חיים יוסף/תחילת האבלות/סעיף א

חיים יוסף · תחילת האבלות · סעיף א · >>

משעה שנסתם הגולל פסקה האנינות ומתחילה האבלות. וסתימת הגולל היא לאחר שקברו את המת וכיסוהו בעפר. ומאותה שעה מתחיל לספור שבעה ושלושים. וכן אם כהן הוא שמיטמא למת עד שיסתמו הגולל, מיטמא עד שעה שיסתמו הקבר בעפר.

מקור הדין

במועד קטן (דף כז.) תנו רבנן: מאימתי כופין את המטות? משיצא מפתח ביתו, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: משיסתם הגולל. מעשה שמת רבן גמליאל הזקן, כיון שיצא מפתח ביתו אמר להם רבי אליעזר: כפו מטותיכם. וכיון שנסתם הגולל, אמר להם רבי יהושע: כפו מטותיכם. אמרו לו: כבר כפינו על פי זקן. עכ"ל.

ופסקו הרמב"ם (פ"א מהל' אבל ה"ב) והרא"ש (מו"ק פרק ג סי' עח) הלכה כר' יהושע. וכ"כ התוספות (מו"ק יט, א ד"ה 'קובר את מתו') שאבילות מתחלת משעת סתימת הגולל. וכ"כ בתוספות רא"ש. וכתבו שה"ה לכל דיני האבלות, אלא דחד מינייהו נקט. ע"כ. וכ"כ המאירי בחידושיו למו"ק (שם). יע"ש. וכ"פ הרדב"ז שסביב הרמב"ם הנ"ל. כיע"ש. והטור והשו"ע (יו"ד סי' שעה). ע"ש.

מהי סתימת הגולל – מחלוקת ראשונים (רש"י ור"ת)

וחזינן לרש"י (כתובות ד, ב) שפירש 'גולל' – זהו כיסוי ארון המת. עכ"ל. וכן פירש בסנהדרין (דף מז:) שגולל הוא הדף שנותנים על הארון לכיסוי . וכ"כ התוספות בכתובות (ד, ב ד"ה 'עד שיסתם') שבכל מקום מפרש רש"י שגולל הוא כיסוי ארונו של מת. כיע"ש. וכ"כ עוד בתוספות שבת (קנב, ב ד"ה 'עד שיסתם'). ע"ש. אכן בכתובות (דף ד:) הנ"ל הקשו התוספות בשם רבינו תם על דעת רש"י בכמה אופנים. כאשר עין רואה בגופן של דברים. וכתבו לדעת רבינו תם שגולל היא האבן, היינו המצבה שנותנים על הקבר. ובאבן שייך לשון גולל. כדכתיב וגללו את האבן וכו'. ע"כ. ואין דעת התוס' נראית נחרצת בזה. ששם בשם ר"י כתבו ליישב את כל קושיות ר"ת ולקיים פירש"י. וכן בשבת הנ"ל וכ"ה בשטמ"ק לכתובות הנ"ל [ובאור זרוע חלק ב הלכות אבלות סימן תכד]. אבל בנזיר (נד, א ד"ה 'הגולל') הביאו דברי רש"י תחילה וסיימו בדברי ר"ת. ומשמע שלזאת דעתם נוטה. וכ"כ בתוס' הרא"ש (סנהדרין מז, ב ד"ה 'משיסתם') כדעת ר"ת. כיע"ש.

והריטב"א הביא מחלוקת זאת בחידושיו לסוכה (כג, א). והביא שם דברי הגאונים שלא נחשבת סתימת הגולל בעוד שמטלטלים את המת ממקום למקום עד שנותנים אותו בקבר על מנת שלא לפתוח עוד. והביא ראייה ממסכת שמחות וממדרש תהילים. כיע"ש. ובסוף דבריו כתב ונשאר המנהג שלנו קיים אע"פי שקוברים בארון וסותמים אותו בבית במסמרות, אין נוהגים אבלות. ולא חלה עד שנותנים אותו בקבר. וכ"פ רבינו הגדול הרמב"ן בספר תורת האדם. ע"כ. וכן בחידושיו למו"ק החליט הריטב"א שסתימת הגולל היא הכיסוי באבן או בעפר, ולא כיסוי הארון. ובזה יתיישב המנהג לפום מאי דקיי"ל כרבי יהושע. ע"כ. ואגב אורחיה ביאר שאבן שאמר רבינו תם, לאו דוקא .

