משנה זבחים א א

(הופנה מהדף זבחים פרק א משנה א)



זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק א · משנה א | >>

כל הזבחים א שנזבחו ב שלא לשמן, כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.

חוץ מן הפסח ומן החטאת.

הפסח בזמנו, והחטאת בכל זמן.

רבי אליעזר אומר, אף האשם.

הפסח בזמנו, והחטאת והאשם בכל זמן.

אמר רבי אליעזר, החטאת באה על חטא, והאשם בא על חטאי.

מה חטאת פסולה שלא לשמה, אף האשם פסול שלא לשמו.

משנה מנוקדת

כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים,
אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה,
חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת:
הַפֶּסַח – בִּזְמַנּוֹ,
וְהַחַטָּאת – בְּכָל זְמַן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
אַף הָאָשָׁם;
הַפֶּסַח – בִּזְמַנּוֹ,
וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם – בְּכָל זְמַן.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
הַחַטָּאת בָּא עַל חֵטְא,
וְהָאָשָׁם בָּא עַל חֵטְא,
מָה חַטָּאת פְּסוּלָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,
אַף הָאָשָׁם פָּסוּל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.

נוסח הרמב"ם

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - כשרים,

אלא שלא עלו לבעלים - משום חובה.
חוץ מן הפסח, ומן החטאת -
הפסח - בזמנו,
והחטאת - בכל זמן.
רבי אליעזר אומר: אף האשם,
הפסח - בזמנו,
והחטאת, והאשם - בכל זמן.
אמר רבי אליעזר:
החטאת באה על חטא, ואשם בא על חטא -
מה חטאת - פסולה שלא לשמה,
אף האשם - פסול שלא לשמו.

פירוש הרמב"ם

מה שאמר כשרים - רוצה לומר כשנגמרה העבודה לשם הזבח אף על פי ששחט שלא לשמן, כגון ששחט עולה לשם חטאת ואחר כך נודע שהוא קרבן עולה, אז הוא מקבל הדם לשם עולה וישלים העבודה לשם עולה, אף על פי שהעולה הזאת לא עלתה לבעלים.

וממה שאמר לבעלים - תבין שאינו מדבר אלא על הקרבנות שיש להן בעלים ידועים, אמנם קרבנות הצבור אין פוסלת אותן שחיטה שלא לשמן, שכך אמרו רז"ל "קרבנות הצבור - סכין מושכתן לכמות שהן". וסמך הדין הזה לקרבנות יחיד ממה שנאמר "מוצא שפתיך תשמור, כאשר נדרת לה' אלוהיך נדבה"(דברים כג, כד), וכבר בארתי לך שהנדר אינו נדבה, ולכן אמרו "אם כמה שנדרת עשית יהיה נדר, ואם לאו נדבה", רוצה לומר אם שחט לשם זבח ולשם בעלים אז הוא עולה לבעלים משום חובה ויצא ידי נדרו, ואם אירע בשחיטה שינוי כוונה ושחט שלא לשמן או שלא לשם בעלים הרי הוא כשר, אלא שהוא נדבה ונשאר עליו הנדר שנדר.

וממה שאמר שלא לשמן - ראיה שאם שחט סתם, שהוא כשר ועלה לבעלים.

ובא הכתוב בפסח ואמר "ועשית פסח"(דברים טז, א), ואמר בפירושו שיהיו כל עשיותיו לשם פסח. ועוד בא כתוב אחר ואמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'"(שמות יב, כז), שיהא זביחה לשם פסח. ושני הכתובים האלה, האחד לשלא לשמן שהוא פסול, והכתוב האחר לשלא לשם בעלים.

ונאמר בחטאת "ושחט אותה לחטאת"(ויקרא ד, לג), שתהא שחיטה לשם חטאת. וכן אמר "ולקח הכהן מדם החטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא"(ויקרא ד, כה), ראיה שהוא צריך קבלה לשמה וזריקה לשמה. ולכן אם נשחטה שלא לשמה או שלא לשם בעלים פסולה, שנאמר "וכפר עליו הכהן", עליו ולא על חברו. וצריך שתדע מה שאמר "ושחט אותה לחטאת", לשם אותו החטא. ודע שאם שחט החטאת לשם חולין, כשרה ולא עלתה לבעלים. אבל תפסל אם נשחטה לשם קדשים אחרים, וזהו מה שאמר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל"(ויקרא כב, טו), קדשים מחללים קדשים ואין חולין מחללין קדשים.

וזמנו של פסח הוא יום ארבעה עשר, אבל אם ישחט שלא ביום ארבעה עשר ושחטו לשמו פסול, ושלא לשמו כשר. וזה מבואר, וכבר נזכר בפסחים.

ורבי אליעזר מביא ראיה ממה שנאמר "כחטאת כאשם"(ויקרא ז, ז), ואינו כן בעניין זה, לפי שלא מצינו באשם מיעוט כמו שמצינו בחטאת "ושחט אותה לחטאת". ואף על פי שנאמר באשם "אשם הוא"(ויקרא ז, ה), לא נאמר בשעת שחיטה כמו שנאמר בחטאת, אבל נאמר בו אחר גמר הקטרת אימורים.

ואין הלכה כרבי אליעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. כגון שנשחטה עולה לשם שלמים:

כשרים. ויזרוק דמן ויקטיר אמוריהן ג לשמן. דבקדושתייהו קיימו ואסור לשנויי בהו:

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו. דאמר קרא (דברים כ"ג, כ"ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, אם נדבה אינו נדר, ואם נדר אינו נדבה, אלא הכי קאמר, אם כמה שנדרת עשית שנשחט לשם נדר ולשם הבעלים, יהא נדר ויצא הבעל ידי חובת נדרו. ואם לאו, שלא נשחט הזבח לשם בעלים ד, יהא נדבה, כלומר כשר הוא כאילו הביאו לנדבה, אבל לא יצא ידי נדרו, שלא עלה לבעלים לשם חובה. ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים, אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן, עלו לצבור לשם חובה ה, שהשחיטה מושכתן ו למה שהן ראויין לו. ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן, אז אמרינן דלא עלו לבעלים לשם חובה. אבל שחטן סתם, עלו לבעלים לחובה:

חוץ מן הפסח. דבפסח כתיב (דברים ט"ז, א') ועשית פסח, עד שיהו כל עשיותיו לשם פסח, ועוד כתיב (שמות י"ב, כ"ז) ואמרתם זבח פסח הוא, שתהא זביחה לשם פסח, והנהו תרי קראי, חד לפסול אם נעשה שלא לשם פסח, וחד לפסול אם נעשה שלא לשם בעלים:

וחטאת. דבחטאת נמי כתיבי תרי קראי, כתיב (ויקרא ד', ל"ג) ושחט אותה, לחטאת, שתהא שחיטה לשם חטאת, וכתיב (ויקרא ד', ל"ד) ולקח הכהן מדם החטאת, עד שתהא קבלת הדם וזריקתו לשם חטאת ז, וכפר עליו הכהן, עליו ולא על חברו, דהיינו שתהא לשם בעלים. מחטאתו אשר חטא, שתהא לשם אותו החטא. ולא אמרן דחטאת שלא לשמו פסול, אלא כששחטו לשם קדשים אחרים, אבל שחט לשם חולין, כשר, ולא עלה לבעלים לשם חובה, דכתיב (ויקרא כ"ב, ט"ו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל, קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים ח:

הפסח בזמנו. פסול שלא לשמו כל זמן שחיטתו, דהיינו מחצות היום של ערב פסח עד הערב. אבל קודם לכן ואחר מכן, קיימא לן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי. וכל דינו כשלמים ט:

אף האשם. כדמפרש טעמא ואזיל, החטאת באה על החטא וכו' וכתיב כחטאת כאשם. ורבנן סברי, חטאת דכתיב ביה מיעוטא, פסול. אשם דלא כתיב ביה מיעוטא, כשר יא. ואם תאמר, אשם נמי כתיב ביה אשם הוא, האי, לא נאמר אלא לאחר הקטרת אימורין. ואם בא למעט שלא לשמו דפסול, קודם הקטרת אימורין היה צריך לכתבו. ואין הלכה כר' אליעזר:

פירוש תוספות יום טוב

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כל הזבחים. שם כולל כל הקרבנות הקריבים מב"ח שנוהגים בו לדורות כאשר צונו השם. הרמב"ם בסוף הקדמה למסכת זו. ואע"פ שלשון זביחה לא נאמר בכתוב אלא בשלמים ועולות. שאותה תשובה שהשיב הראב"ע ככתוב בפירושו סוף פרשת יתרו מפסוק וזבחת [עליו את] עולותיך [ואת שלמיך] עדיין לא נאמר חטאת ואשם. אבל השאלה אינה. לפי שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. והראב"ע בעצמו נשתמש בזה במקום אחר. והעתקתיו בריש מס' תרומות ועיין ספ"ב דחולין:

שנזבחו שלא לשמן. עבודה קמייתא נקט וה"ה קבלה והולכה וזריקה כדתני סיפא [מ"ד]. תוספות:

כשרים. לשון הר"ב ויזרוק דמן ויקטיר אימוריהן. מסיים רש"י ולאכול את הנאכלים. ומ"ש הר"ב דבקדושתייהו קיימי בריש מנחות דייק לה הר"ב במתניתין גופה. ועיין מ"ש שם. [*ומה שכתב הר"ב ואם לאו שלא נשחט הזבח לשם בעלים. ול' הרמב"ם ששחט שלא לשמן או שלא לשם בעלים]. ומה שכתב הר"ב ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים אבל קרבנות צבור כו' דייק ליה הרמב"ם מדתנן לבעלים. וטעמא שכתב הר"ב שהשחיטה מושכתן. בגמרא ד' ו' ומשום דלב ב"ד מתנה עליהן. ומ"ש הר"ב ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן וכו'. עיין בלשון התוספות שהעתקתי בסוף פ"ג דב"מ:

ומן החטאת. כתב הר"ב דבחטאת נמי כתיבי וכו' וזריקתו לשם חטאת. לאו דמשמע ליה מולקח אלא מייתי ליה בגמרא מוכפר עליו הכהן מחטאתו. שתהא כפרה לשם חטאת. ומ"ש הר"ב אבל שחט לשם חולין כשר כו' דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל כו'. אע"ג דהאי קרא לחייב מיתה בטבל דרשינן ליה [כמ"ש בספ"ט דסנהדרין] דלמא קדשי מיותר קא דריש. דהו"מ למכתב ולא יחללו את אשר ירימו. תוספות. ומ"ש הר"ב קדשים מחללים וכו'. לשון רש"י הכי דריש ליה אין דבר אחר מחלל את קדשי בני ישראל. ועיין במשנה דלקמן:

הפסח בזמנו. פירש הר"ב כל זמן שחיטתו דהיינו מחצות היום כו' אבל. קודם לכן וכו' קי"ל כו' וכל דינו כשלמים כפירש"י. וכ"כ התוספות ד' ח' ע"ב ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ה דפסחים. ולבן בתירא דמשנה ג' דפסק הר"ב והרמב"ם כמותו. אפילו קודם חצות נמי. והיינו דהרמב"ם פירש כן במתניתין דהכא דזמנו יום י"ד כו' ומיהו לרש"י ותוספות אפשר לומר דאינהו ס"ל דאין הלכה כבן בתירא וכדעת הראב"ד בפט"ו מהל' פסולי המוקדשין. ול"ק מהא דתנן במשנה ג' פ"ה דפסחים דפסח ששחטו קודם חצות פסול דהתם לשמו ופלוגתא דלקמן בשלא לשמו. ועיין בריש מתניתין דלקמן:

רבי אליעזר. ביו"ד גרסינן כדמוכח מתניתין ג' פ"ג דתמורה:

החטאת באה על חטא וכו'. איכא חטאת ואשם נמי דאין באין על חטא. חטאת יולדת ואשם מצורע. אלא משום דרובא אתו על חטא. משוי להו אהדדי. תוספות:

אף האשם. כתב הר"ב וכתיב כחטאת כאשם ולרבנן למאי הלכתא אתקש אשם לחטאת. לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה [דכתיב בה (ויקרא ד) וסמך את ידו על ראש החטאת]. אף אשם טעונה סמיכה. גמרא דף י"א עמוד ב':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) הזבחים. שם אחד כולל כל הקרבנות הקריבים מבעלי חיים שנוהגים בו לדורות כאשר צונו השם. הר"מ. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) שנזבחו. עבודה קמייתא נקט וה"ה קבלה והולכה וזריקה כדתני סיפא. תוס':

(ג) (על הברטנורא) ולאכול את הנאכלים. רש"י:

(ד) (על הברטנורא) ולשון הר"מ ; ששחט שלא לשמן או שלא לשם בעלים:

(ה) (על הברטנורא) דייק ליה הר"מ מדחנן לבעלים:

(ו) (על הברטנורא) בגמרא, ומשום דלב בית דין מתנה עליהן:

(ז) (על הברטנורא) לאו דמשמע ליה מולקח. אלא מייתי ליה בגמרא מוכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה, לשם חטאת:

(ח) (על הברטנורא) הכי דריש, ליה אין דבר אחר מחלל את קדשי בני ישראל. רש"י:

(ט) (על הברטנורא) ולבן בתירא דמשנה ג' דפסקו הר"מ והר"ב כמותו אפילו קודם חצות נמי. עתוי"ט:

(י) (על המשנה) על חטא. איכא חטאת ואשם נמי דאין באין על חטא חטאת יולדת ואשם מצורע. אלא משום דרובא אתו על חטא, משוה להו אהדדי. תוספות:

(יא) (על הברטנורא) ולרבנן למאי הלכתא אתקש אשם לחטאת, לומר לך, מה חטאת טעונה סמיכה, דכתיב בה וסמך ידו על ראש החטאת, אף אשם טעון סמיכה. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בעזה"י בורא קדושים. נתחיל סדר קדשים: ובעזרתו הזוכר ברית אחים. נתחיל מסכת זבחים: וראיתי להעתיק הנה הקדמת הרמב"ם ז"ל על סדר קדשים [ואנחנו הדפסנו אותה בראש הסדר.]67 לרוב תועלותיה למתחילין לעיין בענייני הקרבנות ואפילו לחכמים הנשאלים עיקר מעקריהן השכחה מצויה ביניהן ולכל הפחות בסעיף א' יהנה וישמח ויגיל לבו בהן וזהו בעזר הקב"ה:

כל הזבחים וכו':    תוס' ר"פ המגרש. וכתבו שם האי אלא שלא עלו וכו' הוי כמו רק או כמו אבל ע"כ. ואיתה בגמרא פ"ק דמנחות דף ד' ובתוס' פ' התכלת (מנחות דף מ"ח.) וכתבו הם ז"ל כל הזבחים שנזבחו וכו' עבודה קמייתא נקט וה"ה קבלה והולכה וזריקה כדקתני סיפא לקמן ושנוי קדש שייך בהנך ד' עבודות כגון עולה לשם שלמים אבל שנוי בעלים לא שייך אלא בזריקה כגון שוחט או מקבל או מוליך קרבן ראובן ע"מ לזרוק דמו לשם שמעון ע"כ. אמר המלקט נלע"ד דבהא דאמרינן דשנוי בעלים ליתיה אלא בשוחט ע"מ לזרוק או מקבל ומוליך ע"מ לזרוק כדמוכח בגמרא ניחא קצת דנקט תנא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן ולא קתני שזבחן שלא לשמן וכו'. ועוד אפשר לומר דמשום דזבחן משמע דקאי אכהן העובד משום הכי נקט שנזבחו דקאי נמי אכל הפסולים ששחטו וכדתנן לקמן רפ"ג:

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:    וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו אבל נדבה אם שחט שלא לשמן אינו צריך להביא אחר דהא אפילו אם אבדה אינו חייב באחריותה תוס' הרב רבינו פרץ ז"ל. ואית דגרסי שלא עלו לבעלים משום חובה. ועיין במה שפירש ר"ע ז"ל במלת אלא ברפ"ק דמנחות. וביד פ"ד דהלכות מעשה הקרבנות סימן י' וברפי"ג דהלכות פסולי המוקדשין וברפט"ו. ואם היא תודה או כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמן ס"ל לרבינו הקדוש בפ"ק דפסחים דף י"ג דאע"ג דהתודה או כבשי עצרת כשרים ונאכלין לשם שלמים בעלמא מכל מקום הלחם אינו נאכל דכיון דכבשים אין שמן עליהם דהא לא עלו לשם חובה אלא שם שלמי נדבה עליהם מי יתירנו:

חוץ מן הפסח:    דבפסח כתיב ועשית פסח עד שיהו כל עשיותיו לשם פסח ועוד כתיב ואמרתם זבח פסח הוא שתהא זביחה לשם פסח והני תרי קראי חד לפסול אם נעשה שלא לשם פסח וחד לפסול אם נעשה שלא לשם בעלים עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט ממלת הוא ילפינן לעכובא לפסול בין בשנוי קדש בין בשנוי בעלים דאי לאו הוא ה"א קראי אתו למצוה מן המובחר והואיל וגלי קרא בזביחה ה"ה שאר עבודות ורב אשי יליף לה בהיקשא דשלמים בקרא דזאת התורה דהתם נמי כתיב פסח כדתניא דאמר קרא סמוך לקרא דזאת התורה להקריב את קרבניהם זה בכור ומעשר ופסח דהקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שנוי בעלים אף כל בין שנוי קדש בין שנוי בעלים ומהאי קרא לא ילפינן רק למצוה כמו שנכתוב בסמוך ומקרא דועשית פסח ילפינן לעכב בכל עשיותיו בשנוי קדש ומקרא דואמרתם זבח פסח לעכב בזביחה בשנוי בעלים וכיון דגלי קרא עכובא בזביחה ילפינן שאר עבודות לעיכובא בהקשא. למצוה הא ילפינן כשלמים מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהם למצוה כדיליף רב אשי גופיה מואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא כל עשייתו דהיינו שחיטה וקבלה הולכה וזריקה לשם שלמים בלא שנוי שם בעלים. ושנוי קדש יליף לה מקרא דאם זבח שלמים שתהא זביחה לשם שלמים וכן נמי כתיב המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים ובזריקה כתיב הזורק את דם השלמים ובהולכה כתיב והקריב הכהן את הכל ואמר מר זו הולכת אברים לכבש אף פסח נמי לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות לעכב. ומלת הוא דריש לה לגלויי על הוא דגבי אשם דלא ילפינן פסול מיניה כדמהדר ליה ר' יהושע לר' אליעזר שהיה דורש אשם הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול וקא מהדר ליה ר' יהושע פסח נאמר בו הוא בשחיטה לפיכך שלא לשמו פסול אבל אשם דלא נכתב בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר לא חשיב מיעוטא:

וחטאת:    דבחטאת נמי כתיבי תרי קראי כתיב ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט ואע"ג דהאי קרא בחטאת חלב כתיב חטאת דע"ז ילפא מינה שכן כרת כמותה וחטאת דשמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו אתיין במה הצד מחטאת חלב וחטאת נזיר ומצורע דכי פרכת מה לחטאת חלב שכן כרת חטאת נזיר ומצורע יוכיחו מה לחטאת נזיר ומצורע שכן יש עמהם דמים אחרים חטאת חלב תוכיח הצד השוה שבהן שהן חטאת וצריכין לשמה בין בשנוי קדש בין בשניי בעלים אף אני אביא חטאת דשמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. וגבי חטאת נזיר כתיב ועשה את חטאתו ואת עולתו שיהו כל עשיותיו לשם חטאת ובמצורע נמי כתיב ועשה הכהן את החטאת שיהו כל עשיותיו לשם חטאת. עוד בלשון ר"ע ז"ל וכתיב ולקח הכהן מדם החטאת עד שתהא קבלת הדם וזריקתו לשם חטאת ע"כ. אמר המלקט בזריקה כתיב וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה דהיינו זריקה לשם חטאת והני קראי לעכובא אבל למצוה ילפינן מהיקשא דזאת התורה משלמים כשאר כל הזבחים ומדשלמים לא חלקת למצוה אף חטאת לא תחלוק לעכב וכו':

הפסח בזמנו:    אבל שלא בזמנו לא ואפילו שחטו לשם עולה. תוס' ז"ל:

ור' אליעזר אומר אף האשם הפסח בזמנו והחטאת והאשם בכל זמן:    נלע"ד דהא דהדר קתני במילתיה דר' אליעזר הפסח בזמנו וכו' אפשר לומר דאתא לרמוז לנו דטעמיה דר' אליעזר משום דיליף אשם מבינייא דפסח וחטאת דאע"ג דל"ד אשם לחטאת דהא חטאת דמה למעלה ואשם דמו למטה הא פסח דדמו למטה ופסול וכי פרכת מה לפסח שכן זמנו קבוע חטאת תוכיח ואיבעית אימא משום שנאמר באשם הוא כי חטאת וכי פרכת מה לחטאת שכן נאמר בה הוא בשחיטה אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין והוא עצמו וכו'. הכתיב כחטאת כאשם ואין משיבין על ההיקש:

החטאת באה על חטא והאשם בא על חטא:    ובגמרא רמי רבא תנן דשלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה דמשמע דעוקר שמייהו בהדיא הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה דאי ס"ד סתמא פסול היכי קיימי ב"ד ומתנו תנאי מילתא דמפסיל בה כדתנן לקמן בספ"ד אלא ודאי סתמא עלו לבעלים לשם חובה. ורמינהי דתנן ברפ"ג דמסכת גיטין כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול כדתנן התם הכותב תופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה אבל אם כתבו הספר לשם לאה שיהא מזומן לבשיבוא אדם אצלו ששמו כשם אשתו כן פסול. ושני רבא גופיה זבחים בסתם לשמן עומדים וכל כמה דלא עקר שמייהו בהדיא לשמן עומדין אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת ואפילו זנתה תחת בעלה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת וגם אם לא ירצה לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו הלכך סתמא נמי פסול. ועיין במה שכתבתי שם רפ"ג דגיטין בשם רבינו פרץ ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

כל הזבחים:    כל הקרבנות בין של יחיד בין של צבור [כרמב"ם פט"ו ממוקדשין (פט"ו מהל' מוקדשין), ודלא כר"ב]:

שנזבחו:    עבודה קמייתא נקט לרבותא דאפילו היא כשהיתה שלא לשמה, כשר הקרבן וה"ה קבלה, הולכה זריקה או מליקה, או מצוי בעולת העוף:

שלא לשמן:    כגון ששחט במזיד עולה לשם שלמים, או איפכא, וה"ה כל הקרבנות. מיהו בשחט תודה לשם שלמים, עלתה לבעלים, דתודה נמי נקראת שלמים, אבל שלמים לשם תודה לא דלא נקראת תודה [ונ"ל דלרמב"ם דגם בשנוי שם בעלים בשחיטה, נמי לא עלה לשם חובה (דלא כתוס' כאן ד"ה כל), א"כ האי שלא לשמן דנקט תנא, ר"ל שלא לשם שהיו ראויין להשחט לו, בין בשנוי שם קרבן או בשנוי שם הבעלים]. אמנם לכ"ע אין שנוי שם בעלים ריעותא בשל צבור, מדהכל בעליו, וגם בקרבן של יחיד אין שנוי בעלים ריעותא רק בעשה א' מד' עבודות, שחיטה קבלה הולכה זריקה, על מנת לזרוק דמן לשם מי שאינו בעליו (כרש"י פסחים דס"א א'). וכ"כ בטעה שחשב שהוא קרבן אחר, או קרבן של אחר, עקירה בטעות לא שמה עקירה. וכ"כ בשחט קרבן סתם, סתמא לשמו ולשם בעליו קאי, וכשר. אבל בשחטו לשם חולין, הו"ל כשחטו שלא לשמו במתני'. [ולתוס' ב"מ (דמ"ג ב') כל מחשבה בין להכשיר או לפסול הקרבן, צריך שיאמר כן בפירוש. אמנם לרש"י (קדושין מ"ב ב' דה לחייב) רק בשליחות יד הוה מחשבה כדיבור, וכן כ' רש"י (פסחים דס"ג א' ד"ה והכא) דבמחשבה דקדשים צריך דיבור ממש, אולם תוס' (חולין דל"ט א' ד"ה אלא) נראה שמסתפקין אם צריך דיבור במחשבה דקדשים (ועי' רתוי"ט פרה פ"ט מ"ד ד"ה החושב) ובני הרב המופלג מו"ה משה מרדכי שליט"א הביא ראיה חזקה דצריך דיבור מפ"ב דזבחים מ"ד דתני שחט בשתיקה וכו' ע"ש, ובש"ס (דמ"ד ב') נמי אמרו' האומר הריני שוחט וכו']:

כשרים:    שחייב לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהן לשמן, ואפילו עשה כל ד' העבודות הנ"ל כולן שלא לשמן, הקרבן כשר ומותר לאכול נמי הבשר:

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:    בין לשם הקרבן שהיה באמת, ובין לשם הקרבן ששינה אותו, לא עלה, וצריך להביא קרבן אחר:

ומן החטאת:    בין ששחט לשם קרבן אחר, או לשם איש אחר שאינו בעליו, או לשם חטא אחר כגון ששחט חטאת חלב לשם חטאת דם, וכדומה, בכל גוונא פסול לגמרי:

הפסח בזמנו:    לרמב"ם בזמנו היינו כל יום י"ד בניסן (כבן בתירא במ"ג), ולראב"ד דוקא בע"פ אחר חצות (כר' יהושע שם). אבל פסח שלא בזמנו, הו"ל שלמים דכשר שלא לשמו:

והחטאת בכל זמן:    מיהו בשחטן לשם חולין, כולן כשרים, רק שלא עלו לשם חובה חוץ מפסח בזמנו דאפילו בכה"ג פסול:

החטאת בא על חטא:    דאף חטאת יולדת ואשם מצורע באין על חטא (כנדה ל"א ב' וערכין ט"ו א') משא"כ עולה מכפרת אעשה רק מקופיא דהיינו בדרך אגב (כזבחים ד"ז ב', ותוס' ב"ב מ"ח א', ודלא כרמג"א א"ח סי' א' סק"ח), ושאר קרבנות אין בהם כפרה כלל:

אף האשם פסול שלא לשמו:    דפסח וחטאת מעטינהו קרא בהדיא וקאמר דפסילו שלא לשמן, ואשם הוקש לחטאת, דכתיב כחטאת כאשם, לומר דדינן שוה. ולרבנן הך היקישא צרכינן שיהיה צריך האשם סמיכה כחטאת. [ואף דאין היקש וג"ש למחצה (ככריתות כ"ב ב' וזבחים דמ"ח). הכא שאני דיש מיעוט בחטאת, ובכה"ג ישנם למחצה (כמנחות ד"ד א')]:

בועז

פירושים נוספים