מאירי על הש"ס/שבועות/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת שבועות היא מסדר נזיקין והורגלנו בלמודה אחר מסכת מכות לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת שמנה פרקים וסדרם לפי שטתנו

• א שבועות שתים,
• ב ידיעות הטומאה,
• ג שבועות שתים והוא הנקרא שבועות בתרא,
• ד שבועת העדות,
• ה שבועת הפקדון,
• ו שבועת הדיינין,
• ז כל הנשבעין,
• ח ארבעה שומרים.
  

וענין המסכתא כלו אמנם הוא סובב לבאר עניני השבועות כלם על אפניהם ותחלת הדברים צריך שתדע תחלה דרך כלל שענין השבועה יפרד לארבעה ראשים ומהם התילדו כל המינים והפרטים המבוארים בזאת המסכתא.
הראשון הוא שבועת שקר והיא הנקראת בלשון תלמוד שבועת בטוי, והשני הוא שבועת שוא, והשלישי שבועת העדות, והרביעי שבועת הפקדון, וביאור ענינם בקצרה דרך כלל הוא ששבועת בטוי הוא שנשבע בדבר שאינו מצד עסק ותביעת אחרים עמו אלא שמתעורר מעצמו ונשבע שאעשה כך או שלא אעשה שעשיתי או שלא עשיתי והיא חלוקה לארבעה פנים שתים להבא והוא שאוכל היום ולא אכל או שלא אוכל היום ואכל ושתים לשעבר והם שאכלתי ולא אכל או שלא אכלתי ואכל וכל שעבר על שבועתו במין זה במזיד לוקה חוץ מאוכל ולא אכל לדעת רוב פוסקים כמו שיתבאר בגמ' ואזהרתו מלא תשבעו בשמי לשקר ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד האמור בפרשת ויקרא בפסוק נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב כלומר להרע לעצמו או להיטיב לעצמו והקרבן הוא כשבה או שעירה לעשיר ושתי תורים לעני ועשירית האיפה לדלי דלות.
שבועת שוא הוא גם ממה שאינו בא לעסק ותביעת אחרים אלא ששבועתו מתבררת לשקרות תכף שיצאה מפיו והיא חלוקה גם כן לארבעה פנים האחת שנשבע שהוא כן על דבר הידוע לכל שאינו כן כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב השנית כגון שנשבע שהוא כן על דבר הידוע לכל שהוא כן בלא פקפוק קצת אדם כגון שנשבע על אבן שהיא אבן השלישית שנשבע על דבר שהוא נמנע שיעשהו כגון שיעלה לרקיע או שיעמוד שלשה ימים בלא שינה או עשרה ימים בלא אכילה וכיוצא באלו משאר הנמנעות הרביעת שנשבע לבטל את המצוה אם לבטול מצות עשה אם לבטול מצות לא תעשה כגון שנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח או שיעשה מלאכה האסורה בשבת או יאכל חזיר וכיוצא באלו והרי דבררים אלו הם כמי שנשבע על הנמנעות אבל אם נשבע על קיום המצוה או על ביטול העבירה אע"פ שכבר הוא מושבע ועומד ושבועתו בחנם עד שמתוך כך אין כאן שבועת בטוי והיה לנו לומר שהיא שבועת שוא מכל מקום הואיל ודרך הערה הוא עושה אין זה שבועת שוא כמו שיתבאר וכל שעבר בשבועות אלו במזיד לוקה ואזהרתו מלא תשא ובשוגג פטור מכלום.
שבועת העדות אף היא אינה באה על עסק אחרים עמו אלא על עסק אחרים באחרים שמזקיקין אותו ותובעים ממנו להעיד להם במה שהוא יודע באותו ענין והוא נשבע שאינו יודע או שיודע בדרך זה ולא בדרך זה ואחר כך הודה וכן אם השביעו התובע וקבל שבועתו ואמר אמן שכל מיני השבועות קבלתם כהוצאת שבועה מפיו היא שלא תאמר שאין ראוי לומר כן אלא בעדות ופקדון שהאחרים נזקקין לתבעו ולהשביעו מצד חק תביעה אלא אף בכל השבועות כן כמו שיתבאר בפרק שלישי במשנה אחרונה שבו, ונשוב לדברינו והוא שכל שעבר על שבועה זו בין בשוגג בין במזיד מביא קרבן עולה ויורד והוא חטאת הנזכר למעלה מכח פרשת נפש כי תחטא ושמעה קול אלה האמור בפרשת ויקרא וזה שמביא בה קרבן אף על המזיד הוא ממה שלא נאמר שם ונעלם.
שבועת הפקדון היא כל שיש לחברו תביעת ממון עליו באי זה צד וכפר בו ונשבע ואחר כך הודה ודינו לשלם קרן וחומש ולהביא אשם גזלות האמור הסוף ויקרא בפרשת וכחש בעמיתו בין בשוגג בין במזיד שהרי לא נאמר בו ונעלם ואזהרתו על הכפירה לבד מלא תכחשו ועל שבועת הכפירה מולא תשקרו איש בעמיתו כך פרשוהו מפי השמועה לא תשקרו בשבועתכם על ממון שנכפר בדבור וכל שחייבנו בשוגג אם הוא אנוס פטור מכלום ובפרטי הענינים יתבאר מהו שגגה ומהו אונס בכל אחת ואחת, ושבועת הדיינין והיא שהדיינין משביעין על קצת הכפירות היא מכלל שבועת הפקון והריני חוזר על הצעת הדברים לומר שמסכתא זו באה לבאר עניני שבועות אלו כלים על הסדר והוא עקר המסכתא אלא שמאחר שנתערב בקרבן עולה ויורד האמור בשבועת בטוי ושבועת העדון ענין שלישי לאותו קרבן עצמו והוא נכנס למקדש או אוכל בשר קדש בטומאת הגוף כמו שנא' שם או נפש כי תגע בכל דבר טמא וכו' ולמדו מפי השמועה שעל טומאת מקדש וקדשיו דבר הכתוב נתגלגל לבאר בכאן בטומאה זו על אי זה צד מחייבת בקרבן זה ועל אי זה צד הוא חייב בה כרת והוא הענין הנכלל בידיעות הטומאה כמו שיתבאר ורצה להקדימן כדי שיסתלק מהן ויקבע סדרו על עניני השבועות שהם עקר המסכתא ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לחמשה חלקים.

• הראשון לבאר עניני הבא למקדש או אוכל בשר קדש בטומאה הן במזיד הן בשוגג כיצד הוא דינו ויתגלגל עם זה ענינים אחרים מעניני הקרבנות והעזרה והמקדש.
  
• והחלק השני לבאר עניני שבועת בטוי.
  
• והשלישי לבאר עניני שבועת שוא.
  
• והרביעי לבאר עניני שבועת העדות.
  
• והחמישי לבאר עניני שבועת הפקדון ובכללה על אי זה צד הדיינין משביעין הן מדברי תורה הן מדברי סופרים.
  

החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון ובפרק שני, החלק השני והחלק השלישי יתבארו בפרק שלישי, החלק הרביעי יתבאר בפרק רביעי, החלק החמישי יתבאר בפרק חמשי וששי ושביעי ושמיני, זהו שרש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם כמו שיתבאר.
והפרק הראשון אמנם יסוד ענינו לבאר קצת החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר שגגת טומאת מקדש וקדשיו במה היא מתכפרת בידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים ובמה היא מתכפרת כשיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף או בסוף ולא בתחלה או לא בתחלה ולא בסוף, השני לבאר זדון טומאת מקדש וקדשיו עם התשובה אי זה קרבן גומר כפרתם והשלישי לבאר שאר עבירות שבתורה עם התשובה אי זה קרבן גומר כפרתם ומה חלוק יש בזה בין כהנים לישראלים זהו שרש הפרק אלא שיבאו בו דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

