חיים יוסף/תחילת האבלות/סעיף ב

<< · חיים יוסף · תחילת האבלות · סעיף ב · >>

מי שמתו יקבר בעיר אחרת ואינו יודע מתי יקבר, מעת שיחזירו פניהם מללוות המת מתחילים לספור שבעה ושלשים ומתחילים להתאבל. וההולכים עם המת מונים משיקבר ויסתם הגולל [כדלעיל אות א]. ואם גדול המשפחה הולך עם המת, גם אלו שלא הלכו עם המת ונשארו בעירם אינם מתחילים אבלותם עד שיקבר ויסתם הגולל. וגדול הבית לעניין זה הוא מי שהמשפחה והאבלים סומכים עליו וסרים למשמעתו. [ועיין כמה חילוקים בדין זה בהרחבת הדברים לסעיף זה].

מקור הדין

במועד קטן (דף כב.) אמר להו רבא לבני מחוזא: אתון דלא אזליתו בתר ערסא, מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו. ע"כ. ופרש"י (שם) מכי אהדריתו אפייכו מבבא דאבולא – משער החיצון של העיר ומגרשיה, דאתיתו לביתא. אתחילו מנו – ימי אבילות, אף על גב דלא נקבר המת עד ימים רבים. ואף על גב דאבילות אינו חל עד שיסתום הגולל – לדידכו, דלא מחזי – חזרתכם כנסתם הגולל. עכ"ל.

קושית תוס' – חילוק גירסאות בירושלמי

וכ"כ התוספות (שם ד"ה 'מהדריתו') אבל אותם ההולכים עם המת, משיסתם הגולל. בין גדול הבית בבית, בין הולך לבית הקברות. וכן המנהג. עכ"ל. ולאחר מכן הביאו דברי הירושלמי (מו"ק פרק ג, ה) מת שהוליכו אותו ממקום למקום, כגון אלו דקברין במקום אחר, אית תניא תני אלו שכאן מונין משיצא המת, ואלו ששם מונין משנסתם הגולל. ואית תני הני והני משנסתם הגולל. ורב סימון בשם ריב"ל הכל הולך אחר גדול המשפחה. ר' יעקב בשם ר' יוסי לחומרין. מהו לחומרין שאם היה גדול המשפחה כאן, אלו שכאן מונין משיצא המת, ואלו ששם מונין משנסתם הגולל. וגדול המשפחה שם, אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ע"כ.

והקשו התוס' על דברי הירושלמי דמהו לחומרא הא זימנין אזלינן לקולא בתר גדול הבית כגון שגדול המשפחה כאן שכולם מונין משיצא המת מן הבית דהוה קולא. לכן נראה לפרש שאם גדול המשפחה כאן מונין מיד ומתחילין להתאבל עמו לכבודו מיד כשישמעו אפילו שלא בפניו, אבל עיקר אבילות יתחילו למנות משיסתום הגולל. וכן איתא בהדיא ר"ג זוגה דמכת אחתיה סליק אחיה עמה אמר ליה רבי מנא כיון שיש גדול הבית מסלקת גבי אחוך שלוף סנדלא. ובתוספות הרב פירש שהש"ס אינו מחלק כך. עכ"ד תוס'.

ולפי גירסא זאת קושייתם אינה מובנת, שודאי חומרא היא ללכת אחר גדול הבית. שאם הוא כאן, אלו שכאן מונים משיצא המת, ואלו שהולכים עם המת מונים משיסתם הגולל. ואין כאן קולא להקדים מניינם של אלו שהולכים עם המת שיתחילו למנות משיצא מן הבית.

ונראה שהגירסא שעמדה לפניהם היא כגירסת הרא"ש (מו"ק פרק ג, טל) וז"ל: הרי שמוליכין ממקום למקום, כגון אלו דקסרין דקברין בבית בירי, אית תנא תני אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. ואית תנא תני אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ר' סימון בשם ריב"ל הכל הולך אחר גדול משפחה. מהו אחר גדול המשפחה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי לחומרא שאם היה גדול המשפחה כאן, אלו ואלו מונין משיצא המת. ואם היה גדול משפחה שם, אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. אין שם גדול משפחה, אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם. ע"כ. ובזה תצדק קושיית התוס'. ודו"ק. וכבר העיר בזה מר"ן ז"ל בב"י (יו"ד סי' שעה). וצ"ל שט"ס יש בתוספות שלפנינו. ושגירסתם היתה כגירסת הרא"ש. וגם הטור נגרר אחר גירסת הרא"ש. וכ"נ מדברי הרמב"ן בתורת האדם [וראה עוד להרמב"ן במלחמות מו"ק פרק ג שודאי כגירסת הרא"ש היא בלי ספק. כיע"ש. אולם בשיירי הקרבן על ירושלמי הנ"ל אחר שהביא גירסת התוס' והרא"ש כתב שכגירסתנו נראה עיקר. יע"ש].

