ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/נידה/פרק ב

< רש"י על הש"ס




מתני' כל היד המרבה לבדוק - שבודקת תמיד שמא ראתה:

בנשים משובחת - שמתוך כך לא אתי לידי ספק טומאה ובעלה לא אתי לידי איסורא:

ובאנשים - שבודק עצמו תדיר באמתו שמא יצא ממנו קרי:

תקצץ - שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא שכבת זרע לבטלה:

גמ' הרגשה - שמזדעזעין אבריו כשמתחמם ורואה קרי:

אנשים - משובחת דקתני קאי מרבה אבל אתקצץ דבאנשים אפילו חדא זימנא:

לענין זיבה - שיצא זוב ממנו ורוצה לבדוק כדי למנות ראיותיו שתים לטומאה ושלש לקרבן. זוב דומה למי בצק של שעורים ובא מבשר המת ושכבת זרע בא מבשר החי וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת:

בצרור - דבר קשה אינו מחמם:

במטלית עבה - קשה היא ואינה מחממת:

שנזדעזעו אבריו - שנעקר זרע מגופו:

אוחז באמה - שלא יצא הזרע עד שיבלע את התרומה שבפיו דתנן לקמן בפ' יוצא דופן (דף מ.) הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ:

כאילו מביא מבול - שעבירה זו היתה בידם דכתיב (בראשית ו) כי השחית כל בשר ואמרו ברותחין קלקלו:

כיון דעקר עקר - ומשום חמום דהשתא לא נפיק מידי:

לא שכיח - וכי קתני למה זה דומה דתחילתו לא יצא אלא ע"י משמוש האבר שאינו נעקר יחד אלא כשהוא ממשמש יוצא מעט מעט והולך אבל היכא דיצא מהרגשה ונעקר כולו כאחד תו לא מוסיף:

ניצוצות ניתזין - שאינו אוחז ואינו מטיל למרחוק:

כרות שפכה - סריס אין מימי רגליו עושים כיפה:

איסורא - אסור לאחוז ואפילו אי אפשר לו בענין אחר אע"פ שמוציא לעז כדקתני מוטב שיוציא לעז כו':

תקנתא - ישתין על גבי עפר תיחוח דמשמע דאי ליכא הני יאחוז באמה:

הנחמים באלים - שמתחממים בעצי אילנות במדורות גדולים כלומר בעלי הנאות:

באלים - כמו (שם לה) תחת האלה:

דשף ויתיב - שם מקום המובלע במלכות נהרדעא מפי מורי הזקן:

אחוז באמה - שלא יפלו מים על הגג:

עשאוהו - להא דרב יהודה:

כבולשת - בולשת חיל שמחפשין ובוזזין כדמתרגמינן (שם לא) ויחפש ובלש:

דליליא - ומתיירא שמא יפול:

דרביה - שמואל:

דשכינה - שורה בבית הכנסת:

אימתא דמריה - הקב"ה ואפי' במקום אחר נמי שרי לדידיה:

עטרה - שפה גבוהה המקפת את ראש הגיד:


מעטרה ולמעלה - לצד הגוף:

וירע - אלמא מיקרי רע:

וכתיב לא יגורך - לא יגור עמך רע:

ביד - מוציא זרע לבטלה:

כספחת - דכתיב בגרים (ישעיהו יד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב לשון ספחת שקשים לישראל כספחת שאין בקיאים במצות ומביאין פורענות ועוד שמא למדים ישראל ממעשיהן מפי מורי הזקן ויש אומר שכל ישראל ערבים זה בזה ולאו מילתא היא שלא נתערבו בשביל הגרים דאמרינן במס' סוטה (דף לז:) נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן בריתות שכולן נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו על הגרים:

בני סקילה נינהו - ואת אמרת מעכבים את המשיח ותו לא הלא במיתה הן נידונים:

דרך אברים - היינו שכבת זרע לבטלה ואינו משכב זכור דבמשכב זכור כתיב (ויקרא כ) משכבי אשה:

דנסיבי קטנות - והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה:

שבגוף - חדר כי גוף שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים:

כי רוח - הרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם יעטוף מעכב את הגאולה דקרא בגאולה כתיב כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף וגו' נשמות שאני עשיתי יעטוף ומסיפיה לרישיה מדריש יעטוף כמו (בראשית ל) והעטופים ללבן:

קץ ידא - דאמרינן בסנהדרין כל המרים ידו על חבירו תקצץ דכתיב וזרוע רמה תשבר רב הונא קץ ידא אלמא תקצץ דינא הוא:

תקצץ ידו על טבורו - קס"ד טבורו ממש והיינו דאמרי ליה והלא כריסו נבקעת כשקוצצין שם את ידו. למטה מטבורו. והכי קאמר תקצץ על שהכניסה למטה מטבורו:

והלא כריסו נבקעת - מפני הקוץ:

מתני' מתקנות אותן - בודקות אותו ומטבילין אותן:

גמ' ומראות לה - שהיתה בקיאה במראה דם טמא ודם טהור:

מדברת ואינה שומעת - כבר שמעה ולמדה לדבר ואחר כן נתחרשה:

בכל מקום - להוציא מכלל בן דעת:

שלא יישן - כדי שלא יתחמם ויראה:

כיס של עור - וכשירצו להאכילו יבדקו בכיס:

ותבלע בכיס - וקאכיל תרומה בטומאת הגוף והוי במיתה דכתיב (ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו:

רואין אותן - לענין מי חטאת קאמר לטמא במשא דבעי' עד דדרי כשיעור הזאה כדאמר בפ"ק (לעיל ט.) כמה יהו במים ויהיה בהם כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה כלומר כדי שיהא בהם כדי להזות לבד מה שהאזוב בולע:

רבי יהודה אומר כו' של נחשת - אלמא של נחשת לא בלע:

שמע מינה - מדקתני כל שכן שאתה מביאו לידי חימום אלמא מכנסים אסורין:

פמלניא - סינר פורצינ"ט חללו תלוי למטה ברוחב שלא יתעטף האבר ויתחמם:

של פרושים - צנועים ל"א של פרשים:

שנצים - אשרלט"ש כעין שלנו:

ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה - כלומר חללו רחב ותלוי למטה ולא היה תיק בין הירכיים להיות האבר מתעטף בו שלא יבא (האבר) לידי הרהור והיינו בית הערוה. ובית הנקב כשהן קצרות כנגד נקב הרעי כתבנית אדם נכנסות בין עגבותיו ומלוכלכות בזיעה וגנאי הוא לבגדי קדש בכך לישנא אחרינא בית הנקב ובית הערוה דרכן היה לעשות נקבים במכנסים כנגד בית הערוה להשתין מים לחוץ דרך שם וכן כנגד בית הרעי וכשגומר קושר הנקב ברצועה וסותמו:


רוכבי גמלים - אבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאים זרע:

כולם רשעים - כדאמר:

כולם צדיקים - שדרים בסכנה ולבם לאביהם שבשמים:

דמכף - לשון אוכף של חמור אם יש לו אוכף האבר אינו מתחמם שהעץ קשה הוא ואם אין לו אוכף מתחמם בבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם:

דמטרטין - ירך מכאן וירך מכאן ואברו מתחמם:

דלא מטרטין - רוכב כאשה:

מטרטין - לשון מאזנים כדאמרי' במנחות (דף פז.) וכי טורטני יכניס:

אפרקיד - פניו למעלה וגנות הוא שפעמים שיתקשה אבר תוך שינתו ויתגלה ועוד שידיו מונחות לו על אברו ומתחמם:

מצלי - מוטה מעט על צדו:

