הלכות קטנות לרבינו אשר/חלה

<< · הלכות קטנות לרבינו אשר · חלה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

(משנה, חלה א) חמשה דברים חייבין בחלה. החטים והשעורים והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין ומצטרפין זה עם זה: גמ' (מנחות ע, ב) מה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה. הכא כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ והתם כתיב לחם עוני. והתם גופיה מנ"ל אמר ר"ל וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו יצאו אלו שאינם באים לידי חימוץ אלא ידי סירחון. ומצטרפין זה עם זה. תניא כוסמין מין חטין. שיבולת שועל ושיפון מין שעורין. פירש"י במנחות הא דתני במתני' ומצטרפין זה עם זה לא שיצטרפו כולן יחד אלא צרופן כמו ששנויין בברייתא. וקשה דתנן בפרק בתרא דמכילתין השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין אלמא שעורין וכוסמין מצטרפין ובברייתא קתני כוסמין מין חטין משמע ולא מין שעורים. וצ"ל דהכי פירושו כוסמין אף מין חטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין דוקא ובירושלמי דריש מכילתין (פ"א ה"א) פריך ממתני' דקתני דכולן ומצטרפין זה עם זה אמתני' דפ' בתרא דתנן מין במינו חייב מין בשאינו מינו פטור. איזהו מין במינו החטין אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין. ומשני כאן בבלול כאן בנשוך. אם עירב קמח מכל ה' המינין ועשה עיסה מצטרפין לכשיעור. אבל אם עשה עיסה מכל אחת והשיכן זה לזה מצטרפין כההיא דפרק בתרא ואם תאמר בנשוך היאך מפרישין חלה מזה על זה והתנן בפ"ב דתרומות כל שהוא כלאים זה בזה לא יתרום מזה על זה. ובריש כלאים תנן דחטין וכוסמין כלאים זה בזה וכן שעורין וכוסמין וכן שעורין ושיפון. וי"ל דתרומה ניטלת מן התבואה מפרישין מן הדומה בתבואות ובחלה מן הדומות בעיסה. והכי איתא בירושלמי (פ"ד ה"ד). ועוד י"ל כשיש לכל אחד שיעור אין מפרישין ממין על שאינו מינו כדרך שאין תורמין ממין על שאינו מינו. וכן מוכח בתוספתא דמכילתין (פ"ב) דקתני קב חטין וקב שעורים וקב כוסמין הרי אלו מצטרפין כשהוא תורם תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו. חצי קב חטים וחצי קב שעורים וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין מיירי שהכוסמין נתונים באמצע ונושכין עם החטים מצד א' ועם השעורי' מצד אחד הילכך כשיש בכל אחד קב נמצאו החטין חייבין בלא צירוף חיטין תורם מכל אחד ואחד שאין תורמין ממין על שאינו מינו ואף על פי שהכוסמין מחייבין את החטין ואת השעורין אין תורם מן הכוסמין עליהם לפי שגם הכוסמין מתחייבין במה שנושכין בחטין ושעורין ודי לו בצירוף עם אחד מהן. הילכך אם תורם מן הכוסמין על השעורים הוי כתורם מן החיטין על השעורים דכיון דצירוף החטין מחייב הכוסמין נגררין הכוסמין אחר החטין ונקראים על שמן. וכן נמי על החטין מהאי טעמא. אבל סיפא דליכא אלא חצי קב בכל אחד והחטין והשעורין מחייבין את הכוסמין תורם מן הכוסמין שהם מין שניהם. מסקנא דמילתא בבלול מצטרפין כולן לכשיעור. ואם עשה עיסה מכל אחד לבד אין תורמין ממין על שאינו מינו. ומין החטין אין תורמין על שום אחד מהן. ושעורין ושבולת שועל תורמין מזה על זה. וכן כוסמין ושיפון תורמין מזה על זה. וכשאין שיעור בכל אחד מצטרפין ע"י נשיכה. כדתנן בפרק בתרא חטין וכוסמין מצטרפין. ושעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין וכן כוסמין ושיפון ושיבולת שועל מצטרפין דכולהו בני בקתא דשעורים נינהו. וכי היכי דע"י נשיכה שעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין כך אינך נמי מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין. ומיהו בירושלמי דפ' בתרא קאמר דלרבנן דפליגי על רבי יוחנן לא מיצטרפי שיפון ושיבולת שועל:

סימן ב

(משנה, חלה א) מתני' אלו חייבין במעשר ופטורים מן החלה. האורז והדוחן והפרגיס והשומשמין והקטניות ופחות מחמשת רבעים בתבואה. הסופגנים והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע :

גמ' אורז ודוחן מיני קיטנית הן ובלע"ז מיי"ל ופניי"ל. פרגין פי' בערוך מק"ל בל' כנען והוא כעין רימון מלא זרע והזרע מתקשקש בתוכו כעין השומשמין. ופחות מחמשת רבעים בתבואה לכאורה היה נראה דה' רבעים יש למודדו בתבואה שכן היתה עיסת מדבר מלא העומר מן היו מלקטים ואחר כך טוחנן ברחיים. וראיתי באשכנז שהנשים גודשות הקמח לשיעור חלה ותליתי הדבר הזה בשביל שנפח הקמח רב מנפח התבואה. וקצת משמע כך לישנא דמתני' דקתני פחות מחמשת רבעים בתבואה אלמא בתבואה משערינן ומיהו אין ראיה כ"כ. דלפי שהזכיר תחילה מיני קיטנית דחייבין במעשר ופטורין מן החלה תנא בתר הכי גם בתבואה תמצא דבר שחייב במעשר ופטור מן החלה כגון פחות מחמשת רבעים. ולקמן בפרק שני תנן חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הן ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבין אלמא בקמח משערינן ועוד אי בתבואה משערינן מאי איצטריך לאשמועינן הן וסובן ומורסנן חמשת רבעים פשיטא דסובן ומורסנן בכלל כיון דמדדינן חמשת רבעים בתבואה. ועוד דקתני סיפא ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין ואי משערינן בתבואה אמאי פטור הרי יש כאן ה' רבעי תבואה כבתחילה אלא ודאי בקמח משערינן ואשמעינן ברישא אף על גב דחמשת רבעי קמח בעינן סובן ומורסנן מצטרף בהדי קמח בעוד שלא ניטל מתוכו ובניטל מתוכו קתני סיפא דלא מצטרף. סופגנין לחם העשוי כספוג ועשוי רקיקים דקים. רקיקי מצות מתרגמינן אספוגין. דובשנין מטוגנין בדבש. איסקריטין עשוין כצפיחית דמתרגם איסקרטין בדבש (שמות, טו) וכולהו לישתן רכה. וחלת המשרת מפרש בפ' כל שעה אריב"ל זה חלוט של בעלי בתים שחולטין אותו במחבת. מחבת מתרגמינן מסריתא אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן. ורבי יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו שעשו בחמה (פטורין) ומסיק התם דבין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש הרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה דנהמא הוא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. כי פליגי בהדביק ולבסוף הרתיח. ריש לקיש סבר כמעשה חמה הוא ופטור. ורבי יוחנן סבר כמעשה אילפס הוא ל"ש הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח: ר"ת ז"ל פסק כריש לקיש משום דסוגיא דשמעתין התם כוותיה. דקאמר התם סתמא דתלמודא לא דכ"ע מעשה אילפס פטור. ועוד הך סוגיא דיתיב רבה ורב יוסף אחורי דרבי זירא אליבא דר"ל איירי דר"י לא פטר אלא בעשוין בחמה ורב אלפסי ז"ל פסק כרבי יוחנן (בפסחים פ"ב) מדלא חשיב לה ביבמות פרק החולץ בהדי תלת מילי דהלכה כר"ל וכן פסק בשאלתות דרב אחאי פרשת צו (סי' ע"ו) וכתב ביה דהא דמחייב ר' יוחנן במעשה אילפס היינו דווקא כשאפאו באילפס בלא משקין דומיא דתנורא אבל אם בשלו במים או טגנו בשמן מודה רבי יוחנן דלא הוי לחם כדמוכח בירושלמי דמכילתין (פ"א ה"ה) דגרסינן התם א"ר יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ור"ל אומר כל שהאור מהלך תחתיו אין חייב בחלה ואין אומרים עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אר"י ובלבד ע"י משקין כלומר בהא מודינא לך. ועוד היה אומר ר"ת דבדבר שבלילתו רכה פליגי. ר"י סבר אפייתו באילפס עושה אותו לחם. ור"ל סבר דוקא תנור אבל דבר שבלילתו עבה מודו כ"ע דאיחייב בחלה ואפילו סופו לבשלו במים או לטגנו בשמן. דמשעת גלגול אתי חיוב חלה כדמוכח בכמה דוכתי מההיא דתנן (משנה, חלה ג) נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תיעשה בטומאה משגלגלה תיעשה בטהרה. ועוד הביא ראיה ממתני' (משנה, חלה א) דתנן עיסה שתחלתה סופגנים וסופה סופגנים פטורה מן החלה. תחלתה עיסה וסופה סופגנים תחלתה סופגנים וסופה עיסה חייבת בחלה פירוש תחלתה וסופה סופגנים כמו עיסה שבלילת' רכה ואח"כ מבשלין אותה או מטגנין אותה בשמן ההיא לא מיקרי לחם ופטורה מן החלה ואין מברכין עליה המוציא אלא בורא מיני מזונות ולאחריה מעין שלש. ותחלתה עיסה וסופה סופגנין כמו שבלילתה עבה ואחר כך מטגנין אותה בשמן או מבשלין אותה במים. תחלתה סופגנין וסופה עיסה כגון שבלילתה רכה ואח"כ אופין אותה בתנור אלמא בתר גלגול אזלינן וכיון שבלילתה עבה מיד נתחייב בחלה ואע"פ שסופה לבשלה במים. וכן היה אומר ר"ת דכי היכי דמיחייב בחלה ה"נ מברך עליה המוציא לאחר בישול או לאחר טיגון כדמוכח בברכות פ' כיצד מברכין דתניא היה עומד ומקריב מנחה בירושלים אומר שהחיינו נטלה לאוכלה אומר המוציא לחם מן הארץ וקפסיק ותני ל"ש מנחת סלת ול"ש מנחת מאפה תנור ול"ש מנחת מחבת ומרחשת אע"פ שמטוגנין בשמן. וה"ה נמי למבושלים במים דלא מסתבר לחלק בין מים לשמן. אבל וירימשיאש שקורין בספרד אלטייר"א היה אומר ר"ת דאין מברכין עליהם המוציא דאין עלייהו תוריתא דנהמא אע"פ שנתחייבה עיסתו בחלה. ורבינו שמשון ז"ל כתב דהלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים או לטגנה בשמן פטורה מן החלה. ומביא ראיה מפרק כיצד מברכין (שם) דתני רבי חייא לחם העשוי לכותח פטורה מן החלה והתניא חייבת. התם כדקתני טעמא ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחות עליה עשאה כעבין חייבת כלימודין פטורה ופירש"י התם לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא מייבשין אותו בחמה. אלמא אע"ג דמשעת גלגול קאתי חיוב חלה כיון שגלגלו אדעתא לאפותו בחמה מיפטר משום דסופו לבטלו מתורת לחם והא דמפליג בין לימודין לכעבין משום דכעבין מיחלפי בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח אבל לימודין מעשיה מוכיחות עליה ולא אתי לאיחלופי ובירושלמי (פ"א ה"ד) גרסי' עיסת כותח חייבת בחלה שמא תמלך לעשות חררה לבנה. וכדי שלא יקשה ההיא דירושלמי מגמ' דידן יש לפרש ההיא דירושלמי בנוטלת מעט מן העיסה לאפותה באור וחיישינן שמא תמלך ליקח כשיעור חלה והיינו נמי דמפליג בגמרא דידן בין לימודים לכעבין דכעבין אתי לימלך אבל לימודין לאו אורחיה לימלך. ומתני' דתחילתה עיסה וסופה סופגנין חייב היינו כשנמלך. אבל תחילתה עיסה לעשות סופה סופגנין פטורה ואמר נמי בירושלמי (שם) חדא איתתא שאלה לרבי מנא כגון דאנא בעינא למיעבד אצותי איטרא מהו דנסיבנא מינה ותהא פטורה מן החלה. אמר לה אסור שמא תמלך לעשות עיסה פירוש אצותי היינו עיסה כדמתרגמינן (במדבר טו) ראשית עריסותיכם איצוותכון ואשה זו לשה לעשות איטרא הוא כעין סופגנין ואיסקריטין. ושאלה באותו מקצת שהיא רגילה לאפות שלא בדרך איטרא אם יכולה לאוכלו בלא חלה. ואסר לה שמא תימלך על כולה או על כדי שיעור חלה. וה"ה לעיסת כותח אם לקח ממנה מעט כדי לאפותה נתחייבת כל העיסה.

עוד בירושלמי (פ"א ה"ה) אמר רבי יוחנן (נחתום) העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה. אלמא אף על פי שיש שיעור בשעת גלגול כיון שדעתו לחלקה בצק לפחות מכשיעור (ולמוכרה) פטור מן החלה וה"ה נמי העושה על מנת לעשות סופגנין. והא דאמר בפ' כיצד מברכין האוכל מנחה מברך עליה ברכת המוציא. לא במנחת מחבת המטוגנין בשמן דבטלות מתורת לחם אלא במנחת מאפה תנור וסולת איירי אי נמי בכל המנחות ומתוך ששומנן מעט הוי כמו אפוי. ועוד ראיה מהא דאמר בפ' כל שעה אין יוצאין ברקיק מבושל אע"פ שלא נימוח. שהבישול מבטלו מתורת לחם ואע"ג דר"מ פליג עליה קי"ל כר' יוסי. וחביץ (קידרא) דפ' כיצד מברכין שלא נתבשל איירי והא דתניא התם הכוסס את החטה מברך עליה בפה"א. טחנה ואפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהם המוציא ולבסוף מברך ג' ברכות. רבי מאיר היא דסבר דלא אתי בישול ומבטל ליה לאפייה וכן כתב הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם (פ"א ה"ה) איזה הוא עיסת הכלבים ר"ל אומר כל שעירב בה מורסן. מתני' אמרה כן בזמן שהרועים אוכלים ממנה פעמים שאין הרועים אוכלין ממנה רבי יוחנן אומר כל שעשאה כעבין חייבין כלימודין פטורין ותני כן עשאה כעבין חייבים כלימודים פטורין רבא בשם רבי שמואל ר' אמי בשם ר' חייא רובא (אמר) אפי' עשאה גלוסקין. והא תניא אם אין הרועים אוכלין ממנה תפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה. וכיון דמסקינן הכי שמעינן מינה דעיסת כלבים אפילו עשאה מסולת נקיה כמצותו של שלמה כיון דאדעתא דכלבים עבד פטורה מן חלה וה"נ דינא דסופגנין אע"ג דגלגלה העיסה כדרכה כיון שעל דעת לאוכלה סופגנין הוא ולבסוף נמי עשאה סופגנין פטור לדברי הכל. דעד כאן לא פליגי אלא בעיסת כלבים דתחילתה וסופה עיסה ונאפת בתנור ולחם גמור הוא ולפום הכי חיישי רבי יוחנן ור"ל שמא ימלכו הרועים לאכול ממנה. אי נמי דלמא אתי לאיחלופי בלחם דעלמא ומשתכחת תורת חלה. ולהכי בעי היכרא דמורסן לר"ל ולרבי יוחנן לימודים. ור' חייא ורבא לא חשוב כלל אלא אפילו בגלוסקא פטור. אבל בסופגנין שסופו מוכיח על תחילתו הכל מודים שהולכים אחר דעתו של אדם. תחילתו וסופו על דעת סופגנין פטור. תחלת עיסה על דעת עיסה סתם ונמלך לסופגנין חייבת שכבר נתחייב בחלה משעת גלגול. גלגל על דעת סופגנין ונמלך שלא לעשות סופגנין אלא עיסה סתם חייבת. וכי תימא מאי שנא מהא דתנן (משנה, חלה ג) הקדישה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ופדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה התם מחוסר מעשה הכא במחשבה בעלמא תליא מילתא מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה וכן הקנובקאות ששנינו דחייבות מפרש בירושלמי (פ"א ה"ד) שלא תימא הואיל ועתידה להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה. מ"ט כיון שאפה בתנור או באילפס ונעשית לחם קודם שמחזירה לסולתה לא מפטרה במחשבה דמעיקרא מ"ט לחם כתיב והא איתעביד לחם הא חשב בשעת גלגול לדבר שאינו עושה אותה לחם בסוף (נ"א לחם בסופו ולא עשאו לחם בסוף) פטור ותו לא מידי. ורבינו מאיר הנהיג בביתו כשהיו לשין עיסה כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט וע"י כך נתחייבה כל העיסה בחלה קודם שיאפו ממנו מעט. דחיישינן שמא תמלך כדפירשנו לעיל גם לא היה אוכל בלא המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה גם לא היה מברך עליה המוציא אלא על לחם אחר היה מברך המוציא ואח"כ (היה) אוכלה:

סימן ג

(משנה, חלה א) מתני המעיסה בית שמאי פוטרין וב"ה מחייבין. החליטה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין:

גמ' בפרק כל שעה תניא המעיסה קמח על גבי מוגלשים. החליטה מוגלשין על גבי קמח. פירוש מוגלשין מים רותחין. וקאמר התם מאי שנא המעיסה ומאי שנא החליטה אמר רב יהודה אמר שמואל ואיתימא ריב"ל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו. ותברא מי ששנה זו לא שנה זו. כלומר מאן דמחייב מחייב בתרווייהו ומאן דפטר פטר בתרווייהו. והלכתא דתרווייהו חייבים דאע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינא ביה והכי אמרינן ביבמות האי חלוט דקאמרת מצה הוא למאי הילכתא. אמר רבינא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ואע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור או באילפס לחם מיקרי ואדם יוצא בה ידי חובתו וחייב בחלה. גרסינן בפרק כיצד מברכין כי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין חייבין בחלה ול"ג פטור. והכי אי' בירושל' (פ"א ה"ג) ר' יוחנן אומר טרוקנין חייבין בחלה ואומר עליו המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ואף ע"ג שבלילתו רכה וגובלא בעלמא מ"מ הוי כמו תחילתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה. מאי טרוקנין. אמר אביי כובא דארעא. ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה. ולא דמי לטרוקנין דאע"ג שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש"י התם ונעשית לחם. אבל מרתח גביל שופכין אותה על הכירה והוא מתפשט ואין תורת לחם עליו. מאי טריתא. איכא דאמר מרתח גביל פירש"י נותנין קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכין בכירה שהיא ניסוקת ורותחת ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא בצק שאופין בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושומן. ואיכא דאמר לחם העשוי לכותח תני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. ואם עשאן כעבין חייבין נתתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. ונשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטור מן החלה:

גרסינן בירושלמי (פ"א ה"ה) אמר רבי יוחנן העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה. א"ל והא תנינא נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. א"ל לא תתיובני נחתום. נחתום לאו בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד כלומר אם ימצא שיקנה הכל כאחד לא יחלק:

מתני' עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ואם אין הרועים אוכלין ממנה אין חייבת בחלה:

גמ' בסיפרי זוטא דריש לה מדכתיב עריסותיכם שלכם חייב ושל חיה פטור:

(משנה, חלה ב) מתני' עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה:

גמ' ירושלמי (פ"ב ה"א) א"ר יוסי בר חנינא דר' אלעזר בר' יהודה איש ברתותא היא דתנינן תמן (משנה, טבול יום ג) עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום רבי אלעזר בר' יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולו. ר"ע אומר משמו לא פסל אלא במקום מגעו. ר' חייא בשם רבי יוחנן אומר ד"ה היא. אע"ג דאמר ר"ע תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הוא הכא שמי פירות מחברין לחלה. רבי חייא בר אבא בשם ריב"ל אומר אין לך מחבר (מכולם) אלא שבעה משקין בלבד ר' יוסי בעי מה את אמרת לחלה או לטומאה אי תימא לחלה כ"ש לטומאה. אי תימא לטומאה הא לחלה לא. רבי יונה פשיטא ליה לחלה כל שכן לטומאה. רבי יונה כדעתיה דרבי יונה תני רשב"י. דתני רשב"י ר"ט אומר נאמר כאן חלה ונאמר להלן חלת לחם שמן מה חלה האמורה להלן עשויה בשמן אף חלה שנאמר כאן עשויה בשמן ושמן א' משבעה המשקין היא ונראה אף ע"ג דסתם לן רבי הכא דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה כיון דאמוראי סברי דמי פירות אין מחברין לחלה ומוקמינן הך סתמא כרבי אלעזר ברבי יהודה איש ברתותא ופליג עליה ר"ע וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו א"כ אין הלכה כסתם משנה זו. אף ע"ג דר' יוחנן סבר דר"ע מודה דמי פירות מחברין לחלה. הא פליגי עליה רבי יוסי בר חנינא וריב"ל ור' יונה וברייתא דר"ש בן יוחאי מסייעתן. וגם ר"ת פסק דהלכה כריב"ל לגבי ר' יוחנן והביא ראיה ממגילה מהא דמבי רבנן לבי כנשתא לא מזבנינן. ובסדר תנאים ואמוראים כתב דהלכה כריב"ל בכל מקום לכן יש ליזהר שלא ללוש עיסה במי ביצים לבד בלא תערובת מים כדי לצאת מן הספק על חיוב חלה : האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שהיא יכולה לכסות עצמה אבל לא האיש מפני שצריך לברך ברכת הפרשת חלה. ובפרק מי שמתו מוקי כשפניה טוחות בקרקע וכל ערותה מכוסה. אבל באיש בולטין הביצים והגיד. ירושלמי (פ"ב ה"א) הדא דאמרת עגבות אין בהם משום ערוה הדא דתימא לברכה אבל להביט אפילו כל שהן אסור. כהדא דתני המסתכל בעקבה של אשה כאילו מסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה:

סימן ד

מתני' העושה עיסתו קביים ונגעו זה בזה פטורים עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה:

גמ' פירוש קביים קב קב בפני עצמן. ומסיק בפ' אלו עוברין דר' אליעזר לא בעי נשיכה אלא נגיעה בכלי ובריש מסכת נדה פסיק הלכה כר' אליעזר. והא דמצרכי רבנן נשיכה ור' אליעזר נגיעה. ה"מ לצרף יחד שתי עיסות שאין בכל אחת כשיעור. אבל לתרום מן המוקף אפילו נגיעה לא בעינן רק שיהא סמוכות זו לזו בפנינו. כדאמר גבי קנקנים של יין (משנה, מעשר שני ג) הסמוכין זה לזה דאמר עד שלא גפן תורם מזו על זו והא דאמר עלה בירושלמי חמשה שקין בגורן תורם ומעשר מזו על זו והא דתנן במתני' רבי אליעזר אומר נטלת מן הטהור על הטמא כיצד עיסה טמאה ועיסה טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה. ונותן פחות מכביצה באמצע כדי להנטל מן המוקף אלמא בעינן נגיעה לענין מוקף טהורה וטמאה שאני כדאיתא בירושלמי דהאי פירקין (בסופו) דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הכלי מצרף. עיסה טהורה ועיסה טמאה עשה אותו כדבר המקפיד על תערובתו. בעיסה תחלה. אבל בעיסה שניה אין לשני מגע אצל הטבל והא דקאמר אין הכלי מצרף לאו דווקא דלא בעי כלי אלא לאשמועינן דאפי' כלי אין מועיל בדבר המקפיד על תערובתו: המפריש חלתו קמח אין חלה וגזל ביד כהן העיסה עצמה חייבת בחלה. והקמח אם יש בו שיעור חייבת בחלה ואסורה לזרים דברי רבי יהושע. אמרו לו מעשה וקיפשה זקן אחד זר. אמר להן אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים פירוש אין חלה דעריסותיכם כתיב. והא דאסורה לזרים משום מראית העין כיון שראו אותה בא ליד כהן ואתו למימר ראינו זר אוכל חלות. וקיפשה פירוש חטפה ואכלה. קלקל לעצמו מפרש בירושלמי דאכלה ואיענש. ותיקן לאחרים דאינון אכלין ותולין ביה אית תני תיקן לעצמו מ"מ אוכלה וקלקל לאחרים דאינון סברי דהיא מותרת והיא אסורה:

מתני' חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הן ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבים. ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין:

גמ' חמשת רבעים קמח דילפינן מעיסת מדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא והאיפה שלש סאין והסאה ששה קבין והקב ארבעה לוגין. הרי שבעים ושנים לוגין באיפה. עשירית של שבעים הוא שבעה לוגין. ועשירית שני לוגין הוא ביצה וחומש ביצה. כי לוג הוא ששה ביצים. נמצא חמש רבעים הם מ"ג ביצים וחומש ביצה. והרוצה לשער המדה ממלא כלי מלא מים ונותן לתוכו מ"ג ביצים בינונים והמים היוצאים הוא המדה. והא דמצרף המורסן מפרש בפ' כלל גדול שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה. ומה שפטר כשחזר לתוכו מפרש בירושלמי א"ר יוחנן דרך עיסה שנו כאן וכיון שניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן איך זה דרך עיסה:

מתני' שיעור חלה אחד מכ"ד העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו אחד מכ"ד נחתום שהוא עושה למכור בשוק וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחד ממ"ח:

גמ' ירושלמי תניא אמר רבי יהודה מפני מה אמרו בעל הבית אחד מכ"ד מפני שעינו יפה בעיסתו וחכ"א לא מפני השם הוא זה אלא בעה"ב עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן. נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן:

סימן ה

(משנה, חלה ג) מתני' אוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורי' גלגלה בחטי' וטמטמה בשעורי' האוכל ממנה חייב מיתה. כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שיהו שם חמשת רבעים קמח:

גמ' לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טימטום. והא דקתני שמגבהת חלתה מיד כשהיא נותנת את המים. לא שיהא זה עיקר המצוה וטוב יותר שתמתין עד אחר גמר הלישה ותעשה כולה גודש אחד. אלא תקנת חכמים הוא בעיסה טהורה למהר להפריש חלתה בטהרה שמא תטמא העיסה והא דקתני בירושלמי כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם. ה"ק מנתינת המים קרינן ביה שפיר ראשית עריסותיכם. ולא שתהא עיקר המצוה בכה"ג. ובלבד שתהא שם חמשת רבעים קמח שנתערבו במים דבפחות מכן לא הגיעו עדיין לכלל חיוב. וברוב ספרים כתוב ובלבד שלא יהו שם חמשת רבעים קמח. פי' שלא נתערבו במים דאם נשארו חמשת רבעים לא נפטרו בחלה שהפרישו קודם שנתגלגלה. והכי איתא בירושלמי למה לי ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח. אמר רב מתנא מתני' עד שלא למדו הכהנות. ומה למדו את הכהנות. הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב בה ועל הקמח שנתערב בה ועל הקרץ שניתן תחתיה לכשתעשה גוש אחד תוקדש זו שבידי לשם חלה. אלמא אחר שלמדו להתנות אין חושש אם נשתייר שם חמש רבעים קמח. אבל קודם לכן לא. וצריך ללמוד תנאי זה לנשים שלנו המפרישות חלה מיד אחר הגלגול קודם עריכת הלחם דבעיסה גדולה פעמים שעורכים קמח הרבה בכל ככר וככר ואע"פ שאין בככר אחד חמש רבעים מ"מ התנור מצרפן. והוה מצינו למימר דקמח הנתון בכל ככר וככר בטל ברוב הככר ושוב אין התנור מצרפן. אבל בתוספתא משמע דמצרף דתניא כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמש רבעים לאסור את העיסה. וע"כ מיירי בקמח שעורך בו הככרות דקמח לאו בר חיוב חלה הוא. אלמא אע"פ שנתבטל חוזר ומצטרף לחמש רבעים לאסור. ואע"ג דחלה זו לא הויא מוקף לקמח המתערבת בעיסה אחר כך מ"מ כיון דהוה מוקף עיקר העיסה סגי בהכי. וצריך שלא תשרף החלה עד אחר גמר גיבול והערבבה:

סימן ו

מתני' עובד כוכבים שיתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה. נתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת משגלגלה פטורה:

גמ' פירוש פטורה מן החלה דכיון שהעיסה של עובד כוכבים אין גלגול של ישראל מחייבתה וכן עיסת ישראל אין גלגול של עובד כוכבים פוטרתו. העושה עיסה עם עובד כוכבים אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה. והא דפטרינן בפ' ראשית הגז שותפות של עובד כוכבים מן החלה היינו כשאין בחלקו של ישראל כשיעור. בירוש' פריך מה בינה לעיסת ארנונה אילו עיסת ארנונה שמא אין חייבת. ומשני תמן ברשות ישראל היא שמא ימלך עובד כוכבים ולא יטלנה ברם הכא בדעתו היא תלויה. א"ר בון בר חייא בעאי קומי ר' זירא אפי' יש בשל ישראל כשיעור יעשה קב מכאן וקב מכאן וקב עובד כוכבים באמצע. א"ל רבי זעירא ואינו מעורב ע"י עובד כוכבים אתמהא ויראה דא"א להפריש מיני' וביה (דיש בשיעור) דבשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהא בו מעיסת עובד כוכבים ונמצא שמפריש מן הפטור על החיוב. אלא לש כשיעור חלה ומניח אצל העיסה ומפרישה לחלה. ומיהו נראה דיוכל להפריש מיניה וביה דיש בילה בדבר לח לכ"ע. ובשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהא בו משל ישראל וחלה אין לה שיעור מה"ת:

סימן ז

מתני' עובד כוכבים שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב. ואם ספק חייב:

סימן ח

העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח:

גמ' חייבת בחלה אע"ג דלית בה שיעור דגן. ויוצא בה ידי חובה בפסח מהכא דייקינן בפ' התערובות דנותן טעם ברוב דאורייתא:

סימן ט

מתני' הנוטל שאור מן העיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר יוציא לפי חשבון. ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל:

גמ' פי' לפי חשבון אם נטל קב מעיסה חייבת ונתן לתוך עיסה פטורה אם יש לו פרנסה ממקום אחר כגון שיש לו עיסה חייבת מפריש עליה אחד מכ"ד בקב ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור שאין השאור בטל בעיסה ובתוס' קתני שמביא קמח ולש עיסה להשלים עם השאור לה' רבעים ומצטרף עם השאור. כדתנן במתני' דדבר שהורמה חלתה אין מפסיק. ואם לאו שאין לו עיסה חייבת חלה ולא קמח מוציא חלה א' מכ"ד על כל העיסה וטבל אוסר בכל שהוא במינו ונעשית כולה טבולה לחלה:

מתני' הנוטל שאור מעיסת חטין ונותן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. ואם לאו פטורה. א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא. במינו ושלא במינו בנותן טעם:

סימן י

(משנה, חלה ד) שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הן ממין א' פטור. ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור:

גמ' פי' אפי' הן ממין א' פטור ואין נשיכה זו וצירוף סל מצרפן כיון דמקפידות אפי' לשו שני קבין כאחד כיון דסופן לחלק בצק פטורות. כדפרישית לעיל גבי נחתום (בסי' ג' וע"ש) מין במינו חייב בנשיכה או בצירוף סל. ירושלמי סתם אשה אחת אינה מקפדת ב' נשים מקפידות אשה אחת שהיא מקפדת עשאוה כשתי נשים שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותם כאשה אחת. אם אינה מקפדת למה היא עושה בשתי מקפדת. א"ר יוחנן בשאין לה מקום ללוש היה לה מקום ללוש. והיא עושה אותה בשתי מקומות מקפד' היא. נקי וקיבר מקפדת היא:

מתני' ואי זה הוא מין במינו החטין אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין השעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין. ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינין מצטרפין זה עם זה:

גמ' פי' שאר המינין שלא הוזכרו במשנה הן שיבולת שועל ושיפון ולרבנן שיפון מין כוסמין ושבולת שועל מין שעורין ואין מצטרפין והכי איתא בירושלמי ולעיל פירשתי דבירושלמי פריך מהך מתני' אמתני' דפ"ק דקתני דכולם מצטרפין זה עם זה ומשני כאן בבלול כאן בנשוך:

סימן יא

עוד תניא בירושלמי אית תני כל המינין מצטרפין זה עם זה פי' אפי' בנשוך. על דעתיה דהדין תנא ברא מה בין נשוך מה בין הבלול א"ר יודן אביו דרבי מתניא כשחלקן והוסיף עליה נשוכין חייבין בלולין פטורין. פירוש קב חטין וקב שעורין שנשכו וחלקן והוסיף על קב חטין רובע חטין ועל קב שעורין רובע שעורין דאי נשוך הוי חבור לכל דבר הרי כבר נתחייבו ומה שהוסיף פטור. כדאיתא בירושלמי (פ"ג ה"ד) שני ישראלים שעשו שתי קבין וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר היה לו שעת חובה ונפטרו ולענין זה יש חילוק בין בלול לנשוך דאע"ג דשניהם חבור להתחייב בחלה מיהו סבר האי תנא ברא דנשוך חבור לחומרא אבל לא להקל לפטור אם הוסיף. הילכך נשוכין וחלקן והוסיף חייבים. בלולין וחלקן והוסיף פטורין. ולית הלכתא כהאי תנא ברא אלא נשוכים לא מצטרפו אלא כסדר שפירשתי למעלה:

סימן יב

מתני' שני קבין וקב אורז או תרומה באמצע אין מצטרפין. דבר שניטל חלתו באמצע מצטרף שכבר נתחייב בחלה:

גמ' ירושלמי קב מדומע אין מצטרף. קב הכותי אין מצטרף קב מין אחר מצטרף. קב אשה אחרת מצטרף קב חדש מצטרף. ר' בון בר' חייא בעי קב חלה מאי. תני רבי חלפתא בן שאול קב הקדש מצטרף. קב חלה אין מצטרף. מה בין הקדש מה בין החלה. הקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו בחלה. חלה אין ראוי לפדותה ולחייבה. אבל דבר שנטלה חלתה ראוי להתחייב אם נתן בו שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ואין לה פרנסה ממקום אחר:

סימן יג

מתני' קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה ר' ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרים:

גמ' ירושלמי יאות א"ר ישמעאל כוסמין וחטין ב' מינין הן ע"י שהן דומין לו אתמר מצטרף חדש וישן לא כל שכן. א"ר הילא טעמא דרבנן כוסמין וחטין ב' מינין הן ואין בני אדם טועין לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה אבל חדש וישן מין אחד הוא אם אתה אומר כן סבור לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה (אבל חדש וישן מין אחד הוא). הנוטל חלה מן הקב. רבי עקיבא אומר חלה. וחכמים אומרים אינה חלה. ב' קבין שנטלה חלתן של זה בעצמו ושל זה בעצמו וחזר ועשאן עיסה אחת רבי עקיבא פוטר. וחכמים מחייבים. נמצא חומרו קולו:

סימן יד

מתני' רבן גמליאל אומר ג' ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנה ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן. של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור. ומן הנהר ועד (אמנון) אמנה ולפנים ב' חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אין צריך טבילה ואסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות ונאכלות עם הזר על השולחן וניתנת לכל כהן:

גמ' פירוש שלש ארצות חלוקות בדין חלה. מא"י ועד כזיב פירוש כל א"י עד כזיב שהיא רצועה היוצאה מעכו לצד הצפון והוא א"י ממש וכבשוהו עולי בבל כדמפרש בפרק ששי דשביעית מפרישין חלה אחת ונאכלת בטהרה מכזיב עד הנהר לצד מזרח ומכזיב ועד אמנון לצד מערב ואין א"י ממש כי כבשוהו עולי מצרים ולא כבשוהו עולי בבל וקדושה ראשונה בטלה כשחרב הבית מפרישין ב' חלות. הראשונה נשרפת והב' נאכלת. ומפרש בירושלמי שאם לא היו מפרישין אלא חלה אחת אם היתה נאכלת יאמרו תרומה טמאה נאכלת כי זו הארץ טמאה היא כארץ העובדי כוכבים כיון שלא כבשוה עולי בבל. ואם היתה נשרפת יאמרו תרומה טהורה נשרפת כי רואין את בני הארץ נשמרים בטהרה. הילכך תיקנו להפריש ב' חלות ודבר תימה הוא בעיני הרואה ונותן אל לבו להבין טעם הדבר ואם אינו יודע להבין ישאל ויגיד לו. של אור יש לה שיעור מפורש בירושלמי מפני שהיא מן התורה ולאו דוקא מן התורה אלא נראית כשל תורה הואיל והיתה קדושה מתחילה הילכך יפריש כשיעור עיסה טמאה אחד ממ"ח: מן הנהר ועד אמנון ולפנים פירוש מתחילת הנהר ולפנים הימנו וכן מתחלת אמנון ולפנים הימנו הוא חוצה לארץ ממש הלכך מרבים בנאכלת וטבול יום אוכלו פירוש טבול יום דבעל קרי אף על פי שטומאה יוצאה עליו מגופו כיון דטביל שרי ביה. אבל טמא מת וטמא שרץ מותר לאוכלה דאין תרומת חו"לאסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכ"ש חלה זו השניה שאינה אלא להיכירא בעלמא: ר' יוסי אומר אין צריך טבילה כיון דאינה אלא להיכירא בעלמא אין לה דין תרומת חו"ל ומותרת אפי' למי שטומאה יוצאה עליו מגופו: ואסורה לזבים וכו'. וקאמר עלה בירושלמי לר' יהודה נצרכה וטעות סופר הוא וה"ג לרבי יוסי נצרכה ואע"ג דשרי ליה לבעל קרי בלא טבילה אסר לה להני בלא טבילה וע"כ בלא טבילה איירי דאי כשטבלו איירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי ה"נ שרו כשטבלו כי היכי דשרו טבול יום דבעל קרי אע"פ שטומאה יוצא מגופו דאין לחלק אחר שטבל בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דמפליג רבי יוסי קודם שטבלו. ונאכלת עם הזר על השולחן ולא גזרינן העלאה אטו אכילה: גרסינן בבכורות פרק עד כמה אמר שמואל חלת חו"ל מבטלה ברוב רבה מבטל ברוב ואכיל לה בימי טומאה ופירש ר"י הא דקאמר שמואל מבטלה ברוב לאוכלה כהן בימי טומאה קאמר כדהוה עביד רבה. ועובדא דרבה פירוש הוא למילתא דשמואל למימרא דאיהו ס"ל כשמואל והוה עביד בה עובדא אבל למיכלה זר לא מבטלא בהכי. וי"מ הא דשמואל אפילו לאוכלה זר נמי בטלה בהכי דסתמא איתמר ולבטול לגמרי משמע ורבה כהן הוה והיה סמיך עליו לאוכלה בימי טומאה ומאי דהוה עביד מפרש בגמרא והוא הדין לאכול זר ומביאין ראיה מן הירושלמי דגרסינן הורה רבי בבצרא שהיא צריכה רוב א"ר יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה. אמר ר' זעירא מתני' אמרה כן ואפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן. ומשמע שר"ל שהכהן והזר מערבין פתן ואוכלין ביחד כן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' ביכורים) ור"י ז"ל אמר דגמרא דידן לא סבירא הכי דתרומת חו"ל אע"ג דאינה טובלת כדאמר שמואל בפרק עד כמה (שם) תרומת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש מדמעת. כדמוכח במנחות פרק ר' ישמעאל דקאמר תרומת העובד כוכבים בחו"ל אינה מדמעת משמע הא דישראל מדמעת: והרמב"ן ז"ל כ' (מהא) דהא דקאמר תרומת עובד כוכבים בחו"ל אינה מדמעת היינו במחצה על מחצה. והא דקתני אינה מדמעת ולא קתני אינה אוסרת למידק מינה הא תרומת עובד כוכבים בא"י מדמעת אפילו עד מאה כשל ישראל: וניתנת לכל כהן מפרש בירושלמי בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ וכתב הרב רבי' שמשון ז"ל דליתא דבפרק הזרוע אמר דזרוע לחיים וקיבה אינם ניתנין לכהן עם הארץ דאין נותנין מנת אלא למחזיקים בתורת ה'. אלא הכא בחבר שאינו אוכל חולין בטהרה כי ההיא דרבי מאיר בשילהי הניזקין ולי נראה דחלה ב' דמתני' עלה קאמר בירושלמי דניתנת לכהן עם הארץ דהקלו בה שאינה אלא להיכירא בעלמא וגם הקילו בה להתירה לישראל ע"י ביטול ברוב. ולא קשה הא דקאמר תרומת עובד כוכבים בחו"ל אינה מדמעת הא דישראל מדמעת. הרי פירשתי דין שלש חלות השנויות במשנתינו: וחלה דידן שאנו מפרישין עכשיו יש לה עוד דין אחר דגרסי' בבכורות בפרק עד כמה (שם) אמר רבינא הלכתא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא ליה בריש מסא ושדיא לה בתנורא והדר מפרשת חלה אחריתי כי היכי דלא לישתכח תורת חלה ואכיל לה אפי' כהן גדול: נמצא דהיכא דאיכא כהן קטן שאוכל החלה אין להפריש חלה אחרת. ובחלה שלישית דמתני' אף ע"פ שגם היא בחו"ל צריך לעולם להפריש ב' חלות ואותה של אור אינה נאכלת כלל. דומיא דחלה ב' דמכזיב ועד הנהר ועד אמנון לפי שהיו סמוכין אצל ארץ ישראל ומתחזיא חלה דידהו כחלת א"י טמאה גזרו עליה שלא לאוכלה אפילו כהן טהור גמור בשביל שהיא טמאה. וההיא דבכורות איירי במקומות הרחוקים מא"י כגון מקום האמוראים ולא מתחזיא חלה דידהו כחלת א"י ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאה עצמה ואמרו שהיא נאכלת לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו ולא יפריש אחרת כיון דזו נאכלת ונראה דה"ה נמי דשריא לכהן גדול שטבל לקריו אע"פ שלא העריב שמשו דמסתבר שאין להחמיר בה יותר מבחלת כהן שמפרישין הסמוכין לא"י. וכ"כ בעל ה"ג ז"ל אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטבל לקריו. ואי תקשי לך אמאי נקט כהן קטן כיון דשריא אפילו לגדול שטובל לקריו. ואי משום טורח טבילה. והלא בלאו הכי צריכין לטבול לאכול בתרומה. וי"ל לפי שאין שיעור לחלת חו"ל ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן. והכי משמע לישנא שקלי לה בריש מסא ושדיא לה לתנורא אלמא דבר מועט הוא וכמו שהקילו בחלת בבל כשיש כהן קטן ולא הצריכו לשורפה ולהפריש אחרת לכהן כמו לאותם הסמוכים לא"י כך הקילו בשניה להתירה לזבין ולזבות לנדות וליולדות. דלא מפליג התם בין כהן גדול המותר בחלה ב' בשום טומאה ואף ע"ג דהחמירו בחלה שניה של סמוכים לא"י לאוסרה לזבין ולזבות שהרי החמירו גם בחלת האור יותר. ועוד שהרי הב' קבועה בסמוכים להפריש לעולם וברחוקים אין צריך להפרישה כשיש כהן קטן או גדול שטבל לקריו. לכך הקילו בה טפי ולא אסרוה אלא לזרים. ותמהתי על כי ראיתי ברוב מקומות באשכנז שאין מפרישין חלה שניה אף כששורפין הראשונה. ויש ליתן טעם לדבר משום דבימי אמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י כי היה להם אפר פרה כדאמרי' (נדה ו, א) חבריא מדכו בגלילא ולכך הצריכו להפריש גם בחו"ל חלת כהן שלא תשתכח תורת חלה. אבל האידנא שבטל אפר פרה ואין חלה נאכלת בארץ ישראל אף בחו"ל אין צריך להפריש חלת כהן. וכ"כ בה"ג. וחלה בא"י אין מפרישין אלא אחת ושורפין אותה ומנהג טוב להפרישה כי הסברא נוטה להיפך כיון דאין חלה נאכלת בשום מקום כל שכן שתשתכח תורת חלה ולמחר יבנה בית המקדש וסבורים יהיו שאין דין שתאכל חלה:

סימן טו

העושה עיסה מחיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובה בפסח:

גמ' לשון הרמב"ן ז"ל הא מתני' חזינא לפרושה ולבררה משום דקשה היא ועמוקה ודאי מדקתני ואדם יוצא בה ידי חובתו שמעינן מינה דמדאורייתא הויא כשל חיטין כל אימת דאיכא טעמא דחיטין אע"ג דמערבינן בגוה אורז טפי טובא וה"נ אסיקנא בגמרא בפרק כל הזבחים שנתערבו דמתני' אפילו רובה אורז הוא ואפ"ה כיון דאיכא טעמא דחיטי לא בטל. וכיון דהכי הוא איכא למידק עלה דהא קיימא לן כזית בכדי אכילת פרס בטעמו וממשו דאורייתא הא כל היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס דכ"ע לאו דאורייתא. ונהי נמי דטעמא לא בטיל היאך יוצא ידי חובה בפסח הא עיקרה אורז הוא ואשכחן בתלמודא א"י פירושא דמילתא ופירוקה. דקא מפרש טעמא דמתני' משום גרירה. וה"ג התם בפ"ק דחלה כמה דאת אמר תמן אין לך בא לידי חמץ ומצה אלא ה' המינים בלבד ודכוותה אין לך נגרר עם כולן אלא חיטין ושעורין בלבד. רבי אילא בשם ר"ל לא שנינו אלא העושה עיסה מן חיטין. מן האורז אין נגרר אלא עם החיטין בלבד שמעינן השתא דטעמא דמתני' משום דאע"ג דעיסת האורז לאו לחם הוא מיהו כי מערב לה בהדי דגן ואית ביה טעם דגן (גזרו) הדגן גוררו לעשו' הכל לחם להתחייב בחלה וקסברי בני א"י דהאי דינא ליתא בכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון אלא בחיטין ובשעורין בלבד שגוררין מפני שדרך עיסה שנו ודרכן של בני אדם לעשות עיסה משאר המינין עמהן. ועוד דקאמר טעמא כמה דתימא תמן אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא ה' מינים בלבד דהכי קים להו לרבנן והכי בדיק להו ודכוותה אין לך נגרר עם כולן לעשות עיסה ולבא לידי חימוץ אלא חיטין ושעורין בלבד. דקים להו לרבנן דאינהו גוררין ומביאין אחרים לידי חמץ ומצה ולא שאר מינין. ור' אילא בשם ר"ל סבר דאין לך גורר אלא החיטין את האורז אבל שעורין אין גוררין אורז ולא חיטין עצמן גוררין מין אחר. שלא שנינו אלא מן החיטין ומן האורז ואילו היה מין אחר נגרר או מין אחר גורר הוה תני לה במתניתין כדקתני האי. מדלא קתני אלא חיטין ואורז ש"מ שאין לך אחר גורר ונגרר. ודיוקא דדייק רבא מהא מתני' בפ' כל הזבחים (שם) דמין בשאינו מינו בטעמא וטעמא לא בטיל קושטא הוא ועל הדין אורחא נמי אתמר אף על גב דחיטין גוררין את האורז אי ס"ד טעמא בטיל דבר שנתבטל בעצמו האיך גורר את אחרים אלא טעמא לא בטיל וכיון דלא בטיל וחזי לאצטרופי כדנפשיה כגון דאיכא כזית בכדי אכילת פרס מצטרף לכל עונשים שבתורה לחלה ומצה נמי דגורר את האורז לעשותו לחם. ע"כ דבריו. ועוד האריך ודברים שאין בהם צורך הם. ולא ידענא מאי קשה ליה למה יוצא בו כיון דליכא כזית בכדי אכילת פרס. חיטי איתא בטעם וממש. דטעם כעיקר בשאין מינו דאורייתא וכיון שנתנו החיטין טעם באורז הפך הטעם את האורז להיותו כמו חיטה וקרינן טעמו וממשו חיטה וכן מוכח בזבחים פרק התערובות דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלו פטור וכו' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מתיב רבא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובה בפסח. ואף ע"ג דרובא אורז אלמא מין בשאינו מינו בטעמא וכיון שנתן בה טעם נקרא על שמו ויוצא בה ידי חובה וחשיב כטעם וממש חטה. ותדע דהא ר' יוחנן הוא דאמר ע"ז דף סו.) טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו ואיהו גופא הוא דסבירא ליה כר"ע בפרק אלו עוברין ובנזיר טעם כעיקר דאורייתא. אלא ודאי הטעם עושה אותו כממש. וההוא דטעמא ולא ממשו אין לוקין עליו רבינו תם דאיירי במין ומינו. והר"ר חיים ז"ל טעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס ובהכי מיירי הכא כשיש כזית חטין כדי אכילת פרס דאורז ואז נהפך כולו חטים ויוצא בה ידי חובה בכזית. והירושלמי שפי' הטעם משום גרירא משום דהוה קשה ליה נהי דאזלינן בתר טעם וחשיב כולן חטין מכל מקום כיון דרובה אורז אין בא לידי חמוץ והיאך יוצא בה משום מצה. ולכך הוצרך לפרש טעם החטה גורר את האורז וגורם לבא לידי חמוץ:

סליק הלכות חלה