וכ"כ המאירי בחידושיו לברכות (יט, ב) שאין ראוי לומר שלא תתחיל האבלות עד שיניחו האבן, אף כשיניחנה תכף לקבורה. שהאבלות ודאי עם סוף הקבורה היא חלה. והיינו סתימת הגולל. ע"כ. וראה עוד דבריו במו"ק (כב, א) שכל עצמו של ארון אינו נקרא סתימת גולל עד שיהיה בקבר וכו'. ויש משתבשים לומר בסתימת גולל שכל שמביאים אותו בארון, סתימת הארון היא סתימת הגולל. ותמה על עצמך איך תחול אבלות למי שטרוד בצרכי קבורה. ומתוך כך צריך שתדע שאין סתימת הגולל אלא סתימה שבגמר קבורה. והיא תחילת מניין האבלות. ע"כ. וכ"כ בתוספות הרא"ש (סנהדרין מז, ב) שהאידנא שאין חוששים לשים מצבה מיד עם תיקון הקבר, גמר תיקון הקבר בעפר הוא במקום סתימת הגולל לחול עליו האבלות. ע"כ.

ומדברי אור זרוע (חלק ב הלכות אבילות סי' תכד) שהביא ראיה לפסוק כר' יהושע ממה שאמרו בפרק נגמר הדין (סנהדרין שם) רב אשי אמר אבילות מאימת קא הויא משיסתם הגולל בעפר הקבר. וכפרה הויא לאח"כ מכי חזו צערא דקברא לאחר שעה שהוא רואה שהוא טמון בעפר ומצטער. עכ"ל. ובאמת בש"ס שלפנינו לא גרסינן משיסתם הגולל "בעפר הקבר", אלא סתמא משיסתם הגולל. כיע"ש. אך מגירסתו מצאנו ראיה לשיטת ר"ת דדווקא בקבר ובעפר הוא ולא בארון כרש"י .

הכרעת הב"י

ומדברי כל הפוסקים הנ"ל מתבאר שכיסוי הקבר בעפר הוא סתימת הגולל וכדעת ר"ת. וכ"כ הרדב"ז (הלכות אבל פרק א, ב), וכתב שכ"ד הרמב"ם כיע"ש. וכ"כ הב"י (יו"ד סי' שעה) שכ"ד הרא"ש (פרק אלו מגלחין סי' לט) והר"ח. וסיים דהכי נקטינן.

ביאור שיטת רש"י

איברא דהב"י (יו"ד סי' שעה) הביא דברי הרמב"ן בתורת האדם שמחלק בדברי רש"י ז"ל שאין ספק בדבריו שלא כל אדם נקבר בארון, ואע"פ כן סתימת קברו נקרא גולל. אבל בא לפרש שאם נתנוהו בארון וסתמוהו בבית, שהאבלות נוהגת לר' יהושע. וכן יודה רש"י באלו שמוליכים אותם ממקום למקום בארון, ובדעתם להוציאו משם ולקוברו, שאין מונים אלא משעת סתימת קברו. אבל עיקר פירושו של הרב ז"ל הוא שסתימת קברו נקרא גולל. וסתימתו בין בבית ובין בביה"ק כשסתמוהו במסמרים על מנת שלא יפתח עוד, שהרי נעשה אצלם כמונח בקבר. ונמצא לדבריו שהמוליך את המת במיטה או בארון פתוח לביה"ק לקבור את מתו בקרקע, אינו מונה שבעה ושלושים אלא משיסתם הקבר בעפר שנותנים על המת או על הארון. נתנוהו בארון וסתמו הכיסוי במסמרים וכיוצא בהם על מנת ליתן את הארון בכוך או בקבר, מונה משעת סתימת הארון בבית לדעת הרב ז"ל. עכ"ד .

וכפי זה צ"ל שמה שחולקים הפוסקים ע"ד רש"י הוא אפילו באופן זה שאין הארון עתיד להיפתח. שדווקא כיסוי הקבר או הארון בעפר נחשב לסתימת הגולל. וכן נראה מלשון השו"ע (יו"ד סי' שעה, א) וז"ל: מאימתי חל האבילות, משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר, מיד מתחיל האבילות. עכ"ל.

ביאור הב"ח לדברי השו"ע

ועין רואה להרב ב"ח (ביו"ד שם) שהביא דברי השו"ע (שם, ד) וז"ל: אם נתנו המת בארון, ונתנוהו בבית אחר לפי שהיתה העיר במצור, מונים לו מיד שבעה ושלשים, אע"פ שדעתם לקברו בבית הקברות אחר המצור, וסתימת ארון הוי כקבורה וחל עליהם אבלות מיד. עכ"ל. ותמה עליו הב"ח. שנראים דברי השו"ע כסותרים זה את זה וז"ל: דבסעיף א' כתב מאימתי חלה האבלות משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר וכו' דהיינו כפירוש רבינו תם והגאונים וכמו שכתב בב"י דהכי נקטינן. ואחר כך בסעיף ד' כתב הך עובדא דרבינו קלונימוס הזקן וכתב וסתימת הארון הוי כקבורה וחלה עליהם אבלות מיד דהיינו כפירוש רש"י. ואם כן הפסקים סותרין זה את זה. ונראה ליישב שודאי פירוש"י עיקר. ויש להוכיח שכך פוסק המרדכי מדלא הביא דעת ר"ת כלל. וכן ראיתי באור זרוע הגדול (סי' תקיט) שהאריך ליישב כל הקושיות על רש"י. ומסיק שפירוש רש"י עיקר ודלא כר"ת. כיע"ש. והביא האי עובדא דר' קלונימוס. אלמא דס"ל שפירוש רש"י עיקר. וגם התוס' (כתובות ד, ב) בשם ר"י יישבו כל הקושיות על רש"י. וכתבו שכ"ד הערוך כדברי רש"י. אלא שהרמב"ן כתב שלא מיירי מסתימת הארון בבית אלא כשסתמוהו במסמרים על מנת שלא לפותחו עוד. וכן עיקר. ומה שכתב בב"י ובשו"ע כדעת ר"ת וכתב דהכי נקטינן. י"ל דהיינו לכתחילה, שלא למנות תחילת האבלות אלא משעת סתימת הקבר בעפר, שכך נהגו העולם, וכמו שכתבו הרא"ש ורבינו ירוחם. ואע"פי שפירוש רש"י עיקר, מ"מ נהגו כן לפי שבארון יש לדקדק אם הארון פתוח או סתמוהו במסמרים, או אם סתמוהו על דעת שלא לפותחו עוד או לא וכו'. ולכן שלא יבואו העולם לטעות ולמנות שבעה משעת סתימת הארון נהגו כן. ועובדא דר' קלונימוס, שלא היה אפשר לסתום הקבר בעפר, ולכן מנו שבעה ושלושים לאחר שסתמו את הארון במסמרים על דעת שלא לפותחו עוד וכו'. ולפירוש ר"ת אף שכתב שסתימת הגולל היא נתינת האבן שנותנים על הקבר, מ"מ מודה שכשסתמו הקבר בעפר ונגמר סתימתו, קרינן ביה משיסתם הגולל. וא"כ מנהג שנוהג העולם עולה לכל הדעות. עכת"ד. יע"ש. והעלה שנית ככל הנ"ל בשו"ת הב"ח (בחדשות סי' נב). יע"ש.

ביאור הש"ך לדברי השו"ע

והש"ך בסי' שעה (ס"ק ה) כתב לבאר באופן אחר. שאע"ג דקי"ל בסעיף א' שאין אבילות חל אלא משיסתם הגולל, דהיינו משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר, היינו בעלמא. אבל במצור מיד שנתנוהו בבית אחר וסתמו הארון, הוי כקבורה. דהוי כשנתיאשו מלקברו, דאע"ג דרוצים לקברו אח"כ בביה"ק מ"מ השתא במצור ה"ל קבורה מעליותא לדידהו. שהרי אם תלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר. וכן נראה בב"י. ובב"ח טרח ליישב דברי המחבר בע"א ע"ש. עכ"ל הש"ך. ולדבריו יש לחלק בין אפשר ללא אפשר לקוברו. שכיוון שלא ידוע להם מתי, ואולי לא יקברוהו בעפר, שפיר חשיב סתימת הארון כסתימת הגולל להתחיל האבלות.

מיהו ראינו להש"ך בסי' שעג (ס"ק יא) וז"ל: ע"ל ריש סי' שע"ה בטור מהו גולל שרש"י פי' גולל היינו כיסוי הארון ור"ת פי' גולל הוא אבן שנותנים על הקבר כו'. ע"ש. ובב"ח שם כתב דנקטינן כרש"י. וכתב הרמב"ן בת"ה ומביאו הטור שם דלפירש"י כשנותנים אותו בבית בארון וסותמין הכסוי במסמרים ע"ד ליתן הארון בכוך או בקבר הוי סתימה כו'. והוא תמה עליו בת"ה דהיאך אפשר לומר שאם סתמו ארונו בבית שלא יטמא בנו עליו כו'. ומביאו ב"י שם. ולפעד"נ דמה שפירש"י בכל מקום גולל היינו כסוי הארון, אין ר"ל אפילו סתמו בבית, אלא ר"ל משיסתם כסוי הארון בקבר. תדע דבפרק שואל (שבת קנב, ב) אמרינן כל שאומרים בפני המת יודע, עד שיסתום הגולל (ופירש"י גם כן התם גולל הוא כסוי שנותנים על ארונו), דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהיה. ופירש"י גופו קרוי עפר ומששב אל הארץ כשהיה מיד והרוח תשוב שאין בו עוד רוח. ע"כ. ולפי זה אם נסתם הארון בבית במסמרים, גם לפירש"י בנו מיטמא עליו עד שיסתם בקבר. עכ"ל הש"ך. ומוכח מדבריו דס"ל שלרש"י שלא תתחיל האבלות עד שיכוסה הארון כשהוא מונח בעפר, ולעולם הכיסוי או הדף שנותנים על הארון שמו גולל, וכשיכוסה כשהוא מונח בקבר תתחיל האבלות.

ובאמת שדברי הש"ך אינו מן החדשים שכבר כתב באור זרוע (חלק ב הלכות אבילות סי' תכד) וז"ל: הלכך נראה פירוש רש"י עיקר דגולל היינו כיסוי הקבר, ומשיסתם הגולל היינו שיסתם בעפר הקבר דאז חלה האבילות... הלכך פירש"י זצ"ל עיקר. עכ"ל. הא קמן שמפרש דברי רש"י שמה שאמרו עד שיסתם הגולל, ר"ל עד שיסתם כיסוי שעל הארון, והיינו כשהוא מונח בקבר ובעפר. ודו"ק [וכיוצא בזה כתב בערוך השולחן (יו"ד שעה סעיף א) שמשיסתם הגולל היינו משמניחים המת בקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר באופן שאין הארון נראה עוד].

הכרעת ההלכה

דון מינה שדעת רש"י אינה דעת יחידאה, אלא שהסוברים כוותיה לא פרשו דבריו בשווה, וכפי שביארנו לעיל. ובכל אופן אין דעת רש"י דחויה לגמרי מעיקר ההלכה, שכן מצאנו בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סי' כו) שבמקום אונס שאי אפשר לקבור בו ביום, הוי סתימת הארון "כמקצת" קבורה. ע"כ. יע"ש. וגם הגאון הנודע ביהודה (תניינא יו"ד סי' ריא) נטה קו לצרף דעת רש"י בשעת הצורך. ושמשעת סתימת הארון במסמרים תיפסק האנינות לעניין חיוב במצוות ויהיה חייב בהם. אבל לעניין שבעה ושלושים, לא יתחילו עד שיכוסה בקבר בעפר. דלא קיי"ל כרש"י.

הרי שלא מצאנו לסמוך על דעת רש"י לעניין התחלת האבילות. וכ"כ בחכמת אדם (כלל קסב אות ה) שהאבילות חלה משעה שנסתם הקבר בעפר. וע"ע בערוך השולחן (יו"ד סי' שעה אות ב) ועוד אחרונים. וגם הב"ח שכתב שעיקר כפירוש"י, מודה שהמנהג אינו כן. אלא עד שיכסה הקבר בעפר. וכנ"ל. והמנהג יסוד גדול הוא בהלכה כנודע. וכן יש להורות הלכה למעשה לעניין שבעה ושלושים וטומאת כהן, אם לא במקום צורך או אונס. וגם במקרים אלו אין להקל לעניין שבעה ושלושים.

מקור לאבלות שבעה

ומה שכתבנו שמתחיל לספור שבעה ימי אבילות, שכן ימי אבילות שבעה דווקא. אמרו בירושלמי מו"ק (פרק ג, ה) מניין לאבל מן התורה שבעה. ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ולמדין דבר קודם למתן תורה. רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעורה שמע לה מן הדא ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת משכן ה'. כשם ששימר הקב"ה על עולמו שבעה, כך אתם שמרו על אחיכם שבעה. ומניין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ומתאבלין קודם שימות המת. אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחילה וכו'. ע"כ [ועיין שם עוד שיש למדים מפסוקים אחרים].

ופירש בפני משה שאע"פ שרצו ללמוד מיוסף שעשה לאביו אבל שבעת ימים, חזרו לדחות שאין לומדים מלפני מתן תורה, דשמא ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ע"ש. ואע"פי כן בלא ראייה מן התורה לא היו יכולים חז"ל לתקן אבל שבעת ימים, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכמו שאמרו רבותינו במקומות רבים [בפסחים ל, ב; ושם קטז, ב; וביומא לא, א; וביבמות יא, א ועוד. ובגיטין סה, א נחלקו אם צריך שיהיה לו עיקר מן התורה או לא. ואכמ"ל]. אבל קרא ומפתח אוהל מועד וכו' לאחר מתן תורה נאמר.

ובאמת שבמדרשים הביאו חז"ל ראיה לדבר ממעשה דיוסף דכתיב ביה (בראשית נ, י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וכדאיתא בבראשית רבה (בר"ר ק, יג) ובדברים רבה (דברים רבה ט, א) ובתנחומא (ויחי אות יח) משמע שקרא דיוסף עיקר דאיתא שם: ויעש לאביו אבל שבעת ימים, מכאן שאבילות שבעת ימים, ואמרי לה מכאן ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים. ע"כ. וע"ע בתנחומא (שמיני אות א) שלמדו משבעת ימים שקודם המבול. ובפרקי דר' אליעזר (פרק יז) למד מיוסף. כיע"ש.

אכן בדברים רבה הנ"ל (פרשה ט, א) מייתי לה משום ר"ל מקרא (עמוס ח, י) והפכתי חגיכם לאבל. מה חג שבעת ימים אף אבל שבעת ימים. ע"כ. והוא מכוון לתלמוד דידן (מועד קטן כ, א) דאיתא שם: יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק בן אלעזר, נפק מילתא מבינייהו: מנין לאבילות שבעה. דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבילות שבעה. ע"כ. וכתבו התוס' שם (ד"ה 'מה חג') שמקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים לא מצי לאתויי. דהתם קודם קבורה. ובירושלמי משני שאין לומדים מקודם מתן תורה וכו'. ע"כ.

אכן העיר הגרע"ק בגיליון הירושלמי הנ"ל מדברי התוספות (מו"ק כא, א ד"ה 'דאי') שכתבו גבי דוד שעשה אבל לבנו מבת שבע לפני שימות. ושמא הואיל והנביא אמר לו מות ימות הרי הוא כמת, ואע"פי שהתפלל עליו. וכעניין זה אמרו בירושלמי שהקב"ה היה יודע שעתיד להיות מבול והיה מתאבל על עולמו קודם המבול. עכ"ל התוס'. וכפי זה מצאנו אבל אפילו לפני מיתה. וממילא אפשר לאבל לפני קבורה, ושפיר יש להוכיח מקרא דויעש לאביו אבל וגו'. ודו"ק.