כי מצלי נמי אסור - אא"כ יושב או שוכב כולו על צדו:

מתני' אחד לו ואחד לה - לקנח לאחר תשמיש:

לתקן את הבית - כלומר לבדוק לפני תשמיש ולהכין עצמה לבעלה וה"ה לכל הנשים כדתנן בפ"ק (לעיל יא.) ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה והא דנקט צנועות כדמפרש בפ"ק צנועות עד שבודקת בו לפני תשמיש זה אין בודקת בו לפני תשמיש אחר:

נמצא דם על שלו - ואפילו לאחר זמן ששהה לאחר בעילה זמן ארוך קודם קינוח בידוע שהיה דם בשעת תשמיש:

טמאים - שניהם טומאת שבעה כדין בועל נדה כדכתיב (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו:

אותיום - מיד לאחר בעילה:

לאחר זמן - לאחר אותיום טמאים מספק שניהם שבעה ימים ומיהו טומאת ספק הוא לתלות אבל לא לשרוף:

את פניה - פניה שלמטה:

ואח"כ - כלומר שהתה יותר מכשיעור הזה אחר אחר הוא זה:

מטמאות מעת לעת - טהרות ואדם במגע טומאת ערב ומדרבנן כדין מעת לעת דאמר בפ"ק ומה היא מטמאה משכבה ומושבה וכיון דעושה משכב ומושב לטמא אדם כל שכן דהיא עצמה מטמאה אדם:

ואינה מטמאה את בועלה - טומאת שבעה ימים:

ר"ע אומר אף מטמאה את בועלה - ר"ע לטעמיה דאמר כל מעת לעת מטמאה את בועלה מספק טומאת שבעה בפ"ק (לעיל ו.):

גמ' מאכולת - כינה ואמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת דדלמא דם מאכולת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו:

בדוק - דודאי אין שם מאכולת ודם ודאי מגופה אתיא:

דחוק הוא - שאין מאכולת יכולה ליכנס שם:

רצופה - מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת ללישנא דבדוק כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקינוח ומאכולת (מעלמא הואי התם בעד שהיא רצופה) וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא מעכה השמש בשעת תשמיש:

ולמחר מצאה עליה דם - על הירך:

טמאה נדה - טומאה ודאית דכיון דהעד בדוק לה שלא היה בו דם קודם בדיקה ודאי מגופה אתאי על העד ומשם הוטח בירכה ולא אמרינן דלמא מעלמא אתא על ירכה וספק טומאה היא:

ולמחר מצאה עליו דם - על העד ואיכא לספוקי דלמא מקמי הכי הוה ביה להכי לא נקט הכא טחתו בירכה דא"כ הוו להו תרי ספיקי לקולא חדא דלמא לאו מן העד הוטח על ירכה ואפילו את"ל מן העד אתא דלמא כיון דאינו בדוק מקמי הכי הוה:

משום נדה - טומאה ודאית דכיון דחזקת דמים שם לא מספקינן במקמי הכי:

משום כתם - כלומר טומאת ספק ותולין:


שצריכה כגריס ועוד - כשיעור שאר כתמים שאין מטמאין אלא בכגריס ועוד כדאמרינן בהרואה כתם (לקמן דף נח:) דעד כגריס יכולה לתלות ולומר דם מאכולת הוא:

אבל - הן באמת:

אמר לו - ר' חייא:

אף אתה עשיתו כתם - נוהג אתה בו דין כתם דשיעורו כגריס ועוד ובפחות מכאן לאו כלום הלכך טומאתו נמי ספק דאי ודאי ראיה הואי מגופה כדקאמרת האמר בפ' יוצא דופן (לקמן דף מ.) אפי' כעין החרדל ובפחות מכן:

לאפוקי מדם מאכולת - דכיון דאינו בדוק לה כל כמה דליכא כגריס ועוד הוה לה לספוקי בדם מאכולת קודם בדיקה:

מאי לאו בזקנותו קאי - מדפליג עליה דרבי רביה:

אמר ליה - רבי ישמעאל לרבי חמא בעי מינאי מילתא:

כדברי אבא - רבי יוסי או כדברי רבי ולקמן תני פלוגתייהו בשמעתין:

לעצמו טיהר - לטעמיה אזיל דאמר נמי הכי בדוכתא אחריתי (לקמן דף נט:):

צרכיה - מטילה מים:

עומדת טמאה - דכיון דדחוקה היא הדור מי רגלים למקור ואייתי דם והכי מפרש בפ' האשה (שם):

יושבת טהורה - דממקום מי רגלים הוא בא ואין טמא אלא דם המקור ומדקאמר רבי מאיר עומדת טמאה ואף על גב דאיכא לספוקינהו במקום מי רגלים כיון דרגלים לדבר דדחיק לה עלמא וחזקת דמים מן המקור מיטמיא ה"נ מיטמיא:

משום כתם - טומאת ספק לתלות ואילו רבי לעיל טימא משום נדה דקתני רבי אומר טמאה נדה:

כי איתמר - ההיא דר' יוסי בר חנינא:

הוי וסת שאמרו - לחייבה בחטאת:

לקינוח - מבחוץ ולא לבדיקה מבפנים דא"כ שהתה יותר מכשיעור ואין כאן אלא טומאת ספק ואשם תלוי:

תנא וחייבין באשם תלוי - אנמצא לאחר אותיום קאי דקתני במתניתין ופטורין מן הקרבן:

בעינן חתיכה משתי חתיכות - דכתיב באשם תלוי (ויקרא ה) אחת מכל מצות ה' וקסבר יש אם למקרא מצוות קרינן הילכך בעינן שתים אחת של איסור ואחת של היתר ואכל אחת ואינו יודע איזהו אכל אשתו ואחותו עמו בבית ובא על אחת מהן כסבור אשתו היא ונודע ששתיהן היו במטה ואינו יודע על איזהו מהן בא אבל הכא חדא חתיכה היא ספק שריא ספק אסורה ותנא ברא סבר יש אם למסורת והכי פליגי במסכת כריתות (דף יז:):

שתושיט - ועודה במטה הא כדי שתרד שיעורא רבה ואינה מטמאה את בועלה אלא כשאר מגע מעת לעת:

מאי אחר - דקתני במתני' איזהו אחר זמן כדי שתרד לאו אאחר אותיום קאי דטמאים מספק אלא איזהו אחר זמן שהוא אחר אותו שלאחר אותיום שאינה מטמאה את בועלה לרבנן אלא לר"ע כדי שתרד כו':

והא עלה קתני כו' - אלמא אטמאין מספק קאי משום שמטמאה את בועלה אפי' לרבנן:

הכי קאמר - חסורי מחסרא והכי קתני איזהו אחר זמן שהן טמאין מספק כדי שתושיט אבל שהתה כדי שתרד מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה רבי עקיבא אומר מטמאה את בועלה ואפילו כל מעת לעת:

והא אח"כ קתני - דקתני במתני' ואח"כ מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה כו' אלמא כששהתה יותר מכדי שתרד הוא דפליגי אבל בכדי שתרד טומאה אפילו לרבה וקשיא ברייתא דכדי שתושיט:

וזהו אח"כ - האי שיעורא דכדי שתרד זהו אח"כ שנחלקו בו ר"ע וחכמים:

עד בידה - שאינה צריכה להושיט ידה תחת הכר הוי שיעורא בכדי שתרד ותדיח באותו עד:

אין עד בידה - דבעיא להושיט ידה תחת הכר:

בכדי שתושיט - ותבדוק ועודה במטה ולרב חסדא אפי' עד בידה נפיש כדי שתרד מכדי שתושיט הילכך אחר אחר הוא:


