעשירי מתענין מכח הפסוק וא"כ אתה מתענה יותר מן מערב עד ערב וקרא לא כתיב הכי ומשני דאין הכי נמי דיש תענית ביום התשיעי אלא דלא הוה תענית זה דוגמת שאר תעניתים דתענית זה הוא על ידי מה שאוכל ושותה וחשיב כתענית. אלא דקשה למה לא אמר בהדיא ואכלתם ביום התשיעי. וצ"ל דאז הוה השכר אל מצות אכילה ואינו מרובה כשכר המתענה. ולפי זה קשה דהא אינו מצווה ועושה אין לו שכר כמצווה ועושה וא"כ טפי היה שכר מצות אכילה שנצטווה ממה שיטול שכר על התענית שלא נצטווה. לזה תירץ כאילו התענה תשיעי ועשירי דתענית עשירי הוא נצטווה. ואכילת תשיעי חשובה וטפילה לציווי התענית של עשירי נמצא קאי הציווי של התענית עשירי על שניהם כנ"ל בזה נכון מאוד.
במעשה דחייט שמביא הטור וז"ל אמר ליה ולמה קנית דג שוה זהוב בחמשה זהובים ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלחתיו לקנותו לי השיב לו והיאך לא אקננו אפילו בעשרה זהובים, כדי לאוכלו ביום זה שציוונו הקדוש ברוך הוא לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקדוש ברוך הוא יכפר לנו עוונותינו. אמר לו אם כן יפה עשית כו' קשה מה השיבו על שלקחו מיד עבדו. ורש"ל תירץ ע"ז דהמעשה היה שהמוכר תבע בעדו ה' זהובים או יותר ולא היה שוה הדמים שתבע וע"כ השיב לו כי עבד שלך לא היה קונה אותו כל כך ביוקר כאשר תבע המוכר ואני לא קניתיו מיד עבדך כי אף אם לא היה שם שום קונה כ"א אני לבדי וגם היה תובע י' זהובים לא הנחתי אותו בעבור ציווי המקום ברוך הוא וכבוד היום וא"כ תשובה זו מספקת ולענ"ד נראה לדקדק עוד שהאריך לומר ושאנו בטוחים כו' והוא ללא צורך בזה אלא שכיון שהוא הקשה לו ב' קושיות הוכרח לומר ב' תירוצים על הראשון אמר שאפי' בי' זהובים לא אניחנו מחמת ציווי המקום ממילא שהוא שוה לי כ"כ ועל השנית שא"ל למה הכנסת עצמך בסכנה ליקח מעבדי וכי כזה צוה לך הקב"ה השיב לו ודאי אין זה בכלל הציווי אלא שמצד הסברא עשיתי כן כיון שיש לנו בטחון בו יתברך שיכפר לנו עוונותינו בכלל הבטחון ההוא שלא תכעוס עלי כשתשמע לדברי כיון שמעשינו מרוצים לפניו יתברך וכן הוה ע"כ אמר ושאנו בטוחים כלומר אף שאלו לא היה ציווי מ"מ מצד עצמנו אנו בטוחים כו' דוגמא לזה פירשנו באגדת המתן לי עד שאפייסך בדברים כמש"ל סימן ס"ו.
וכתוב בלבוש דמ"מ יזהר לאכול מאכלים קלים ונוחים להתעכל כגון עופות ודגים שלא יהיה שבע ומתגאה.
(ב) אפילו ת"ח נראה הטעם כיון שאכילה ביום זה נחשבת לתענית ממש אם כן שפיר הוא בכלל יפה תענית לחלום כו' משא"כ בשאר יו"ט ושבת אף שהאכילה מצוה ויש עליה שכר מ"מ אין נחשבת כתענית ממש לכל דבריו.
ואם טעה אחד והתענה צריך למיתב תענית לתעניתו כ"כ ב"י סי' תקס"ח ועמ"ש סוף סימן רפ"ח דאין צריך להתענות אחר יה"כ בזה.