ומ"מ כתב הרא"ש שהירושלמי לעניין התחלת האבלות ידבר. וכסוגיין דאמר להו רבא לבני מחוזא וכו'. וקמ"ל הירושלמי שיש חילוק כשיש שם גדול. ע"כ.

ואולם ראיתי להב"ח (סי' שעה) שרצה ליישב קושיית התוס' שאם גדול הבית נמצא כאן, אלו ואלו צריכים למנות משעה שיצא המת מן הבית. ואע"פי כן זו חומרא להם שבעודם בדרך צריכים לטרוח ולנהוג אבלות. ואם גדול הבית הלך עם המת צריכים אלו שבבית להמתין שלא לנהוג אבלות עד שיסתם הגולל. וזהו ג"כ חומרא להם. וזה הפירוש נראה פשוט ולא ידעתי מה דחקו התוס' לפרש בדוחק וכו'. ע"כ. ולכאורה נראה שיש לדחות שכיוון שיתחילו האבלות משעה שיצא המת מהבית, הוי קולא מה שמסיימים בפחות משבעה ימים משיסתם הגולל. וצ"ע.

מחלוקת רמב"ן ובה"ג

אכן הרמב"ן בתורת האדם, הובא לשונו בנימוק"י במו"ק הנ"ל, כתב שלא נאמר דין זה של החזרת פנים מהמת אלא במוליכים אותו לקוברו בעיר אחרת. שמכיוון שמסרוהו למוליכים אותו והחזירו פניהם ממנו, כבר נתייאשו ממנו, וייאוש כסתימת הגולל. אבל בקוברים אותו בבית הקברות הסמוך לעירם, והם חוזרים מיד בו ביום, אין נוהגים אבלות עליו עד שיחזרו הקרובים ויאמרו שכבר נקבר. שהרי דעתם עליו, וכמונח לפניהם דמי, ואסור לאכול בשר. אבל בעל הלכות כתב אי דמית במעלי דיומא טבא, ודחילו דילמא מספקי למקבריה מקמי יו"ט, ושקלוהו עכו"ם ואמטיוהו למקבריה, כד נפיק ממתא ואכסיא ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליעול רגל, חלה עליהם אבלות ובטלה ממנו גזרת שבעה. ופסיקנא הלכה כר"ש, דאמר שמואל הלכה כהמיקל באבלות. ע"כ.

ומבוארת מחלוקתם שלהרמב"ן אינו נוהג דין החזרת פנים אלא בקובר בעיר אחרת. ולדעת בעל הלכות, אפילו הנקבר בסמוך לעיר, חלה האבלות ומהני החזרת פנים להחיל האבלות.

דעת הרמב"ם

ודעת הרמב"ם כפי דעת הרמב"ן ז"ל שכן פסק בפרק א דאבל (הלכה ה) מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהן מללוותו מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל. עכ"ל. ונראה שדבריו הן כפשט הגמרא דמו"ק הנ"ל, וכפירוש"י ז"ל שכתב שמוליכים המיטה מבבל לא"י לקבור. כיע"ש. וכ"נ מדברי הכסף משנה (שם), וכן מבואר בדברי הרדב"ז (שם) כמו שכתב הרמב"ן בחילוקו. יע"ש.

דעת הרא"ש ודברי הב"י

ומיהו דברי הרא"ש (מו"ק פרק ג' סי' טל) מורים כל בתר איפכא. שאחר שהביא דברי בעל הלכות במי שמסופק אם יקבר מתו לפני כניסת יו"ט ושלחו ביד עכו"ם שנוהג אבלות משעה שהחזיר פניהם מן המת וכו', כתב ודלא כהרמב"ן שכתב שלא נאמרו הדברים האלה אלא במוליכים המת לקוברו בעיר אחרת וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ע"כ. ומשמע שחולק ע"ד הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל.