שמא כר"ע אתם אומרים שמטמאה את בועלה - כל מעת לעת ואין לכם שיעור בדבר אלא מעת לעת:

לא שמענו - את שיעורו (וכר"א) לא סבירא לן:

לא שהתה כדי שתרד - אלא כדי שתשב ותבדוק ועודה במטה טמאין מספק דהיינו אחר אותיום כרב חסדא:

שהתה כדי שתרד - דנפיש שיעוריה:

אחר הזמן הוא זה - כלומר אחר אחר הוא זה:

וכן מעת לעת - כלומר כשיעור הזה ומכאן ולהלן כל מעת לעת של בעילה אם בדקה ומצאתה טמאה בועלה מטמאה משום נוגע במעת לעת בנדה טומאת ערב וספק מדרבנן לתלות ואינו מטמא משום בועל נדה טומאת שבעה ואפילו לתלות:

נכנס להיכל - לקמן מפרש לה:

בשלמא לרב חסדא - דאמר כדי שתרד אחר אחר הוא היינו דמטהרי רבנן:

וכי תימא דאין עד בידה - דאחר שתרד הוצרכה להושיט דהוה להו תרי שיעורי א"כ איבעי ליה למיתני ולפלוגי בין עד בידה לאין עד בידה דלא תיפוק חורבה מיניה דהשתא משמע דאפילו עד בידה דלא שהתה אלא כדי שתרד מטהרי רבנן ומדלא מפליג ש"מ דודאי מטהרי רבנן בכדי שתרד לחודיה:

בשלא גמר ביאתו - ואפילו הכי לר"ע מטמאה את בועלה דהעראה בנדה כגמר ביאה דכתיב (ויקרא כ) את מקורה הערה אבל לענין קרי עד שיזריע:

ור"מ היא - דמחמיר בכתמים כדאמר בפ"ק (לעיל ה.) ולקמן בפרק בא סימן (דף נב:):

פשיטא - מאי מודי הא בלמפרע פליגי לגבי מעת לעת ולא במכאן ולהבא:

וכתמים דרבנן - אפי' מכאן ולהבא:

אין שור שחוט - דאתמול לא חזאי אלא סייג בעלמא הוא:

הכא הרי שור שחוט לפניך - דבצפור לא נתעסקה ובשוק של טבחים לא עברה ומיום שלבשתו היא בספק זה:

מתני' כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן - בלא בדיקה שלא הוזכרה בדיקה אלא לעסוקה בטהרות:

גמ' בתוך ימי עונתה - ל' יום לראייה אבל לאחר ל' בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה:

לא שנו - דכי מצאה תוך ימי עונתה לא בעיא בדיקה:

אלא שלא הגיע עת וסתה - בתוך אותן ימים שהיה בדרך כגון אשה שיש לה וסת ולא הגיע בתוך אותן הימים:

אבל הגיע עת וסתה - קודם ביאתו מן הדרך:

אסורה - דאורח בזמנו בא:

דאורייתא - הלמ"מ דמחזקינן לה בטומאת ספק:

וסתות דרבנן - הצריכוה חכמים לבדוק ביום וסתה שמא תראה ומיהו היכא דלא הוה בעיר ולא ידעינן אי בדקה אי לא בדקה לא מספקינן לה בטומאה:


לא שנו - הא דתנן בחזקת טהרה דמשמע אפילו הגיע עת וסתה:

אלא באין לה וסת לימים - לחודייהו בלא קפיצה אלא לקפיצה ולימים:

מחשב ימי וסתה - אם שהה בדרך שבעה ימים אחר וסתה דעכשיו עומדת בימים שיכולה להטהר אפילו הגיע וסתה אמרינן טבלה ואין צריך לשואלה:

דבזיזא - בושה היא לטבול עד שיפייסנה:

ודאי ראתה מי א"ר יוחנן - שלא יהא צריך לשואלה ואפילו היא זקנה:

אימר טבלה - וכיון דטעמא דר' יוחנן משום ספיקא הוא לא שנא ילדה לא שנא זקנה:

הוי ספק - להיתר:

ודאי - לאיסור:

ואין ספק מוציא - את הדבר מידי ודאי שלו:

והא הכא דודאי טבל - דהא חזינן שנגמרה מלאכתן וממורחין הן:

איבעית אימא ספק וספק הוא - דכי היכי דמספקא לן אי מעשרי אי לא ה"נ מספקא לן דלמא לא טביל ולא איחייב במעשר דאימא כרבי אושעיא עיילה ומכניסה במוץ שלה דאין טבל מתחייב במעשר אלא בראיית פני הבית כשרואה את הפתח וכיון דבשעת ראיית פני הבית לא נגמרה מלאכתו למעשר תו לא מיחייבא אע"פ שהוא דשה וממרחה לאחר שהכניסה מידי דהוה אמכניס פירות דרך גגו וקרפיפו לבית אפילו היא ממורחת דקיימא לן דפטורה מן המעשר הואיל ולא ראתה את הפתח:

כדי שתהא בהמתו אוכלת - אפי' לאחר מירוח ולהכי נקט בהמתו דאילו אמאכל אדם לא מצי למימר הכי דאי נמי לא מחייב מדאורייתא רבנן גזור על אכילת קבע אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו אבל מאכל בהמה קבע שלה עראי חשיב לה דתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לעופות ולחיות עד שימרח הילכך כל כמה דלא חל עליה שם טבל דאורייתא מאכיל לבהמתו והכא כיון דאיכא למימר דעביד להו כרבי אושעיא מותרין לאדם דלגבי איסורא דרבנן מהניא חזקת חבר:

אם זכר הוא כו' - כהן חכם היה ומורה הוראות ומתכוין להורות לה ימי טומאה וטהרה אי נמי שגורה אצלו בבית ונוגעת בתרומתו ורוצה להזהר ממנה כל ימי טומאתה וי"א לידע אימתי יהא זמן הבאת קרבנה אם יארע במשמרתו אם לאו ולא סבירא לי דבשביל תור עולה אחת לכולה משמרה לא עייל האי כהן נפשיה להכי ועוד שהרי היא יכולה לאחר קרבנה כל זמן שתרצה וגם לשון ראשון אינו נראה דאי חכם הוא כלום הוא בא להאהיל ולעבור על לאו דטומאת מת אלא כהן עם הארץ היה או קטן ושגרתו אשה להציץ ולראות:

וטהרוהו - מאהל המת:


כמין נפל - הלכך ספק וספק הוא דדלמא מעיקרא לאו נפל הוא:

ודאי גררוהו - הלכך ודאי וודאי הוא:

וסתות דאורייתא או דרבנן - הא דקיימא לן דבעי בדיקה בשעת וסתה דאורייתא היא דאם לא בדקה טמאה ואפילו בדקה אחר זמן ומצאתה טהורה דאורח בזמנו בא ודם חזאי ונפל לקרקע או דרבנן הוא דאצרכוה ואם לא בדקה טהורה:

ולבסוף ראתה - בבדיקה ראשונה שבדקה עצמה לאחר זמן ומצאתה טמאה:

חוששת לוסתה וחוששת לראייתה - אם זמן וסתה קודם מעת לעת של ראייתה מטמאינן טהרות דוסתה ואילך דלמא בזמנו בא ואם מעת לעת של ראייתה קודם לוסתה דלא שהתה משעת וסתה עד ראייתה מעת לעת אזלינן בתר ראייה וטמאה מעת לעת וקס"ד דה"ה נמי אם בדקה ומצאתה טהורה דחוששת לוסתה והא דנקט ראתה משום דבעי למימר וחוששת לראייתה:

טעמא דראתה - דכיון דבבדיקה ראשונה מצאתה טמאה אם בדקה נמי בשעת וסתה הוה משכחא:

דכ"ע - אפי' רב מודה דוסתות דאורייתא והא דקאמר דבמצאתה טהורה טהורה כשבדקה בשיעור וסת של וסתה דודאי אי הוה דם הוה משכחא ושמואל סבר אפי' הכי טמאה דאורח בזמנו בא הואיל ולא בדקה בשעת וסת ממש:

וכאן שלא בדקה עצמה כו' - הא דקאמר לעיל וסתות דאורייתא וטמאה אפילו לרב בשלא בדקה עצמה בשיעור וסת ואח"כ בדקה ומצאתה טהורה טמאה ואיכא דאמרי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

טמאה נדה - אם הגיע וסתה ולא בדקה קסבר וסתות דאורייתא:

תבדק - לאחר וסתה מצאתה טמאה טמאה משעת וסתה טהורה טהורה:

אף אנן נמי תנינא - דלרבי מאיר וסתות דאורייתא:

במחבא - מחמת פחד ליסטין ובולשת:

הרואה דם מחמת מכה - שיש לה במעיה:

אפי' בתוך ימי נדתה - כלומר בימים שהיא למודה לראות דהיינו שעת עונתה או שעת וסתה:

טהורה - דתלינן במכה שבאותו מקום:

אם יש לה וסת חוששת לוסתה - כלומר כשאין לה וסת קבוע מודינא לך שאף על פי שעברה עונתה תולה במכה אבל אם יש לה וסת קבוע וראתה ביום וסתה אפי' מחמת מכה חיישינן שמא טיפת נדה מעורבת בו:

מקומו טמא - וכל דם הבא דרך שם ואפילו אינו דם נדה הוי אב הטומאה לטמא אדם טומאת ערב ואם נגעה בטהרות טמאים וקאמר ליה רבי כו' ולהקל על דבריו בא וה"ק אם יש לה וסת כלומר אם אתה אומר לטמאה מפני וסתה חוששת לוסתה כלומר יש לך לטמאה טומאת שבעה והואיל ואינך חושש לכך שהרי אתה אומר טהורה משום נדה שוב אין לה טומאה:

מתני' שני עדים - חדשים על כל תשמיש אחד לפניו ואחד לאחריו ולמחר תעיין בהם:

או תשמש לאור הנר - ותבדוק לאחר תשמיש עד שקנחה בו:

דיה בשני עדים כל הלילה - אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון ואע"ג דמשמשת ולא ידעה אי חזאי ביני וביני בין לבית שמאי בין לבית הלל לא איכפת לן דלא הוצרכו לבדוק אלא לחומר טהרות:


גמ' מגונה - טעמא מפרש לקמן:

שמא תראה - בביאה ראשונה ויעמידוהו כותלי בית הרחם וכיון דלא מצריכיתו בדיקה בין תשמיש לתשמיש כי הדר משמש תחפנה שכבת זרע בביאה שניה וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון לא מינכר למחר ונהי נמי דלדידן משמשא לאחר קינוח ואע"ג דלא ידעינן עד למחר מיהו בעינן מוכיחה קיים דאי לאו הכי מה הועילו חכמים בתקנתם:

עד שהרוק בתוך הפה כו' - רוק דם פה אותו מקום כלומר אפילו כשהיתה בודקת לאחר תשמיש שמא ראתה טפה כחרדל וחפתה שכבת זרע באותה ביאה עצמה:

הארכת - החמרת:

בעל נפש - חסיד:

לא יבעול וישנה - בלא בדיקה בינתים דאפילו ב"ה מצרכי בדיקה לסוף תשמיש אלמא חיישינן לשמא ראתה דם מחמת תשמיש אלמא מי שהוא ירא ופורש מספק איסור לא יבעול וישנה:

בד"א - דבעיא בדיקה:

בדקה בעד - בלילה לפני תשמיש:

ואע"ג דלא ידעה - דהא לב"ה עד למחר לא בדקה ואפי' לב"ש נמי אם יש לה ב' עדים לכל תשמיש משמשת בלא נר אף ע"ג דלא ידעה אי איכא דם בעדים של תשמיש ראשון:

זו מוכיחה קיים - הרי העד לפנינו ולמחר תראה בו ומהני לה לטהרות דכי אצרכוה רבנן לשמש בעדים משום טהרות הוא וגם אם ימצא דם באותו שלפני תשמיש תביא חטאת כפרתה:

וזו - שאבד עדה אין מוכיחה קיים ואי אמרת תשמש מה תקנת חכמים יש כאן דהרי היא כמו שלא בדקה:

בוזה דרכיו - תשמיש כמו (משלי ל) דרך גבר בעלמה והמשמש ביום בא לידי בזיון שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו:

הכל בידי שמים - כל מדותיו וקורותיו של אדם באין לו בגזרת מלך חוץ מזו:

כי אם ליראה - דבר זה לבדו הוא שואל ממך לפי שהכל בידו וזה בידך:

מאי הורה גבר - מדסמך הריון ללילה ש"מ למדרש הכי לילה ניתן להריון ולא יום מדאסמכיה קרא שמעינן לדר' יוחנן ומגופה דקרא שמעינן להא דר' חנינא בר פפא:

מיבעי ליה כו' - והיינו בוזה דרכיו שמגנה עצמו שמלעיזין עליו בני המדינה במנהגו:

שר - תלמיד חכם:

הנרגל - רגיל:

נרגן - מרבה דברים:

ואמרי לה נרגז - בזעם דנראה כנבל ומשתכר:

והמושיב שבת - לתלמידים במרומי קרת אחת שנראה מגסי הרוח ועוד שמפסיקין אותן עוברי דרכים:

ואפילו לביתו - דלמא עבדי מידי דצניעותא:


מקרקש זגי - פעמונים התלויים בכילה שסביב מטתו מקשקשן בעת תשמיש לסור בני ביתו משם:

באלי דידבי - מגרש הזבובים שלא לשמש מטתו בפני כל חי:

פרוחי - יתושים:

דמו בראשו - נענש על עצמו וחובת דמו נדרשת ממנו לאחר מיתתו וראיה לדבר ודמו בראשנו דמרגלים (יהושע ב) חובת דמו יהא מוטל בראשנו:

ומתחייב בנפשו - כלומר הוא גורם לעצמו:

שעבר עליהם הלילה - אכולהו קאי אשום ובצל ומשקין:

בסילתא - סל:

עיקרן - שערות שבראש השום והבצל:

רוח טומאה - כמדת הלצים שקורין גרמנטי"ר האוחזים את העיניים:

בגנוסטרי - מספרים:

חסיד - עדיף מצדיק כשקוברן איכא למיחש דהדרי ומגלו:

ויתקין - חלשים:

בעלי ראתן - חלשים יותר מדאי שיש להם שרץ במוחם כדאמר בכתובות:

תלמיד חכם - דידע לאצטנועי נפשיה:

אף על פי שאמרו המשמש מטתו כו' - כדאיתא בברייתא דלעיל בריש שמעתין ומסקנא או תשמש לאור הנר אלמא מגונה הוא דהוי אבל איסורא ליכא מדקתני או תשמש והשתא ליכא למימר תבדוק דא"כ מאי אע"פ שאמרו כו':

אימא הבודק מטתו לאור הנר כו' - משום דלא מיבדיק שפיר אפ"ה או תביא שני עדים לכל תשמיש או תבדוק לאור הנר:

מילא פרהבא - קוטו"ן מתוך שהוא לבן נראית בו טיפה כחרדל לישנא אחרינא צמר נקי ורך:

ומזכירין חכמים אותן לשבח - בתמיה נהי אי הוה מותר בעלמא הוה תמיה לן וכ"ש שמזכירין לשבח ומה הוא שבחן:

אונס שינה - מתוך שהוא נאנס בשינה אינו מתאווה לה כל כך ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא או לרצותה ולבו קץ בה והוא מבני תשע מדות דאמרו בנדרי' (דף כ:):

פקולין - קוטו"ן:

דכי הואי התם - בארץ ישראל:

בערבי שבתות - זמן עונת פרושים ותלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת:

שחקי דכיתנא - בגדים בלויין של פשתן:

ולא בפשתן - שאינו לבן ואין דם ניכר יפה אלא בעד לבן:

שחקים - לבנים יותר מן החדשים:

חישב עליו וכו' - דקרוב הוא להיות משקה יותר מאוכל:

לא נטמא כו' - דאינו חבור אלא כל קורט בפני עצמו חשוב ואינו טמא אלא מקום מגע טומאה:

נטהר מקצתו - כגון חישב עליו למשקה ונטמא טומאת משקין סלקא ליה השקה במקוה כשאר מים ולא משום טבילה דאין אוכל ומשקה נטהרין במקוה דלא כתיב טבילה אלא באדם וכלי אבל יין ולא שום משקה אין להם טהרה אלא מים ומשום זריעה דכי משיק להו הוו להו חבור מים שבכלי עם מי המקוה ובטילו להו גבייהו כדתנן (תרומות פ ט מ"ז) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא אלמא מטהרא להו זריעה ומים במים זו היא זריעתן:

נטהר מקצתו - שלא נגעו המים אלא בפי הכלי:

נטהר כולו - ומדקתני נטהר כולו מכלל דטמא כולו והיכי משכחת לה דנגעה טומאה בכולו:

שהעבירו - לשלג:

על אויר תנור - ושרץ בתוכו דנטמא מאויר כלי חרס:

דהתורה העידה - כל אשר בתוכו יטמא (ויקרא יא):


ואפילו מלא חרדל - שאין נוגע בתנור אלא גרגרין שאצל הדפנות ואפ"ה כולו טמא מן האויר:

מתני' החדר והפרוזדור - בגמ' מפרש היכי קיימי:

דם החדר טמא - והיינו מקור:

ספקו טמא - מספק טמא טומאה ודאית:

שחזקתו כו' - במקור מחזקינן ליה ולא אמרינן מעלייה אתא ודמים דעלייה טהורין דמפרוזדור לא אתי דם אלא דמי חדר ודמי עלייה פעמים שהן נכנסין לפרוזדור:

גמ' חדר מבפנים ופרוזדור מבחוץ - שניהם זה אצל זה בעובי גופה חדר לצד אחוריה ופרוזדור לפניה וכותלי רחם למטה באמצע פרוזדור ודרך שם דמים יוצאים:

ולול פתוח כו' - ודמי עלייה באין לפרוזדור דרך הלול:

נמצא בפרוזדור - מן הלול ולפנים לצד החדר:

ספקו טמא - דאי מעלייה אתא מן הלול ולחוץ איבעי ליה לאשתכוחי דהא כי נחית מן הלול לפרוזדור כלפי חוץ הוא יורד ויוצא דרך יציאה ואינו חוזר לצד אחוריה ולקמן פריך ודאי טמא הוי ואמאי קתני ספקו טמא:

ספקו טמא - ולא ודאי מדקתני מן הלול ולחוץ ספקו טהור:

והא אנן שחזקתו מן המקור תנן - מדקתני חזקתו מכלל דטומאה ודאית קאמר ובמאי מוקמת לה לא מן הלול ולפנים ולא מן הלול ולחוץ דלדידך ליכא טומאה ודאית:

מן הלול ולפנים - ודאי טמא ומתניתין מן הלול ולפנים:

ספקו טמא - לתלות שהרי שני דמים יוצאין דרך שם דמי החדר ודמי העלייה ולא ידעינן מהי אתא ואע"ג דאיכא לאחזוקי בדם עלייה דאי מחדר אתא לא הוה אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ דהוה נפיק ליה ונחית דרך יציאת פתח פרוזדור אפ"ה מטמאינן לה מספקא דילמא שחתה ונפלה על פניה ונשתרבב הדם בכל הפרוזדור ובא מצד אחוריה לצד פניה כשיצא מן החדר. דספקו טמא. ולא אמרינן ודאי טהור:

אזדקרה - נזקפה לצד אחוריה כגון פרקדנית שקורין שובינ"א ואיכא למימר מעלייה נחית לפרוזדור והא דלא נפיק ונחית מפרוזדור דרך פתח בית הרחם וחזר לצד החדר משום זקיפה הוא וכיון דאיכא לאחזוקי הכי והכי הוי ספק ולא ודאי:

אי בתר חששא אזלת - דלא מחזקת ליה לדם כמנהגו והילוכו אלא באת לחוש לקורות הנולדות כגון שחתה:

אידי ואידי ספקא הוי - דכי היכי דמספקא מן הלול ולחוץ דלמא שחתה איכא לספוקי נמי מן הלול ולפנים דלמא אזדקרה:

ואי בתר חזקה אזלת - דמחזקת ליה לדם כמנהג הילוכו ולא חיישינן לאימור שחתה ולאימור אזדקרה:

מן הלול ולפנים ודאי טמא - דודאי מחדר אתא דאי מעלייה אתא מן הלול ולחוץ איבעי ליה לאשתכוחי ומתניתין דקתני שחזקתו מן המקור נמי מן הלול ולפנים:

מן הלול ולחוץ ודאי טהור - ולא אמרינן אימור שחתה והוה ליה ספק לתלות אלא כמנהג מחזקינן ליה ודאי טהור:

חייבין עליו - אם נכנסה למקדש דודאי טמאה ולקמן מפרש אי מן הלול ולפנים אי לחוץ:

אין חייבין - אבל איסורא איכא אלמא ספק הוא:

להך לישנא - דאי בתר חששא אידי ואידי ספקא הוא:

מסייע ליה לרב קטינא - דאמר ספקא הוא ומוקמינן בין מן הלול ולפנים בין מן הלול ולחוץ ופליגא דר' חייא אדאביי דהא על כרחיך לאביי להאי לישנא ליכא טומאה ודאי לא שנא לפנים לא שנא לחוץ לא שנא בגג לא שנא בקרקעית דכיון דתלי טעמא בחששא בכולהו איכא לספוקי הכי והכי:

להך לישנא - דבתר חזקה מסייע ליה לר' חייא ומתוקמא במן הלול ולפנים:


ופליגא דרב קטינא - אהך לישנא דאביי דהא להאי לישנא ליכא טומאת ספק דכיון דתלי טעמא בחזקה לא שנא גג לא שנא קרקע מן הלול ולפנים טמא ודאי מן הלול ולחוץ טהור ודאי:

לרב הונא - דאמר ליה לבריה מן הלול ולפנים ודאי מן הלול ולחוץ ספקא:

לא פליגי - לא דר' חייא ולא דרב קטינא עליה ואהדדי נמי לא פליגי:

כאן מן הלול ולפנים - דר' חייא:

כאן מן הלול ולחוץ - דרב קטינא:

אלא לרמי בר שמואל ולרב יצחק - דאמרי מן הלול ולחוץ ספק טהור על כרחך הני מתני' דר' חייא ודרב קטינא במאי מיתוקמי במן הלול ולפנים דהא מן הלול ולחוץ אפילו ספקא ליכא דהא טהור קאמרינן ודרב קטינא קיימא כוותייהו אלא רבי חייא דאמר טומאה ודאית לימא פליגא עלייהו דלדידהו ליכא טומאה ודאית: ומשנינן לא פליגי הא דרבי חייא דאמר ודאי במן הלול ולפנים:

בקרקע פרוזדור - דהיינו כדרך יציאתו מן החדר ודרמי ורב יצחק דאמרי ספק טמא בגג פרוזדור שקרוב לעלייה ולעולם בתר חזקה אזלי ומודו בקרקע פרוזדור במתני' וכדרבי חייא אבל בגגו במן הלול ולפנים על כרחך יצא זה ממנהג הילוכו דהבא מן החדר היה לו לימצא בקרקע פרוזדור שהחדר נמוך ושוה לפרוזדור ואם מן העלייה בא הוה לו לימצא מן הלול ולחוץ הלכך איכא למיתליה בתרי ספיקי דילמא מעלייה אתא לפרוזדור ואזדקרה או מחדר אתא לפרוזדור וע"י שנזדקרה עלה הדם מלמטה למעלה כיון דרמי ורב יצחק לא יהבי טעמא למילתייהו איכא לאוקמי בשינוי אבל לאביי ללישנא דבתר חששא ליכא לשנויי הכי ופליג דר' חייא עליה דכיון דאביי תלי טעמא בחששא וכל היכא דאיכא למיחש להאי ולהאי משוי ליה ספק אפילו בקרקע פרוזדור איכא לספוקי בחדר ולעלייה הילכך דרבי חייא פליג עליה:

ועשאום כודאי - משום דאזלינן בתר רובא:

הא דאמרינן - במתניתין שחזקתו לא בא אלא מן המקור וכדתני רבי חייא אלמא כיון דרוב דמים התם שכיחי מחזקינן ליה מן המקור:

הבית טמא - אף אם אין ולד נראה הבית טמא משום אהל המת:

שאין שליא בלא ולד - ושורפין עליה את התרומה אלמא כיון דרוב שליות אינן בלא ולד מחזקינן לה בטומאה ודאית:

נימוק הולד - ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב והכי מפרש טעמא לקמן בפ' המפלת (דף כז:):

יד חתוכה - מחותכת בצורתה בחיתוך אצבעות:

אמו טמאה לידה - ותשב חומר זכר לימי טוהר וחומר נקבה לענין טומאה דמחזקינן לה בלידה ודאית ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה דאמרינן הלך אחר הרוב ורוב נשים ולד מעליא ילדן אלא שנימוק:

ואין חוששין - לומר לא יהיו לה ימי טוהר שמא אינו ולד דדילמא מגוף אטום הוא בא וקיימא לן בהמפלת (לקמן דף כד.) דאינו ולד והיינו כודאי מדיהבינן לה ימי טוהר הואיל ורוב נשים לאו גוף אטום ילדן:

ספקו אסור - דכל קבוע כמחצה על מחצה דמיא וכיון שלקחה ממקום הקביעות מחזקינן לה כמחצה על מחצה:

ובנמצא - בקרקע דה"ל מופרש מהן ולא לקחו ממקום הקביעות:

הלך אחר הרוב - ומותר דכל דפריש מרובא פריש:

ברשות היחיד כו' - דהוה ליה ספק ואע"ג דרובא צפרדעים ואין להם טומאה כיון דשרץ קבוע ביניהם הוה ליה מחצה על מחצה:

ובנמצא - שפירש אחד מהן למקום אחר ונגע בו אדם שם טהור דהשתא לאו קבוע הוי ואמרינן כל דפריש מרובא פריש וצפרדע הוא:


והפילה - ואין ידוע אם ולד הוא:

ונאכל - חטאת העוף שלה נאכלת ולא אמרינן על הספק באה ואינה נאכלת דדלמא לאו ולד הוא וחולין מלוקין הן ומליקת חולין נבלה:

שמעתתא - ר' יהושע בן לוי אמורא הוא ושלשה מקומות דאמר ר' יוחנן משנה או ברייתא הן:

והא כי אתא רבין אמר - בפ' המפלת (לקמן דף כט.):

מתיב רבי יוסי ברבי חנינא - אדרבי יהושע בן לוי מתני' חדא דמיירי באשה טועה שלא ידעה אימתי ילדה והתם קתני לה וקאמר רבין לא ידענא מאי תיובתא דרבי יוסי דלאו תיובתא היא והתם מפרש טעמא:

מאי לאו - ה"ק רבין דהא מתני' לאו תיובתא היא דרבי יהושע אלא סייעתא אלמא מתני' אמרה כרבי יהושע ואשכחן ארבעה מקומות בטומאת נשים במתני' שהלכו אחר הרוב וקשיא לר' יוחנן דלא קחשיב אלא תלת:

למעוטי מאי - ג' מקומות דקאמר רבי יוחנן דמשמע הני ותו לא למעוטי מאי דמשום רובא לא נשוויה כודאי:

אילימא למעוטי רובא - בטומאת אשה:

דאיכא חזקה בהדיה - כלומר כנגדה דמרעא לה חזקה לרובא וקאתי מניינא למעוטי דלא אזלינן בתר ההוא רובא לשוויה מילתא כודאי ולא שורפין תרומה עלה דההיא טומאה:

הא אמרה רבי יוחנן חדא זימנא - בשאר טומאות דהיכא דסתרה חזקה לרובא דלא אזלינן בתר רובא לשוייה כודאי וממילא שמעינן לטומאת אשה:

לטפח - בשרצים:

סמוך מיעוטא לחזקה - והוה להו לטהר תרי ורובא לחודיה לטמא ואין א' עומד במקום שנים:

זו היא חזקה כו' - חזקה זו שאנו מחזיקין סתם רוב תינוקות מטפחין חזקה גמורה החזיקוה לעשותה כודאי ולשרוף עליה תרומה:

אלא למעוטי רובא דרבי יהודה - דאע"ג דאמר זיל בתר רובא הכי גמר לה ר' יוחנן דטמא דקאמר רבי יהודה לתלות קאמר ולא לשרוף:

חתיכה - בלא צורה:

אם יש עמה דם טמאה - האשה טמאה כשאר נדה ולא משום לידה דלאו ולד הוא:

של ארבע כו' - שהחתיכה מארבע מראות דם טמא השנויין במתני' ואע"ג דחמשה תנן שחור אדום הוא אלא שלקה דכיון דמראה דם טמא יש בה אמרינן כולו דם הוא וטמאה נדה ורבנן סברי אין זה דם אלא בשר:

של שאר מיני דמים - כגון ירוק ולבן שטהורין הן:


ואינה יודעת מה הפילה - שאבדה החתיכה קודם שבאה לפנינו:

לא אמרינן זיל בתר רוב חתיכות כו' - דלא סבירא להו רוב חתיכות של ד' מיני דמים ואשמועינן רבי יוחנן לעיל בג' מקומות הלכו אחר הרוב ותו לא למעוטי הא רובא דר' יהודה דלר' יהודה דאזיל בתר רובא לא כודאי משוית ליה לשרוף על מגעה את התרומה:

מתני' וכקרן כרכום - כזוית גן שכרכום גדל בו:

וכמימי אדמה - לקמן מפרש לה לכולהו במתניתין. ל"א כקרן כרכום כנוגה זיו כרכום כמו (שמות לד) כי קרן עור פניו:

וכמזוג - כיין אדום המזוג במים ואע"ג דקליש אדמימות דיליה טמא:

תלתן - פנגרי"ג:

וכמימי בשר צלי - מוהל היוצא ממנו:

אם אינו מטמא משום כתם כו' - מפרש בגמרא:

כדם המכה - מפרש בגמ':

כחרת - איידרמינ"ט:

עמוק מכן - שעמוק במראה שחרורית כלומר שחור יותר מחרת טמא:

דיהה - פלד"ש שנדחית מראיתו:

כברור שבו - שיש עליו ברורין במראה אדמומית יותר מחבריהן ובגמרא מפרש להו:

בית כרם - מקום ומשם מביא אדמה ונותנה בכלי:

ומציף עליה מים - כלומר נותן שם מים עד שיהו המים צפין על האדמה:

וכמזוג - כיצד כגון שני חלקים מים כו':

גמ' אלא מעתה כו' - עד וכולן טמאין לשון קושיא הוא:

בוהק - לשון לובן שנראה באנשים בחורים טפות לבנות מאד בפניהם:

בשלמא התם - גבי נגעים אע"ג דכולהו לטמא איכא לאוקומי קרא דאיירי בפלוגתא דזקן ממרא וסנהדרין שבדורו דכתיב (דברים יז) והאיש אשר יעשה בזדון כגון דמפלגי בנגעי אדם ובפלוגתא דרבי יהושע כו' דקאמר זקן ממרא כחד מינייהו וסנהדרין כחד מינייהו:

אם בהרת קודמת לשער לבן טמא - דשער לבן מסימני טומאה וכגון שקדמתו בהרת דכתיב (ויקרא יג) והנה נהפך שער לבן בבהרת:

כהה טהור - הרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר שהוא סימן טהרה דכתיב (שם) והנה כהה הנגע וגו' ובשם רבי משה הדרשן שמעתי קיהה כלומר קיהה בדבר ונחלק עליו וכן מצאתי בת"כ ר' יהושע קיהה וטיהר:

שיעור נגע כגריס - לאורך ולרוחב:

כשני גריסין על שני אבנים שבקרן זוית - אחד בכותל זה ואחד בכותל זה:

ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס - דכשהוא מוטל ארכו על ב' אבנים נמצא בכל אבן גריס על גריס כשיעור נגע ושתי אבנים בעינן דכתיב (שם יד) וחלצו את האבנים:

כתיב קיר - ומראיהן שפל מן הקיר (שם):

פריחה - פרחה צרעת בכולהו:

שהיא טהורה - ואע"פ שלא נאמר אלא באדם (שם יג) ואם פרוח תפרח וגו':

למימרא דדם אדום הוא - ואלו כולם אדומין הן:

ואימא אדום ותו לא - האדום שבאדומים דהיינו כדם המכה דמתניתין:

דמיה דמיה - והיא גלתה את מקור דמיה (שם כ) וטהרה ממקור דמיה (שם יב) הרי ד' מיני אדמומית טמאה בה אבל שלמטה מהן לאו דם הוא:

דיהה מכן - אפילו הוא שחור ככחול טהור הואיל ואינו שחור כחרת:

לכשנעקר - מן הגוף לוקה ומשחיר:


לתלות - ת"ק סבר ה' דמים טמאין ודאי ואידך ספיקא ולב"ה טהורין ממש:

היינו ת"ק - דאמר ה' דמים ותו לא:

ירד ר' מאיר כו' - ומטמא דם ירוק משום נדה:

אמנא - על בגדה:

לא מטמאיתו - דכיון דירוק הוא מסתמא לאו מגופה אתא דלא שכיח ולא תלינן בה אלא היכא דחזיא מגופה דם הוא:

נהי דהיכא - דחזיתיה דם ירוק מעיקרא לא מטמאיתו משום רואה דלאו דם הוא והיינו משום כתם כלומר כשאר דם שכתמו טמא:

תטמא משום משקה - כרוקה וכמי רגליה אם נוגעין בו אדם וכלים וטהרות באותו דם ירוק שראתה בימי נדותה שהיתה נדה מדם אדום ואמאי מטהריתו לגמרי:

שמתעגל ויוצא - שמתאסף תחלה ואח"כ יוצא לאפוקי דם בין טמא בין טהור כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון:

להוי כמשקה - להכשיר זרעים שאם יגע שרץ בהן יטמא ואמאי מטהריתו לגמרי:

דם חללים ישתה - דם שהנפש יוצאה בו קרוי משקה ולענין הכשר בעינן משקה כדכתיב (ויקרא יא) ואשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה כלומר אוכל ומשקה אשר ישתה יבא על האוכל והכי מוקמינן לה בפסחים (דף טז.):

אלפוה בג"ש - להכשיר את הזרעים:

שלחיך - דם נדות השלוח מן האשה:

פרדס רמונים - כפרדס זה שהוא נעול להשתמר כך בנות ישראל נועלות פתחיהן בימי נדותן מהיזקק לבעליהן עם פרי מגדים היינו בנים וכתיב שילוח במים מה מים מכשירין אף דם נדות מכשיר:

אין אדם דן ג"ש מעצמו - אא"כ קבלה מרבו הל"מ דדלמא קרא למילתא אחריתי איצטריך:

שור - דמו אדום כדאמר בסדר יומא (דף נו:) האי חיור והאי סומק: דם שחיטה משתנה והולך:

צפור חיה - דם היוצא מצפור חי ע"י מכה:

או דלמא לאפוקי כחוש - והאי חיה לשון בריאה הוא:

הרגה מאכולת - אשה הרואה כתם בבגדה אם הרגה מאכולת תולה בה ואי קשיא הא שיעור כתם כגריס ועוד ומאכולת כולי האי לא הוי כדאמר בפירקין בעינן כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת לא קשיא ההיא לר' חנינא בן אנטיגנוס הא לרבנן בפרק הרואה כתם (לקמן דף נח:) דלא בעי האי שיעור:

מאי לאו מאכולת דכולה גופה - אלמא כל מאכולת דומה לדם נדות ואת אמרת דם מאכולת של ראש הוא דדמי לדם נדות אבל דשאר הגוף לא:

אמי ורדינאה - נאה כורד ובגיטין (דף מא.) קרי ליה אמי שפיר נאה ל"א ורדינאה מקום הוא ששמו ורדינא בעירובין (דף מט.):

תולה - כתמה:

בבנה ובבעלה - אם יש בהן מכה שמא נטף עליה כששוכבין יחד אלמא דם בנה ובעלה דומה לדם נדות:

בשלמא בנה משכחת לה - שלא נשא:

אלא בעלה - הא נשוי הוא:

רב נחמן - אמתני' קאי:

ותלה רבי מאיר - כתם:


בקילור - אנפלשט"ר ואדום הוא ונתעסקה בו אלמא קילור דומה לדם נדות ואע"ג דלא הוי סומק כולי האי וקשיא לכולהו דדייקי בין דם בחור לדם נשוי משום דסומק טפי ובין דם מאכולת של ראש לשאר דם מאכולת:

אומנא - מקיז דם בקרן:

בין האי להאי - בין קמא לבתרא:

חרת שאמרו דיו - כלומר לא כשחרורית חרת הניתך במים אלא שחרורית חרת הניתך בדיו:

כי פכחותא דדיותא - קלישות הדיו כשהכלי מלא יורד שחרורית החרת למטה ומלמעלה הוא ברור ואינו שחור כל כך:

בלחה - בדיו לחה כדמפרש:

או ביבשתא - שכן דרך שנותנין חרת בדיו כששולקים קליפות הקוצרים והוא מתייבש:

פלי קורטא דדיותא - מבקע חתיכות דיו יבש:

ובודק בו - מראית דם שחור:

כקיר - שעוה שחורה:

כענבה - ענבים שחורים ל"א קיר שם עשב שחור: עולא אשחור דמתניתין קאי דקתני טמא:

סיואה - שם מקום ועושין שם מלבושים שחורים:

אוליירין - בלנים מחממי מרחצאות לשון אחר שם מקום:

שמא אזכה - לגן עדן והצדיקים מלובשים לבנים:

גלימי אוליירין - הוו סומקי אבל פתורי כגון מפה וסדין אוליירין הוו שחורין:

וכולן - חמשה דמים:

מטלית לבנה - מראות הדמים ניכרים בה:

ושחור - דם שחור נבדקה מראיתו אם שחור היא כחרת או דיהה מכן על גבי בגד אדום:

כולם - הדמים:

עמוק מכן - מאותו שיעור השנוי במתניתין לכל אחד אי הוה סומק טפי טמא:

דיהה מכן טהור - כשחור ואע"פ דלא תנן במתניתין דיהה מכן טהור אלא גבי שחור הוא הדין לכולהו:

אפי' דיהה מכן ליטמא - דהאי אדום הוה וע"י לקותא הושחר:

קא משמע לן - דאין דרך דם אדום המשחיר על ידי לקותא להיות דיהה:

דיהה דדיהה - שנדחה ממראיתו יותר מדאי:

עמוק מכן טהור - אם מאותו מראה הוא אבל אם האדים הרבה עד שבא לכלל אחד משאר המראות של מעלה הימנו הרי בא לחדא מהנך דמתני':

אדיהו ליה - דם הדומה למזגא:

כתחתון - עלה תחתון:

תלתא דרי - דעלין הוו זו למעלה מזו:

נקוט דרא מציעא - לבדוק בה את הדם:

וטרפא מציעא - דההוא משובח לבדוק מכולן ומיהו כוליה דרא כשרה לבדוק והא דקתני כתחתון ולא כעליון הכי קאמר כשורה אמצעית ולא כעליונה הימנה והא דקתני כעליון ולא כתחתון כשורה אמצעית ולא כתחתונה הימנה דאין כשר לבדוק אלא בדרא אמצעית והא דתניא כתחתון וכ"ש כעליון דמשמע דתרוייהו כשרין לבדוק אלא שהעליון משובח לאו אדרי קאי אלא אעלין דדרא מציעא וה"ק בעלה תחתון שהוא ברור וכ"ש בעליון הימנה דהיינו אמצעי שהוא ברור מאד והא דתניא כעליון וכ"ש כתחתון הכי קאמר כעליון כעלה העליון וכ"ש כתחתון כעלה האמצעי:

בגושייהו שנינו - לבדוק בהן ולא לאחר תלישתן:

ואין שיעור למים - משום דאין שיעור לעפר אלא יביא עפר כמו שירצה אם רב אם מעט ויציף על מים כעובי קליפת השום למעלה מן העפר:

אלא עכורין - שתהא מראית אדמה נכנסת במים:

וכשהוא עוכרן - המים בעפר:

לא לרמיה בידיה - לא יתן העפר אל תוך ידו ויעכור המים בעפר שבידו אע"פ שחוזר ונותנו בכלי לאחר עכירה:

אבל - אם העפר בכלי כי עכר להו בידיה באצבע שפיר דמי:

או דלמא לא לעכרינהו בידיה - כשהמים בספל לא יעכרם באצבעו אלא בבזך או בכלי אחר:

אלא בכוס של זכוכית - אלמא לא לירמי עפר במים בכפו ויבדוק:

אמר להו במקומה שנינו - שאין האדמה דומה לדם אלא במקומה אבל הביאה במקום אחר נשתנה מראיתה:

פלי - מבקע:

ובדיק לה - בלא מים:

לייט עליה ר' ישמעאל - אאחר שיעשה כן באסכרה:


דרבי חנינא הוא דחכים - ומצי בדיק כה"ג:

דמרא דארעא דישראל - בקי במראות דם מכל חכמי ארץ ישראל כדמפרש לקמן:

פומבדיתא אתריה דרב יהודה בשילהי פ"ק דסנהדרין (דף יז:) סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא:

ולא חזא - משום כבודו דרב יהודה:

ארחיה - הריח בו:

חימוד - שנתאוית לבעלה וראתה הדם מחמת תאוה:

איפרא הורמיז - נכרית היתה וכן שמה ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת ולשון יוני איפרא חן כמו אפריון נמטייה לרבי שמעון (ב"מ דף קיט.):

הורמיז - כמו (ב"ב דף עג.) הורמיז בר ליליתא כלומר יופי שדים היה לה:

ארחיה כו' - ואע"ג דאמר לעיל רבא לא ידע בדמא ניסא איתרחיש ליה:

שלח לה - משום דורון:

סריקותא - מסרק נאה:

מקטלא כלמי - שהורגין עליה כנים וסברה ודאי הבין ומשום הכי שלח לי האי:

כלמי - כנים כדמתרגמינן כנים כלמתא:

בתווני לבאי - בחדרי הלב אתם יושבים מחדרים מתרגמי' מתווניא כלומר כל חכמה מצויה בכם:

לא חזינא - דדילמא אשתני ואע"ג דמראה דם טהור יש לה דלמא אי אייתא טיפתא קמייתא הוה מיחזי טמא:

בין טמאה לטהורה - כשכלין ימי טוהר של זכר או של נקבה וראתה ביום ארבעים ואחד או ביום שמונים ואחד:

חזינא לההוא דמא - אי דם טמא מטמינא ואי לאו מחמשה דמים הוא מטהרינא דההוא ודאי טיפתא קמייתא מייתא דלא מזהמא דעד השתא חזאי ואתא דם טוהר שכל מ' לזכר ופ' לנקבה מעין פתוח ואפי' פסקה יום או יומים הואיל ומוחזקת היא בדמים לא זהמא ומייתא טיפתא קמייתא:

מעיקרא טמויי טמי לה - רב יצחק משום כבודו דרבה בר בר חנה:

כזה ראיתי - מביאה דם אחר או שלה או של חברתה ואומרת כזה ראיתי ואבדתיו אם דם זה טהור לא מספקינן ליה בטומאה משום דם האבוד דמהימנא למימר כזה ראיתי:

כזה טיהר לי פלוני כו' מהו - שתסמוך עליה חברתה שהראתה דמה לזו ואמרה לה כדם זה שלך הראתי גם אני לפלוני חכם וטיהר:

נאמנת אשה כו' - אלמא קים לה במראה דמים:

דליתיה קמן - אבל הכא דאיתיה קמן ניחזי אנן:

אגמריה סמך - דפשיטא ליה דטהור והאי דהוה מטמא מעיקרא משום כבודו דרבה בר בר חנה אבל אי הוה מספקא ליה לא הוה סמיך עלה:

ראה ביום - לאותו דם עצמו:

חזר וטימא - קס"ד דלא חזר וראהו אלא מאליו חזר בו וטימא דסבר שמא אמש טמא הוה ועכשיו שיבש נשתנה ממראיתו ממה שהיה לו אמש ואילו הוה לח כמתחלתו הוה נראה טמא לפיכך חזר בו ממה שטיהר:

שמא טעיתי - במה שחזרתי וטימאתי הואיל ומראיהו עכשיו טהור:

מעיקרא אחזקיה בטומאה - כלומר אמש לא מספק טימא אלא שפיר חזייה ואחזיק בטומאה דאמרי' לקמן רבי בדק לאור הנר:

דאישתני - הלבין:

דהדר אישתני - עוד יותר:

מפכח - מראה אדמומיתו עוברת הילכך הדר למילתיה קמייתא וטימא והא דאמרינן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות היכא דלא אחזיה כשהוא לח ולא אידמי ליה כטמא:

בין העמודים - היכא דגרסי ואע"ג דליכא נהורא כולי האי:

ובצל ידו - נותן ידו כנגד חמה על הדם ומיצל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/נידה/פרק_ב"