וקושטא קאי שהפוסקים למדו מקרא דוהפכתי חגיכם לאבל. וכמו שכתב הרי"ף (פרק מי שמתו) והרא"ש (שם סי' טו). וכ"כ הרשב"א בתשובה (חלק א סי' תמו) וכ"כ ב"י (יו"ד סי' שעה) ועוד.

אלא שהרמב"ם (הלכות אבל פרק א, א) כתב וז"ל: מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה. עכ"ל. ונראה מדבריו שלומד מקרא דויעש לאביו אבל וגו'. וכדברי הירושלמי. רק שלאחר מתן תורה נתחדשה הלכה שאין אבלות שבעה מן התורה. כי אם יום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה. וזאת דעת הרי"ף והרמב"ן והגאונים. וכ"כ הרדב"ז שסביב הרמב"ם הנ"ל. ודלא כדעת הסוברים שאין אבלות מן התורה כלל. כיע"ש. ואכמ"ל.

ועיין בשו"ת ישועות מלכו (בליקוטי שו"ת סי' יב) שכתב וז"ל: כלל הדבר רק מה שנזכר בתורה שאחד עשה מעשה ולא נצטווה עדיין, אין ללמוד ממנה שהרי לדעת עצמו עשה כן ולא נצטווה עדיין. אבל המצוות שנצטוו עליהם מקודם, כמו פריה ורביה לאדם, ומילה לאברהם, וכן עקידת יצחק, אין שום חילוק בין קודם מ"ת לאחריו. מיהו אעפ"י שאין ללמוד מקודם מ"ת מה שעשו מעצמם בלי ציווי, היינו דרשה גמורה. אבל אסמכתא שפיר ילפינן וזה פשוט. ע"כ.

ומצאתי לנכון להביא כאן דברי הרב תורה תמימה עה"כ (בראשית ז, י) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ופירש"י אלו שבעת ימי אבלו של נח. ע"כ. והוא מהירושלמי דמו"ק (פרק ג, ה). וכתב שעניין שבעת ימים בין לאבל ובין למשתה נהוג וקבוע במנהגי הקדמונים. ששיערו שאדם יכול להתפעל ברגשותיו, בין לאבל ובין לשמחה, עד שבעה ימים. ולאחר מכן שוב אינו מתפעל אלא בשבעת ימים שמחתו או אבלו. את"ד. וכפי זה י"ל שתיקן משה שבעת ימים דווקא אע"פי שמן התורה אינו כן מחמת הכרת רגש זה אשר באדם. וצ"ע.

[ומידי דברי זכור אזכור מה ששאלני ידידי הרה"ג מהר"י שבח בעל מח"ס על מנהגי תפילה בהיותו תוך שבעת ימי אבלותו על מר אביו ז"ל. שכשבא לקוברו ע"י חברא קדישא לעדת התימנים בת"א תו"ת, בקשוהו המטפלים שימנה אותם שליחים לקוברו. ותמה ע"ז שמניין תבוא שליחות בדבר הקבורה. וכחידוש בעיניו ובעיני כל ישראל. והשיבותי לו מיניה וביה שכפי דברי הרמב"ם הנ"ל שלמד ענין הקבורה והאבלות מיוסף, והרי הוא נצטווה ע"י אביו וקברתני בקבורתם. הרי שמצוה על הבן לקבור את אביו הוא בעצמו. שכן גמרינן אבלות מן התורה מיוסף. ורק לענין שבעה ימים נתחדשה הלכה, אך לא לשאר מילי. וממילא כיון שאין הבן מתעסק בפועל בקבורת אביו הרי שבעי שליחות למי שמתעסק במקומו. ועכ"פ לעדת התימנים הנגררים בתר דברי הרמב"ם. ונכון הוא בס"ד].