אלא שהטור (יו"ד סי' שעה) לאחר שהביא דברי הרמב"ם והרמב"ן סיים וז"ל: וכן מסקנת אבי הרא"ש כהרמב"ם ז"ל. עכ"ל. ותמה ב"י עליו שהדברים מוכיחים יותר דס"ל כבעל הלכות, שכ"כ ודלא כהרמב"ן. ומ"מ כיון שדברי בעל הלכות אינם מבוארים להדיא, ואפשר דלא מיירי אלא בקוברים אותו בעיר אחרת דוקא, והרמב"ם והרמב"ן מסכימים כן כשקוברים בעיר אחרת דווקא הוא דקאמר רבא, הכי נקטינן. ע"כ. וקצת יש להעיר על דברי הב"י שהרמב"ן גופיה מבאר דברי בעל הלכות שקובר באותה עיר. ואפילו הכי ס"ל שכך דינו. כיע"ש.

סתירה בדברי השו"ע ותירוצה

והנה עיניכם הרואות בשו"ע (שצט, יד) וז"ל: מת לו מת בערב יו"ט, ונתיירא שמא לא יספיק לקוברו מבעוד יום, ומסרו לעובדי כוכבים שיוליכוהו לקוברו, כיון שהוציאוהו מהעיר ונתכסה מעיני הקרובים חלה עליו אבלות. ואם הוא שעה אחת קודם הרגל, ונהג בו אבילות, בטלה לה גזירת שבעה אע"פ שנקבר ביום טוב. עכ"ל. והרי פסק כבעל הלכות בזה.

וכבר הקשה עליו בדגמ"ר (סי' שעה) שאע"פי שאפשר לחלק ביניהם שכשמוסר את המת לעכו"ם בערב יו"ט, כיוון שאין האבל יכול לסייע בקבורה ואין דעתו על הקבורה, הרי זה כמי ששלחו לעיר אחרת, ובזה לא שייך לומר שימתינו עד שיחזרו מבית הקברות. אבל לאחר עיון בדברי הרא"ש והרמב"ן, מוכח שהרמב"ן פליג אבעל הלכות אפילו בהמוסר לעכו"ם בערב יו"ט. וא"כ דברי המחבר לקמן (שצט, יד) צ"ע שסתם דבריו ולא חילק בין קברוהו בעירו לבין קברוהו בעיר אחרת. ואולי המחבר לעצמו הכריע לחלק בין הפרקים כמו שכתבתי. עכ"ד.

ועיין בערוך השולחן (סי' שצט בסופו) שנתן טעם לחילוק שכיוון שרוצים לסלק עצמם מהקבורה הרי זה לגביהם כלאחר קבורה. כיע"ש. ועל פניו נראים דבריו ביאור לדברי הדגמ"ר.

דברי הרדב"ז

ושו"ר בשו"ת הרדב"ז (חלק ד סי' סג) שכתב וז"ל: ואי לאו דמסתפינא ה"א דאין בה"ג חלוק. דע"כ לא קאמר הרב אלא בזמן שמסרו לנכרים עם הכנסת יום טוב, דאז ודאי מתייאשין ממנו. אבל מסרוהו לכתפים ישראל ובחול, כיון שיש זמן שיקברוהו ויודיעו קרוביו אין מתיאשין ממנו עד שידעו ומאותה שעה חלה עליהם אבלות. עכ"ל. ולפום ריהטא נראה ברור שתלוי בדעתם על המת או אין דעתם על המת. שכל שנפטרו ממנו ולא יסייעו בקבורתו או ידעו ממנה מחמת דבר זה או אחר, כגון בערב יו"ט, שוב אין דעתם להמתין עד שיסתם הגולל. ובחול הואיל ויש זמן שיקברוהו ויודיעו הדבר לקרוביו, עדיין דעתם על המת עד שיסתם הגולל.

וכיוצא בזה כתב בשו"ת מים עמוקים (חלק ב סי' נב) על מה שכתב הרמב"ן שהקוברים בביה"ק הסמוך לעיר אין נוהגים אבלות עד שיחזרו ויאמרו להם שכבר נקבר. וכתב וז"ל: שמא היינו טעמא דאינו מתחיל אלא משיאמר להם שנקבר, משום דא"א לדעת מתי יקבר. וכיון דלא ברירא שעת התחלה, אינה חלה עד שיחזרו ויאמרו להם שכבר נקבר. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב מי ששולח המת למדינה אחרת לקוברו ואינו יודע מתי יקבר כו'. נראה דהך עובדא כשאינו יודע מתי יקבר הוא, הא יודע מתי יקבר מונה מעת הקבורה. וה"ה במה שאמר הרמב"ן שאינו מתאבל עד שיאמרו לו שנקבר. שלא אמר כן אלא משום שאינו יודע מתי יקבר. אבל הכא דהיה ע"ש והיו יודעים האבלים בבירור דעכ"פ יקבר קודם בין השמשות, דאחר בין השמשות לא יכנסו בספק חלול שבת לקברו, גם קודם לכן לא יקדימו לקברו, משום דמדקדקים לקברו סמוך לחשכה כל שאפשר. א"כ בעת הקבורה מיד חלה עליהם האבלות, דה"ל אז עדיין יום ו'. ואף את"ל דאין בין הקבורה ובין השמשות שעה שיחול עליו האבלות כלל, מ"מ בין השמשות גופיה עולה ליום שעבר כיון דספקא הוא ואבלות דרבנן וספק דרבנן לקולא. ע"כ [ומה שכתב שבה"ש עולה להם משום שאבלות דרבנן והוי ספקא דרבנן. ע"כ. לכאורה צ"ע. שהרי יום מיתה וקבורה מן התורה, וכמו שפסק הרמב"ם להדיא בריש הלכות אבלות, והוי ספיקא דאורייתא. וי"ל כמו שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סי' כח) דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל אפילו באבילות דיום ראשון דהוי דאורייתא לכמה פוסקים. וכמבואר בתוס' עירובין (דף מו.), ובמרדכי (פ"ג דמו"ק סי' תתקטז). וכן מוכח מדברי הרמב"ם (הלכות אבל א, ח ובלח"מ שם). וכ"כ הכנה"ג יו"ד (סי' שפז בהגהב"י אות ב) מהמהרי"ל סי' קעד בשם ר"י. וע"ע למהר"ש קלוגר בחכמת שלמה סימן שעה שהביא דעת הרב בית הלל שבנקבר בין השמשות אינו מונה. ואם הוא ערב הרגל צריך למנות אחרי הרגל. ונראה הטעם ע"פ מה שכתב הש"ך שכל דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא. ומיהו כיוון שרוב הפוסקים חולקים עליו בזה י"ל שאבלות דרבנן וספקה להקל. ועוד דהלכה כמיקל באבלות. אלא שבתוס' מו"ק כד עמוד ב ד"ה 'הלכה כדברי ר"ג' כתבו שנקבר ע"ש סמוך לחשיכה. ע"ש. ומוכח שלא מהני ביה"ש. ובראנ"ח כתב דמהני. ומתוס' לא משמע כן. וצ"ע].

וראיתי להגר"ח פאלג'י בשו"ת חיים ביד (סי' קד) שכתב שמי שמסרוהו לקבורה בע"ש סמוך לחשיכה ונעשה ליל שבת וקברוהו בליל שבת שאף בזאת אין מתאבלים עד שיחזרו מבית הקברות ויאמרו להם שנקבר. ושהיכא שנקבר בשבת באיסור אין יום שבת עולה ליום אחד. ע"כ. וכתב לעיין בספר ברך יצחק די פאס (יו"ד סי' ד דף יב, א), ובספר חינוך בית יהודה (סי' צג). ע"ש.

וכפי כל הנ"ל מר"ן ז"ל מזכה שטרא אליבא דבי תרי. ואפילו לתירוצו של הדגמ"ר שיש לחלק בין מסרוהו לעכו"ם לבין מסרוהו לישראל, עדיין אין זה ברור בדעת הרמב"ם והרמב"ן שפסק מר"ן כמותם, וכפי שהרגיש הדגמ"ר עצמו. יע"ש. וצ"ע בדעת מר"ן ז"ל.

דעת השו"ע בגדול הבית

איברא שלדעת הירושלמי יש לחלק בדין גדול הבית ומקום המצאותו. וכפי שכתב הרא"ש (מו"ק פרק ג סי' טל) שהירושלמי בא להשמיענו דין גדול הבית. כיע"ש. שכפי הירושלמי אם נשאר גדול הבית ולא יצא עם המת, אלו שנשארו בבית עמו מונים משעת יציאת המת. ואלו שהלכו עם המת מונים משעת סתימת הגולל. וכ"פ מר"ן (שעה, ב) וז"ל: מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל. וההולכים עמו, מונים משיקבר. ואם גדול המשפחה הולך עמו, אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבר כו'. עכ"ל.

ויש ליישב בזה הסתירה לכאורה שבין דבריו אלו לבין מה שפסק לקמן (סעיף יד), שמסתמא בערב יו"ט סמוך לחשיכה, גם גדול הבית לא הלך עם המת לקוברו. וממילא הכל מונים עם גדול הבית משעה שהחזירו פניהם מן המת.

דעת הרמב"ם בגדול הבית

אך זאת י"ל שדין גדול הבית לא הוזכר בדברי הרמב"ם. ונחלקו בזה הרדב"ז והלחם משנה. שלדעת הרדב"ז אע"פי שלא הזכיר הרמב"ם דין גדול הבית, הרי שי"ל שסמך על דבריו שבהלכה ז' בפרק הנ"ל שהזכיר מדין זה. ואילו הלח"מ כתב שלא הזכירו משום דס"ל כדברי התוס' (מו"ק כב, א סוד"ה 'כי מהדריתו') שכתבו שמדלא מחלק ש"ס דילן, לא ס"ל כחילוקו של הירושלמי בזה. כיע"ש. ולכן פסק הרמב"ם כגמרא דילן. ע"כ. ע"ש. אבל דעת מר"ן ז"ל ברורה לחלק בכך, וכפי שפסק בפירוש (שעה, ב) והבאנו לשונו לעיל. ע"ש.

ושו"ר בשו"ת דרכי נועם (חלק יו"ד סי' כ) שעמד ע"ד מר"ן ז"ל בזה וכתב שלענין עיקר הדין אם הולכים אחר גדול המשפחה כשהלך עם המת, פסק דלא כהרמב"ם מכח הירושלמי שכתבנו לעיל. אעפ"י שהרמב"ם לא חש על הירושלמי, פסק בזה כדברי הרא"ש והטור והרי"ץ גיאת ז"ל. והם שני דינין לא ראי זה כראי זה. כשהלך גדול המשפחה עם המת, פסק כדברי הרא"ש והטור והרי"ץ גיאת ז"ל שהכל הולך אחר גדול המשפחה ואף אלו שבכאן אין מונים כי אם משיסתם הגולל ודלא כהרמב"ם. עכ"ד [ומיהו יש להעיר מדברי רש"י (מו"ק כב עמוד א ד"ה 'מונה עמהם' וז"ל: שאבלות שלהם התחילה משיחזרו פניהם מן המת. ואבלות של גדול לא התחיל עד שיסתם הגולל. וצ"ע].

גדר גדול הבית

ומי הוא גדול הבית כתב הרא"ש במסכת מו"ק (פרק ג סי' טל) ששאלו לה"ר יצחק בן גיאות מאן גדול הבית. ההוא דסמיך ביתא עלויה וגרירי כולהו בתריה, לא שנא בן קטן ולא שנא אח קטן. ע"כ. אבל מצינו להרשב"א בתשובה (חלק א סי' תעח) וז"ל: מה שאמרת אם נאמר כן בכל אבלות, כגון מי שמתה אשתו ואח אשתו בא ממקום קרוב, מונה עמו שהוא גדול הבית וחייב בקבורתה, אע"פ שהאח מצטער יותר ממנו. תשובה. באמת נראה שהבעל קרוי באבל זה גדול הבית, מפני שהוא חייב בקבורתה ולהיטפל בה יותר מן האח, ואפילו מן האב. ואין הולכין אחר המצטער יותר, שאין כל הדעות שוות. ועוד שאין לך מצטער כבעל שאין אשה מתה אלא לבעלה. עכ"ל. וכפי זה מי שחייב בקבורה הוא גדול הבית. אך אין הדבר מוחלט. שכ"כ הרשב"א בחלק א (סי' תקלב) וז"ל: ומכל מקום מענין מה שנסתפק באיזה יקרא גדול, או האם שאינה יורשת או הבן היורש. אין הדבר תלוי בראוי לירש אלא כל מי שעיקר הבית תלוי בו. וכן פירש הרי"ץ גיאת ז"ל. ואם האם עיקר הבית, היא תקרא גדול הבית אפילו אצל הבן. ואם הבן עיקר הבית ואפילו קטן, או האח, יקרא גדול הבית בדבר זה. כל שעיקר הבית תלוי עליו נקרא גדול הבית. עכ"ל. הרי שמסכימה דעתו לדעת הרי"ץ גיאת.

ואולם בשו"ת חיים ביד (סי' קח) כתב וז"ל: הרב בית דוד (סי' קעו) שצידד לומר אם מאן דסמיך ביתא הוא להוצאות הבית או להוצאת הקבורה והתכריכים כמו שיע"ש... וגם צידד לומר לטעם שנקרא גדול הבית המצטער במיתתו יותר וע"ז צידד לומר כי אשתו היא המצטערת יותר מאחרים כי אין האיש מת אלא לאשתו. זהו כתבו הב"ד למטוניה במי שאמר כי גדול הבית הוא המצטער יותר, כתב שאשה שהיא עקרת הבית בלא"ה, ועליה היתה מוטלת הוצאות צורכי קבורה ותכריכים, וזהו עשאו לעיקר קריאת גדול הבית. אלא דאי משום מ"ש המצטער יותר, הגם שכבר דחאו בב' ידים טעם זה שם, עכ"ז בנדון שלו שהיתה אשתו עקרת הבית והיא נקראת גדול הבית, כתב ג"כ ששייך טעם זה שמצטערת יותר, כאשר מבואר בדברי הרב"ד שם. ועמ"ש הרב סם חיי סי' ה בזה. ע"כ דברי הרב חיים ביד. ובאמת שכבר דחה הרשב"א טעם זה דצער. אלא דחזי לאצטרופי. ומ"מ כפי דברי הב"ד הנ"ל נמצא שלעיתים יקרא גדול הבית מי שנושא בהוצאות הקבורה.

ועוד ראיתי בשו"ת שמש צדקה (יו"ד סי' נח) שכתב דע"כ לא אמרו שיהיה אדם מונה עם גדול הבית אלא במי שנגרר אחריו, כמו בניו ובני ביתו של אדם הסרים אל משמעתו או סמוכים אל שלחנו ויושבים ודרים בביתו, דאז נקרא הוא גדול הבית לגביהם והם נמשכים אחריו וגרירי אבתריה. אבל בנ"ד ששמעון זה אינו דר עם לוי אחיו בעיר אחת, ואולי הוא גדול ממנו, זאת ועוד שעיקר בית האבילות היא בית יהודה בעל דינה ששם מת המת והמנחמים מצוים אצלו והוא נקרא גדול הבית וכו'. ועוד שהוגד לי מפי מגידי אמת שזקני העיר הזאת עודם בחיים חיותם בעלי הוראה לא דנו דין גדול הבית אלא בבנים לגבי אב או באחים קטנים לגבי הגדולים כשהיו אוכלים מתפיסת הבית, דאז גרירי אבתריה ומסתמא הולכים אחר מעשיו ונמשכים אחריו. אבל באחים הדרים בבית לבדו ומופרדים איש מעל אחיו לא דנו בהם מעולם דין זה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה (חלק א יו"ד סי' שסד). ע"ש. ומעתה י"ל שדווקא בסרים למשמעתו או סמוכים על שולחנו ודרים בביתו, וכדברי הרי"ץ גיאת והרשב"א. אך נתחדש שבהעדר התנאים הללו, וכגון שגר בעיר אחרת וכיוצא בזה, מי שנעשה ביתו מקום האבלות ולשם יבואו המנחמים יקרא גדול הבית. יע"ש.

סיכום גדר גדול הבית

ומתוך התבוננות בדברי הפוסקים רו"א הנ"ל נראה שכל ההגדרות נכונות. ויסודם אינו שונה מיסודו של מהרי"ץ גיאת, שבכולם יסורו למרותו ולמשמעתו של זה. בין יהיה עיקר הבית שסומכים עליו ועל שולחנו, בין יהיה זה שנושא בעול תשלום התכריכים ושאר הוצאות הקבורה, בין יהיה זה שישבו האבלים בביתו. שבכל אחד מהם י"ל שהוא גדול הבית, ואחריו נגררים בני הבית האבלים. ואם הלך עם המת, אין מתחילים האבלות עד שיחזור מביה"ק. ואם נשאר עמם ולא הלך עם המת, משיחזירו פניהם מן המת חלה עליהם האבלות וכפי שפסק השו"ע (סי' שעה, ב).