פתיחת התפריט הראשי

זהר חלק ג ו א

דף ו א

זוהר חלק ג דף ו/א

לא מחשבתי מחשבותיכם, ובגין כך רישא דכלא כתיב אם עולה קרבנו. מן הבקר, ולא בקר, ומאן איהו, פר בן בקר איהו דאיהו דכר. רבי יצחק אמר, מן הבקר סתם, וחזר ופירש זכר תמים יקריבנו, זכר ולא נקבה, דהא דכר אשתמודע לעילא, ונוקבא אשתמודעא לתתא, וכן מן הצאן מן הכבשים ומן העזים, מאן דאתי לעולה, כלהו דכר ולא נוקבא, בגין דעולה, עולה על הלב, על הלב ודאי, ואשתמודע מאן דקאים על הלב, ובגין כך סלקא לעילא, וכלהו דכרין, ועל דא פתח קרא ברישא בעולה יתיר מכל שאר קרבנין, דהא מחשבה רישא דכלא:

אמר רבי יהודה, אי הכי באתר דמחשבה דלעילא בעי לקרבא, אמאי לתתא יתיר, לא הוה בידיה, אתא לקמיה דרבי שמעון, אמר ליה, רישא דכלא מחשבה הוא, וסיומא דההיא מחשבה אתר דאקרי בקר, ומאי איהו, ההוא סיומא דגופא דמבסם לנוקבא. (כך) מחשבה דבר נש רישא דכלא, סיומא דההיא מחשבה כד אתעביד עובדא, אימתי, בבקר, הדא הוא דכתיב (מיכה ב א) הוי חושבי און ופועלי רע, אימתי, על משכבותם באור הבקר יעשוה, ועל דא לההוא אתר דמחשבה, מחשבה אסתליק, ועובדא מתקרבא לסיומא דמחשבה ודאי:

רבי אחא הוה אזיל בארחא, והוה עמיה רבי יהודה, עד דהוי אזלי, אמר רבי יהודה, הא דתנינן, בתולת ישראל בתולה דאתברכא מן שבע (ס"א מישראל) דאקרי בת שבע, ואוקמוה בכמה אתר, ובתולה לתתא ירתא שבע ברכות בגינה. והא כתיב, ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל, ודאי עלה אתמר, על כנסת ישראל. ודא קשיא מכלא, דכתיב (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, והאי דקא אמרי כלהו חבריא במלה דא, שפיר הוא, אבל אי פרשתא אתמר בארח נחמה, הוינן אמרי הכי, אבל בהאי קינה אתמר, והא קרא אוכח הכי. אמר ליה, ודאי הכי הוא, והא הוה קשיא לי ההוא מלה יתיר מכלא, ואתינן לגבי דרבי שמעון בחשוכן דאנפין, אמר לי, מחיזו דאנפך אשתמודע מה דבלבך, אמינא ליה ודאי דאנפי ולבי שוין, אמר לי, אימא לי מילך. אמינא ליה, כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, מאן דאית ליה רוגזא בדביתהו, ונפקא מניה, לא תהדר לעלמין, אי הכי ווי לבנין דאתתרכו עמה, אמר לי, ולא סגי לך מה דאמרו כלהו חברייא, אמינא הא שמענא מלייהו דהוה מרחמי, ולא מתישבן בלבאי. אמר, כל מה דאמרו חברייא כלא שפיר ויאות, אבל ווי לדרא כד רעיין לא משתכחין, וענא סאטן ואזלין ולא ידעין לאן אתר אזלי, לא לימינא ולא לשמאלא, ודאי האי קרא בעיא למנדע, וכלהו גליין לאינון דחמאן בארחא דאורייתא בארח קשוט. תא חזי, בכלהו גלוותא דגלו ישראל, לכלהו שוי זמנא וקצא, ובכלהו הוי ישראל תייבין לקודשא בריך הוא, ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא, בההוא זמנא דגזר עלה, והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי, דהא היא לא תיתוב הכי כזמנין אחרנין, והאי קרא אוכח, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נפלה ולא אוסיף להקימה, לא כתיב. מתל למלכא דרגז על מטרוניתא, ואשדי לה מהיכליה לזמנא ידיעא, כד הוה מטי ההוא זמנא, מיד מטרוניתא הות עאלת ותבת קמי מלכא, וכן זמנא חד ותרין ותלת זמנין, לזמנא בתרייתא אתרחקת מהיכלא דמלכא, ואשדי לה מלכא מהיכליה לזמנא רחיקא, אמר מלכא, האי זמנא לאו הוא כשאר זמנין דהיא תיתי קמאי הכי, אלא אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה. כד מטא לגבה, חמא לה דהוה שכיבת לעפרא, מאן חמא יקרא דמטרוניתא בההוא