פתיחת התפריט הראשי

זהר חלק ג ח ב

דף ח ב

זוהר חלק ג דף ח/ב

עליה, וביה אשתלים פולחנא לקודשא בריך הוא, כהנא קאים עליה, וכוון מילין בחדוותא ברעותא, ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, וליואי בשיר, כדין כתיב, דעו כי יהו"ה הוא אלהי"ם, דא הוא קרבן, לקרבא רחמי בדינא ומתבסם כלא. השתא דלא אשתכח קרבנא, מאן דחטי קמי מאריה, ותב לגביה, ודאי במרירו דנפשא בעציבו בבכיה ברוח תבירא, היאך אוקים שמחה ורננה, הא לא אשתכחו גביה. אלא הכי אוקמוה, דתושבחן דמאריה, וחדוותא דאורייתא, ורננה דאורייתא, דא הוא שמחה ורננה. והא תנינן, ולא מתוך עצבות וכו', דלא יקום בר נש קמי מאריה בעציבו, והא לא יכיל, ומאי תקנתיה. אלא רזא דמלה הא תנינן, לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים וכו', ויצלי צלותיה, הדא הוא דכתיב (משלי ח לד) לשמור מזוזות פתחי, שני פתחים סלקא דעתך, אלא אימא שיעור שני פתחים. כאן רמז למה שאמר דוד, (תהלים כד ז) שאו שערים ראשיכם, אינון מעון ומכון, דאינון גו לגו, שירותא דדרגין חסד ופחד, ואינון פתחין דעלמא, על דא אצטריך בר נש דיתכוין בצלותיה לקבל קדש קודשין, דאינון שמא קדישא, ויצלי צלותיה, והנהו אלין שיעור תרין פתחין, תרין כתרין. ואית דמתני הכי, שמחה דא כנסת ישראל, ושמחה הא אוקמוה, דכתיב (ישעיה נה יב) כי בשמחה תצאו וגו', וזמינין ישראל לנפקא מן גלותא בהאי שמחה, ומאן איהי, כנסת ישראל, ועל דא עבדו את יהו"ה בשמחה, כמה דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש, וכלא חד. באו לפניו ברננה, דא שלימו דילה, דשמחה בלב, ורננה בפה, ודא הוא שלימו יתיר, ושלימו דהאי שמחה הא אשתמודעא והא ידיעא, ודא הוא תקונא דבר נש לקמיה מאריה. כדין דעו כי יהו"ה הוא אלהי"ם, וכלא בחד מלה אתיא, דבעי לבתר ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, ולקשרא דא בדא, למהוי כלא חד, ודא הוא פולחנא דקודשא בריך הוא. אמרו ליה רבי אחא ורבי אבא, ודאי הכי הוא, זכאה חולקיהון דצדיקייא דמשתדלי באורייתא, וידעי ארחוי דקודשא בריך הוא, קמו ואזלו אבתריה דרבי אבא, תלת מילין. פתח רבי אבא ואמר, (תהלים ה ח) ואני ברוב חסדך אבא ביתך, הכי אוקמוה, דלא לבעי ליה לבר נש למיעל לבי כנישתא, אלא אי אימלך בקדמיתא באברהם ויצחק ויעקב, בגין דאינון תקינו צלותא לקמי דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, ואני ברוב חסדך אבא ביתך, אבא ביתך דא אברהם, אשתחוה אל היכל קדשך דא יצחק, ביראתך דא יעקב, (ס"א ואני ברוב חסדך דא אברהם, אבא ביתך דא יעקב, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך דא יצחק), ובעא לאכללא לון ברישא, ויעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה, כדין כתיב (ישעיה מט ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

אם עולה קרבנו מן הבקר, אמר רבי יוסי, מאי שנא מן הבקר לעולה, ומן הצאן לעולה, ומן העוף לעולה, אי כלא חד, אמאי שנייא דא מן דא, דהא מן כלא אתעביד חד מלה, אלא מאן דאדבק ידיה לדא, מקריב מן הבקר, ואי לא יכיל מן הצאן, ואי לא יכיל מן העוף, דהא כתיב (ויקרא יד כא) ואם דל הוא ואין ידו משגת, דהא קודשא בריך הוא לא אטרח עליה דבר נש יתיר במלה דלא יכיל. אמר רבי אלעזר, כמה דהוה חטאה, הכי הוה מקריב, עתירא דזמנין דלביה גס ביה, הוה מקריב תורא, בגין דלביה חשיב יתיר למחטי קמי מאריה, בינוני מקריב מן הצאן, בגין דרעותיה לאו גס ביה כל כך למחטי, מסכנא דלביה לא גס ביה, רעותיה נמוך מכלא, מקריב מההוא קליל מכלא, ואשתמודען קרבניהון דכלהו, כל חד וחד בלחודייהו, וקודשא בריך הוא דאין דינא כל חד וחד במתקלא ישרה. רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוהי, אמר ליה, הא תנינן, דעל תלת חובי עלמא רעב בא לעולם, וכלהו חובי לא משתכחי אלא בעתירי, בגין דלבייהו גס בהו, ולא משתכחי במסכני, מה דינא