דף ב עמוד א

והמשנה הראשונה ממנו לא תחל כלל בביאור אלו הענינים אלא שנתגלגלה לבאר כל הדברים שעקר ענינם בשתים ומתילדי מהם שתים אחרות עד שנעשו מהם שתים שהן ארבע ומתוך ששבועת בטוי בדרך זה כמו שיתבאר והוא עקר המסכתא נתגלגל עמה לדבר זה ענין ידיעות הטומאה שהוא בדרך זה ושהוצרך לבאר ענינה בכאן מצד שהיא נכללת עמה בקרבן אחד ובפרשה אחת ואחר שהוזכרו אלה השתים לכונת ביאור עניניהם בארוכה נתגלגל לכלול במשנה זו דרך קצרה ענין יציאות שבת ומראות נגעים שהן דומות לשבועה ולטומאה לענין שתים שהן ארבע כמו שיתבאר אלא שלא האריך בעניניהם מקום מונח להם בתחום מסכיות המיוחדות בענינם אלא שרצה לכללם דרך קצרה ולשוב אחר כך לביאור ענין ידיעות הטומאה ושבועות בארוכה ועל זה הצד התחיל במשנה זו בארבעה דברים אלו והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הבא על שבועת בטוי בשוגג או מלקות הבא עליה במזיד הוא בשתים שהן ארבע שהכתוב משמעו להבא שנא' להרע או להיטיב ולהרע הוא שלא יאכל ולהיטיב הוא שיאכל ונמצאו אלו להביא ואלו השתים הם הנזכרות במקרא ובכללן כל הן ולאו שהוא להבא אע"פ שאין בו הרעה והטבה כמו שיתבאר בפרק שלישי, ונתרבו לענין זה שתים אחרות לשעבר והם שאכלתי ושלא אכלתי ועל אותן שהן להבא הוא קורא שתים מפני שהלשון הכתוב מורה עליהן ועל אותן שהן לשעבר הוא אומר שהן ארבע לומר שאף באלו הוא חייב מלקות או קרבן עולה ויורד ולא עוד אלא שלדעת רוב פוסקים באותם שלהבא באוכל ולא אכל מיהא אינו לוקה בזדונה כמו שיתבאר אלא שבשגגתה מביא קרבן ונמצא שבזו מיהא אין הלכה כמשנתנו כמו שיתבאר:
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד המיוחד לנכנס במקדש או אוכל בשר קדש בטומאה בשוגג הוא נאמר בשתים שהן ארבע שתים העלם הטומאה ונכנס בהעלמתה למקדש וזו היא אחת או אוכל בשר קדש והיא השניה שהן ארבע כגון שזוכר את טומאתו אלא שנעלם ממנו מקום מקדש וזו היא אחת או שנעלם ממנו שזהו בשר קדש והיא השניה ומפני שלשון המקרא מוכיח יותר שהוא עסוק בהעלם טומאה כדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא הוא עושה את השתים עקר אלא שכלן בדין קרבן עולה ויורד וזה שקורא להן ידיעות מפני שצריך שתהא בהן ידיעה בתחלה ר"ל שידע שנטמא ושזה מקדש או קדש ואחר כך שכח ונכנס או אכל בהעלמה זו ואחר כך נזכר לו שחטא ואינו בקרבן עולה ויורד אלא בדרך זה כמו שיתבאר ואע"פ שבשגגת שאר כריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף חייב חטאת אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה טעם הדבר מפני שנאמר בהם בעשותה אחת וכו' או הודע וכו' ר"ל שידע בסוף אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה אבל בטומאת מקדש וקדשיו כתוב ונעלם ממנו והוא ידע להודיע שלידיעה בסוף אנו צריכים והיא להיותם נקראות ידיעות ר"ל ידיעה בתחלה וידיעה בסוף:
יציאות שבת שתים שהן ארבע כלומר הוצאה שמרשות לרשות להתחייב על זדונה סקילה בהתראה וכרת בלא התראה ועל שגגתה חטאת היא בשתים והן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים לעומד בפנים והוציא חפץ ונתנו לעומד בחוץ והניחו בידו שנמצאת עקירה והנחה על ידו והיא הראשונה ואחת לעומד בחוץ והושיט ידו בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו והיא השניה ואלו השתים הן עקר ולשון המקרא מוכיח עליהן שהרי משה היה במחנה לויה שהיא רשות הרבים והיה אומר לא תפיקו מרשות היחיד שלכם להביא נדבה במחנה לויה ומכל מקום יש כאן שתים אחרות לחיוב ונמצאו שתים שהן ארבע לחיוב שעלינו לדקדק שמאחר שהקפידה תורה על הוצאה מרשות לרשוץ כך היתה הקפידא על ההכנסה והיא הנקראת הוצאה גם כן שכל עקירת חפץ ממקומו והנחתו ברשות אחרת הוא קרוי הוצאה והרי יש כאן אחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו לפנים והניחו ואחת לעומד בפנים והוציא ידו לחוץ ונטל חפץ והכניס ונמצא שתים שהן ארבע לחיוב ובמסכת שבת שנו שתים שהן ארבע בחוץ ושתים שהן ארבע בפנים והוא שרצה לשנות שם מה שהוא לחיוב ומה שהוא לפטור והפטור הוא כל שאין העקירה וההנחה על ידי אחד כגון פשט בעל הבית ידו בחוץ ונטל העני מתוכה והוציא העני או נתן לתוכה והכניס בעל הבית ששניהם פטורין או שפשט העני ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה והוציא והניח שנמצאת עקירה לבעל הבית והנחה לעני ששניהם פטורים אבל בכאן רצה לקצר ולא שנה בהן אלא החיובים בדמיון שאר הדברים שכלם לחיוב ושאר הדברים מתבארים במקומן:
מראות נגעים המזקיקות את המצורע להביא קרבן לטהרתו הם שתי מראות הכתובות בתורה והם בהרת ושאת שהן ארבע עם תולדה של כל אחת מהן שיצאה לנו מן התורה ממה שנא' לשאת ולספחת ולבהרת רבי טפילה לשאת רבי טפילה לבהרת וכבר ידעת שחכמים שערו במראות אלו הבהרת עזה בלבנוניתה כשלג והוא הלובן היותר מופלג שיהא אפשר להמצא והשאת כצמר נקי של כבש בן יומו ושערו במין הבהרת תולדה בלבנונית היה משוער אצלם כלובן סיד ההיכל ושערו כמין השאת תולדה בלבנונית משוער בקרום ביצה וזה שאנו עושין לבנונית הסיד ממין הבהרת ולבנונית הקרום ממין השאת וכן שאנו עושין הבהרת והשאת מינים חלוקים אין הכונה לומר שלא יהו הבהרת והשאת מצטרפין זה עם זה אלא שיהא חלוקים הבהרת מצטרפת עם הבהרת ותולדת השאת עם השאת כדין תולדה עם כל אב שלה בכל מקום אינו כן אלא בהרת ושאת מצטפרת לגריס ואין צריך לומר כל אחת עם תולדתה וגדולי המחברים פוסקים כן אף באב עם תולדת חברו מכו שיתבאר למטה ומעתה כל לבנונית שהוא כקרום ביצה ומלבנוניתו ולמעלה הרי הוא נגע ומקרום ביצה ולמטה אינו אלא בהק:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא חוץ מחלק אחד שבארבעת מיני השבועות שאינו לוקה בה והוא שאוכל ולא אכל כמו שיתבאר בסמוך לדעת רוב פוסקים ולענין דקדוק המלות כתבו גדולי הרבנים שאין גורסין במראות נגעים שתים שהן ארבע אלא שנים שהן ארבעה מפני שמלת מראות מקבצת לדעתם למלת מראה בסגול תחת האל"ף והוא לשון זכר כמו ומראהו עמוק ויפה כונו שאין לומר שיהא מקובץ ממראה בקמץ תחת האל"ף שהוא לשון נקבה שעל הרוב אינו נאמר אלא על מראה רוחנית והמראה בסגול מונח על מראה גשמית ואע"פ שמצינו האמור של זה בזה מכל מקום כך הוא נדון אחר רובו וכבר הקשו עליו בה קצת מדקדקים לומר שמלה זו יש בה שני קבוצים מראים ומראות מראים כמו שאמר הגם אל מראיו יוטל הראיני את מראיך, ואחר שכן הדבר מוכרח לומר שמראים מקובץ ממראה בסגול ומראות מקובץ ממראה בקמץ שאין שני קבוצים באים מנפרד אחד עד שמצאת להם כיוצא בו והוא מחנה שנתקבץ בלשון מחנים הבמחנים אם במבצרים, ובלשון מחנות ובאה מחנות בלשון זכר ועתה הייתי לשתי מחנות ואף זו כיוצא בה. ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

דף ב עמוד ב

הקפת פאת הראש אע"פ שאינה אלא לאו אחד לוקה עליה שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה וכבר ביארנו הענין במסכת מכות:

דף ג עמוד ב

כבר ביארנו ששבועת ביטוי לוקין עליה במזיד ואפילו על אותן שהן לשעבר אע"פ שאין בהן מעשה שכל חייבי לאוין שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם וענין הנשבע יצא לנו בזה ממה שאמרו כי לא ינקה ה' וכו' בית דין של מעלה הוא שאין מלקין אותו אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ואע"פ שזו בשוא נאמרה הרי נאמר לשוא שני פעמים אחת לשוא ואחת לשקר ומכל מקום תדע שיש כוללים בזה אף אותם שלהבא ואף אותם שאין בם מעשה כגון אוכל ולא אכל ואין הלכה לדעתם כדברי האומר בפי' רבתה תורה שקר דמיא דשוא מה שוא לשעבר שהרי נתברר שקרותו מיד אף שקר כל שמלקין אותו בלא מעשה דוקא לשעבר הוא להבא כל שאין בו מעשה כגון שאוכל ולא אכל אינו לוקה אלא בכלם לוקה וכפשוטה של משנתנו ונמצא לדעתם באומר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה שלוקה אע"פ שאין בו מעשה ואע"פ שהתראת ספק היא שהרי התראת ספק התראה היא כמו שהתבאר ומכל מקום לענין לאו שאין בו מעשה אין דבריהם כלום, והלכה רווחת כדברי האומר בפי' רבתה תורה שקר דומיא דשוא כלומר שלא נאמר מלקות בנשבע אף במקום שאין בו מעשה אלא בשעבר כגון אכלתי ולא אכלית שמשעה שהוציא דבורו מפיו נשבע לשקר אבל בנשבע שיעשה ולא עשה אינו לוקה אלא שבשוגג מביא קרבן ומעתה שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה בשוגג מביא קרבן במזיד אינו לוקה וכן פסקו גדולי הפוסקים והמחברים ומשום לאו שאין בו מעשה ולא משום התראת ספק ואע"פ שראיתי לגדולי המחברים שפסקו בענין שיזרוק פלוני צרור לים שהתראת ספק אינה התראה עם מה שפסקו בהלכות סנהדרין שהיא התראה תימה הוא אלא שנראה לי שיש לחלק בין התראת ספק שספקה תלוי במעשה של אחר לאותה שספיקה תלוי במעשה של עצמו, ובתלמוד המערב שאלו מה מפקא מביניהון שרפו או השליכו לים אין תימר משום שאין ראוי לקבל התראה פטור ואין תימר משום שאין בו מעשה הרי יש בו מעשה ונראה שלדעת פסק אם בטלו בידים חייב ואין הדברים נראין שהרי הלאו אינו אלא באינו אוכל והעדר אכילתה אין בה מעשה ולא עוד אלא שהירושלמי נראה כמשובש והדברים היו מתפרשים יותר יפה בהפך שהרי כשמשליכולים התראת ודאי היא:
כבר ביארנו במסכת מכות שהשובר עצם בפסח טהור לוקה אבל השובר עצם בפסח הבא בטומאה כגון שהיו רוב צבור טמאים על הדרך שביארנו שם אינו לוקה שנא' ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וכגון שנטמא לפני זריקה שלא היתה לו שעת הכושר והמותיר אף בטהור אינו לוקה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא וכן ביארנו שם שכל לאו הנתק לעשה כל שאי אפשר לו לקיים העשה לוקין עליו אע"פ שלא בטל הוא את העשה בידים הואיל ונתבטל מכל מקום ואי אפשר לו לקיימו:
מי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת שכל שמראשונה ואילך הרי הוא נשבע לקיום מצוה ואין בזה חיוב שבועה אלא שמכל מקום אם נשבע על הראשונה שניה חלה עליו כמו שיתבאר:

דף ד עמוד א

הקוצץ בהרתו או שתלש סימני טומאה שבה כגון שהיתה בו בהרת ותלש שער לבן שבה או הצרעת עצמה כדי שתראה כמי שלא פשתה או שתפחת מכגריס לוקה ואזהרתו מהשמר בנגע הצרעת שכל שנאמר בו השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה בין שתלש קודם שיבא לכהן לכונה שיראנו הכהן ויטהרנו בין בתוך הסגר בין לתוך החלט בין לאחר טהרתו הואיל ומתכוין להיות הכהן מטהרו לכשיראנו ודוקא בשעושה מעשה המועיל לו לטהרו כמו שיתבאר במקומו:
כל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקה עליו ולא סוף דבר בשהתרו בו למיתה ולמלקות שאינו לוקה ומת אלא אף בשלא התרו בו אלא למלקות לבד אבל בחייבי כריתות כל שהתרו בו למלקות לוקה כמו שהתבאר מעתה טמא שנכנס למקדש או אכל בשר קדש והתרו בו למלקות לוקה אע"פ שיש בו דין כרת ונפטר מידי כרתו ואין צריך לומר בטבול יום או מחוסר כפורים שלוקה שהרי אין בו דין כרת כלל אלא מלקות לבד לדעת גדולי המחברים כמו שביארנו בסנהדרין פרק נשרפים:

דף ד עמוד ב

כבר ידעת שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט ומכל מקום רבה ומעט אינה מדה בפני עצמה אלא שמדה זו יש דורשין אותה בלשון כלל ופרט ויש דורשין אותה ברבוי ומעוט ומה שיש בין זה לזה ר"ל מה שמתרבה במדה זו על פנים אלו יותר ממה שנתרבה בה על פנים הראשונות וכן כל מה שכלל במדה זו כבר ביארנו הכל בסנהדרין פרק נגמר הדין ומכל מקום לענין פסק יש מקומות שהולכין אחר כלל ופרט ויש מקומות שהולכין אחר רבוי ומיעוט וזו אחת מהן ודבר זה מתבאר בכל דבר ודבר בפרט איש על מקומו:
בכל פודין בכור אדם בין בכסף בין בשוה כסף ובלבד בדבר המיטלטל וגופו ממון ממון ומעתה אין פודין בקרקעות שהרי אינן מיטלטלין ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות ולא בשטרות מפני שאין גופן ממון ויתבאר לך ממה שכתבנו בה כשתעיין בסוגיית הגמ' שבזו הולכין אחר כלל ופרט וכן דבר זה מתחלק לכמה ניצוצות זו בכלל ופרט וזו בריבה ומיעט כפי מה שנפסק בפרטיהן אחת לאחת וכן למדת מכאן שכל שני כללות הסמוכין זה לזה ופרט אחריהן כגון במים במים שפירש אחריהם בימים ובנחלים דינו שתטיל פרט ביניהם לדונם בכלל ופרט כמו שבארנו בסנהדרין ולא ברבוי ומיעוט שהרי זו של בכור כך הוא שמלת ופדוייו ומלת תפדה שתיהן קודם הפרט ר"ל בערכך חמשת שקלים ואתה דנו בכלל ופרט:
רציעת האוזן האמורה בעבד עברי לא סוף דבר שהיא נעשית במרצע לבד אלא אף במכתב ומחט ומקדח ושאר הדברים שהן של מתכת אבל סול וסירה וכיוצא בהן מן הדברים שאינן של מתכת אין רציעה מתקיימת בהן כלל מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת:

דף ה עמוד א

כל שקנא לאשתו ונתברר לו שנסתרה ושהתה כדי טומאה אפילו שכח ונעלם ממנו אחר כן ובא עליה אחר כן בשגגת הסתירה אין המים בודקין את אשתו ואין צריך לומר שכל שנתברר לו שאשתו זינתה ובא עליה אחר בירורו אף בלא קנוי שאין המים בודקין את אשתו בקנוי וסתירה כך דרשו חכמים ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו וגדולי המחברים פרשו בזו שכל שבא ביאה אסורה בימיו אחר שהגדיל אין המים בודקין את אשתו ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאין איסורה אלא מדברי סופרים ואין סוגיא זו מוכחת כדבריהם ואף במסכת סוטה בפרק ארוסה ושומרת יבם יראה להדיא שאין הלכה כן ואפילו לדבריהם יראה לי שלא נאמר הדבר אלא בעון הבא מצד ביאת אשתו לא מצד איסור ביאה אחרת:
זו שבארנו במשנה שאין קרבן עולה ויורד נאמר בטומאת מקדש וקדשיו אלא בשיש שם ידיעה בתחלה פירושו שידע שנטמא ושזה קדש ומקדש ואין אומרין שידיעתו שהנוגע בטומאה טמא אע"פ שלא ידע עכשיו שנגע ונטמא נקראת ידיעה עד שלא תמצא מי שאין לו ידיעה זו אלא תינוק שלא למד מימיו שידיעה זו והיא הנקראת ידיעת בית רבו אינה ידיעה כלל לענין זה אלא לידיעה גמורה אנו צריכין על הדרך שביארנו:

דף ה עמוד ב

מראות אלו שהזכרנו מהן ארבעה והם השלג והצמר וסיד ההיכל וקרום ביצה נחלקו בהן חכמי התלמוד בין בענין מראיתן בין בענין צירופן זו לזו ולענין מראיתן הכל מודים שמראית השלג והוא הבהרת עזה ביותר ואין בכל המראים לובן חזק כמותה וכן שמראית הקרום הוא החלוש שבכל מראות הנגעים ואין למטה ממנו שם נגע כלל אלא כל שלמטה הימנה בהק הוא ולא נגע אבל השאת והוא המדומה במראיתו לצמר לבן ומראה הנגע הדומה לסיד ההיכל יש מחלקות במראיתן והוא שלדעת חכמים שניהם שוים בחוזק לבנונית אלא שחלוקים בשאר מקרים ידועים אצלם אם במשמוש על הדרך שמשמוש הסיד הוא נחור ומשמוש הצמר רך וחלק אם במקרים אחרים ומתוך אותם המקרים הם עושים סיד ההיכל תולדה לבהרת והשאת מין בפני עצמו חלוק מן הבהרת באותם המקרים ומראית הקרום הוא תולדה שלו ונעשה השאת אב אע"פ שתולדת הבהרת שוה לו מצד מראה הנגע והוא שאמרו שנים שהם ארבעה ולא ארבעה זו למעלה מזו ולענין צירופן דעת חכמים להיות כל אב מצטרף עם תולדה שלו מכח מין אחד וכן שני האבות זה עם זה מכח מה שנא' בספרא שאת לבנה או בהרת מלמד שמצטרפין זה עם זה אבל לא אב עם תולדת האב האחר ולא תולדת האחד עם תולדתו של שני ויש אומרים לדעתם שאף האבות אין מצטרפין ומדרש שהזכירו אינו אלא לדעת ר' עקיבא שסתם ספרא ר' יהודה ואליבא דר' עקיבא כשאר הסתמות ולדעת ר' עקיבא השאת למעלה ממראית הסיד ונמצאו ארבעה מראות זו למטה מזו ואף הוא מודה שאין בהם אלא שני אבות שהרי לא הוזכרו במקרא אלא שנים והם בהרת ושאת ואם כן כל שהוא למטה מן השאת והם מראה הסיד ומראה הקרום הם תולדה לשאת אבל בהרת אין לו תולדה ולענין צירופן דעתו שהאבות מצטרפין מכל מדרש שהזכרנו וכן השאת עם הסיד ואם הקרום שהרי כלן תולדה שלו וכן שתי התולדות מצטרפות זו לזו מצד סמיכותן זו לזו אבל לא הבהרת עם אחת מן התולדות ויש מפרשים לדעתו שכלן מצטרפות, ולענין פסק יראה כדעת חכמים בין לענין המראה בין לענין הצירוף להיות האבות מצטרפין זה לזה וכל אב עם תולדה שלו אלא שגדולי המחברים שנו משנתם כר' עקיבא לענין המראה ועושין עם זה הסיד תולדה לבהרת והקרום תולדה לשאת ואע"פ שגדולי המגיהים תמהו עליהם בה מכל מקום זו היא שטת גדולי הרבנים בפי' סוגיא זו שלדבריהם אף לדעת חכמים מראה השאת למעלה מן הסיד ואע"פ כן הסיד תולדת לבהרת אבל גדולי המחברים מחדשים עוד בה לפסוק שכלן מצטרפות זו עם זו אפילו אב עם תולדת חברו ואין הדברים נראין:
צריך אתה בסוגיא זו להעירך מעט בביאורה לפי שטתנו דרך קצור כדי שתעמוד על עקר שטה זו שכתבנו והוא ששאלו מאן תנא מראות נגעים כלומר מי שנאם על סדר זה לחלוק ארבעה מראים אלו לשני חלקים אב ותולדה שלו בכל חלק שנמצא בהרת ותולדתה שאת ותולדתה ויש שאין גורסין בכאן מאן תנא מראות נגעים שנים שהן ארבעה שאף ר' עקיבא שנאן כן שהרי סתם משנה כך הוא ועוד שהרי אמרו למטה שאל ר' יהושע את ר' עקיבא מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה והשיב ואם לאו מה יאמרו אלמא שאף הוא גורס כן ומתוך כך הם גורסין מאן תנא מראות נגעים כלומר מי שנאם על סדר זה ואין הכרח בכך שלא לפי הלשון הוא אומר כן אלא לפי הענין כלומר מאן תנא מראות נגעים שנים שהן ארבעה כלומר אב ותולדה שלו בכל חלק ולא עוד אלא שפאשר שעל סופה של משנה נאמרה כלומר מאן תנא מראות נגעים שנים שהן ארבעה ופי' בה בהרת עזה שניה לה סיד ההיכל ועקר השאלה על שעשה מראות הסיד תולדה לבהרת, ופי' בה דלא כר' עקיבא שמאחר שאמר ר' עקיבא שארבעת המראות זו למעלה מזו ושאת למעלה מן הסיד אלו היה הסיד תולדה לבהרת ולא לשאת נטהרה מלהצטרף עם שאר המראים לכגריס שאינה מצטרפת עם הבהרת אע"פ שהיא ממינה הואיל ומראה השאת חולק בנתים ואין שני מראות מצטרפין זה לזה בזמן שהם רחוקים עד שמראה אחד מפסיק ביניהם בלובן וכן אינה מצטרפת עם השאת ועם הקרום אע"פ שאין מראה מפסיק ביניהם אחר שאינה ממינם ואע"פ שהקרום מצטרף עם השאת אע"פ שהסיד מפסיק בנתים והיה לך לומר גם כן שיהא היסד מצטרף לבהרת אע"פ שהשאת מפסיק בנתים שאת שאני שהתורה רבתה לו טפלה אפילו היתה רחוקה ממנו הרבה שנא' לשאת ולספחת וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומחברה עם השאת אבל בהרת לא רבתה לו תורה תולדה בפי' ומן הסברא אי אתה נותן לה טפילה אלא כל שקרובה לו במראה עד שאין מראה מפסיק בנתים ואפילו היה סובר גזרה שוה של לבנה להקיש שאת לבהרת לרבוי תולדה דיו אם ילמוד ממנה לקרובה לה אבל לא לרחוקה וכל שכן במקום שהשאת שהוא אב מפסיק בנתים ואי אפשר לומר שלא להצטרף שהרי ר' עקיבא עצמו לומד שמצטרפין זה עם זה כלומר שיש צירוף לכל אחת עם אי זו מחברותיה ועל כרחך לדעתו הבהרת מצטרפת עם השאת מכח המדרש והשאת עם שתי התולדות הואיל ושתיהן ממינו וטפילה נתרבתה לו מן המקרא אפילו הרבה אבל לא הבהרת עם התולדות נמצא שאת מצטרפת עם הכל ואחר כך בא לחקור היכן אמר ר' עקיבא זו למעלה מזו והיה סבור להביאה ממה ששנו בבריתא שאל יהושע בנו של ר' עקיבא מר' עקיבא מפני מה אמרו נגעים שנים שהן ארבעה ואמר לו ואם לאו מה יאמרו ואמר לו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא והשיבו לומר שמצטרפין זה עם זה ר"ל כל אחד בראוי לו ואלו אמר מקרום ולמעלה הייתי סבור לפרש מקרום ולמעלה טמא כל שהוא כגריס במין אחד ובמראה אחד וחזר ושאלו שיאמרו כן בפי' מקרום ולמעלה טמא מצטרפת כל אחד בראוי לה וחזר והשיבו שלא נשנו בסדר זה אלא להודיע איכות ענינם להיות הרואה בקי בעניניהם אחר שחלייהם חלוקים באי זה איכות או בהיות אחד מהם חזק ודבר יותר מחברו וקשה להתרפאות שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן עד שיאמר שהוא נגע פלוני וממין פלוני אינו רשאי לראות את הנגעים לטמא ולטהר על פי עצמו אלא אם כן על פי חכם ישראל שיאמר לו טמא או טהור ומאחר שלא אמר לו יאמרו מסיד היכל ולמעלה טמא ומקרום ולמעלה טמא ר"ל ומצטרף כל אחד במינו למדנו שכבר שמע ממנו שמקום ולמעלה מצטרפות עם השאת והשאת עם הבהרת ונמצאו כלן מצטרפות עם השאת שהוא עקר הנגע והמצוי יותר ונדחית ראיה זו ממה שאמר ודילמא וכו' כלומר שמא כך היתתה כונתו לומר מקרום ולמעלה טמא ומסיד ולמעלה טמא ומצטרף כל אחד במינו ונקט חדא והוא הדין לחברתה וחזר והביאה ממה שמשלו בדבריו של ר' עקיבא נגעים בפתוך ר"ל בנגע שנתערבה קצת אדמימות לארבעה כוסות של חלב אחד נפלו לתוכו שתי טפין של דם ואחד ארבעה ואחד שמנה ואחד שש עשרה שהפתוך שבבהרת הוא ככוס רביעי שמתוך לבנונית החזק האדמימות נראה בה ביותר וכן כלם על הסדר והרי מכל מקום נמצאו כאן ארבעה מראות חלוקים זה מזה ואלו לרבנן הרי שאת וסיד שוין בלובן ומתוך נשמע לחלוק כל אחד לפי שטתו והוא שאמרו אדמדם שבזה ושבזה ר"ל של בהרת ושל שאת כיין המזוג במים אלא שהבהרת אדמימותו עזה ונראית ביותר ושל שאת דוהה הימנה ר"ל כהה יותר ממנה וכן כלם על הסדר ונמצא משל חכמים שתרי מלכי ותרי הפרכי מלכו של זה למעלה ממלכו של זה וזהו בהרת על שאת ומלכו של זה כהפרכו של זה ר"ל שאת כסיד ההיכל ויש בזה גירסאות ואתה יכול לתקן את כלם על דעת חכמים על הדרך שכתבנו וענין שבור מלכא וקיסר פירושו שהפרכו של קיסר שוה לשבור מלכא במעלה אלא שקצרו את הדברים מאימת מלכות שהיו יושבים תחתיו:
זהו ביאור השמועה בקיצור ויש בה ביאורים אחרים אלא שזה עקר ולענין פסק כבר כתבנו הנראה לנו ולמדנו שלא סוף דבר שהנגע מטמא כשהוא חלוק ר"ל לבן בלא שום אדמימות אלא אפילו היה פתוך ר"ל שמקצת אדמימיות מעורבות בו אף זה נגע בכל המראים:
כבר ביארנו שהבהרת עזה בלובן יותר מכלם וזהו שנא' בה ומראהו עמוק שמרוב לבנוניתו נראה לעין הרואה עמוק משאר העוק כמראה חמה עמוקה מן הצל לדמיון החוש והשאת אינה עמוקה כל כך למראית העין ולזה נקרא שאת שהיא גבוהה למראית העין בערך הבהרת, והספחת אינו שם נגע בפני עצמו אלא ליתן תולדה לשניהם על הדרך שביארנו:

המשך המשנה

המשנה השניה^[1] והכונה בה לבאר כל החלקים שהזכרנו במשנה והוא שאמר כל שיש בה ידיעה בתחלה ר"ל שידע שנטמא וידיעה בסוף ר"ל שאחר שאכל את הקדש או נכנס למקדש בהעלם טומאתו נודע לו שאכל קדש בטומאה או נכנס למקדש בטומאה והעלם בנתים ר"ל שבעת אכילתו או כניסתו נעלמה ממנו טומאה או שנעלם ממנו שזה קדש או מקדש הרי זה בקרבן עולה ויורד האמור בפרשה זו וזה חלוק יש בין שגגת טומאת מקדש וקדשיו לשגגת שאר הכריתות שכל שאר היריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה חייב חטאת ובזו צריך לידיעת טומאה וקדש או מקדש בתחלה וכן בסוף והעלם בנתים כמו שביארנו הטעם במשנה ראשונה היתה לו ידיעה בתחלה והעלמה בשעת מעשה ולא היתה לו ידיעה בסוף שיביא קרבן עולה ויורד מתוך ידיעתו שעיר הנעשה בפנים ביום הכפורים והוא אתו שעלה עליו הגורל לה' ויום הכפורים תולין לו להגין מן הייסורין הראויים לבא על אותו עון עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד:
אין בה ידיעה בתחלה כגון שלא ידע שנטמא ויש לו ידיעה בסוף ר"ל אחר מעשה והרי אין זה בדין קרבן כלל שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ר"ל במזבח החיצון והוא האמור במוסף יום הכפרים עם שאר מוספי המועדות ויום הכפורים מכפר לו עם התשובה:
אין בה ידיעה בתחלה כגון שלא ידע שנטמא ויש לו ידיעה בסוף ר"ל אחר מעשה והרי אין זה בדין קרבן כלל שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ר"ל במזבח החיצון והוא האמור במוסף יום הכפורים עם שאר מוספי המועדות ויום הכפורים מכפר לו עם התשובה:
אין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ואין סופו להודע כגון שלא ראה שום אדם בטומאתו שיודיעהו שעירי הרגלים והוא האמור בכל המועדות שעיר חטאת אחד ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה וכן הלכה הא סופו ליודע כגון שראו אחרים הרי הוא כשיש בו ידיעה בסוף ויש פוסקים שאף בסופו ליודע הואיל ולא נודע לו עכשיו שעירים אלו מכפרין ומחלקת זו תלויה במה שאמרו על שאלה זו בגמ' על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בחטא שאין סופו ליודע כלומר שמתחלה דבר בחטא שסופו ליודע ואחר כך בשאין סופו ליודע ושניהם מתכפרין בשעירים אלו:
ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא ר"ל כהן טהור שאכל קדש טמא בשוגג שזדונו למלקות לבד ואזהרתו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כמו שביארנו בגמר מכות:
ר' מאיר אומר כל השעירים ר"ל שעירי המוספין בין של יום הכפורים שייחדוהו למעלה לאין בה ידיעה בתחלה ויש ידיעה בסוף בין של רגלים שייחדום ר' יהודה ור' שמעון לאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בין של ראשי החדשים שייחדם ר' שמעון לטהור בטמא כפרת כלן שוה על טומאת מקדש וקדשיו ר"ל שכלם מכפרים על שאין בה ידיעה בתחלה הן שיהא בה ידיעה בסוף הן שלא יהא שם ידיעה בסוף בין על טהור שאכל הטמא ושמא תאמר מה הוצרכנו לכפרת כלם על דבר אחד פרשו בגמ' לטומאה שאירעה בין זה לזה:
היה ר' שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל הטמא בשוגג ושל רגלים מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל יום הכפורים ר"ל הנעשה בחוץ על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף הכל כמו שבא בסדר לדברי ר' שמעון אלא שחזר ושנאה ממה שהוא שואל על דבריו מהו שיקרבו זה בזה כלומר אם אבד שעיר ראש חדש ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל מהו להקריבו ברגל לשם מוסף היום שלדעת ר' יהודה הרי שעיר הרגל ושעיר ראש חדש לכפרת דבר אחד הם באים וכל שכן לר' מאיר שכל השעירים כפרתם שוה אבל לר' שמעון הואיל וזה הופרש לכפרת דבר אחד וזה הופרש לכפרת דבר אחר היאך יקרב של זה בזה והוא הדין ששאלה זו באה לדעת ר' יהודה משעיר יום הכפורים לרגל וראש חדש אלא שמרגל לראש חדש מיהא אין בה שאלה לדבריו ומכל מקום השיב ר' שמעון שיקרבו זה בזה הואיל ומכל מקום כלם באים על טומאת מקדש או טומאת קדשים דרך כלל אע"פ שאין הפרטים שוים ולענין זה מיהא הלכה כר' שמעון שהרי כל שכן שר' יהודה ור' מאיר מודים בה אלא שיש אומרים דוקא בשאירעה סבה שלא הקריבו בראשון אבל כל שנתכפרו באחרת מחמת שאבד ירעו עד שיסתאבו, ר' שמעון בן יהודה היה אומר משמו של ר' שמעון במשנה זו שהוא ר' שמעון בן יוחאי שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא וכו' ולענינים אלו הלכה כר' יהודה כמו שכתבנו:
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שהוא בדין כרת אלא שעשה תשובה שעיר הנעשה ביום הכפורים מכפר ועל שאר עבירות שבתורה קלות כגון עשה ולא תעשה וחמורות כגון כריתות ומיתת בית דין ושבועת שקר שהיא מנויה עם החמורות כמו שיתבאר במקומו בין זדונות בין שגגות הודע או לא הודע שעיר המשתלח מכפר עם התשובה השלמה ובגמ' שאלו הודע הינו מזיד כלומר שאין לפרש נודעה לו שגגתו שאם כן הרי הוא מחייבי חטאות ואשמות ודאין שפירשו בכריתות שאם עבר עליהם יום הכפורים חייבים להביא אחר יום הכפורים ותירץ בשוגג ושנודעה שגגתו ואתה צריך לפרשה בדבר ששגגתו באשם תלוי שכל שעבר עליו יום הכפורים פטור כמו שהתבאר שם, אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח שוים לכפרת שאר עבירות בשעיר המשתלח ומה בין ישראל לכהנים אין ביניהם אלא כפרת מקדש וקדשיו שדם פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו של כהנים ודם השעיר הנעשה בפנים לישראל ור' שמעון אומר שאף בשאר עבירות הם חלוקים לומר שוידויו של פר מכפר על שאר עבירות לכהנים ודם הפר עם התשובה בלא וידוי על טומאת מקדש וקדשיו והלכה כתנא קמא. זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסתו תחתיה בגמ' אלו הן:

דף ו עמוד ב

הנכנס למקדש או האוכל בשר קודש בטומאה במזיד חייב כרת שהרי נאמר את מקדש ה' טמא ונכרתה וכן והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה ואזהרתם במקדש מולא יטמאו את מחניהם ובקדש מבכל קדש לא תגע ויש מפרשים מקדש הקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד על הדרך שהזכרנו במשנה כמו שמפורש בויקרא שלמדו מפי השמועה שבאוכל בשר קדש או נכנס למקדש בטומאה דבר הכתוב כמו שביארנו במשנה אבל האוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף יש בו מיתה בידי שמים במזיד שנא' ומתו בו כי יחללוהו ואם התרו בו לוקה ואזהרתו איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל אי זהו קדש שאוכלין אותו כל זרע אהרן בין זכרים בין נקבות הוי אומר תרומות ומכל מקום בתרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שאינה קדש ובשוגג אף בטהורה אין כאן קרבן כלל שאין בעון מיתה בידי שמים קרבן לעולם ואע"פ ששבועת העדות ושבועת בטוי אע"פ שאין בזדונן לא מיתה ולא כרת יש בשגגתן קרבן עולה ויורד הרי אף בזדונן כן כמו שביארנו במשנה, ומיתה או מלקות שהזכרנו באוכל תרומה בטומאת הגוף פירושו אף בטבול יום עד שיעריב שמשו שנא' בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה והרי יולדת בימי טוהר שלה טבולת יום ארוך היא שאין לה הערב השמש עד מלאת ימי טהרה שמביאה כפרתה למחרתם:

דף ז עמוד א

שלש כריתות נאמרו באכילת שלמים בטומאת הגוף אחד בפרשת אמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וכו' וטומאתו עליו ונכרתה ופרשו במסכת זבחים על קריבה זו שאכילה היא ולא בא לשון קריבה אלא להודיע שאם הוא קדש שיש לו מתירין לאכלו אינו חייב כרת על אכילתו בטומאת הגוף עד שיקרבו מתיריו ואם אין לו מתירין משקדש בכלי כמו שיתבאר במקומו והשנים בפרשת צו את אהרן והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וכו' וטומאתו עליו ונכרתה וכו' וסמיך ליה נפש כי תגע בכל דבר טמא וכו' ואכל מבשר זבח השלמים וכו' ונכרתה וכו' אחת לכלל והוא אותו שהזכרנו תחלה שנא' בו אל הקדשים ואחת לפרט והם כלל ופרט המרוחקים והוא נדרש במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שבא ללמד על כל הכלל ומה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח אבל קדשי בדק הבית אין חיוב באכילתן בטומאה ואין זה שוה למדת כעין הפרט שמדת כעין הפרט מרבה דברים שלא הוזכרו בפרט לקצת דמיון אבל זו אינה מרבה אלא שמגלה ענין הכלל שאינו אמור אלא בדבר כזה ולפעמים מלמדת על דבר אחר כגון הבערה שיצתה מן הכלל לחלק ר"ל להודיע שבכל אב מלאכה חייב עליהן בפני עצמן ויש מפרשים אחת לכלל לכלול בו כל הקדשים ואחת לפרט לפרוט מכלל זה את הדם שכל המתירין עצמם חייבין עליהם משום טמא ונותר אע"פ שאין חייבין עליהן משום פגול חוץ מן הדם שאין חייבין עליו לעולם אלא משום דם בלבד כמו שיתבאר במקומו וכך היא שנויה בתורת כהנים ואחת להביא חטאות הפנימיות שהם נשרפות כגון פר ושעיר של יום הכפורים ופר כהן משיח ופר העלם שטעונין הזייה בפנים שחייבים עליהן משום טומאה ר"ל אם אכלן בטומאת גופו אחר שנזרק דמן ואין חייבין בהם משום פגול שכל שאין לו מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות ומנחות הנשרפות אין בו פגול אבל באימוריהן חייבים משום פגול שכל שהותר לאדם או למזבח יש בו פגול אבל המתיר עצמו או עד שלא הותר לא לאדם ולא למזבח אין בו פגול כמו שיתבאר במקומו:
דברים שאינן נאכלין כלל וכגון לבונה וקטורת ועצים אין באכילתן משום טומאת הגוף כמו שיתבאר במקומו:

דף ז עמוד ב

כבר ידעת בנבלת עוף טהור שאינה מטמאה במגע ובמשא אלא שמטמאה כזית בבית הבליעה כל שנטמא בה ונכנס למקדש או אכל בשר קדש חייב כבשאר הטמאות אע"פ שאין בה טומאת מגע:
העבירות כלם התיחס להם שם במקרא בלשון טומאה וזהו שאמר הנביא דרך כלל הנה נפשי לא מטומאה ובפרט העבירות אתה מוצא כן בהרבה מהן הרי שבע"ז אמר למען טמא את מקדשי ובגלוי עריות נאמר אל תטמאו בכל אלה ובשפיכות דמים נאמר ולא תטמא הארץ ונמאר בשעיר הנשעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל יכול יהא מכפר על העבירות כלם ואע"פ שבאלו שהזכרנו יש בקצתן מיתה בזדונן ובכלן קרבן בשגגתן מכל מקום אתה יכול לפרשן במזיד בלא התראה ובשוגג בשלא נודע לו ת"ל מטומאות ולא כל טומאות מעתה ממקומו הוא מוכרע שלא דבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שהרי נאמר על הקדש וממה שנא' בו לכל חטאתם משמע חייבי חטאות וממה שנא' מפשעיהם משמע דבר שאין בו חטאת שהרי פשע לשון מזיד הוא הא כיצד דבר שאין בו עכשו חטאת אלא שראוי לבא לידי חטאת שזה תולה עד שיביא חטאתו וזהו יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וכפרה מכל וכל אין כאן שהרי כתיב חטאת אלמא שאפשר לבא לידי כך:

דף ט עמוד ב

הציץ מרצה על קצת קרבנות הנעשין בטומאה ר"ל שמכשירן לרצון שאין הבעלים צריכין להביא אחר שנא' ונשאר אהרן את עון הקדשים ועקר רצויו על טומאת הדברים הקרבים ר"ל על הדם או על החלב בכל הקרבנות ועל הבשר בעולה שנטמאו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ונתקרבו בטומאתם אבל על טומאת אדם ר"ל על טמא שהקריב בטומאה ידועה אינו מרצה אלא בקרבנות שהטומאה דחויה בהם בצבור כגון טומאת מת בקרבנות הצבור שקבוע בהם זמן שטומאה זו מתרצית על ידי הציץ וכן מרצה בטומאת התהום לנזיר ועשה פסח כמו שיתבאר במקומו אבל טומאה ידועה בכל קרבן שאין הטומאה דחויה בו הרי זה חלל ועבודתו פסולה:

דף י עמוד ב

כבר ידעת שהתמידים הקרבים בכל יום בשחר ובין הערבים היו נקחים מתרומת הלשכה וכן ידעת שמשהגיע ראש חודש ניסן אין מקריבין קרבנות הצבור אלא מתרומה חדשה שנא' זאת עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה מעתה כל שהגיע ניסן ונמצא עדין בידם בהמות לתמידים הן הרבה הן מעט כגון אותם ארבעה שהיו נשארים לשם בכל שנה מצד מה שאמרו אין פוחתין מששה טלאים בלשכת הטלאים ומפני שאם ימצאו בעלי מום יטלו להם מן הנשארים ונמצא שאחר שהקריבו שנים ביום אחרון של אותה שנה נשארו ארבעה טלאים וכן אם נשארו יותר במקרה פודין אותם במעות של אחד ויוצאין לחולין בידו ואין אומרים קדושה שבהם להיכן הלכה אע"פ שבשאר מקומות ר"ל בקדשי יחיד אין תמימין נפדין ואומרין קדושה שבהם להיכן הלכה מ"מ קדשי שמים נפדין בלא מום ואותן המעות יתערבו במותר התרומה הישנה שהיו מקייצין בה את המזבח ויש אומרים שהיו עושים רקועי פחים צפוי למזבח ר"ל בית קדשי הקדשים שכן לב בית דין מתנה עליהן בקדשי צבור שאם לא יצטרכו יצאו לחולין וכח בית דין יפה לעשות סתם [נראה שצריך להגיה כאן, המעתיק] מה שאין כן ביחיד שאע"פ שמענין קדשים דברים שבלב דברים אינו אלא להתחייב במה שגמר בלבו להתנדב אבל לב בית דין מועיל להוציא קדשים לחולין על הדרך שביארנו ואחר כך חוזרין ולוקחין אותם מאותו פלוני מדמי תרומה חדשה ואי אפשר לפדותם מדמי תרומה חדשה בלא יציאה לחולין שאין הקדש מתחלל על הקדש:
סמי הקטורת אף הם היו באים מתרומת הלשכה וכן הוא צריך לבא מניסן ואילך מתרומה חדשה מעתה כל שנשאר מן הקטורת משהגיע ראש חדש ניסן והוא הנקרא מותר הקטורת הן שנשאר הרבה הן שנשארו אותם שני מנים וחצי שהיו מפטמין שלשה מנים יתרים בכל שנה למלא חפנים של יום הכפורים שהוא חצי מנה ונשארו שני מנים וחצי ולא עוד אלא שיש מפרשים י"א מנים יתרים מצד שהיו מפטמין למנין ימות החמה ואנו מונין למנין הלבנה מפרישין מאותו המותר בכדי שכר האומנים ופרשו גדולי הרבנים אומנות מפטמי הקטורת אלא שבמסתכ מעילה נראה בפי' שענינו באומנים שבנו במקדש או במלאכת הקדש שדינם ליטול שכרם מתרומת הלשכה ומחללין אותם על מעות האומנים וביאור דבר זה שאם היה שכרם עשר סלעים מפרישין מן הקטורת שוה י"א סלעים ונוטלין מן האומנים סלע אחד משלהם כנגד אותו שוה סלע שהעדפנו להם בקטורת על כדי שכרן ומחללים את הכל על אותו סלע וכמו שאמרו הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול ואותו סלע שנטלנו מן האומנין הולך לתרומה ישנה והרי שוה י"א סלעים קטורת חולין ביד האומנין וחוזרין ולוקחין אותה מהם מדמי תרומה חדשה ובשקלים ירושלמי פרשו שמביא מעות מן התרומה ומחללין על בהמה ואחר כך מחללים עליהם את הקטורת ונותנין את הקטורת לאומנין וחוזרין ולוקחין אותו מהם מדמי תרומה חדשה ואע"פ שהקטורת קדושת הגוף הוא כמו שיתבאר בסמוך אף בזו לב בית דין מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לא יהיו לדמיהן וברביעי של שקלים פרשנוה בדרך אחרת והוא שפרשנו שם מותר הקטורת מה היו עושים בה מפרישין ממנה ר"ל מתרומת הלשכה משיגיע ניסן שכר האומנין אם חזרו חולין בידיהם ומחללין אותו מותר על שכר האומנין וחוזרין מעות השכר לקיץ המזבח והאומנין נוטלין מותר הקטורת בשכרם ואחר כך חוזרין ולוקחין מהם את הקטורת מתרומה חדשה ובזה הדבר נעשה בצניעות יותר שאלו מוכרין אותה וחוזרין ולוקחין אותה הדבר מזולזל ביותר וכן נראה שפרשוה כאן גדולי הרבנים אלא שהם פרשוה באומני הקטורת ולפי סוגיא האמורה במסכת מעילה פרק ולד חטאת בשמועת בונין בחול ואחר כך מקדישין אתה צריך לפרשה באומני בנין ואף שיטת אותה סוגיא כשתעיין בפירושה מעידה יותר על מה שפרשנו בשמועה זו תחלה:

דף יא עמוד א

סמי הקטורת משנתנו במכתשת לידוק הוקדשו קדושת הגוף ואם נגע בהם טבול יום או מחוסר כפורים נפסלו כדין מגע טבול יום בקדשים ואע"פ שלא נתנו עדין בכלי שרת להקטירן ואע"פ כן הותרה שחיקתן מתחלת השנה לכל השנה ואין לינה פסלתם הואיל וצורתה כל השנה ואין מראה שלה משתנה אלא שהיו צוברים אותם שלא תפוג ריחם כמו שאבאר בכריתות ומכל מקום מנה המוקטר ביום משנתן בכלי שרת להקטירו נפסל בלינה מגזרת חכמים:
המנחות משהוקדשו אין בהם אלא קדושת דמים והנהנה מהן מעל שקדושת דמים בת מעילה היא כמו שיתבאר במקומו אבל לא נפסלו בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה עד שינתנו בכלי שרת להקריבן ניתנו בכלי שרת נפסלו בכולם:
הקומץ של מנחת יחיד והלבונה הנעשית עם לחם הפנים ומנחת כהנים שהיא בכליל תהיה וכן מנחת כהן משיח ר"ל מנחת מחבת שהיה כהן גדול עושה בכל יום וכלה כליל ומנחת נסכים של תמידין ומוספין והם העשרונות הנזכרים בפרשת נסכים כלן כשהוקדשו קדושת דמים הם ומועלין בהן אבל לא הוכשרו ליפסל בטבול יום ומחוסר כפורים ובלינה עד שיקדשו בכלי שרת להקרבה אבל הקטורת נפסל בטבול יום ומחוסר כפורים משנשחק במכתשת מפני שמאותה שעה הוא קדוש קדושת הגוף כמו שהתבאר ושמא תאמר קומץ מיהא היאך הוא אומר עליו קדשו בכלי אין וכו' ועל כרחך אינו קומץ אלא מתוך כךי שרת ומקדישו בכלי שרת אחר כמו שהתבאר בסוטה ושמא משהוציאו מכלי שרת הראשון עד שיקדישהו בשני לא קדש ויש אומרים שלא בא בכאן אלא מפני סוף השמועה לומר שאין בו משום פגול אבל יש בו משום נותר וטמא כמו שיתבאר במסכת מעילה שאין פגול אלא בדבר שיש לו מתירין וקומץ הוא עצמו מתיר ואי אפשר לומר כן בקטורת שהרי משום נותר וטמא אין בו ויש בו משום פגול:
מי שהקדיש למזבח דבר הראוי למזבח כגון בהמה ועוף אלא שהוא מקדישו לדמיו ר"ל לעשות מדמיו כך וכך אם הזכיר בקנייתו דבר שאף הוא בעצמו ראוי לו כגון שהוא זכר תמים ונדר שיקחו בדמיו עולה הואיל ואף הוא ראוי לעולה אינו נמכר אלא קרב הוא עצמו ואם אמר שיקחו בדמיו נסכים וכיוצא בו ממה שאין הוא עצמו ראוי לכך הרי זה נמכר ולוקחים מדמיו מה שהתנה ומעתה כל שלא הוצרך לצבור נפדה שהרי המותר אינו ראוי למה שהיה ראוי מקודם כמו שביארנו:

דף יא עמוד ב

כבר ידעת שחמש חטאות מתות ר"ל שמכניסין אותן לכיפה ונועל עליהן עד שימותו ולד חטאת ותמורת חטאת ומתו בעליה ונתכפרו בעליה באחרת ועברה שנתה אלא שבזו ר"ל עברה שנתה יש פוסקין שאינה מתה אלא שתרעה עד שתסתאב ויפלו דמיה לנדבה וכלן לא נאמרה בהן מיתה אלא דוקא בחטאת יחיד אבל לא בחטאת צבור ואי אתה מוצא בצבור ולד חטאת שאין קרבן צבור בא מן הנקבה ולא תמורת חטאת שאין צבור עושים תמורה ולא מתו בעליה שאין צבור מתים הא אי אתה מוצא בצבור אלא נתכפרו בעליה באחרת ואחר כך נמצאת או עברה שנתה ובאלו בצבור אינן מתות אלא ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה מעתה פר ושעיר של יום הכפורים שהם חטאות הפנימיות ושעירי ע"ז בצבור שחטאו בהוראת בית דין שמביאין פר לעולה ושעיר לחטאת שאבדו ונתכפרו באחרים ואחר כך נמצאו ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה ואין אומרים באלו לב בית דין מתנה עליהן שאבידה דבר שאינו מצוי הוא ואין מעלין אותה על לב ואע"פ שהקשו למטה ממה שאמר ר' שמעון יקרבו זה בזה שהוצרכנו בו לטעם כפרתם שוה ולא תירצו בה שאבודים לא שכיחי שמא אף הוא היה יכול לתרץ כן אלא שתירצו בגדולה הימנה או התם שאני ששעירי ראשי חדשים ורגלים תמידיים הם שהרי נקנין מהם שלשים בכל שנה ובקרבנות שהם תמידיים כל כך אבדתם מצויה והיה לנו לבא בהם מטעם לב בית דין אבל אלו אין בהם לב בית דין כלל ומתוך כל ירעו עד שיסתאבו ואף אם נמצאו קודם שיתכפרו באחרת הואיל ומכל מקום הופרשו השניים מתכפרין בשניים והנמצאים ירעו עד שיסתאבו ויפלו הדמים לנדבה ויש אומר בהפך וכן כתבוה גדולי המחברים בסדר עבודת יום הכפורים:
פרה אדומה כל שאירע בה שום פסול תפדה ולא עוד אלא אפילו לא אירע בה שום פסול או מום כל שמצאו אחרת נאה הימנה תפדה בהעמדה ובהערכה ואע"פ שאין קדשי מזבח נפדין בלא מום אם מפני שאינה קדשי מזבח כמו שביארנו במסכת ע"ז אם מצד שמתוך שדמיה יקרים לב בית דין מתנה עליה ודוקא קודם שנשחטה אבל אם נשחטה כראוי על גב מערכתה של עצים בהכשר בהר המשחה ובמקום הבדוק לה לקבר התהום אין לה פדייה עולמית הואיל ונעשית בהכשרה גנאי הוא להוציאה לחולין ואפילו היתה מפרכסת עדין שנמצא שאפשר לה בהעמדה כמו שביארנו במסכת חולין מתה או שנשחטה שלא כראוי כגון שלא במקומה תפדה להנאת עורה ובשרה יקבר שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
כל קדשים הבאים לכלל פדיון צריכין העמדה והערכה לפני הכהן ותמכר על פי אותו הערך ומה שאמרו בסוגיא זו אי הכי נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה שמשמע שקדשי מזבח אינם בכלל העמדה והערכה כך פירושו שלא תאמר שקדשי מזבח הם אלא שמטעם לב בית דין מתנה עליהם אתה בא להתיר הואיל ולב בית דין מתנה עליהם אין צרך להעמדה והערכה אבל אם אתה בא בהכשר זה מצד שהם קדשי בדק הבית ואין כאן לב בית דין הרי יש כאן צורך העמדה והערכה ולמדת שכל הבאים לכלל פדיון צריך העמדה והערכה אבל כל שקדם מומו להקדשו אין צריך העמדה והערכה וכן המקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית פודין אותן כשאר המטלטלין:
פרה אדומה משנשחטה מטמאה טומאת אוכלין ר"ל שאם נגע שרץ בפרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טמאתן מאחר שנשחטה נעשית אוכל ואע"פ שאינה ראויה לאכילה ושלא היתה לה שעת הכשר אכילה משעה שנעשית אוכל ר"ל משנשחטה שהרי משנשחטה כראוי אין לה פדיה כמו שכתבנו שכל אוכל הראוי לאכילה אע"פ שאכילתו אסורה מטמא טומאת אוכלין ואפילו איסורי הנאה כגון ערלה וכיוצא בה כמו שביארנו במסכת חולין פרק אותו ואת בנו וכבר ביארנו שם גם כן מה ענין טומאת אוכלין בפרה אחר שהיא עצמה מטמאה:

דף יב עמוד א

זה שביארנו בחטאת הצבור שנתכפרו באחרת שירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה פירושו לקיץ המזבח והוא שכשהמזבח בטל מקריבין אותם עולה לנדבת צבור שלא הוזקקו לתרומה חדשה אלא בקרבנות חובה ושמא תאמר ויקרבו הן עצמן נדבה שהרי זכרים הם ואפשר להם ליקרב עולה גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ר"ל שיבאו להקריבם לשם עולה וסתמו לשם חטאת הוא ותמידים שלא הוצרכו לצבור אין אנו צריכים לכך שהרי נפדים תמימים מכח תנאי בית דין אבל שעירי חטאות כגון של ראשי חדשים ושל רגלים שאבדו והפרישו אחרים תחתיהם ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה וזה שאמרו במשנה שקרבים זה בזה לא בשנתכפרו באחרים אלא שאירע מקרה ולא הקריבו כלל כמו שביארנו למעלה אלא שיש חולקים בדבר כמו שכתבנו:
שני שעירי יום הכפרים שמת אחד מהם משהגריל עליהם יביא נשים אחרים ויגריל עליהם ואת שעלה גורלו בגורל המת יקום על שם אחיו המת והרי שנשארו שנים לגורל האחר אם של שם או של עזאזל האחד יעשה בו כדינו והשני ירעה עד שיפל בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה:
כל שבחטאת מתה באשם רועה וכל שאמרו עליו לרעות ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה וכל נדבה האמורה בענינים אלו פירושו עולה לקיץ המזבח והיא עולת צבור ואין בעליה סומכים עליו ונסכיה קרבים משל צבור ומה שאמר ר' יהושע יביא בדמיו עולה פי' שיביאה בעליה בתורת עולת יחיד לסמוך עליה ולהקריב נסכיה משלו ואין הלכה כן אלא לנדבת צבור ומעתה אין לוקחין בדמים אלו עופות שאין צבור מקריבין עולת העוף כך אמרו בתורת כהנים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף ומאחר שפסקנו שהתמידין שלא הוצרכנו נפדין תמימים על הדרך שביארנו למדת שקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן כלומר שהשחיטה גומרת ענינם ולא הקדשתן או הפרשתן שאין קדושתן מוחלטת בהקדשתן או בהפרשתן הואיל ואפשר ליפדות תמימים ואין הקרבתן מתבררת וגדולי הרבנים פירשו בו ענין אחר:

דף יב עמוד ב

זה שביארנו במשנה ששעיר המשתלח מכפר על כל העבירות עשה ולא תעשה מזיד או שוגג הן שנודע ספקן כל שאינו בקרבן מיוחד שיתכפר לו בו הן שלא נודע הן כריתות ומיתות בית דין מכל מקום למצות עשה מיהא אין צריך אלא כל שעבר על מצות עשה ועשה תשובה הראויה על הדרך שביארנוה במקומה נתכפר לו מיד ומכל מקום כל שלא עשה תשובה הראויה אין מתכפר לו שאין לך מי שאינו תוהא שיתכפר אפילו בקרבן ואפילו ביום הכפורים ואפילו במיתה ומעתה אינך צריך לומר על יום הכפורים שאינו מכפר על כרת דיומיה ר"ל כרת של עצמו כגון שאכל בו או עשה מלאכה אלא אף על שאר עבירות אינו מכפר אלא בתשובה שלימה הא כל שעשה תשובה מתכפר בו ואפילו מזיד חוץ ממקצת עבירות חמורות ביותר שכלם תולים והמיתה ממרקת כמו שיתבאר במקומו והקרבנות מכל מקום אין מכפרין אלא על השוגג חוץ מארבעה שבאין על המזיד והם אשם של שפחה חרופה ושל נזיר ושל שבועת הפקדון וחטאת של שבועת העדות:

דף יג עמוד א

לענין ביאור הסוגיא מה שאמרו כאן הא והא ר' ומודה ר' בכרת דיומיה כלומר שזו שאמרו שאין מכפר אלא על השבין פירושו בכרת דיומיה וזו שאמרו יום הכפורים הוא מכל מקום פירושו על שאר עבירות ואתה צריך לשאול והלא על שלא התענה בו ועשה בו מלאכה הוא אומר יום הכפורים הוא מכל מקום כך פירושו אפילו לא התענה בו וכו' שהיה לנו לומר שאינו יום הכפרים אצלו מכפר הוא על שאר עבירות שבכל השנה אבל על של עצמו ר"ל עשיית המלאכה בו ואכילתו אינה מתכפרת אלא בתשובה ולענין פסק מיהא בזו אין לנו כמו שכתבנו:

דף יג עמוד ב

כבר ביארנו ששעיר הנעשה בפנים מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו לישראל ודם פרו של כהן גדול לכהנים דבר זה ענינו בין שנטמא לפני ולפנים ושהא כדי השתחואה ששהייתו מחייבתו כמו שיתבאר בין שנטמא בהיכל בין שנכנס לעזרה בטומאה בין שהקטיר קטורת על המזבח בטומאה:
שני שעירי יום הכפרים מצותן שיהו שוים במראה ובקומה ובדמים אלא שאם לא עשה כן לא עכב:

דף יד עמוד א

פר יום הכפורים היה בא משל כהן גדול ולא סוף דבר שאינו בא משל צבור אלא אף מאחיו הכהנים אינו מביא שנא' אשר לו ואם הביא הרי זה עכב והשעיר היה בא משל צבור כמו שיתבאר במקומו:

ונשלם הפרק תהלה לאל

1. המאירי סדר המשניות שלא כפי הגמ' שחברה המשניות לאחת, ולכן אין זה על הסדר, המעתיק.