ט"ז על אורח חיים יא
(א) להרמב"ם פסול — דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד. ודעת הרא"ש יתבאר בסימן לב סעיף ט:
(ב) וצריכין שזירה — דתניא בספרי: "פתיל תכלת", טווי ושזור כעין פתילה. אין לי אלא תכלת, לבן מנין? אמרה תורה: תן תכלת, תן לבן; מה תכלת טווי ושזור, אף לבן כן:
(ג) אין פחות מד' גודלין — פלוגתייהו בהכי, דאמר רב פפא: הלכתא, ד' בתוך ג' משולשת ד'. פירוש, ד' חוטין ארוכים יכניס בתוך ג' אצבעות בטלית, כמו שכתב בסמוך, ותהא משולשת, פירוש תלוי ד'. ופירשו הרמב"ם והרא"ש דהך תלויה ד' קאי אכל אורך הציצית, דהיינו הגדיל שהוא מקום הכריכות והקשרים, וגם הענף דהיינו הציצית שיוצאים אחר גמר הכריכות והקשרים, בין הכל יהיה ד'. והיש אומרים שמביא השולחן ערוך הוא דעת רבנו תם, דסבירא ליה דהך משולשת קאי אגדיל לחוד, והענף צריך שיהיה גדול מן הגדיל ב' חלקים, דהכי איתא התם בהדיא. נמצא שבין הכל יהיה י"ב אצבעות. והך אצבעות רוצה לומר גודלים, דאמר רב פפא טפח דאורייתא ששה בקטנה וה' באצבע וד' בגודל, והכא בעינן טפח מה' אצבעות, הם ד' בגודל:
(ד) משום ביזוי מצוה — אין להקשות דבלאו הכי יש פסול משום דלא ניטווה לשם ציצית; דיש לומר דמתחלה ארג החוטין לשם ציצית, ואחר כך ארגו מהם בגד. והך אין עושים דאמר כאן פירושו אפילו אם כבר עשה פסול בדעבד, דהכי איתא להדיא בגמרא, וכן משמע לשון הרמב"ם:
(ה) אבל אם גזל צמר וכו' — זהו דעת נימוקי יוסף דמביא בית יוסף, דסבירא ליה דקניא ביאוש ושינוי הגוף. ונראה לי דהך שינוי הגוף רוצה לומר שינוי השם, דמעיקרא צמר והשתא חוטין. ובזה מתורץ מה שקשה, הא קיימא לן בחשן משפט סימן שסא דיאוש בלא שינוי רשות לא קנה? אלא על כרחך הכא משום שינוי השם קנה. וכתב בית יוסף על זה: והרמב"ם שכתב פסול בצמר גזול, אפשר דמיירי קודם יאוש; אי נמי אפילו אחר יאוש לא קנה, משום דהוי שינוי החוזר לברייתו, עד כאן לשונו. ותמהתי על פה הקדוש, דשני התירוצים הם תמוהים, דאתי' הא' שמיירי קרא דעשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש, פשיטא למה לי קרא? דהכי פריך בב"ק דף סז: "קרבנו ולא הגזול", אימת? אי נימא לפני יאוש, פשיטא. ועל תירוץ הב' קשה מתלמוד ערוך ריש הגוזל קמא, דאמרינן: גזל צמר ועשאן בגדים, היינו שגזל צמר ועשה מהם מטוי, דאז לא לבנם מקודם, אבל אם עשה מהם בגד על כרחך לבנם מקודם וקנאה כבר בשינוי דליבון. ואביי אמר שם דמיירי שגזל צמר טווי ועשה ממנו בגד, דהיינו גם בזה לא עשה הגזלן שינוי דליבון, אלא היה קודם הגזילה קודם שטוה אותם הנגזל. וליבון הוי שינוי שאינו חוזר, כדאיתא התם. ואם כן, זה שגזל צמר ועשה מהם ציצית על כרחך כבר ליבנה, דבלא ליבון השייך לו תחלה אי אפשר לעשות ממנו חוטין, כדמוכח התם עיין שם. אם כן ודאי לא הוי שינוי החוזר לברייתו, מחמת הליבון. ובודאי אישתמיטתיה אז להרב ב"י סוגיא זאת. על כן נראה לי דהרמב"ם סבירא ליה כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ס"ז ד"ה אמר עולא בשם ר"ת, לעולם דיאוש בכל מקום קני לבד מהקרבה, משום דמצוה הבאה בעבירה היא. וכתבו התוס' ריש פרק לולב הגזול, דכל מצוה דאורייתא הווין כקרבן לענין זה; משום הכי לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם, מטעם זה. ומלבד זה הוא על כל פנים מאיס טפי הך מצוה הבאה בעבירה מהך מלתא שכתב השולחן ערוך לפני זה דפסולים מטעם ביזוי מצוה, וכבר הוכחנו שם דאפילו בדיעבד פסולה, קל וחומר בהנך. על כן נראה לעניות דעתי דאין לסמוך על פסק זה של נימוקי יוסף להכשיר בעשאן חוטין, אלא גזול בכל גווני פסול, כמשמעות דברי הרמב"ם. ותמהתי על רמ"א שפוסק כנימוקי יוסף כאן נגד דברי הרמב"ם באיסור דאורייתא, ובפרט שהנימוקי יוסף לא הביא דברי רמב"ם כלל:
(ו) חוטין שאולין — פירוש, כל לשון שאלה משמע שיחזור לו אותו דבר בעין, אבל לשון הלואה להוצאה ניתנה. ואלו חוטין שאולין, מסתמא הוי הלואה:
(ז) לפשתן נטוע — ואין כאן מצוה הבאה בעבירה, שהרי הוא לא עשה עבירה:
(ח) היינו גודלין — פירוש, במקום רוחב הגודל, ולא מראשו במקום הקצר. כן כתב בית יוסף:
(ט) ביושר — פירוש, לאורך הבגד, דקרן קרוי סוף הבגד, דהיינו שוליו. כתב בית יוסף בשם מהרי"א וזה לשונו: הטעם שצריך שיהיה בתוך ג', מפני שאינו נקרא בגד פחות מג' אצבעות. ומה שצריך שיהיה כמלא קשר אגודל, לפי שלא נקרא כנף אלא כשיעור זה כו', עד כאן לשונו. וכתב: ולא הבנתי דבריו, שאף על פי שאינו נקרא בגד פחות מג' אצבעות, כנף דבגד מקרי וכו', עד כאן לשונו. ותמוה, איך לא פירש דברי מהרי"א כפשוטן, דוודאי משום האי טעמא גופא דאין בגד פחות משלושה, על כן הצריכו שישים שם הציצית במקום שלא מקרי בגד אלא כנף בגד, שהוא מתחיל תכף בפחות מג' אצבעות ומסיים עד כשיעור אגודל, ואחר כך אפילו כנף לא מיקרי, ומקום הציצית הוא על כנף בגד דווקא. ובוודאי אגב חורפיה לא עיין יפה הרב בית יוסף בזה, וכולי עלמא מודים בזה:
(י) אימרא — כבית יוסף, אפילו טלאי של עור יכול להניח סביב הנקב:
(יא) שבתוך וכו' — נראה טעמם, דעיקר כנף שייך בשפה התחתון של הבגד ברחבו סמוך לארץ, שזה מיקרי כנף וקצה, מה שאין כן בשפה של אורך הבגד אין שייך לשון כנף כלל:
(יב) אבל עולה הוא לשיעור — קשה, אמאי עולה? כיון דלא נחשב מן הבגד, דהא הבגד מסיים סמוך לגדיל, והוה ליה תחת הכנף, ואנן בעינן על הכנף כדלעיל. ויש לומר דעיקר הוא מה שכתב בית יוסף בשם רש"י סוף בבא קמא והרשב"א, דהיינו דרך האורגים שאורגים בסוף הבגד ב' או ג' חוטין רחוק מהאריגה, ועושין זה כדי להציל הבגד, שלא תסתר אריגתו על ידי הכביסה, ואותן החוטין אם נשמטים משם בשעת הכביסה הכובס נוטלן כו', עד כאן לשונם. והשתא לא קשיא מידי, דבאמת כיון שלא הסיר הגדיל עדיין ודעתו להשאירו עם הבגד – מקרי שפיר בכלל "כנפי בגדיהם" לענין שיעור קשר אגודל. וכי תימא, אם כן ליעבד ציצית בגוויה? זה אינו, דיש לחוש שהכובס יטלו לגדיל, כמו שכתב רש"י; ואז אף אם ישאיר מקום ששם הציצית, לא יהיה הציצית בבגד כלל. אבל לענין אגודל עולה, דאף על פי שיתקלקל אחר כך כשיטלנו הכובס מכל מקום כשר הוא, כיון דבשעת עשייה היה כשיעור, וכמו שכתוב סעיף י, כן נראה לי בזה. אלא דרמ"א כתב: וטוב שימדוד כו', והוא כשר אליבא דכולי עלמא:
(יג) ד' כפולים — דאמרינן בגמרא: גדיל וב', גדילים ד'. פירוש, אי הוה כתיב "גדיל" הוה משמע ב', דאין גדיל פחות מב'; השתא דכתיב "גדילים", ד' משמע. ובזמן שהיה תכלת, היו עושים ב' מתכלת וב' מלבן; והאידנא הוה לבן במקום תכלת, ועושין ד' ארוכים משל לבן:
(יד) יחתוך ראשי החוטין — משמע דקודם התחיבה יחתכם תחילה, ואחר כך בסעיף י"ג כתב קודם הכריכה. ונראה דמשום הכי כתב שם לשון "יזהר" וכאן לא זכרו, אלא דתרי לכתחילה יש כאן: האחד קודם התחיבה, יש לעשות על צד הטוב, אבל אין צריך ליזהר על זה; אבל לכתחילה קודם הכריכה יש ליזהר טפי. ומה שכתב: "שאם כרך" כו', רוצה לומר: וקשר אחר הכריכה, דכריכה בלא קשר לאו כלום היא, וקשר הראשון תכף אחר התחיבה אינו בחשבון כלל ולא מקרי עשיה כלל, אלא דוקא הכריכה, והיינו עם הקשר שעושה אחר הכריכה. ובזה נתיישב הכל:
(טו) וב' חלקים ענף — דהכי אמרינן בגמרא, דנוי תכלת – שליש גדיל ושני שלישים ענף. ופשוט שאינו מעכב בדיעבד:
(טז) ובשני ט' — בכוונות האר"י כתוב בשני ח', וביאר שם טעמו על פי הקבלה, ונכון לשמוע אל קבלתו:
(יז) לאורך הטלית — פירוש, מה שיוצא מהבגד לרחבו, והוא תלוי – יהיה לאורך הטלית למטה בחודו של בגד, ולא כמו שטועים לתלות הציצית מן הנקב ולמטה ממש בבגד: