חידושי הרשב"א על הש"ס/ברכות/פרק ט

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף נד עמוד א

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה: ודוקא פעם ראשונה חובה, מכאן ואילך רשות. וכן כתב הראב"ד ז"ל. והא דאמרינן בגמרא דאמר ליה רבא לההוא דנפל עליה אריה בעב' ימינא כל אימת דמטי להתם בריך "ברוך שעשה לי נס" - התם נמי לאו בחובה קאמר ליה אלא דאיהו בעי מיניה אי מצי לברוכי או לא ואמר ליה דכל אימת דמטי התם אי בעו לברוכי הרשות בידו ושפיר דמי, ולאו בחובה.

ונסים שנעשו לישראל הכל חייבין לברך עליהן אבל בנס דידיה איהו ובריה ובר בריה חייב לברך אבל לכולי עלמא- לא, כדאיתא בגמרא. ומסתברא דלאו דוקא בריה ובר בריה ותו לא אלא כל יוצאי ירכו ואין להן הפסק מפני שכולן כשותפין באותו נס. ועל נס רבו מברך כרב חנא דבריך אדרב יהודה רביה. ואף על גב דבעיא היא בירושלמי "מהו לברך אניסא דרביה" ולא פשטיה - איכא למפשטה מהא דב חנא דאיתא בגמרא לקמן. והכי נמי בעו בנס אביו ולא איפשיטא התם ואפשיטא בגמרין. והכי נמי אמרו בירושלמי דעל נס דיחיד, אם הוא איש מסוים כיואב בן צרויה או שנתקדש שם שמים על ידו כגון חנניא מישאל ועזריה, מברכין עליו. ומסתברא דדוקא אותו מקום שנעשו לו נס על קידוש השם ככשבן האש ובור האריות ואף אלו אמורין בגמ' לקמן.

וכתב הראב"ד ז"ל דכל ברכות אינן צריכות לא שם ולא מלכות לפי שאינן ברכות קבועות; והביא ראיה לכל אלו ההיא דרב חנא דבריך אדרב יהודה "בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא" ואף רב יהודה פטר עצמו בעניית אמן אחר ברכה זו. ועוד ראיה מברכת הזימון שאין בה לא שם ולא מלכות לפי שאין לו קבע שלא בכל עת שהוא אוכל הוא מברך ברכת הזימון. והוא בעצמו ז"ל דחה ראיה זו דלמא טעמא דברכת הזימון משום דאיכא בעיקר ברכת המזון ברכות ג' דאית בהו מלכיות ואזכרות לפיכך הקלו בזה. ואף ההיא דרב חנא ור"י מסתברא דלאו ראיה היא דאף היא איכא למימר דאזכרות ומלכות קאמר בה אלא שהתלמוד קצר בזה שלא היתה שם הכונה ללמד על נוסח הברכות אלא עיקר הברכות, וכדרך שקצרו בברכת שהחיינו שהיא בשם ומלכות. וגדולה מזו אמרו "מנימין רעיא" דאמרינן בפרק כיצד (מב:) דאכל ואמר "בריך מריה דהאי פיתא ואמר רב יצא". ואקשינן "והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה!". אמרינן "דאמר בריך רחמנא מרי דהאי פיתא" ואפילו הכי קצר בה הגמרא ולא הזכיר בה הזכרה שלא היתה הכונה אלא שאין נוסח הברכות מעכב. ובהדיא אמרו כן בירושלמי דכל ברכות אלו דמתניתין בשם ומלכות דגרסינן התם על מתניתין דהכא "ר' זעירא רב יהודה בשם רב כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. אמר ר' תנחומא אנא אמרית טעמא "ארוממך אלהי המלך". רב אמר צריך "אתה". ושמואל אמר צריך "אלהינו". ואף הרמב"ם ז"ל כן כתב שכולם בשם ומלכות.

דף נט עמוד א

רבא אמר התם מברך תרתי; הכא עושה מעשה בראשית איכא, שכוחו מלא עולם ליכא: פירש רב האיי גאון ז"ל "מברך תרתי" - "אחד" מתרתי קאמר, או "שכוחו מלא עולם" או "עושה מעשה בראשית"; אבל על ההרים לא מצי מברך "שכחו מלא עולם". וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ובתוספות נמי כן פירש. ומיהו לישנא דגמרא לכאורה הוה משמע דתרוייהו מברך ממש.

דף נט עמוד ב

אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרוייהו: הגאונים ז"ל פירשו דא"רוב ההודאות" ו"אל ההודאות" קאי. כלומר, דנימא "רוב ההודאות אל ההודאות" כמו שאנו אומרים בחתימת ישתבח. ואיכא מאן דמפרש דאדרב יהודה ואדרבי יוחנן קאי, כלומר מתחיל "מודים אנחנו לך" כרבי יהודה ומסיים בה כרב יוחנן דאמר "ואילו פינו וכולי" - ואינו מחוור בעיני כלל דאף ר' יוחנן הכי הוי אמר דהא ר' יוחנן אוסופי מוסיף ומססים בה הכין, וכדאמרינן "ור' יוחנן מסיים בה הכין ואילו פינו וכולי" ולעולם רב פפא לא אמר "הלכך נימרינהו לתרוייהו" אלא במה שיש מחלוקת שזה אומר כך וזה אומר אינו כך אלא כך והוא אומר נאמר כזה וכזה; אבל הכא לא הוי למימר הכין אלא "הלכך נימא כר' יוחנן" או "רב פפא אמר הלכה כר' יוחנן".

אלא אידי ואידי דחזי מיחזא: אפשר לומר דמכל מקום היכי דשמע ולא חזאמברך הטוב והמטיב כפירוקא קמא וכדתנן "על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב" דהשתא אפילו לתרוצא בתירוצא אחרינא היינו משום דאילו מתניתין בשמע משמע פשיטא דהטוב והמטיב מברך וכבר תנינן לה בכלל בשורות טובות דאלמא מילתא פשיטא היא דבשמע משמע מברך הטוב והמטיב. אבל לפירוקא בתרא דאמרינן "הא דאיכא אחרינא בתריה הא דלית להו אחריני בתריה" הוא דמחדית(?) דאפילו אבשורות טובות לא מברך הטוב והמטיב אלא בדאיכא שותפים בהדיה.

והא דאמרינן הא דאית להו לאחריני בהדיה - הרב אלפסי ז"ל פירש דאית לאחריני שותפתא בההיא ארעא בהדיה. -ואינו נכון דעל שיתוף הטובה הוא מברך הטוב והמטיב והלכך כיון שיש שיתוף לעולם עמו בטובת הגשמים שהמטר יורד בשדות אחרים- אף הוא מברך הטוב והמטיב שהוא וכל העולם שותפין באותה טובה. וכן נראה מ-"אמרו לו מת אביו והוא יורשו" דקאמרינין בדאית ליה אחי, והתם ודאי אפילו בדפקיד האב והניח שדות מוחלקות זה לזה. והא דאית להו לאחריני בהדי לא קאי אגשמים דהתם לעולם אית להו לאחריני בהדיה אלא אמאי דאקשינן "והתנן בית חדש וכולי" קאי, כלומר לא תיקשי לך מירידת גשמים בדאית ליה לדידיה ארעא או בנה בית חדש דקצבו של דבר כך הוא דכל טובה דאית להו לאחריני בהדי- הטוב והמטיב; הא דלית להו אחריני בהדיה- שהחיינו.

שינוי יין אינו צריך לברך: אבל מברך הוא הטוב והמטיב ואסיקנא דוקא בדאיכא בני חבורא דשתו בהדיה, והוא הדין אשתו ובניו. והא דמברך על שינוי יין, בין דבתרא עדיף מקמא בין דקמא עדיף מבתרא, דאינו מברך אלא אריבוי היין כר' דהוה מברך אכל חביתא וחביתא. אבל רבינו שלמה ז"ל כתב "שתה יין בסעודה והביאו לו יין אחר טוב מן הראשון..". והראשון נראה עיקר.

בנה בית חדש וקנה כלים חדשים: ירושלמי: "לא סוף דבר חדשים אלא אפילו שחקים - חדשים הן לו". וכתב הראב"ד ז"ל דחדשים דנקט למעוטי מכרן וחזר וקנה אותן כמו שאמרו באשה חדשה למעוטי מחזיר גרושתו שאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה. וברכה זו מברך אותה משעת קנייה אף על פי שעדיין לא נשתמש בהן, שאין הברכות אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן או בבנינן כדרך שהוא מברך על הגשמים משעת ירידתן אף על פי שאין הנאתן ניכרת מיד. וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם: "קנה- אומר שהחיינו. ניתן לו במתנה- אומר ברוך הטוב והמטב. לבש- אומר ברוך מלביש ערומים". ואף על פי שיש בירושלמי זה קצת שאין כן מן הגמרא, שאין חילוק בין קונה לבין שנתן לו במתנה אלא בין היכא דאית ליה שותפא לדלית ליה שותפא. וכן דעת הראב"ד ז"ל.

דף ס עמוד א

לישנא אחרינא אמרי ליה א"ר הונא לא שנו אלא שלא קנה כיוצא בהן אבל קנה כיוצא בהן...: כלומר "ועדיין ישנן תחת ידו- אינו צריך לברך". ור"י אמר אפילו קנה כיוצא בהן וישנן תחת ידו- צריך לברך שבכל עת שהוא מוסיף לקנות מתחדשות לו הנאה ושמחת לב. מכלל דיש לו כלים בירושה וקנה דברי הכל צריך לברך. נראה היה לי דקיימא כלישנא קמא ואליבא דר"י דאפילו ביש לו כיוצא בהן מירושה צריך הוא לברך, אבל קנה וחזר וקנה אינו צריך לברך והוא שישנן לראשונים תחת ידו ומשום דכל בכרות אלו אינן אלא מדבריהם, ותרי לישני הוו להו כתרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי בשל דבריהם והלך אחר המיקל. ועוד, דפשטיה דברייתא דר"מ ור"י הכין אתיא והוה ליה רב כר' מאיר ור"י כר' יהודה, וללישנא בתרא אצטריך לדחוקה אליבא דר' יוחנן והלכך לישנא קמא דלקולא ופשטא דברייתא טפי - עדיפא. אלא שראיתי לרבותינו הפוסקים ז"ל שפסקו כר' יוחנן אליבא דלישנא בתרא.

האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה: פרש"י ז"ל כל היכי דדרשינן ליה להאי קרא מדרש לחדא משמעות. מרישיה לסיפיה מדרש "מי שנכון לבו ובטוח בה' משמועה רעה לא יירא" וכן דרשת ליה מסופיה לרישיה- "משמועה רעה לא יירא מי שלבו נכון ובטוח בשם". - ואינו נכון דלכאורה משמע דבשני פנים נדרש; כשאתה מרישיה לסופיה- מדריש שפיר לענין אחד, וכי מסיפיה לרישיה מדריש שפיר לדרשא אחרינא, ותרוויהו אינתנו. על כן נראה מה שפירש הראב"ד ז"ל. מרישיה לסופיה מדריש- "מה טעם משמועה רעה לא יירא משום דהוא נכון במעשיו ובוטח בשם" והיא הבטחה לצדיק שאינו צריך ליירא מדבר רע; ומסיפיה לרישיה מדריש- אין כאן הבטחה לצדיק אלא כך אמר דוד המלך ע"ה "אדם שהוא נכון ובוטח בה' אינו ירא משמועה רעה" כהלל שבטח בחסידותו.

דף סא עמוד ב

ר' עקיבא אוסר בכל מקום: וקיימא לן כותיה וכדפסק רבה. ומיהו בירושלמי מסיים בה "ובלבד מקום שאין שם כותל", כלומר בבקעה, אבל בבתי כסאות שבבית אין שם קפידא.

דף סג עמוד א

תנו רבנן מנין שאין עונין אמן במקדש? שנאמר (נחמיה ט ה): "קומו ברכו את יהוה אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה"- יכול כל הברכות כולן לא תהא אלא תהלה אחת? תלמוד לומר "ומרומם על כל ברכה ותהלה"- על כל ברכה וברכה תן לו תהלה: וכתב הראב"ד ז"ל הני מילי דוקא לתפלה, אבל לשאר ברכות לא היו המברכים מאריכין ולא העונין, שהרי מצינו בעזרא עצמו כשברך על התורה ענו אחריו כדכתיב (נחמיה ח, ו) "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם".

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

הדרן עלן הרואה וסליקא מסכת ברכות