ט"ז על אורח חיים תקנז


(א) בבונה ירושלים נחם. - לפי שהוא מענינה וכתב ב"י בשם אבודרהם טעה ולא הזכירו במקום הנהוג שיאמר אותו בהודאה שהוא מקומו המיוחד לו מן הדין כו' עכ"ל וק"ל דהא מביא ב"י ירושלמי היכן אומרה א"ר ירמיה כל שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לעבר אומרה בהודאה וכתבו הרי"ף והרא"ש דנהגו עלמא לאומרה בבונה ירושלים וסמכו אהא דאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת ואם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר עכ"ל והך תפלה דנחם היא להבא ולמה כתב האבודרהם שמקומו בהודאה ונראה שיש ט"ס כאן וצ"ל בעבודה ולענ"ד כיון שסמכינן על ההיא דשואל צרכיו כו' א"כ מי ששכח לאומרו במקומו כיון דהטעם משום שהוא מעין הברכה יש לאומרו בש"ת דזו ברכה כוללת ויש לכל הבקשות שם מקום דש"ת הוא לכל הברכות מעין כל ברכה ועכ"פ לא יחתום בברוך מנחם ציון רק בש"ת כמו בענינו וענינו קודם לנחם כי היא תדירה:


(ב) והמנהג פשוט שא"א נחם כו'. - משמע דהמנהג לומר הש"ץ עננו גם בשחרית דהא כתב הש"ע ועננו בש"ת וע"ז לא כתב רמ"א שהמנהג שלא לאמרו ובמנהגים ככתב ג"כ לאומרו אלא שכתב לבסוף אבל ר"י הנהיג שלא לומר ענינו בשחרית לפי שנקרא מועד ומטעם זה אין נופלין ואם חל ט"ב ביום ה' א"א אל ארך אפים ולמנצח וק"ו והוא רחום וכן נוהגים עכ"ל ובהגהות כתב על דברי ר"י ואין נ"ל והוא מדברי המרדכי ונראה שאין לסמוך ע"ז דהמרדכי סובר דגם אא"א אל ארך אפים נוהגים לאומרו ואנן נהגינן בפשיטות שא"א אא"א ולא למנצח גם צו"ץ א"א כמו שכתוב בסי' תקנ"ט ע"כ א"ל גם עננו וכ"נ דשב ואל תעשה עדיף: