התורה והמצוה על דברים כד יט

<< | התורה והמצוה על דבריםפרק כ"ד • פסוק י"ט | >>
א • ב • ה • ו • ז • ח • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


דברים כ"ד, י"ט:

כִּ֣י תִקְצֹר֩ קְצִֽירְךָ֨ בְשָׂדֶ֜ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֧ עֹ֣מֶר בַּשָּׂדֶ֗ה לֹ֤א תָשׁוּב֙ לְקַחְתּ֔וֹ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶ֑ה לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃



פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כד יט:

קמט.

כי תקצור . ז"ל בעל ס' החנוך,

"משרשי המצוה, לפי שהעניים והאביונים בעניותם תולים עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים בתוך השדה, כברכת ה' אשר נתן להם. וחושבים בלבם לומר, "מי יתן והיה לי כן לאסוף עומרין לביתי, ולו אחת אוכל להביא, אשמח בה". ע"כ היה מחסדי ה' ב"ה על בריותיו, למלאות תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה. גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה; כי באמת ממדת הנדיבות ונפש ברכה, לבלתי חם לבבו על העומר הנשכח, ויניחהו לאביונים. ועל בעלי נפש טובה, תנוח ברכת ה' לעולם". ע"כ.

וע"פ דבריו יתישבו כמה דרשות חז"ל בזה. כי אחרי שהוא רק למלא תשוקת העני, והוא ממדת הנדיבות; לכן אם ישתנה דבר אחד מהפרטים שאמרה התורה בזה - אינו שכחה. וגם יתיישב מה שנאמר בסדר קדושים, המצות שיש בקציר, לקט ופאה; ולא זכר השכחה, מפני שהוא ענין אחר - למלאות תשוקת העני, וגם יש בו נדיבות יתרה. לכן בא בסדר הזה, שזכר עוד ענינים כאלה. גם יש לומר, מפני שהשכחה אינו בהכרח כמו הפאה, וגם הלקט א"א שלא יפלו שבלים בעת הקציר, לכן פרשם הכתוב שם; אבל השכחה הוא רק במקרה.

תקצור . בפ' הזאת יש אריכות דברים, דהי"ל לכתוב בקצרה, "כי תשכח עומר בשדה, לא תשוב לקחתו". ולכן דרשו מ" תקצור ", שהקצירה היא העיקר בשכחה. שאינה רק אם התבואה נקצרה כדרך הקציר, פרט לכרסמוהו נמלים וכו'. וגם ממעט קציר לסטים, ד" תקצור " משמעו, שאתה בעצמך תקצור. והטעם דלא ממעטינן גם אם קצרו פועלים, מפני שכל מה שיעשה בבית האדם וברשותו ע"פ צוויו ורצונו, יקרא המעשה על שמו. כמו שאנו אומרים "ראובן בנה בית", האם בנה בעצמו? רק ברשותו ובצוויו, ובתנ"ך הרבה. ולכן לא יתמעט, רק אם נקצר שלא ברצון.

קצירך . מיותר, להורות כשהקציר שלו, פרט לשל הקדש, אף שנקצר ע"י הגזבר. וכן של עכו"ם, אף שנקצר ע"י ישראל הפקיד אצלו, שאין למעטם מ" כי תקצור ".

ומ"ש בספרי, "מכאן אמרו עכו"ם כו'", פי', לקט ופאה - החיוב בא בעת הקציר, ואז היה עכו"ם; ושכחה, אף שהחיוב גם בשעת העמור, כדאי' בירוש', ס"ל לחכמים, דכל שאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר. ור"י לא ס"ל לימוד דחכמים.

ומ"ש עוד "ור"י הגלילי אומר כו'". פי', ריה"ג סבר דמצות שכחה נוהג, כשלא כלה עדיין קציר השדה.

ומ"ש "כשתמצא לומר כו'". פי', אף לדברי חכמים דס"ל קצר עכו"ם ואח"כ נתגייר דפטור. יש לספק בקצר עכו"ם ומכרו לישראל, די"ל שאין לפטרו מחמת שלא היה בשכחת קמה, דבשעת הקמה לא היתה שלו. וכן אם קצר הקדש ופדאו, יש לספק כנ"ל. וז"ש בספרי "אם קצר הקדש ופדאו, פטור". גם קצר עכו"ם וקנה ישראל פטור, ולא תחלק שהקדש היה בכלל מצות, ואפ"ה פטור. אבל קצר עכו"ם וקנה ישראל, דעכו"ם אינו בכלל מצות, ואין שייך בו פטור כלל! ובא הספרי להשמיענו, שאין חלוק, ואם זה פטור - זה ג"כ פטור.

בשדך . מיותר, כיון שאמר " קצירך ", שמובן שהוא משדהו. וס"ל לר"מ, ד" בשדך " קאי על " קצירך ". ובאורו, " קצירך בשדך " - שהקציר עדיין מונח בשדהו. אבל אם נשאו משדה זה, קודם שעשאוהו עומרים לשדה אחר - פטור, דהוי כמו עומר שהחזיק בו בעה"ב, דאינו שכחה. וחכמים ס"ל, ד" קצירך בשדך " פי', אם נקצר בשדך, אף שנשאת הקציר לשדה אחר. שלא תאמר " ושכחת עומר בשדה ", הוא השדה שקצרוהו ממנו; בא הכתוב לומר, שכיון שנקצר בשדהו - חייב. ואפשר לפרש, ד"פרט למעמר בשדה חברו", פי', אם קנה מבעל השדה, הקמה בלא השדה. שר"מ ס"ל דאינו בשכחה, שצריך להיות " בשדך ". (ומ"ש לעיל, "קצר עכו"ם וקנה ישראל - פטור"; משמע שאם קנה מישראל - חייב, מיירי שקנה עם השדה.) וחכמים ס"ל, כיון דבשעת הקציר משועבדת השדה להקמה, קרינן בו " קצירך בשדך ", וחייב.

ושכחת עומר . בכ"מ שיזהיר הכתוב בלשון יחיד, כמו " לא תחבול בגד אלמנה ", אם חבל שנים - חייב על כל א' וא'. רק לענין מלקות יש בו פרטים. גם כאן, אף דכתיב בלשון יחיד, אינו ממעט עומרים; ואם עבר ולקחום, חייב על כאו"א. רק ממעטינן מה שאינו בשם "עומר", רק בשם "גדיש". ומ"מ ממעטינן יותר משנים. (ר"ל שלשה שאינן סמוכים זל"ז, שלא נקרא "גדיש") מדה"ל ( =מדהוה ליה ) לכתוב, "לגר ליתום לאלמנה", או "לגר וליתום ולאלמנה" שאז היה פי', שיהיה לכ"א מאלה. אבל " לגר ליתום ולאלמנה ", פי' או לגר וליתום, או ליתום ולאלמנה. (מפני שהתורה מדברת, שכ"א מהם יקח עומר שלם, ולא שיתפשו בו שנים לחלק ביניהם.) שלא יכול להיות רק (=אלא) לשנים, דאם יש שלשה - אינו שכחה.

בשדה . בספרי, "פרט לטמון דר"י, וחכ"א כו'". בסוטה (ד מ"ה א) מפרש טעם פלוגתייהו ד"י וחכמים. דר"י סבר, עומר דומיא דקציר, מה קציר בגלוי אף עומר בגלוי, פרט לטמון. וחכמים מרבים מ" בשדה ", אפי' טמון, וע"ש.

ומ"ש "עומר שהורע כח עני", ר"ל שאין בו לקט ופאה. ו"קמה יפה כח העני בה", שחייבת בלקט ופאה.

ומ"ש "ספק הבעה"ב המוציא מהעניים עליו הראיה". כ"ה בכל הנוסחאות, וכן מוכח מסוף המאמר. אבל נוסחת הגר"א, "ואם ספק - להבעה"ב, שהמוציא מחבירו עליו הראיה". ולכאו' הוא סותר למה שסיים, "ומניין לספק לקט לקט כו'". ויש ליישב, כי מה שאמרו ספק שכחה לעניים, אינו אלא בתערובות, שלא יתבטלו כשארי דברים. אבל ספק אם הוא שכחה אם לא, כגון הכא, הוי להבעה"ב. וקרוב לזה מצאתי בתוס' רע"א ז"ל במס' פאה.

ומ"ש "מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, ת"ל " לגר יתום כו' " ".פי', הראי' הוא מ" למען יברכך ".

בכל מעשה ידיך . לעיל כג כד (צ"ל כג כא) , אמר " בכל משלח ידיך ", ששם מדבר בהנמנע לקבל הרבית בעבור מצות ה'. ושכרו יהיה ג"כ באופן הזה, אשר יעשה דבר שיש בו הפסד עתה ותקות שכר בעתיד. וזהו הנקרא "משלח ידיך", כמו שלח לחמך , ששולח עתה מידו, וישלח ה' לו ברכה ויתמלא חפצו. וכאן מדבר שנעשה מצוה שלא נתכוין לה, כן יהיה שכרו; שתהיה הברכה במעשה ידיו, אף במה שלא נתכוין להשיג.





קיצור דרך: mlbim-dm-24-19