חידושי הריטב"א על הש"ס/נידה/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- פרק ראשון שמאי אומר
כל הנשים דיין שעתן: טעם דשמאי פי' בגמ' ודכ"ע משיצא דם טיפה כחרדל לפרוזדור טמאה מן התורה כדכתי' בבשרה וכדאיתא לקמן במכילתין אלא שנחלקו אם חוששין שמא יצא דם חוץ לפרוזדור קודם בדיקתה אם לאו ומסקנא דמדינא אפי' מדרבנן לא חיישינן אלא דהעמד האשה על חזקה אלא דרבנן והלל עבדי סייג לגבי טהרות מיהת ושמאי לא עביד סייג והא דקתני שמאי אומר דיין שעתן איכא למידק בה דבעלמא לא מיתמר האי לישנא אלא אחר דברי' אחרים שמפריזין על המדה ולא מיתמר נמי אלא במי שמוותר מדינו קצת כאותה שאמר דיו שיקנה כנגד ערבונו והכא שעתן דינא הוא ומדאוריתא וא"כ מאי דיין וי"ל דמדינא דאוריתא לא הוה לן למיחש אל תוך שיעור ויתיאוס והכא מודי שמאי דחיישינן טפי ואפי' לאחר ויתיאוס וכדאיתא באידך פרק ובכל מקום איה מדבר הלל תחילה אלא שמתוך ענותנותו היה מקדים דברי ב"ש לדבריו כדאמר' בפ"ק דערובין לגבי תלמידיהם הלכך אמר דיין שעתן ותנא אקדמיה כדמקדים ליה הלל ומתני' בנשים שאין להם ווסת וכדמוכח מסיפא.
גמרא מ"ט דשמאי: איכא דק"ל דהא לכ"ע טעמא דשמאי טעמא תריצא הוא ואפילו מדרבנן דהעמד אשה על חזקתה שכן דין כל ספקות דעלמא והכי מסקנא דגמר' ומתני' נמי מוכחא הכי להדיא דשמאי והלל בסייג דעלמא הוא דפליגי ולטהרות בלחוד ואפי' תימא דהשתא ודאי לא ידעינן הני מתנייתא בדלא ידעי' מסקנא דלקמ' ולהכי פרכינן חבית ומקוה וכדאמרינן במסקנא דינא קאמרת מיהו עשה סייג לדבריך מ"מ הא כל ספיקי דעלמא דין תורה הוא לאוקמי גברא בחזקתיה ובהא ליכא מאן דפליג וי"ל דהשתא ס"ד דהכא כיון דדרך הנשים לראות דם ומגופה חזיא ודם טפה כחרדל קרוב לצאת בלא הרגשה דראוי הוא לחוש לו או מדאוריתא או מדרבנן דהרעה חזקתה והיינו דפרכינן ממקוה וחבית ומבוי דבכלהו ריעותא דידהו מגופייהו אתי וי"א דהא דאמ' מ"ט דשמאי לא נאמר אלא להתחלת ענין כלו' הא ודאי ע"כ היינו טעמא דשמאי אבל הלל הוה סבר וכו' ונכון הוא.
מקוה שנמדד וכו': פירש"י ז"ל שהמקוה בר"ה והכי משמע לקמן דאמר מ"ל חסר בר"ה וקשיא דהא ספיקא דגמרי' מסוטה ספק טומאה הוא וי"ל דרבי' ז"ל פי' כמ"ד לקמן דגמרי' סוף טומאה מתחלת טומאה והנכון דה"פ בין שנעשו הטהרות בר"ה בין שנעשו בר"הי ולק' לישנא קייטא נקטינן וה"פ מה לי לדון שחסר לגבי ר"ה או לגבי רה"י.
ואלו הכא טמאה ודאי: פי' מדקתני בין בר"ה כדפרש"י ז"ל ויש מדקדקין מכאן דגמרא דילן אית ליה דירושלמי דאמרי דמעת לעת שבנדה תולין אפי' בר"ה דאי לא ה"ל למפרך נמי דאלו מקוה איתיה אף בר"ה ומעת לעת שבנדה ליתיה בר"ה ואין זו ראיה דהא נמי בכלל קושין דהא משום דהתם טומאה ודאי איתיה בר"ה וכדפרכינן והכא כיון דתולין פשיטא דליתיה בר"ה ולשיטת הירושלמי יש לתמוה מ"ש ספק זה מכל ספיקי דעלמא ואפי' בדאוריתא ומורי הרשב"א נר"ו תרץ דהכא משום דהוי לשעבר ולא להוי מילי דרבנן כי חוכא דהא אי נגע אמש ברה"י מטמית ליה ואי נגע היום בר"ה מטהרת ליה אמש טמאה והיום טהורה ואע"ג דמפלגי בין שיש בה דעת לישא התם הפרשא במקבל הטומאה וטובא איכא שאין מקבלין אפילו טומאה כגון ?פשתי כלי עץ וכלי העשוי לנחת אבל הכא דספקא מצד המטמא מחזי כחוכא.
הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי וכו': פירש"י הרי בתחלה נעקר דם מן המקור ליפול בחבלה א' בפרוזדור והשתא הוא דהורעא חזקתה בשעה שבא הדם לפנינו ע"כ והק' עליו דמה לי נפל עליו מעט או שנפל בחבלה א' עדיין י"ל שמא עם סילוק ידיה נפל בחבל' בפרוזדור וכ"ת דס"ל דאם איתא כותלי בית הרחם לא מוקמינן לה הא הלל לית ליה ההוא טעמא כלל דא"כ דייה שעתא ואפי' שמאי לקמן הוא דאמר ליה כלישנא אחרינא ומהאי טעמא קשה פר"ח ז"ל שפי' מי איכא למימר חזאי ואתאי ולא ארגשה דהא הלל לית ליה ההוא טעמא כלל ולשמאי נמי כאידך לישנא הוא דאמר לה והנכון דפרש"י עיקר הוא ואנן הכי קאמרי' דגבי מקוה כיון דאורחיה לחסר מעט מעט וא"א שלא לתלות שום חסרון למפרע אע"ג דאפשר דעד עכשיו לא חסר כשיעור מ"מ הוה ליה חסרון כודאי ושעורי' ספק משא"כ בזו שאין לנו בו שום חזקה למפרע וכיון דכן אנן אמרי' דהשתא נפל כלו בחבלה והעמד אשה על חזקתה והיינו דפרכינן דהכא נמי דלמא נפל מעט מעט על ידי הגס הגס שבמקור כנ"ל.
דילמא הגס הגס חזיתיה: י"א דלשמאי פרכינן אמאי לא חייש הכא לספקא מיהת דאלו להלל משום דילמא לא עביד ליה טומאה ודאית וק' דה"ל לפרושי ולשמאי דילמא וכו' לכך י"ל דאנן הא פרכינן אפילו להלל שפיר ומדמינן לה למקוה ואיהו מתרץ נפשיה דלא דמו דהכא מי איכא למימר חזאי ואתא כלו' כלום יש לנו לומ' כן והיינו דלא קאמ' הכא ליכא למימר חזאי וכו' ומ"ה פרכינן לי' שפיר דה"נ איכא למימר דחזאי ואתאי כהגס וכיון דכן מנ"ל דלאו הכי הוה עליו להביא ראיה כנ"ל והא דאמר לעיל היינו משום דמשמע לן דעל החזקה האחרונה שבה נולד הספק יש לנו לדון ולא על הראשונה.
היה בודק את החבית: פי' החבית של טבל ובדיק לה בריח או דמערה ממנו בכוס א' ואח"כ נמצא חומץ פי' וכל שהיה כן בשעת הפרשה אין תרומתו תרומה ופירש"י ז"ל דאתא כר' דאמר יין וחומץ שני מיני' הם אבל בתו' פי' דאפילו לרבנן דאמרי מין א' הם ואם הפריש מזה על זה תרומתו תרומה התם בעושה לדעת ומדר' אלעאי אבל בעושה בטעות הפרשה בטעות אינה תרומה לד"ה כל ג' ימים וכ' בפ' המוכר פי' נחלקו בפי' ר"י וריב"ל ובודאי דקושיי ופרוקי דחבית חדא נינהו בהדי מקוה ולאו כי הדרי אתמור בי מדרשא א"נ דבעינן לדמונייהו משום דבעינן למדמי חבית אמקוה:
חדא הוא דאיכא לריעותא: פירוש ומשום חדא לא עבדינן טומאה ודאי ואפי' להלל וא"ת והרי סוטה דליכא אלא חדא לריעותא ועשאה הכתוב כודאי וי"ל דהתם להבא ועוד דהתם רגלים לדבר כדלקמן ואיכא דמקשה מההאי דלקמן דנגע בא' בלילה דמטמו רבנן לשרוף כדאיתא התם וליכא אלא חדא לריעותא שהוא מת לפנינו דאילו אידך בחזקת טהור הוא וי"ל דשאני התם דודאי ידע והורעא חזקתו שהרי לא הוחזק חי בפנינו בבית זה וכמו שפי' בתוס' וכדבעי' למימר קמן.
מאן תנא חבית ר"ש היא: נראה שהלכה כמותו שהרי אמוראי טובא שקלו וטרו בה בפ' המוכר פי' וכיוון שכן ה"ה שהלכה כמותו במקוה כדאיתא הכא ואע"ג דהאי סוגיא לא קיימא אמתני' דהא תניא לקמן כאידך לישנא ה"מ לפי' דמתני' אבל חבית ומקוה ע"כ מתרצין הכי ויש פוסקין כרבנן תרוייהו והרמב"ם פסק בחבית כר' שמעון ובמקוה כרבנן והא לא משמע כלל ורבנן חלוקין עליו ושניהם לא למדוה אלא מסוטה אין הלשון הזה נפ' בדקדוק דהא ליכא חד מנייהו מדמי ליה לסוטה לגמרי וכדמפרש ואזיל לכך פר"ת ז"ל ושניהם לא למדוה אלא ממה שהם מחלקים בין זו לסוטה אלא דמ"ס לרה"י לא דמיא ומ"ס לר"ה לא דמיא וכדמפרש ואזיל.
הכא מאי רגלים לדבר איכא: פרש"י דמהכא שמעינן דלר"ש כל ספק טומאה דבר"ה אי ליכא רגלים תולין.
ואבע"א טעם דר"ש וכו': איכא למידק דהא אנן ל"ק לן בדר"ש אלא רה"י מ"ש מסוטה ואלו השתא לא מפרשי' אלא טעמא דר"ה ועוד דהאי טעמא בלישנא דל"ש שמעינן לה דאיהו סבר דילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה לגבי ר"ה ורבינו נר' תרץ דהכא בהאי אבע"א לא אתי לתרוצי כלום בדר"ש אלא בדרבנן ומשום דמעיקרא אתיא לומר דשניהם למדוה מסוטה וכי פרכינן בדרבנן אצטריך לומר דשאני הכא דחדא לריעותא הוא אתיא השתא לומר שלא למדה מסוטה אלא ר"ש בלחוד דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה אבל רבנן לא למדו מסוטה כלל דאינהו סברי דהתם תחלת טומאה והכא סוף טומאה וכל חד מנייהו אחזקתיה מוקמינן ליה.
ומ"ש ממבוי וכו': לשמאי בלחוד פריך דאלו להלל ל"ק דהתם נמי תולין ולא שורפין כדמוכח בדוכתיה.
כתרתי לריעותא דמי: וא"ת יהא טמא ודאי כמקוה וחבית וי"ל דלאו כתרתי לריעותא ממש אלא לומר דדמי ליה קצת שראוי לתלות מיהת הואיל ואשה מגרשת לעצמה והק' בתוס' דהא חזינין דחזיא ודאי ולא ארגישה ותירצו כיון דרוב פעמים מרגישה לא חיישינן למיעוטא ולא גזרו חכמים מחמת זו כלל ואע"ג דבשוטה מודו שמאי התם לפי שכל ראיותיה בלא הרגשה ואין זו נכון שהרי דין משנתינו על כל הנשים הפקחות ועל הראיות שלהן הוא שמוצאות דם בפרוזדור ואינן מרגישות כלל וכלן יארע להן כך והנכון מה שפרש"י ז"ל הוא הואיל ואשה מרגשת בעצמה וזו כיון שלא הרגישה אתמול ודאי השתא בבדיקת העד נפל דם כלו' ואמר דמשום כניסת עד לא הרגישה כסבורה הרגשת עד היא וכדאמרינן דכותה בפרק הרואה דם.
וליתני נשים: פי' דכל היכא דתני כל לרבותא אתא והא איכא כתמיה פי' קושיין אפי' מרבנן דלא מטמו כתמיה אל מכאן ולהבא דאם איתא דאשה מרגשת זו שלא הרגישה למה כתמה טמא כלל ורש"י ז"ל פי' דקושיין מדרשב"ג דמשמע כתמיה למפרע ולאלומי פירכא נקטי' דדילמא שמאי כרבנן ס"ל.
האי דם מהיכא אתא: וא"ת ודילמא נתעסקה ושכחה וכדאמרינן לקמן גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאפי' סדינין שלה מלוכלכין בדם טהורה מהאי טעמא וי"ל דהתם משום דלא קמה בחזקת דמים אבל בזו עד שאתה אומר נתעסקה ושכחה יש לך לומר הרגישה ושכחה או כסבורה מימי רגלים היא.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא: וא"ת ולימא דאיכא בינייהו שוטה ומוך וי"ל דאנן הכי הוא דפרכינן כיון דלאידך לישנא מתני' כפשטה דקתני כל הנשים מאי איכא לן בהאי לישנא בתרא דאמרינן ואב"א דהא דחקי' מתני' דקתני כל הנשים ומהדרין דלהאי לישנא מרוחינן דליכא למרמי חבית ומקוה ולא אצטריך לשנויי דלעיל ומאי איכא בין האי לישנא להאי לשנא ומהדרין דלישנא בתרא איכא מוך בלחוד ולא ממעטינן שוטה ואתי' מתני' טפי כפשטה.
אי אתה מודה בקופ' שנשתמשו וכו' עד טמאות: י"מ טמאות ודאי לשעת מציאתו וכדאמר לק' גבי נגע באחד בלילה דרבנן מטמאין טומאה ודאי וק"ל דא"כ היאך אמר ליה הלל לשמאי מה הפרש בין זו לזו דהא לדידיה נמי איכא הפרש שבזו שורפין ובמעת לעת תולין ותי' דהלל נמי מודה דאשה אין לה שולים אבל מ"מ יש לה אוגנים וראויה לתלות והכי אמר ליה לשמאי ומה ההפרש הגדול שאתה נותן בין זו לזו ואין פי' זה נכון דלשנא דמה הפרש לא משמע הכי אלא ודאי דהכא טמאות לתלות קתני וכההוא דר"י דקופה דבסמוך ותדע דהא לקמן מוקמינן להאי באשה בדוקה וכל שהיא בדוקה א"א לומר בה לשרוף דאפי' מבוי דאית בה כתרתי לריעותא אין שורפין אלא תולין כדכתיבנא לעיל ועוד דהא בפלוגתא דחזקיה ור"י דבסמוך אתינן למימר דפליגי בקופה שאין לה שולים ויש לה אוגנים ואפ"ה קאמר חזקיה טהורות לגמרי וא"כ אתיא כשמאי ודלא כהלל בהא מ"מ כל כי הא תולין לב"ה לפום האי פי' לכך הנכון דהכא טמאות לתלות קאמר ולא דמי דההיא דנגע בא' בלילה דשאני התם דאיכא אבל הכא ספק מגע ודילמא לא היה שם שרץ זה בטהרות הראשונות וזה דעת מורי הרשב"א נר"ו וכ"כ בפרש"י ז"ל.
ולמאן דמתני וכו': ובדין הוא דה"ל למרמי מתנייתין אהדדי ולמירמינהו תרוייהו על לישני קמאי אלא דניחא ליה למשקל ולמטרי לפום טעמא דלישנא וממילא אפריק העל ולמאן דמתני הך לישנא פי' ולית ליה דהלל טעי הא תניא כי הא לישנא.
ושמאי לטהרות נמי לא: פירוש כבר הבנתי דבריך דלטהרות בלחוד קאמר אלא דס"ל דאפילו משום טומאת טהרות לבו נוקפו ופירש להבא ומתבטל מפריה ורביה.
ויש לה אוגנים: פי' בסופו סמוך לקרקע לעכב הפירות שלא יבצבצו.
המדלה עשרה דליים: פי' והיה נותן כל א' וא' בכלי בפני עצמו ונמצא שרץ בא' מהן הוא טמא וכלם טהורים י"א דכל הראשונים קאמר והאי אחד היינו האחרון דזמנין דקתני א' מהם משום א' מיוחד כדפרי' בב"ב וי"א שאפילו הוא אמצעי ואעפ"י שנטמא הכלי הרי טבל כשחזר ושקעו במעין ובהא לא בעי הערב שמש וקמא עיקר.
מיא שרקי: פי' ואין צריך אלא להטות הכלי מעט והשרץ מתעכב ור"י סבר דפירות נמי זמנין דלא קפיד בהו לשפכם הרבה או שאין לו פנאי.
אב"א כי מודו שמאי והלל וכו': פי' ולעולם תרוייהו כשיש להם שולים כסתם קופה כיון דשכיחי בה דמים פי' מגופה.
ואבע"א וכו': פי' ותרוייהו בבדיקה.
ואב"א: פי' ותרוייהו בשאינו מכוסה דליכא למימר תרוייהו במכוסה דהא טעמא דמסתבר הוא לומר דאשה זו בשאינה מכוסה דמי' כדפרכי' לעיל.
ה"ק קופה שנשתמשו בה טהרות בזויות בית זו וכו': פי' ע"כ ה"נ מיירי כשנמצאו בזוית אחרת על הקופה שאלו נמצאו באותו זוית עצמו דכ"ע טהורות ואפילו אין שם טלטול וכדמוכחא בבריתא וכ"ש בזה דאיכא טלטול בית אלא ודאי דמתניתן בשנוי זוית קופה בלחוד ואידך בדאיכא נמי שנוי זוית בית מ"ס כאן נמצא וכאן היו ומ"ס הלך אחר שעת מציאתו.
נגע בא' בלילה וכו' וחכמים מטמאים: פי' בתו' מודים חכמים לר"מ כשראוהו חי בבית זה פי' דמשום דלא הוחזק חי בבית זה אמרי רבנן דלא יהבי ליה חזקת חי כלל ומטמא לשרוף ור"מ מטהר גם בזה דלא סגי דלא הויא חי קודם לכן או בכאן או במקום אחר אבל כל שהוחזק חי בכאן מודים חכמים דמוקמינן ליה בחזקת חי וטהור ותני עלה שכל הטומאות כשעת מציאתן במקום מציאתן פי' דליכא טלטול מקום כי באותו מקום שמצאו מת נגע אותו בלילה שאלו נגע בו במקום אחר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום וכ"ת ה"מ לשרוף אבל לתלות תלינן פי' וכ"ת דהתם הוצרכו לשעה ומקום לפי שמטמאים חכמים לשרוף אבל בדחזקיה ור"י שלא נחלקו אלא לתלות בשעת מציאתן סגי לן ואפי' ממקום למקום ותקשי לחזקיה והתנן וכו' ומהנא שמעינן להדיא דההיא דר"י לתלות בלחוד היא כדכתי' לעיל.
מחט שנמצאת חלודה או שבורה: פי' מחט שמכיר בה שהיתה טמאה ודאי אלא שמצאה ע"ג טהרות אחר שיצאת מידי טומאה בחלודה או שבורה ואם ידוע אם נפלה שם כמות שהיא עכשיו או כשהיתה טמאה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן פי' ועכשו טהורה היא ובתר השתא דיינינן לה פי' והא הכא דלא מסייע לן אלא שעת מציאתה בלחוד כאלו מקום מציאתה לא מסייע כלל ואפ"ה טהורה אלמא כל היכא דאיכא חדא למעליותא טהורה וקשיא לתירוצך.
ועוד תנן וכו': אפשר דלאפושי פירכי דעלמא מייתי לה דהא ודאי... קמייתא ממש א"נ דמשום דלא תימא דכי קתני בשעת מציאתן היינו במקום מציאתן דמי ותנא תוספאה פריש כדלעיל וה"ה להא מש"ה נקטי' אידך דכיון דתרתי נינהו הכי לא מפרש כחדא מנייהו במקום מציאתן ולבסוף אמרינן וכ"ת דבהני תרתי מקום מציאה נמי בעי דמסייע לטהרה שלא הוחזק' מחט זו במקום זה עד עכשו ותנא תוספאה פריש כקיימתא וה"ה באידך וכי איכא תרתי לגריעותא כקיימתא טמאות ודאי וכי איכא תרתי למעליותא כי הנך טהורה ודאי וכי איכא חדא לגריעותא תולין וכההיא דר"י.
והתניא ככר שהיתה וכו' טהורה: פי' ואעפ"י שמצאנו ככר זה בקרקע סמוך למדף אלא שאין אנו יודעין אם נתגלגל מאליו ונגע במדף אם לא וקושיין דהכא יש מקום לחוש לטלטול להחמיר ולומר שנתגלגל ונגע בטומאה ודאי ואפ"ה לא חיישינן והיכי מחזיקין טומאה ממקום למקום גבי קופה שיש לומר טפי השתא הוא דנפל וכדפרש"י ז"ל והיינו דפריך דשאני התם דאיכא טעמא דשאני אומר אדם טהור נכנס וכו'.
והא ספק טומאה ברה"י ספקו טמא: פי' על הא דככר פרכינן כדפרשי' דנהי דאיכא למימר אדם טהור נכנס ונטלה ג"כ. יש לומר נתגלגל ונפל וכל דנפל ודאי נגע כדקתני בהדיא וא"כ הוה ליה ספק שקול כספק מגע ברה"י דספקו טמא אבל לגבי קופה דחזקיה ליכא למפרך דהא במקום הטהרות אין לנו ספק טומאה מכיון דס"ל דלא מחזקי' טומאה ממקום למקום.
משום דהוי דבר שאין בו דעת וכו': ותמיה מלתא דקרי לה מאי קרי לה ומכאן יש לנו שהדין הזה לא היה ברור לכל שיהא חלוק זה ברה"י והא דאמר שאני אומר אדם טהור נכנס לשם הקשה ר"ת ז"ל מיהא דאמר בפ"ק דפסחים קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו אלמא חיישינן לאדם טמא וכ"ש הכא דאיכא אחריתי לריעותא שמא נתגלגל הככר ונפל על המדף וכ"ת דשאני הכא דאיכא הוכחה דלהצילו מן הטומאה נטלו מן המדף והניחו כאן ואלמלא שהוא טהור לא הי' נוגעו הא ליתא דדילמא ע"ה שהוא מחזיק עצמו כטהור נטלו ושמא נאמר דהכא איכא הצלה אמרינן דחבר הוא דחייש ועביד להכי אבל התם ליטול או לטלטל כלי שלא לצורך שלא לדעת הבעלים והוא גנב או נר' בגנב ע"ה הוא דעביד הכי ולא חבר ל"ש ור"ת ז"ל תירץ בספר הישר דלעולם הקלו באוכלים מבכלים לפי שאין לאוכלים טהרה במקוה והפסדו מרובה וכאותו שאמר בפ"ק דפסחים שגזרו על ספק כלים ולא על ספק אוכלים דשורת הדין טהורים רובא דהא איכא מחצה חברים ומיעוטא דע"ה שהם טהורים אלא דלכלים עשאום כפלגא ופלגא וחששו.
ואב"א הכא בטומאה דרבנן: הקשו בתוס' והלא אפי' בטומאה דאורייתא טהור כיון שאין בו דעת לשאל דומיא דסוטה וכדאמרי' בכל דוכתא ותי' רבי' אלחנן דה"ק ואב"א אפי' יש בו דעת לשאל טהור כיון דמדרבנן הוא ודינא דעלמא אתא לאשמועינן אגב גררא ולא משום דבעינן ליה הכא ולי היה נראה דהשתא אקושיא קמייתא דאקשינן לר"י ממתני' קיימי דטעמא לאו משום שאני אומר כדפרקי' לעיל דהתם נמי איכא עורב אלא היינו טעמא דלא חיישינן לטלטול טומאה משום דהויא טומאה דרבנן אבל בההיא דקופה דספק טומאה דאוריתא הוא מחזיקים טומאה ממקום למקום:
דייקא נמי דקתני מדף: ק"ל כתב קרי מדף לעליונו של זב מפני שהוא קל מתחתונו ואע"ג דהוי טומאה דאורייתא וי"ל דהכא לא מייתי ראיה אלא משום דמדף טומאה קלה מלשון עלה נדף וכיון דכן סברא הוא דלאו משום עליונו של זב דההוא לגבי ככר כתחתונו חשיב אלא ודאי משום דהוי טומאה דרבנן כבגדי ע"ה דנקט ליה.
ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי: וא"ת ול"ל הכי אדרבה לימא דשורת הדין דייה שעתא ומיהו סייג הוא דעבדי' ומשום דאשה מרגשת בעצמה הקילו למעט עליה פקידה דמעת לעת י"ל דאנן הכי פרכינן דמשום טעמא דאשה מרגשת לעצמה אין טעם לדון הדבר כמעת לעת וכיון דעבדי סייג ניחוש שמא עם סילוק ידיה ראתה וכדפרש"י ז"ל.
והא זמנין דמשכח לה ג' עונות: פי' לאו דוקא ג' אלא ב' עונות ומקצת ג' כגון שלא בדקה יום א' ולא יום ב' עד חצי היום ואלו בדקה היום לא נטמאת אלא עד עכשיו והשתא קנסי' ליה טפי עונה ומחצה ופרקי' שלא לחלוק במעת לעת דעל הרוב בודקות עצמן שחרית או ערבית ולא הוי קנסא אלא עונה יתרתא ולא רצו לתפוס דרך אחרת לומר דרך כלל תפסיד עונה ותפסו דרכן במעת לעת כדינין אחרים ששיערון כך מעת לעת ושוב לא חלקו בדבר.
ומתניתין בשעת וסתה ור' דוסא היא וברייתא דברי הכל: ק"ל דהא מדקתני אם תראה שלא בשעת וסתה מכלל דבשעת וסתה טהורה כרבנן וי"ל דה"ק דמתני' לא נפק לפלוגתא ונקט טעמא דהוי לד"ה.
לחומרא מוקמינן: פירש משום מעלה דטהרות ואע"ג דסייג דרבנן הוא.
אין ר"מ היא דמחמיר בכתמים: פי' דמחמיר בד' נשים טפי מבראייתין וא"ת כיון דאפי' בהא סבר ר"מ דכתמן טמא למפרע ל"ל למתני ברישא כל הנשים כתמן טמא י"ל דתנא בבא קתני רישא לד"ה ובתר הכי קתני בד' נשים פלוגתא דר"מ ור"ח בן אנטיגנוס.
ותנוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם: פי' יש לה כתם להבא ואפי' בפעם ראשונה כלו' שלא ראתה מעולם דאי לאחר שראתה פעם ראשון ושני כדמפרשי' קצת רבנן ויש לה כתם למפרע קאמר מאי אורייא שהגיע זמנה לראות אפי' לא הגיע כלל ועוד ליתני כתמה כראיתה אלא ודאי קודם שראתה קאמר וא"כ יש לה כתם להבא קאמר ולק' מפרשינן לה.
משהגיע זמן הנעורים: פי' שיש לה שנים ואעפ"י שאין לה סימנין.
אין מכניסהו לחורין ולסדקין: פי' לישנא מוכח שהיא אין מכניסתו אבל מן הדין ראויה היתה להכניס שסתם בדיקה בחורין ובסדקין היא ונ"מ לבדיקת זבה להפסק טהרה לענין ימי נקיים דבעיא בדיקה חורין וסדקין כדברי רבותינו ז"ל ואפילו תימא דהכא דינא קאמר הכא הוא דקילו משום דסייג דרבנן לגבי טהרות ולקמן נפרשנה בס"ד.
מאי לאו חד דלפני תשמיש וכו': פי' ומסתמא כי קתני הרי זו כפקידה הכל חד וחד קאמר דתרוייהו ממש לא בעינן דהא לדברי הכל עד דלאחר תשמיש עד מעליא הואי ואי אימא שתים בדיקו' אצרכוה רבנן וכי קתני הרי זו כפקידה לאחר תשמיש ק"ל ל"ל לאורוכי כולי האי לימא כי קתני בפקידה לאחר תשמיש ובהכי סגי י"ל דמשום דק"ל דא"כ אמאי קתני המשמשת בעדם להכי פריש דדינא אחרינא אתא לאשמועינן אגב גררה דשתי בדיקות אצרכוה רבנן והיינו מאי דפרכינן דאי הא אתיא לאשמועינן ליתני ומשמשת ופרקינן ליתני ומשמשת כלו' דהכי קאמר המשמשת בעדים כתקנת חכמים.
מפקידה לפקידה מבעיא: פירוש דסתם פקידה היינו שחרית וערבית שהיא פחותה ממעת לעת מטה נמי מטמאה פי' כדין מדרס וכדמפרש ואזיל וא"ת ודילמא לא נקטא אלא לומר דמטמא כלים י"ל דא"כ ליתני וכלי בידה אמאי נקט מטה ועוד דבכלים פשיטא דהשתא אוכלים שאין להם טהרה מטמיא כלים שיש להם טהרה במקוה והפסדם מועט מבעיא לטמא אדם לטמא בגדים פי' שהאדם מטמא את הבגדים והיינו רבותא דקתני ומיירי בבגדים שהוא לבוש אלא שנגע בהם בעוד שנוגע במטה דהויא טומאה בחבורין דאלו לאחר שפירש לא מטמא להו דאיהו ראשון הוא ואין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכדפי' רש"י ז"ל.
מכדי האי מטה דבר שאין בו דעת לשאל הוא: פי' דאלו כלים וטהרות שבידה הרי הם בידה אבל המטה היושבות בקרקע קשי' לן כשחברותיה נושאות אותה במטה דהוי לה כיד חברותיה הק' בתוס' דסתם חברותיה שתים ובהדי דידה הוו תלת והוה ליה ר"ה שספקו טהור וכדאמרי' במס' נזיר גבי הא דתנן שני נזירים שאמר להם א' ראיתי טומאה שנזרקה בין א' מכם ואיני יודע איזוהי שניהם מביאין קרבן טומאה וטהרה עי' בתנאי והוינן ואמאי והא אינהו תרי ואיהו חד וה"ל ר"ה ופרקי' כשראה אותם מרחוק ותירצו דשאני הכא דנשים נינהו וכלהו כחדא דמיין דהא מסוטה גמרינן וגבי סוטה מקום סתירה הוא כדתנן שאין איש אחד מתייחד עם ב' נשים אבל אנשים אין מקום סתירה דאשה מתיחדת עם ב' אנשים. והרמב"ן ז"ל היה מתרץ שזו כיון שהיא טמאה ודאי ואין הספק בה אינה מן המנין והרי היא כגופו של שרץ ולדבריו אם היו חברותיה ג' אינה טמאה ואין זה נכון כיון דסתמא אמרינן הכא כשחברותיה נושאות אותה דמשמע אפילו ד' בד' כרעי המטה והראשון הוא הנכון ודם הנדה הוא אב הטומאה וכיון דלמפרע ספק הוא אם היה שם דם אף היא מן המנין וי"מ דמיירי כשהיתה ישנה בכילה דמטה שחלקה רשות לעצמה ואף המטה חשובה רה"י לעצמה וכאלו היא והטומאה ברה"י והיה רואה אותה מרחוק בר"ה ואפי' הם ג' אין בכך כלום.
טומאה הבאה בידי אדם וכו': פי' דס"ל דכל המטמא יש בו דעת לשאל או שהוא ביד מי שיש בו דעת לשאל תו לא בעינן שיהו הטהרות בדעת לשאל.
וטהרות וטמאות בצדו: פרש"י או טמאות כלומר בין שהוא וטליתו טהור אלא שהטומאה בבגדו ובין שהוא וטליתו טמא וטהרות בבגדו ולפי' זה קושיין מטהרות שמונחות בקרקע דאלו מטומאות הא לב"ה קשיא שהטלית שבידו שהוא הטהרות דבר שיש בו דעת לשאל הוא לדברי הכל וכדאמר לעיל דהוי לה יד חברותיה אלא ודאי כדאמרי'.
ואם א"א לו אלא א"כ נגע טמא: אין לפרש דא"א כלל דא"כ כי פליג רשב"ג ואמר אומר לו שנא ארישא וקתני טהור קאי וא"ל אין שונין בטהרות ולקולא ואלו אנן אמרינן לקמן דכי אמרי רבנן אין שונין בטהרות ה"מ לחומרא כלו' דבשאין שונין הוי חומרא אבל כי הוי קולא מודים הם דשונים להחמיר לכך יש לפרש ואם א"א על הרוב אא"כ נגע טמא ורשב"ג פליג לקולא ובהא נמי שונין להקל וא"ל אין שונין בטהרות להקל ומיהו רש"י ז"ל פירש א"ל אין שונין בטהרות כי שמא בתחלה לא נגע ועכשיו נגע או איפכא ונר' מדבריו דאפי' היכא דבתחילה לא נגע פליגי רבנן לומר אין שונין להחמיר וזה א"א אלא שיש לנו לומר דמרן ז"ל טעמא דאין שונין קאמר לומר שאין בשונין ראיה כי פעמים שלא נגע בתחילה ועכשו נגע או בהפך שאין זו ראיה אין לנו לומר שונין להקל מיהת.
ואמאי והא ספק הבאה בידי אדם הוא: פירוש אלא משום דטהרות אינן בידי אדם ספקן טהור ואפי' ברה"י וק' לר"י ופרקי' בר מיניה דההיא דהא תני ר' הושיעה דבר"ה טהור וברה"י ספקו טמא וא"ת אי מתני' בר"ה היא פשיטא דטהור י"ל דדין שונין ואין שונין אתא לאשמועינן במגעה קס"ד דבכלי שנגע בו קאמר.
ומה כלי חרס המוקף צמיד וכו': יש מקשין אי מכלי חרס מייתי לה לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואלו כלי חרס אינו מטמא אדם ולאו מילתא דאנן מדין מעת לעת גופיה עבדינן ק"ו דכיון דבכלי חרס שהוא קל בעלמא גזרו במעת לעת שבנדה בנדה ודאית לטמאו בהסיט במשכב ומושב החמור בעלמא שעשאוה כודאי נדה לטמא אדם לטמא בגדים ותדע דבלא האי קושיא נמי אין זה ק"ו ברור דמה לכלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מטמא. מגבו ולפי' טהור באהל המת כפשוטי כלי עץ אלא ודאי ק"ו כל דהוא הוא ובמקום מה מצינו וכהנהו דכתיב' בפ"ק דקדושין ופ"ק דחולין.
ומקולקלת למנינא בפרש"י ז"ל מפורשת כהוגן ועוד נפרשינן במכלתין בס"ד אבל היכא דליכא דררא דטומאה לא הקשו בתו' דהא קתני התם חמש בבריתא דלית להו דררא דטומאה וכדאמר התם חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה דאורייתא גזרו בהו בין בקודש בין בחולין שנעשו על טהרות הקודש וחמש בתרייתא דררא לטומאה דקדש גזרו ולא דחולין ותירצו דהתם נהי דליכא בחמש בתרייתא דררא לטומאה דאורייתא דררא דטומאה דרבנן איכא משא"כ במעת לעת דליכא אלא משום סייג דעלמא ואחרים תירצו דכי קאמר רב הונא הכא שגזרו בהם בקדש היינו בין לקדש ובין לחולין שנעשו על טהרת הקדש והיינו דהתם אית בהו דררא דטומאה ואפי' מדאורייתא ואי דק"ל הא דפרכינן לקמן בסמוך קדש במי רבי מי הוה דהכי פרכי' דכיון דר' לאחר חורבן הבית הוה שלא היה שם קדש מקודש מסתמא אף חולין שנעשו על טהרת הקדש לא הוה דלעולם אין אוכלין חולין על טהרת הקדש אלא להיותן מורגלין בטהרת הקדש ממש וכן נר' מפי' ר"ח ז"ל לא נצרכה אלא לתקן שירים שלפניה פי' שהניחה לפניה לאחר אכילה שאם בדקה עצמה לאחר אכילה ומצאה טהור ואחר כך בערבית מצאה טמא שלא נטמא אותם למפרע ופרקי' דרב הונא מתני' לא נצרכ' לשרוף שבידיה כלו' שירים שהיו בידה ממה שאכלה כשבדקה אח"כ ומצאה טמא תוך שיעור ויתיאוס דהא כודאי הוא ושורפין עליו את התרומה.
חבריא מדכן דגלילא: פרש"י שהיו מטהרין יינם ושמנם לקדש ממש לפי שהיו מצפין [שמא יבנה] ב"ה בימיהם אבל ר"ח פיר' שהיו מרגילין עצמן לאכול חוליהן על טהרת הקדש כדי להרגיל עצמן בכך לכשיבנה ב"ה וזה עולה כפי הפירוש שני שכתבנו לעיל.
והלא בדיקה היתה לי בין כל אחת ואחת: ואעפ"י שהיא לא פירשה לו כן כסבורה היא שהוא יודע כן מפני שהיא היתה תמיד רגילה בכך.
והא בעינן ארבעים: פירוש ואפילו מדאורייתא ונ"ל מדכתיב בהו מכל קרבן תרומה דהיינו תרומת מעשר שהיא א' מעשר ופרקינן למצוה פי' ואינו מעכב ולכך הוציאו הכתוב בלשון זה הסתום דאפרישינהו בלישייהו פי' דהא לא חשיב פרוס שהרי עושה ממנו ככר היינו דאצטריכא לשיולי פי' ומוקמי' דקמייתא בקדשים הוא והדרה נשלייה אתרומה.
תנן התם נולד לה ספק בעיסה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה: פי' בטומאה ממש בכלים שהם ודאי טמאים וכדמפרש טעמא ואזיל דקודם גלגול עדין לא נתחייבה בחלה וחולין גרידי נינהו ומותר לגרום טומאה אפילו לחולין שבא"י והא דלא חיישינן דלבתר הכי תתגלגל ויהיו טבולין י"ל שיעשנה פחות פחות מכשיעור ולא חיישינן למאי דמפקע ליה מחלה דהא סוף סוף כי מפריש לה חלה טמאה היא ואין מתקיים בו מצות נתינה כראוי דרחמנא אמר תתן לו ולא לאורו וא"נ אפי לה כשיעור נמי אין לחוש לה כיון דבעודם חולין גמורים נטמאת העיסה ודאי שוב אין לחוש לטמאה כשתתגלגל שאין אנו מוזהרים בטומאת תרומ' ממש אלא בתרומה טהורה או תלויה כדנפקא לן בבכורות מדכתיב את משמרת תרומתי א' תרומה טהורה וא' תרומה תלויה ואע"ג דמאי דכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך כתרומה טמאה היא וכדאי' בפ' במה מדליקין תרתי פרשי נינהו חדא נפקא מדכתיב משמרת וחדא מדכתיב לך ושבקיה לקרא והוא מפרש נפשיה ולא עוד דתרומה תלויה סוף סוף לטומאה אתיא שיניחנה במקום התורפה והיא נטמאת מאליה.
משגלגלה תיעשה בטהרה: פירוש לפי שכבר היא טבולה לחלה וא"א להפקיעה ממנה וס"ל דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו וכמפרש ואזיל וי"מ דלאו דוקא משגלגלה אלא משעת הטלת מים שהוא הכשר לגלגול ואע"ג שאינה חייבת בחלה עד שתגלגל בחטים מ"מ כבר נכנסה בזיקת חלה שאם הפריש ממנה חלה חלתה חלה משא"כ קודם לכן שהמפריש חלתו קמח אינה חלה והצריכה לפרש זה הא דתנן בפרק הנזיקין אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה ובוררת ומרקדת עמה ומשתטול מים לא תגע עמה והיינו משום טומאת ע"ה ושלא תהא מסייעת לעוברי עבירה וכמפר' התם אלמא משעת הטלת מים אסור לגרום טומאה בחולין וי"מ דדוקא קתני משגלגלה ושאני התם שעשו גזירה שאם היא עושה עמה משתטיל מים שהיא תחלת עיסה אף היא גומרת עמה בגלגול ואע"ג דהכא כיון שהתחיל בטומאה קודם גלגול יגמור בטומאה הא ל"ק ואפי' למאי דפריש' שתעשה בטומאה בכשיעור דשאני הכא שנטמאת ודאי קוד' גלגול וכדאמר' תעשה בטומאה אבל התם ספק טומאה ע"ה הוה כחלק תלויה שאין לנו לגרום לה שום טומאה ואפי' טומאת ספק וחולין הטבולין לחלה כחלה דמו במקומה אפרשנה בס"ד.
וחלתה תלויה: פירוש אסיפא קאי והוצרך לומר כן משום מאי דמפרש ואזיל מפני שזה ספק חלה בלחוד שהוא מותר לבני הכנסת וכמפרש ואזיל שלא תאמר בהוכחות פי' שלא תאמר שאין דין זה אלא בספק שקול שיש בו הוכחה לטומאה כמו לטהרה כמו ב' שבילין ברה"י.
אלא בנשען: פירש שספקו קל וחומרא דרבנן היא שחששו שמא נשענו זה על זה ולאו אדעתייהו ואעפ"י שאין זה מצוי.
ומנחתה בכפישה או באנחותא: פי' פשוטי כלי עור שאין מקבלין טומאה דלהוי ליה הכירה ולא תגע בהו לאחר קריאת שם.
ומקפת: פירוש מקפת ממש שהיו נושכות זו בזו וכדמפרש ואזיל והכי איתא נמי במסכת סוטה פ' כשם ואע"ג דבמוקף בתרומה ומעשרות סגי לן שיהא בבית במקום המשתמר שאני חלה דכתיב ראשית עריסותיכם ולא חשיב ראשית עריסה אלא כשהכל ביחד בעיסה אחד.
בחולין שנעשו על וכו': וקס"ד דחולין הנעשים על טהרת תרומה לא גריעי מחולין הטבולין לחלה ולתרומה ופרקינ' דשאני התם דכתיבא בהו תרומה משא"כ בחולין שנעשו על טהרת תרומה.
ואב"א הנח מעת לעת דרבנן: פי' דהא קיל משאר ספקות דרבנן כההיא דלעיל משום דמעת לעת אינו אלא סיג בעלמא משא"כ בספר חלה דלעיל דהוי נמי דרבנן כדאיתא לעיל.
משום דר"א שמותי הוא: לא מפני שהוא מבורך על מעשה דתנורו של עכנאי שבפ' הזהב כדפרש"י ז"ל דודאי לא היו מכנין כן בכל מקום לגנאי אלא כמו שפי' בירושלמי שהיה מתלמידי שמאי וכן פי' ר"ח ז"ל.
ומשום כבודו דר"א לא ממחינן בהו: פירוש דכי הא שאינו אלא מדרבנן דאלו מדאורייתא אין חולקין כבוד לרב דאין תבונה נגד ה':
הא דאמר לפי שאין למדין הלכה מפי תלמיד: פי' בפרק יש נוחלין בס"ד.
משום דקאי ר"א כותיה: פי' דמההיא דמיאון ליכא ראיה דשאני התם דקאי ר"א כותיה.
ומתני' והרודה ונותן לסל: מפורשת במ' פסחים פ"ה בס"ד.
חזי דמינך ומאבוך קשריתו קיטפא לעלמא: ושמעינן מהאי לישנא דהלכתא כי האי סתמא ואע"ג דהוי כר"א כל כמה דלא פסקינן הלכתא דלאו כותיה דאי לא היכי קאמר מינך ומאבוך הא מינך בלחוד שרי' קיטפא לעלמא וכיון דאוקמא כר"א אלא ודאי כדאמרן.
ואם איתא לימא ליה וכו': דהא מסתמא ר' פדת בקי בדברי ר"א אביו ורבו.
ומי קאי והתניא וכו': ק"ל ולדידן היכי לא ק"ל בר' חנינא אדר"ח י"ל דאנן הוה ס"ד דהדר ביה מההיא קמיתא משום הא דמשום אבותי' אבל לדידן דמסייעי מקמיתא קשיא ופרקי' דאדרבה בתריתא דמשום אבותיו לית להו.
מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת: פי' ואי אתי למכללא אתי למטרדה ואעפ"י שהיא תחלת ברכה ואיכא דק"ל מהא דאמרינן בפרק תפלת השחר אר"נ כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ ממ"ש וממוצאי י"ט לפי שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ופרכינן עלה ונכללה ואסיקנא בקושיא ומאי קשיא דהא ר"ח בן אנטיגנוס דאמר הכי וי"ל דהתם קושיא בעלמא היא ולאו מדחיה ההיא מימרא בהכי ובדוכתי טובא יכול למימר וליטעמיך ולא חייש להכי וכן דעת הגאונים ז"ל שם ואחרים תירצו דשאני התם שאומר כן בכל השנה אליבא דר"נ וכיון דכן לא אתי לאטרודי עי"ל דבמוצאי י"ה שהוא מעונה ואין דעתו מיושבת עליו אתי לאטרודי וכמו שאמרו האמוראים אח"כ מפני כן דתפלת נעילה פוטרת של ערבית.
והתנן ר"א אומר וכו': פי' ופליגי רבנן עליה אבל בקטפא דפירא מודה ליה. פי' ומוקמי' מתני' דשביעית בקטפא דפירא וכרבנן שכל דבר שנולד מלחות דפרי נקרא קטפא על שם השרף היוצא מן העץ ואף שמן אפרסמון נקרא שרף מעצי הקטף.
ואב"א כי פליגי וכו': פי' ומתני' דשביעית וערלה בקטפא דגוזזא אל דמתני' דשביעית באילן שאינו עושה פירות והיינו עצי הקטף ממש ומתני' דערלה באילן העושה פירות כך נראה פי' הסוגיא לפשוטה וי"א שא"א לאקומי משנה דשביעית בקטפא דפירא מדקתני והקטף ודכ"ע הקטף היינו שרף מעצי הקטף הנזכר בכל מקום והוא קטפא דגוזזא לכך פי' דאפילו באוקמתא קמייתא דאוקמא מתניתין דשביעית כרבנן בקטפא דגוזזא באילן שאינו עושה פירות מוקמינן לה נמי כדאוקי' בפרוקא בתרא אלא דמעיקרא מכרחיך לך מההיא דר' יהושע דקאמר דמיירי רבנן בקטפא דפירא ומשמע לן דר"ש דמודה באילן שאינו עושה פירות דקטפא זהו פריו ובתר הכי מכריחין לה ממש מאידך דר"ש וזו שיטת קצת רבותי אבל לשון הגמ' קשה מאד לפי' זה דבהדיא משמע מלישנא דכל חדא מנייהו אוקמתא באנפי נפשה.
ת"ר נשאת ולא ראתה וכו' אינו והאמר רב כהנא וכו': הא דלא פרכינן לה אמתני' משום דאיכא למימר דהא דתנן כל שלא ראתה דם מימיה ואעפ"י שהיא נשואה היינו שלא ראתה דם בתולים להכי נקטי' אמתניתן דפירשה בהדיא בדם בתולים.
בתולת אדם כל זמן שלא נבעלה נ"מ לכהן גדול א"נ לכתובה מאתים: פי' שלא נבעלה בעיל' גמורה ולאפוקי קטן הבא על הגדולה א"נ גדול הבא על הקטנה דלאו כלום הוא וכנותן אצבע בעין דמי וכדאיתא ביבמות לענין כ"ג ובפ"ק דכתובות לענין כתובה ולפום פשטיה דהאי לישנא כל שהיא מוכת עץ כשרה לכהונה ולכתובה נמי אתיא כר"מ דלית הלכתא כותיה ואינו נכון דהא מוכת עץ אסורה לכהונה לכתחלה לכ"ע ואע"ג דאיכא מ"ד התם דאם נשא נשוי לפי שסופה להיות מוכת עץ תחתיו ליכא לאוקומא להא בדיעבד וליכא לאוקומא נמי לענין כתובה כר"מ ולא כהלכתא לכך י"ל יותר דנבעלה לאו דוקא וה"ה כל שנעשה בה מעשה בעילה ואפי' ע"י עץ אלא דנקט לישנא בהווה ומאי דהוה לד"ה ולא למעוטי מוכת עץ.
ואם איתא ליתני נמי האי: וא"ת ולדידן ליתני נמי בתולת בתולים משום בוגרת מיהת וי"ל דהשתא ס"ד דבוגרת כשרה לכהונה כרבי יהודה ור"ש ולמא כפרקינין לקמן דלא תני אלא מידי דתלי במעשה תו ל"ק בוגרת כלל.
אלא דלא קפיץ לגמרי: ומיהו מזבן זבני לה משום דלא אתי לידי ספק נדה וכההוא דאמר' בפ"ק דכתובות לך זכה במקחך ומ"ש תנחומין של הבל ניחמך היינו משום דא"ל לך זכה דמשמע דזכות הוא לגמרי ומיהו איכא דניחא ליה בהכי.
שנאמר ויהי כמשלש חדשים: פיר' וס"ל דהיינו ג' חדשים גמורין ומשום דהוה שלש עבור נקט משלש ודלא כמאן דדריש דמקצתו של ראשון ושלישי.
משום דאיכא דילדה לט': פרש"י ז"ל ודילמא קרא מיירי כהנהו דילדן לט' דאילו דילדן לז' עיבורן ניכר לב' חדשים שהוא שליש עבורן דקי"ל יולדת לז' יולדת למקוטעין וא"ת לגבי יולדת לט' ראיה גמורה היא ולגבי יולדת לז' אפי' זכר אין כאן י"ל כיון דלא נקט כמשלש חדשיה ונקט חדשים קרוב הדבר לומר דבכל אשה הוי הכרת העובר כן ואפי' דיולדת לז' ולגבי ההיא הוא דקרי ליה זכר לדבר. כי כתיב הא בזכרים כתיב. ואינו אלא משל בעלמא ומי יש כאן זכר שכל משל הוא דומה לנמשל.
הנח מעת לעת דרבנן: פי' וכיון דטהרתה למפרע לא הדרה ומטמי' לה למפרע משום הא שאינו אלא סייג ואע"ג דאיגלאי דהוראה בטעות הוה.
ר"פ אמר מידי הוא טעמא וכו': נראה דלאו משום דפליג אדרב פפי דהא טעמא תריצא הוא אלא דניחא ליה לאשמועינן האי טעמא דהוי קושטא דמילתא ונפקא לן מינה נמי שאפי' לא באת לישאל על טהרותיה עד עכשיו מטהרין לה משא"כ לדברי ר"פ.
או דילמא כיון דבסמוך להכי חזאי לא מטמי': הק' בתו' ומאי קא מבעיא ליה דהא פשיטא דכל מדות חכמים כך הם במ' סאה אדם טובלו ובמ' סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול והנכון דכל מה שנאמר בזה לפי לשון הגמרא דאנן מספקא לן דדילמא הא דקתני משהוכר עוברה היינו משהתחיל העובר לעשות הכר שלו בכובד ראש ואברים דהיינו ודאי הגורם סלוק דמים כדאמרינן לעיל בהדיא אלא דחיישינן דילמא רבנן רצו לתלות הדבר ממש בהכרת העובר לפי שאין הקדמת כובד ראש שוה בכל הנשים רצו לתת לכלן גבול אחד כשיוכר עוברה ממש לעין והיינו דאהדר ליה דודאי ליכא בהא ספקא שאפילו יתלו הדבר בכובד ראש אין כובד ראש העושה סלוק דמים בא בכל הנשים אלא אחר הכרת העובר ממש והיינו דא"ל מידי הוא טעמא וכו' וזו אין ראשה כבד עליה ממש דבר של עיקר ומיהו מודה הוא שעושה צד כובד הראש קודם לכן שהרי לא נחלקו בטבע ובמציאות. וא"ת כיון דסלוק דמים אינו אלא מהכרת העובר ואילך כשבאתה מיד איך אנו מטהרין אותה למפרע מעת לעת אדרבה י"ל דאתמול חזאי קודם סלוק דמים וי"ל דכיון דאיכא נשים שמסתלק דמן בכובד ראש הקל יום א' קודם הכרת העובר ממש לא רצו חכמי' לחלוק בדבר כיון דמעת לעת דרבנן כנ"ל.
או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקא איכא למידק מאי קמבעיא ליה דהא מתני' היא אעפ"י שאמרו דייה שעתא צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר אלמא אידך מעוברת ואידך צריכו' בדיקה וי"מ דההיא לכתחילה והכא מבעיא לן בדיעבד אם לא בדקה עצמה בשעת וסתה אם היא טמאה ותדע דההיא מתני' דמאבואה דפשטי' בגמרא בדיעבד היא וה"ק דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה בדיעבד וזה דעת הראב"ד ז"ל ולשון לא בעיא בדיקה ובעיא לא משמע הני ומתני' דמאבואה פשיט' לן דכיון דקתני שדמיה מסולקין ממנה שאפי' לכתחילה היא אלא דאיידי דקתני רישא טמאה נקט סיפא טמאה דמשמע דיעבד וי"מ דמתני' דלקמן בעסוקה בטהרות וכיון דבעיא בדיקה לטהרות אף לבעלה נמי בעינא וכדאיתא בסוף פרקין וכי קמבעיא לן בשאינה עסוקה בטהרות ולגבי בעלה איבעיא בדיק' כלל וגם זה אינו נכון חדא דכי בעי תלמודא לגבי בעלה לחוד בהדיא מפרש לה כהכי כדאי' סוף פירקין ועוד דכולה מתני' דאיירי עד השתא בעסוקה בטהרות הן וא"כ מאי דבעיא בגמרא גביהו דהא נמי איירי דאי לא הוה ליה לפרושי והנכון דאנן מספקא לן הא דקתני חוץ מנדה והיושבת על דם טוהר אי הוי דוקא דאפשר דלא הוי דוקא אלא דאצטרי' למתני נדה לאשמועינן דאין נדה קובעת וסת ואשמועינן יושבת על דם טוהר דמעין א' הוא כדאיתא בגמרא ותדע דהא ברישא קתני במה אמר דייה שעתא בראיה ראשונה ואיכא מ"ד בגמר' דלא קאי אלא אבתולה וזקנה וה"ה דאפשר באידך לאו דוקא ואין למדין מן הכללות אעפ"י שנאמר בהן חוץ ומש"ה לא פשטינן לה מהני.
טעמא דאיכא חרדה וכו': אלמא וסתות דאורייתא וק"ל דאפי' מ"ד וסתות דרבנן מודה באם לא בדקה טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור וא"כ דילמא הכא הכי דייקי' טעמא דאיכא חרדה דטהורה לגמרי בלא בדיקה הא ליכא חרדה טמאה עד שתבדוק ומ"ל דס"ל דוסתות דאורייתא וי"ל דאה"נ והכא ארישא דמתני' דהתם סמכינין דש"מ שאם הגיע וסתה ולא בדקה טמאה ואפי' בדקה אח"כ ומצאה טהורה והיינו כמ"ד וסתות דאורייתא ודכותה בתלמודא.
הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה כבר: פי' לעיל דלישנא משמע דלא בעיא בדיקא כלל ואפי' למ"ד וסתות דאורייתא וכ"ש למאי דק"ל וסתות דרבנן ואי ק"ל הא דאמ' בפסח שני אשתו נדה בעלה חייב יבמתו נדה בעל פטור והוינן בה יבמתו אמאי פטור מקרבן דטועה בדבר מצוה הוא אשתו נמי הא איכא מצות פריה ורביה ופרקינן במעוברת והא איכא מצות עונ' ופרקינן בסמוך לוסתה דעלמא אפי' מעוברת צריך לפרוש סמוך לוסתה וכ"ש דבעיא בדיקה לטהרות ומכאן היה מביא הראב"ד ראיה לפי' דסוגיין בדיעבד וליתא דהא כבר תרגמוה התוס' דהתם במעוברת קודם שהוכר עוברה א"נ דכי הדר אוקי' בסמוך לוסתה הדר מפירוקא קמא דאוקימ' במעוברת ומוקמינן לה באשה דעלמא וסמוך לוסתה.
לפיכך דר"מ ל"ל: פי' דאע"ג דהאי לפי' הוי לקולא פשי' דלפום טעמא דידיה א"א לחלק בין חומרא לקולא דא"כ סתרו אהדדי.
ועוד מזה טעון וכו': הני הוו חדא ועוד דלא צריכי להדדי.
ואלא מאי מזה נושא: כלומר עושה כעין מזה שהוא נושא.
ה"מ אגבא דגברא אבל במנא צריכא שיעור מסתברא דאפי' בראשי גבעולין נמי בעינן שיהא בו שיעור ולא סגי שיהא שיעור בכלי שטובלין בו בלחוד והכי מוכח לישנא דלא ממעטין אלא גבי' דגברא.
רבא אמר רב חסדא עשרים יום: ופריש' דלא חשיב ימי טומאה אבל מ"ד שלשים יהיב עשרה יומי לימי טומאה כלו' לנדה וג' שבועיין לזיבה גדולה ואעפ"י שפעמים שאינה רואה זיבה ואינה זבה כיון דאפשר בהכי מני להו.
ת"ר זקנה שעברו עליה וכו' ועוד עברו עליה ג' עונות וכו': לפום פשטא הא כרשב"ג ריהטא דאמר דבתלתא זימני הויא חזקה דאלו לר' דאמר בתרי זמני הויא חזקה בראיה שניה היכי דייה שעתה דליכא למימר דאותה ראיה שבה הוחזקה אינה טמאה למפרע כי בזו הוחזקה מכאן ואילך וכן לרשב"ג עד הרביעית וכמו שנראה מפרש"י ז"ל דהא ליתא לענין קביעות וסתות היא ולחוש לוסתה אבל לחוש לה למפרע כיון שכבר הוחזקה אף בזו יש לה לחוש ולא דמי לשור המועד דעד דנגח נגיחה ד' לא מחייב דהתם כבר פרישו טעמא בפ' ח"ה דכי לא נגח מאי משלם אבל הכא בראי' שניה לר' וראיה ג' לרשב"ג הוחזקה בדמים דאי לא מתני' דקתני בד"א בראיה ראשונה אבל בשניה מטמאה למפרע מני לא ר' ולא רשב"ג אלא ודאי כדאמ' וזה ברור וכמו שכתבו התוס' מיהו קשה להעמידה כרשב"ג דהא לק' בבריתא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דקתני כי הכא ואוקי' למציעתא דתינוקת שהגיע זמנה כר' ולסיפא כר"א ואקשינן ממציעתא לסיפא ולא פרכינן כלל מרישא למציעתא דנימא רישא רשב"ג וסיפא ר' יהודה קשי טפי ולית ליה פתר.
לכך פי' בתוס' דהא רישא דלקמן דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ר' היא ולא מטעם דר"שי ז"ל אלא משום דכיון שאלו מסולקות דמים ראיה היא א' שראתה אינה מן המנין אלא במקרה בעלמא והוקשה להם דהא קי"ל בוסתות כרש"ג כדאיתא ביבמות והיכי הויא הא וההיא דלקמן דשקלו וטרו כמה אמוראי דלא כהלכתא ותירץ דכי איפסקא הלכתא כרשב"ג היינו בקביעות וסתות דמעיקרא אבל בחזרת וסתות בתר דסילוק דמים אין הלכה כמותו דהא סתם לן תנא כותיה דר' הכא דקתני בד"א בראיה א' אבל בראי' ב' מטמא למפרע וא"ת והא אמר דבחזרת דמים אפי' ר' מודה דבעינן ג' ראיות י"ל דדוקא הכא שרחקה ראיותיה לג' עונות אבל במתני' בשקרבה ראיותיה ואף ראיה ראשונה מן המנין ועדין אין שיטה זו מחוורת דהא התם פריש תלמודא ואמר נשואי' ומלקיות ר' וסתות ושור המועד רשב"ג ומדלא מפליג כלל בוסתו' מכלל דבכלהו וסתות הלכה כרשב"ג ואע"ג דהכא בפרקין סתם לן תנא כר' לק' בפרקין סתם כרשב"ג דקתני אין האשה קובעת וסת עד שתקבענו ג' פעמים וההיא עדיפא דהוי באחריתא דבחדא מסכ' יש סדר לכך נר' נכון יותר דהא ורישא דלק' ד"ה היא וכיון שזו מסולקת דמים ורחקה ראיותיה עכשו ג' עונות ראיה ראשונה מתלא תליא וקימא דלא ידעינן אם הוא עיקר או מקרה וכן בב' עד שיחזיק בכך פעם ג' וכי ראתה ג' הוכיח סופה על תחילה שהיא קביעות וסת אלא ששינתה וסתה מעונה בינונית לעונה גדולה וכדין הוא דלר' דאמר בראיה שניה למפרע שתהא טמאה למפרע אלא כיון דטהרנוה כבר הנח מעת לעת דרבנן וכדפרישנא לעיל ואפי' לרב פפי ואפי' ת"ל דרב פפי לית ליה ההיא טעמא דר"פ התם שנמצא הוראה בטעות לגמרי שהרי הפילה עכשו רוח משא"כ בזו שאין לנו ודאות גמורה שתהא ראיה ראשונה חזקת דמים ומיהו אין דין זה אלא ברחקה ראיותיה כי הכא משא"כ במשנה במה שאמ' דיה שעתא בראיה ראשונה דהתם קרבה ראיותיה ואליבא דר' בתרי זמני הויא חזקה וכמו שפי' התוס' ולשיטה זו הסכים מורי הרשב"א נר"ו.
אדרבה' כיונה קבעה לה וסת: מכאן ק' קצת לפי' התוס' דהא ההפסקות הוא וכיון דראיה א' אינה מהמנין אין כאן אלא הפסקה א' והיינו שבין ב' לג' וי"ל דנהי דאינה מן המנין והוי כאלו באנפי נפש' מ"מ כדאי היא לחוש ולעשות ג' עונות שאחר זה הפסקה ויש כאן ב' הפסקות.
ודיה שעתא: פי' אליבא דר' דוסא דאוקי' לעיל סתם מתני' כותי' והלכתא כותיה.
ה"ג בבריתא ושהגיע זמנה לראות וראתה פעם א' דיה שעתא ב' מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתא ע"כ והיינו תרי בבי דפרכי' לקמן הדדי דהויא חדא כר' וחדא כר"א הדר גרס' אמר מר ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתא קא חזיא בעונות מאי וכו' פי' דהדרינן למידן על בבי דרישא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אם אחר שעברו עליה ג' עונות וראתה ראיה א' חזיא ראיה ב' בעונה בינונית שקבעה לה וסת בתחלה קודם סלוק דמיה מה תהא דינה באותה ראיה מי אמרינן שזו בראיה ראשונ' היא שחוזרת לקבוע וסת והג' עונות שעברו עליה היא סלוק דמים גמורין לרחוק הוסת הראשון וכאלו היא זקנה דיינינן לה וא"כ בזו דייה שעתא וכי קתני ועוד עברו עליה ג' עונות וראת' דייה שעתא לאו דוקא ורבותא אשמועינן דאפילו בההיא דייה שעתא ואעפ"י שהיא ראיה ב' לג' עונות או דילמא דהא קתני ועוד עברו עליה ג' עונות אבל אם זאת השניה היתה בעונה קטנה מטמא למפרע דהוכיח סופה על תחלתה דהפסק ג' עונות ראשונות מקרה היה לה ועכשו חוזרת לוסתה הראשון שקבעה לה בג' פעמים קודם סלוק דמים וכגדולה בעלמא דיינינן לה בראיה ב' זו מיהת ולא כזקנה.
וא"ר גידל א"ר: דודאי לאו דוקא קתני ועוד עברו עליה ג' עונות דה"ה בעונה קטנה דייה שעתא והיינו דקאמר פעם ראשונה וב' דייה שעתא ולראיה אחר שראתה אחר ג' עונות ראשונות קרי ראשונה כי משם התחילה למנות עונה זו השניה הבינונית וכן פרש"י ז"ל.
הדר בעיא הסיפא דקתני זימנא אחרינא ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הדר חזיא בעונות כלו' שראיה זו האחרונה באה אחר עונת א' שנמשכת עד לאחר הנץ החמה בתחלת היום ולא עוד דאם הנץ משמע בסמוך ממש ואפי' ראיה מועטת לא סגיא שלא תהא נמשכת עד לאחר הנץ החמה ואפ"ה א"ר יהודה דכל הלילה שלה קתני כל הלילה וכל היום וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל.
כתם שבין ראשונה לשניה: פ' ע"כ בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות מיירי וכדקתני לעיל שאפי' סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה והיינו דמסייעין לר' יוחנן מההיא דר"ש בן יהוצדק דבסמוך אבל תינוקת שהגיע זמנה לראות לד"ה יש להן כתם אפי' בראיה ראשונה וכדתניא לעיל בפרקין.
מתקיף לה ר' אלעאי וכי מה בין זו לבתולה שדמיה טהורין: י"מ דאכולה פרכינן ואפי' על כתם ראשון למה הוא טהור ומ"ש מבתולה שאעפ"י שנותנין לה ד' לילות כתמה טמא לפי שכל כתם משונה ותניא בתולה שנשתנו דמיה טמאים ופרקינן בתולה שירפה ומקום נדתה מצוי וזו אין דם נדתה מצוי ואין פי' זה נכון כלל דהא בתולה שדמיה טהורין כתמה טהור כדאיתא וכתניא בפ' האשה שהיא עושה צרכיה ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום ובבתולה שדמיה טהורין דאלמא בתולה אין לה כתם אבל רש"י פי' דאחזקיה פרכינן דאמר דכיון דאי חזיא מטמא כתמה נמי מטמא דמ"ש מבתולה שדמיה טהורין דאע"ג דאי חזיא דם משונה שהוא מן המקור טמאה ואפ"ה כתמה טהור כדתנן בפ' האשה ופרקינן שהבתולה שירפה ומעין של טהרה שלה מצוי דהיינו דם בתוליה ויש לתלות וזו אין שרפה של טהרה מצוי ועדין אין הפי' הזה מחוור כל הצורך חדא דמעיקרא מאי פרכינן והיכי מדמינן להו טהרה ועוד דלישנא דאין שירפה מצוי לא דייק שפיר דאדרבה אין לה עכשו שום שירפה טהרה כלל ור"ח ז"ל פי' דאחזקיה פרכינן מ"ש בבתולה שנותנין לה ד' לילות לטהרה לפי שלא הגיע זמנה לראות ותולין הכל בדם בתוליה והכא לא תלינן בכתמה מיהא לקולא לטהר אותו כיון דלא אתחזק בדם ופריק דהא דידן שירפה של טומאה מצוי להיות לה כתם כיון שכבר ראתה שני פעמים וזו דהיינו בתולה אין שירפה מצוי עכשו לראות מן המקור כיון שנפתח פתח בתוליה:
שירפה לשון חולי וחבירו ויקרא רבה פ' זאת תהי' כל חולי זו שירפא ולא ידענא הא דאמר כתמה טהור אי דידיה אי תשלום מימרא דרביה:
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות: פי' מורי הרשב"א נר"ו דמשום הא דנקטה בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דאילו הגיע זמנה לראות לא נפקא מינה מידי דהא אפילו תהוי כלה ראיה אחרת כי הדר חזיא שניה מטמאה למפרע ואי הוי שתי ראיות בתחלה ליכא טומאת מפרע דהא ראיה ראשונה היא וימים שבנתים לא שייך מפרע דהא נדה היא אבל תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאינה מטמאה למפרע עד ראיה ג' נפקא טובא שאם אנו דנין לזו בראיה א' בראיה דלאחר ז' דייה שעתא דראיה שניה הוא ואם אנו דנין אותה לשתי ראיות כראיה דבר שבעה מטמאה למפרע.
רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליה ג' עונות דייה שעתה: פי' ובדין הוא דלפלוג ר' יוסי לעיל במעוברת אלא דנטר ליה לת"ק עד דסיים כוליה מימריה וש"מ דהא דתנא לעיל גבי מינקת רבי יוסי אומר דייה שעתא כל כ"ד חדש לאו כלהו כ"ד חדש דיה שעתא לר' יוסי דהא בעי הפסקת ג' עונות בתחל' כדקתני הכא בהדיא אלא עד תשלום כ"ד חדש קאמר ולאפוקי מדר"מ דאמר ד' וחמש שנים ופשוט הוא:
א"ר יהודה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת: כך הגרסא בכל הספרים וכן נראית גרסתו של רש"י שכתב וכן בפעם הג' כלו' דלישנא קלילא נקט וה"ה דבעיא פעם ג' דהא קיי"ל בוסתות כרשב"ג ואפשר דסרכא דלישנא דמתני' נקט דהוי כר' ומינה שמעינן בקפיצת שלישית לרשב"ג.
והא דקאמר קפצה וראתה: פרש"י ז"ל קפצה בחד בשבת וראתה קפצה בחד בשבת וראתה.
למאי אי לימים כלו' דקביעת וסת לימים לחודייהו: כלו' לראות בכל חד בשבת ואפי' בלא קפיצה אמאי דהא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי אלא לקפיצת פי' הוא ז"ל שראתה ג' פעמים ע"י קפיצה בכל יום שתקפוץ מחזיקינן לה כרואה ואפי' בשאר הימים עכ"ל פי' לפי' ואפילו בשאר הימים שלא ראתה בהם עדין בקפיצה.
ולכאורה היה נראה מן הלשון דמיירי בשקפצה וראתה ג' פעמים ביום ידוע כגון בחד בשבת ואפ"ה קבעה וסת לקפיצת בשאר הימים אבל א"א לומר כן וכדאמרי' על ברייתא דבסמוך דכי קבעה וסת מורכב בקפיצת וימים מסויימים לא קבעה וסת לקפיצת לחודייהו לכך יש לומר דמרן ז"ל בקפיצת דימים מסויימים שאינן מכוונים מיירי ואפ"ה קבעה וסת לקפיצת לכל הימים ואפילו בשאר הימים שלא ראתה בהם כלל בקפיצה וא"ת דהא כי פרכינן על רב הונא ואמרינן אי לימים ע"כ בימים מכוונים שמעינן לה והיכי היה מוקמינן לה עכשו בימים שאינם מכוונים וי"ל דאנן נקטינן כל מאי דאפשר וכל חדא וחדא כדאיתא דבמאי קאמ' רב הונא שקבעה לה וסת אי לימים לחודייהו וכגון שראתה בימים מכוונים כל יומא בלא קפצה ולא חזאי אלא לקפיצת לחוד וכגון שלא ראתה בימים מכוונים.
והתניא וכו': ומיהו הא ק' טובא דכיון דאמרינן דלרב הונא קבעה וסת לקפיצת בלא ימים כי פרכינן עליה ממתניתן אמאי פרישנא דקבעה לה וסת לחפיצת לימים ולא לקפיצות לחוד ולא לימים לחוד ולא פרישנא דקבעה וסת לקפיצות לחוד וכדרב הונא דהכי אורחא דתלמודא דהא לקיומא לדרב הונא במאי דאמרי' לקפיצת אתינן וי"ל שהרי א"א דהא מתנית' לא קתני דקבעה וסת אלא לא קבעה לה וסת ואתא לאשמועינן דלא קבעה לה וסת לימים לחוד כדאמרינן לקמן בסמוך. וא"כ ע"כ כשראתה בימים מכוונים וכדפרשנא לקמן ואלו לימים שאינן מכוונין פשיטא דלא קבעה וסת לימים לחודייהו.
וא"ת מ"מ כיון דתנא דמתני' לא תנא לן קביעות וסת לקפיצות אלא וסת מורכב לימים וקפיצות וכשקפצה וראתה בימים מכוונים מנא ליה לרב הונא דאשה קובעת וסת לקפיצות לחודייהו כשקפצה וראתה בימים שאינן מכוונים וי"ל דתנא לא נחת אלא לאשמועינן דבוסת מורכב לא קבעה וסת לימים ומשום צריכותא דלקמן ואנן הא דאמרינן דקבעה וסת לימים וקפיצות ולא אמרינן דכיון דמחמת האונס לא קבעה ומשום הכי בא רב הונא ואמר דמחמת האונס הוא קבעה ואפי' לקפיצת לחוד ככל הימים אם קבעה אותו בימים שאינן מכוונים וכ"ש שקבעה אותו מורכב לימים וקפיצות אם קפצה וראתה בימים מכוונים ולהאי שיטה דרש"י ז"ל אתיא כפשוטה הוא דאמרינן בפ' כל היד לא שנו אלא שיש לה וסת לקפיצות דמשמע כפשוטה דאשה קובעת וסת פשוט לקפיצות לחודייהו ומיהו עדין קשה בלשונו של רש"י ז"ל למה פירש מימרא דרב הונא כשראתה בחד בשבת בחד בשבת דהא אוקימנא מימרא לקפיצות לחודייהו וכשראתה ג' פעמים בימים שאינם מכוונים וי"ל דמימרא דרב הונא בתרוייהו איתא אלא דאנן פרכינן דאי לקפיצות לחוד קא תניא וכו' ואנן מפרשי' דלעולם מימרא דרב הונא לקפיצות או לקפיצות לחוד וכדאמרינן או לקפיצות עם הימים דהא דתניא אלא קבעה לה וסת היינו דכל שראתה אותו מורכב היינו שלא קבעה לה וסת לא לימים לחוד ולא לקפיצות כנ"ל לתרץ לשונו של רבי' ז"ל וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל.
אבל אחרים מרבותינו הצרפתים ושאר המפרשים ז"ל: פי' דודאי מימרא דרב הונא בוסת מורכב וה"פ למאי אי לימים לחוד הא כל יומא דלא קפצה לא חזאי ואי לקפיצות נמי הא תניא וכו' ופריש' לא ימים לחוד ולא לקפיצות אלא לימים וקפיצות וכדרב הונא אבל לקפיצות לחוד לא קבעה לעולם ואפי' קבעה וראתה בימים שאינם מכוונים וההיא דפ' כל היד לישנא קלילא ופירוש' דקבעה לה וסת לימים וקפיצות אלא דנקט לישנא דנקטי הכי כדרב הונא.
וא"ת וכי פרכינן בסמוך לימים לחוד פשיטא אמאי לא פרכי' נמי אי לקפיצות לחוד פשיטא דבשלמא לפרש"י ז"ל לא נקטי לה משום דזמנין דקבעה וסת לחוד כגון בימים שאינן מכוונים הילכך מרגלי' לה כדי שלא יטעה אלא בלשונינו וי"ל דחדא מנייהו נקט וכאלו אמרינן ימים מאן דכר שמייהו דאנן לא הוה פרכינן לעיל מבריתא אלא לקפיצות וה"ל למימר לא קבעה לה וסת לקפיצות לחוד אבל קבעה לה וסת לימים וקפיצות ולמה הוצרך לומר לא קבעה לה וסת לימים ופרכינן דאדרבה הא אצטריכא ליה לאשמועינן וכמפרש ואזיל וזו היא שיטת הראב"ד ז"ל ורבי' הגדול ז"ל וכן דעת ר"ח ז"ל לקמן פי' כל היד:
כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי קפצא בחד בשבא וחזאי: פי' לאו בתרי חד בשבא רצופים דא"כ הויא לה ראיה שניה בימי זיבה ממעין פתוח ואין אשה קובעת וסת בכך כדאיתא לקמן בשלהי פ' בנות כותיים אלא לומר שראתה מעשרים לעשרים יום בחד בשבא וזה ברור וכן כתבו בתוס' ובנמוקי הראב"ד.
ה"ג כגון שקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ולשבתא קפצה ולא חזאי ולמחר חזאי בלא קפיצה מ"ד איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים וכו': וזו ג' רש"י ז"ל ויש שאין גורסין ולמחר חזאי בלא קפיצה וליתיה כלל דהיכי הוה תיסוק אדעתין דקבעה וסת לימים לחודייהו כלו' לחד בשבא והא לא חזיא כי אלא תרי זמנא דהא ודאי ראיה דחזאי בשבתא לא קבעה וסת לחד בשבא אלא הגרסא שכתבתי היא עיקר.
חוץ מן הנדה ובתוך נדתה לא בעיא בדיקה: פי' לא בעיא בדיקה ואפי' לקבוע וסת דאלו לגופא פשיטא דהא נדה היא והיינו דאמ' הניחא לר"ל דאמר אשה קובעת וסת בימי זבתה וכו' עד כי אמרי אנא היכא דחזיתיה ממעין סתום אבל ממעין פתוח לא אמרינן פי' מעין סתום הוא שהיו שתי ראיות ראשונות בתחלת ימי נדה אפי' היתה ראיה ג' הגומרת עיקר הוסת בתוך ימי נדה וכגון דחזאי בריש ירחא ובריש ירחא ובתמניא דירחא ובריש ירחא דמשום דראיה דתמניא דירחא הסמוכה לראיה ג' דריש ירחא בתרא חשבי לה לגבי הא לתוספת דמים בעלמא דקדים ואתא אהדרורא דאורחא ומעין פתוח הוא כשהיה אחד משתי ראיות ראשונות בתוך ימי נדה ואפי' היתה ראיה ג' בתחלת ימי נדה כגון דחזאי בריש ירחא ובחמשא דירחא וחמשא בירחא חמשא דירחא דבהא לא קבעה וסתה.
א"נ בחמשא דירחא וריש ירחא וחמשא בירחא ובחמשא בירחא וכ"ש היכא דחזאי בריש ירחא וחמשא בירחא ובריש ירחא וחמשא בירחא וחמשא דירחא דשתי ראיות ראשונות היה ממעין פתוח וכן מתפרש בפ' בנות כותיים ולענין הקובעת וסת בימי זיבתה היה נר' דבין לר"ל ובין לר"י אשה קובעת בהם וסת ואפילו ממעין פתוח דהא מעיקרא כולו נתייהו בימי נדה במעין פתוח והוה שמעינן ליה ואפ"ה קאמרי תרוייהו דקובעת וסת בימי זיבתה אבל אין לפרש כן דהא שמואל אמר להדיא בפ' בנות כותים גבי משום כל י"א בחזקת טהרה שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה ואפליג אדר"ל ור"י היכי לא מדכר ליה תלמודא כלל בכלה מכילתין אלא ודאי דלא פליגי וההיא דשמואל במעין פתוח והא דהכא ממעין סתום וכדאסיק' דבימי נדה ואמסקנא דסוגיין אית לן למסמוך ומעין פתוח דימי זיבה כגון דקבעה וסת בתמניא דירחא והוא חדא משתי ראיות ראשונות בתוך ימי זיבה דחזיא בריש ירחא ובתמניא ירחא ומעין סתום דהוי שתי ראיות ראשונות במעין סתום כגון דחזיא בתמניא דירחא ובריש ירחא ותמניא בירחא וכמו דפרישי' בימי נדה וזה דעת הראב"ד ז"ל ומקצת רבותי' הצרפתים ז"ל ואם יש מהם מי שסובר דהא דר"י ור"ל פליגי אדשמואל ולית הלכתא כותיה ודעת רבי' כלשון הראשון.
ושמעינן מסוגין תרתי חדא דכל היכא דלא קבעה וסת בימי נדה אפי' מיחש נמי לא חיישא לבדוק עצמה באותו יום ולראות אם היא משכה וסתה דאי לא אכתי היכי קתני חוץ מן הנדה תבדוק משום דחוששת לראיתה ואע"ג דבההיא דשמואל אמר דאע"ג דלא קבעה וסת בימי זיבה מיחש חיישא כדאיתא התם שאני ימי זיבה שאין המעין פתוח כל כך אבל בימי נדה שהמעין פתוח אפי' מיחש לא חיישא תו ש"מ שכל אשה שקבעה וסת בראיה גדולה ששפעה מקצת היום ומקצת הלילה או יותר או בהפך אין לה לחוש להפרשת עונה דוסתה אלא העונה שבה התחילה ראיתה או יום או לילה ואם בדקה בו והיא טהורה אין לה לחוש יותר דאי לא תוך נדתה תבדוק שמא היא שופעת או מזלפת שהיא כשופעת וחשיבה חדא ראיה וראוי לה לעשות הפרשה בכולה ולעקור את כלו כשיחזור ותעקור וסתה אלא ודאי דהכל הולך אחר התחלת הראיה בין להפרשת עונה בין לעקירת הוסת שאם היא יודעת ודאי נעקר הוסת ג' פעמים שלא בעונת התחלתו נעקר לגמרי ואעפ"י שאינה יודעת אם נעקר בסופו והכי משמע מהא דתניא לקמן במכילתין היתה למודה לראות עם הנץ החמה ר' יהודה אומר כל הלילה שלה ואוקימנא דרגילה למחזי בסוף לילא והתם סתמא קתני ואפי' ראיה גדולה ואחר לה והם תקוניה להשתהותה עם בעלה ועיוותיה להוציאה ממנו שאם בדקה ג' פעמים ולא ראתה הרי היא מותרת לו ואינה צריכה עוד שום בדיקה בשעת תשמיש יותר משאר הנשים ואם ראתה הרי היא אסורה לו ויוציא שכבר הוחזקה לראות דם בשעת תשמיש ואסורה לו ואין לה לא כתובה ולא תנאי כתובה וכההיא דתניא לקמן במכילתין בריש פ' תינוקת ונמצא גט בטל ובניה ממזרים כבר פי' במס' גיטין על מתני' דהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום אילונית לדעת ר"י ז"ל דלאו דוקא גט בטל ובניה ממזרים אלא דאיכא לעז מיהת ובודאי דהתם לא אמרו לא יחזיר משום האי לעז אלא כשאמר לה משום אילונית או משום שם רע אני מוציאך וכדאיתא התם בהדיא ואע"ג דלא כפליה לתנאיה בהכי סגי להוציא לעז ואע"ג דלר"מ כל דלא כפילה לתנאיה לא מהני ולפי' א"ל הוי יודע וכו' כדאיתא התם ואפשר דה"ה להא דהכא ויגיד עליו ריעו.
או אפשר הוא דהתם לפי שמוציאה בכדי משום רנון שם רע בעלמא ומשום חשש אילונית בלא סימנין דעקרה שהרי נמצא שאינו שם רע ואם לזה אדם חושש ומגרש לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה ויכול היה לקיימא בהתר גמור ולפי' כל שלא אמר כלום בשעת גרושין אינו יכול לקלקלה דודאי לא משום שם רע מגרש לה אלא עילה מצא אבל בכאן שאין לה וסת ויש חשש איסור חמור בקיומה אפי' לא אמר כלום כשגרש רגלים לדבר שמפני כן גרש ויכול לקלקל לה ולפי' לא פירשו בכאן שצריך שיאמר לה כן כשמגרש וזה דעת התוס' ונר' עיקר.
אפ"ה מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה: איכא למידק דהא ע"כ יושבת על דם טוהר מיניקה היא דמשמע דדוקא בימי טהרה לא קבעה הא בימי טומאה דשאר ימי הנקתה קבעה ואעפ"י שהיא מסולקת דמים וא"כ אף היא צריכה להיות בודקת בימי הנקתה שמא תקבע בהן אחת ומ"ש ממעוברת דאמרי' לעיל דלא בעיא דידן לפום פי' דידן והתוס' שפי' דלא בעיא בדיקה כלל הא ודאי יותר נראה שתהא מניקה מסולקת דמים או משום פירוק אברים או משום דם נעכר ונעשה חלב וי"ל דאנן איירינן באשה שאינה מניקה כגון שמת או גמלתו או נותנתו למניקה ואליבא דר"מ דאמר דם נעכר ונעשה חלב ומש"ה תנן אליבא דר"מ דהוי סתם משנה דדוקא ביושבת על דם טוהר אינה צריכה בדיקה כלל ואפי' לדבריו משום דבימי טהרה לא אבל בימי טומאה משכחת לה דקבעה אם אינה מניקה הא כל זמן שהיא מניקה לעולם לא קבעה ולא בדקה וכפי' הרשב"א נראה אבל רבי' הרמב"ן ז"ל דקדק מכאן דאשה קובעת וסת בימי הנקתה בימי טומאה והראב"ד ז"ל כתב שאינה קובעת לא בימי הנקה ולא בימי עבורה וכן דעת רבותינו ז"ל וכן המנהג.
כאן ששמשה כאן שלא שמשה: פירוש דסיפא בשמשה ואפילו נשתנו דמיה טהורה דאימ' שמש עכרן ורישא בשלא שמשה היום אלא בטהרות היא עסקינן וצריכה בדיקה להכשירן שמא תראה בשנוי מראהו.
והא מתני' בשיש וסת עסקינן: פי' או שיש לה וסת ממש או שהיא כמו שיש לה וסת שהיא מסולקת דמים מדקתני אעפ"י שאמ' דייה שעתא.
הא דתנן ובשעה שעוברת לשמש את הבית: פי' קודם תשמיש מדלא קתני מלשמש ובודקתו מיד לאור הנר ואעפ"י שאינו אלא משום מיגו דטהרות שאם לא תבדקנו עד למחר כדברי קצת המפרשים ז"ל מה מקום לבדיקה זו ההיא שעתא מאי דהוה הוה אלא ודאי כדאמרי' וברור הוא.
חדא מכלל חברתה איתמר: פירושו ברור מכמה מקומות לומר דחדא מינייהו בלחוד אמר שמואל ואידך איתמר מכללא וכפרש"י ז"ל אלא שכתב דלא מסיימי ונר' שר"ל דהשתא לא מסיימי אבל לקמן מסיימי דההיא דר' זירא היא דאיתמר דמפלגי בין ערה לישנה דאלו אתמר הא דברא היכי נפקי מכללא הנהו דיני דערה וישנה דלק' אלא ודאי כדאמ' וכפי' בתוס':
כדי לחייב בעלה: לא סוף דבר שעושה מפני כן דלא שייך למבעי האי לישנא כלל דלמה תעשה כן אלא ה"פ מה שתחמיר על עצמה כיון שבא מפני זה חיוב לבעלה דאשם תלויה בשניהם ונקט לחייב בעלה משום דאף בקרבן דידה הוא חייב כי הוא מביא כל הקרבנות שהיא חייבת כדאיתא התם ואסיקנא דלא תבדוק דא"כ לבו נוקפו ופורש מכאן ואילך שהוא יארע לו כך.
בעא מיניה ר"ז מרב יהודה אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה: פי' שתחמיר על עצמה קודם תשמיש ואעפ"י שאינה עסוקה בטהרות ואעפ"י שאמרו חכמים שאינה צריכה לבדוק מי אמרינן אלמלא שיש שום נדנוד חשש דם בדבר לא מצריכות שתבדוק לטהרות אלא אפי' מעלת טהרות של גבי בעלה לא חייבו כן כדי שלא לשהות מצותו ומיהו אם רצתה לעשות תבדוק או דילמא מעלה בעלמא הוא דעבוד בטהרות וליכא שום נדנוד כלל ואין לה לבדוק לבעלה א"ל לא תבדוק כלו' לא תבדוק כלל ואפי' יהא כאן נדנוד חשש א"ל ותבדוק ומה בכך כיון שיש נדנוד ואעפ"י שיש כאן שיהוי מצות עונה א"ל א" כיהא לבו נוקפו שמא מפני שהרגישה דם היא שבודקת עצמה ולא ירצה לסמוך על מה שתאמר לו שמצאה טהור שמא לא בדקה יפה יפה ופורש והא דתנן לקמן כל היד המרבה לבדוק הרי זה משובח ההיא באותן שצריכות בדיקה.
ולימא ליה יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה: פי' לטהרות בעיא עיקר בדיקה לבעלה במיגו לבעלה לא בעיא בדיקה פי' לבעלה גרידא לא בעיא בדיקה.
והא שמואל במאי מוקים לה: וא"ת ולוקמה בשאינה עסוקה בטהרות ואפי' באשה שאין וסת דלבעלה לא בעיא בדיקה י"ל דלישנא יתירה קשיא ליה כיון דקתני נשיהם להם בחזקת טהרה ל"ל למתני ושוהות עמהם אלא ודאי משום דאפילו עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה.
וכיון שתבעה אין לה בדיקה גדולה מזו: פרש"י ז"ל לפי שדרך הבא מן הדרך להרבות ברצוי ואלו חזיא דם לא סגי דלא הרגישה וזו היא בדיקתה כיון שלא הרגישה ובהכי סגי לה מכיון שהניחה בחזקת טהורה ואיכא דק"ל הא דאמר בפ' כל היד כיון דקתני כל הנשים בחזקת טהרה הן לבעליהן ל"ל למתני והבאים מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה ופרקינן ה"מ היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה עצמה אבל ליתיה במתא לא קמ"ל דעלמא טפי רמיא אנפשה כי איתיה במתא ול"ק דהתם הכי הוא דאמר דכי ליתא במתא לא נחוש אבל כשבא הא ודאי טובא רמיא אנפשה וכיון דהא אסיקנא דאפי' ליתיה במתא חיישה ובדקה נפש' וקיימא בחזקת טהורה נמי כשבא לעיר וריצה אותה ושותקת הרי היא כאלו אמרה בפי' שהיא טהורה ואין לך בדיקה גדולה מזו.
מהו למעבד כי הא מתניתא: י"מ לסמוך על תביעה בלחוד כדשרי במתני' וא"ל דלא חזי למעבד הכי משום דמיגניא באנפי וי"מ דאישנה קאי אי עבדינן כי הא מתני' ואפי' דישנה ולשון מיגניא באנפיה חשש טפי להאי לישנא דגנות הוא לשמש עם הישנה אבל לא אתי שפיר לישנא דכי הא מתני' מכיון שלא הוזכר בה ישנה בפי' ואע"ג דהכי דינא כדאיתא לעיל.
ולישיילינהו לדידהו: פירוש דלישיילי מנייהו שורת הדין והיינו דמהדרין דלמא מחמרי אנפשייהו ומקילין לאחרים וגנאי הוא לשאול מהם כיצד נוהגין בעצמן.
ת"ר אשה שאין לה וסת וכו': פי' שלא קבעה לה וסת ומ"מ לא הוחזקה לראות בשעת תשמיש שא"כ לד"ה יוציא דהא מקלקלא ליה וכדאיתא לקמן במכילתין אלא ודאי כדאמרן והכי ריהטא סוגיין ומתני' בעסוקה בטהרות דבעיא בדיקה קודם תשמיש אף לבעלה ור"מ חשיב לה מקח טעות אם לא הכיר בה לפי שרוב הנשים יש להן וסת ולפי' קונס אותה בכתוב' ותנאי כתובה כדמפרש ואזיל והא דקתני שאין לה מזונות כבר מפורשת לנו ביבמות בס"ד.
ר"ח בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים וכו': פי' רש"י ז"ל שמשמת בב' עדים א' קודם תשמיש וא' לאחר תשמיש והן תקוניה להתירה לבעלה ולפוטרו מקרבן אם מצאה טהור והן עוותיה לאסרה בתשמיש או לחייבו באשם או בחטאת אם מצאה טמא וכיון שלא הוחזקה בדם בשעת תשמיש בהכי שריין לה ואפילו לכתחלה ולקמן מתפרש אם מצריכה בדיקה זו אף בשאינה עסוקה בטהרות והכי איתמר לקמן בפרק כל היד האי לישנא דתיקוניה אבל הרי"ף ז"ל משמשת בשני עדים א' לו.
ואחד בלחוד כדינה קודם סלוק דמים אם תהא דייה שעתא דנימא השתא הוא דהדרא לקביעות וסת והפסקות שבנתים לא היו כלום וכי קתני ועוד עברו וכו' דוקא קתני או דילמא לאו דוקא הוא ואף בעונה קטנה מטמאה מעת לעת ממה נפשך דאי הדרא למילתא קמיתא כבר קבעה לה וסת ואי מצרפא לה באידך דשש עונות הא מטמאה למפרע ואהדר ליה דודאי מטמאה למפרע וכי קתני ועוד עברו עליה ג' עונות לאו דוקא וכן פרש"י ז"ל.
מאן דמתני להא לא מתני הא: פירש"י ז"ל לעולם בעסוקה בטהרות ודקאמרת הא אמרי' חדא זימנא אמוראי נינהו אליבא דשמואל ומאן דמתני הא לא מתני הא ואיהו לא אמר אלא חדא מינייהו. וא"ת והא רב יהודה גופיה אמרה לעיל על מתני' י"ל דההיא לא שנו קאמר ולפ' דעת התנא ולא אמר כן לפסק הלכה ואי דדילמא מכלל הא דהכא הוא אמרה וההיא נמי דבעיא ר' זירא מרב יהודה וא"ל לא תבדוק מהא דהכא אמרה ותדע דאלו הכא אמר דינא והתם אצטריך לומר דאפי' רצתה להחמיר לא תבדוק מהא דהכא אמרה זו שיטת רש"י ז"ל אבל ר"ח ז"ל פירש דלעולם בשאינה עסוקה בטהרות קאמר שמואל דבעיא בדיקה לבעלה גרידא ואע"ג דמדר' זירא אמר שמואל דלעיל דיקי' דלא בעיא אמוראי נינהו אליבא דשמואל ופליגי דר' זירא אמר דלא בעיא ור' יהודה אמר דבעיא בדיקה וק"ל דהא רב יהודה גופיה אמר לעיל על מתני' דלבעלה לא בעיא בדיקה ואפי' כשאין לה וסת ומנא ליה לפרושי לתנא דמתני' דלא כהלכתא ועוד דבעיא דבעא מיניה ר' זירא א"ל שלא תבדוק וקשיא דידיה אדידיה הילכך אין לנו אלא הפי' הראשון ומיהו גם הרי"ף ז"ל הולך בדרך ר"ח ז"ל ואוקמה למתני' בשאינה עסוקה בטהרות ופליגא אדר' זירא ורבי' הרמב"ן ז"ל פירש דעת הרי"ף לפי פי' שכתבתי לעיל גבי הן הן עיוותיה הן הן תקוניה דתקוניה היינו שאם שמשה ג' פעמים ולא ראתה בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ואינה צריכה בדיקה כלל וכהא הוא דפסקינן נמי הלכה כר' חנינא כי היכי דפסקו במה שאמר שלא יוציא דבכל דבריו פסקנו כמותו.
והא דאקשי' הכא במאי עסקינן אי לימא דעסוקה בטהרות וכו': ה"ק אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא דאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק אלמא בבדיקה מיהא מותרת לשמש כר' חנינא ולא חישינין דדילמא מקלקלא כר"מ ואי בשאינה עסוקה בטהרות ואפ"ה קאמר דצריכה שני עדים הא אמר דכל לבעלה גרידא לא בעי בדיקה כלל דא"ר זירא וכו' ואוקימ' בעסוקה בטהרות ומדאוקי' בהם דליכא במימריה חדוש כל כך דלא אשמועינן אלא דין ערה או ישנה כדלעיל ולא אוקימנא לבעלה גרידא ובג' פעמים הראשונים ונימא דה"ק אסורה לשמש בלא בדיקה עד שתבדוק עצמה כראוי שאינה רואה מחמת תשמיש והיינו בבדיקת ג' פעמים ובהכי מותרת לגמרי דהשתא הוה אשמועינן טובא מכלל דס"ל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה כלל ואף על פי שאין לה וסת ולית ליה דר' חנינא בן אנטיגנוס ופרקינן דלעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואמוראי נינהו אליבא דשמואל ור' זירא לית ליה הא דרב יהודה ורב יהודה לית ליה ההיא דר' זירא ואידך דר' יהודה דלעיל דאמר אמתני' והאהדר ליה לר' זירא שאין לה לבדוק מיירי אחר שנתקנה בעדיה שבדקה ג' פעמים והוחזקה שאינה רואה בשעת תשמיש דשוב אינה צריכה בדיקה וגם אין לה לבדוק שמא יהא לבו נוקפו ופורש ע"כ תורף דברי רבי' הרמב"ן ז"ל וגם בספר מלחמות ה' פירש שיטת הרי"ף ז"ל ויפה דקדק ופלפל ודן לזכות כמשפטו אבל עם כל זאת שיטת רש"י ז"ל היא יותר נוחה וא"ת א"כ דהשתא כי אמרינן מאן דמתני הא וכו' אדמעיקרא קיימי דכי לא אמרי' לעולם בעסוקה בטהרות י"ל דכיון דתרוייהו מחדא מימרא פרכינן להו ר"ל מההאי דר' זירא אמר שמואל תרוייהו בחדא פירכא נינהו ולא הוצרכנו לומר לעולם בעסוקה בטהרות ועוד דמסתמא לא מוקמינין פלוגתא בין ר' יהודה ור' זירא כנ"ל. ועוד נ"ל דתלמודא לא מסיים בהאי פירוקא מידי והכי קאמר דהני פירכי ליתנהו כלל בין דתהוי הא בעסוקה בטהרות ולא פליגי או בשאינה עסוקה ופליגי ומאן דמתני הא לא מתני הא ומי' לענין פסק כיון דתלמודא לא פריש מידי טפי ניחא למימר דלא פליגי וכפי שיטת רש"י ז"ל.