פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

תנן בפ"ק דקדושין כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל חוץ מן הערלה וכלאים. ר' אליעזר אומר אף החדש. ואמר עלה בגמרא מאי תלויה בארץ ומאי אין תלויה. אילימא תלויה דכתיב ביה ביאה ושאין תלויה דלא כתיב ביה ביאה. והרי תפלין ופטר חמור דכתיב ביה ביאה ונוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ. אמר רב יהודה הכי קאמר כל המצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ושהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים רבי אליעזר אומר אף החדש וקיימא לן כרבי אליעזר דסתם לן תנא כוותיה. דתנן (משנה, ערלה ג) החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים. א"ר אסי א"ר יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה. א"ל רבי אלעזר לר' אסי והא אנן תנן והכלאים מדברי סופרים לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן. כדשמואל דאמר שמואל את חקתי תשמורו חקים שחקקתי לכם כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים. מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. מה בהמתך בין בארץ בין בחו"ל. אף שדך בין בארץ בין בח"ל. אלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי כלאי זרעים שבחו"ל רב נחמן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא. חזיוה לההוא גברא דהוי זרע חיטים ושעורים. א"ל ניתי מר ונשמתיה. א"ל לא חווריתון לא נתחוור לכם דבר זה כי מותר הוא. שוב חזו לההוא גברא דהוי זרע חיטי ושערי בי גופני א"ל ניתי מר נשמתיה. א"ל לא צהריתו. לא קי"ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. רב יוסף מערב בזרוני וזרע א"ל אביי והא תנן וכלאים מדברי סופרים. א"ל ל"ק כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים. כלאי הכרם דבארץ אסירי בהנאה גזרו בהו רבנן. כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחו"ל לא גזרו בהו רבנן. נמצא דין כלאים עכשיו בחו"ל נחלק לג' חלקים הרכבת האילן מדאורייתא. כלאי הכרם מדרבנן. כלאי זרעים מותרים:

סימן בעריכה

הרכבת האילן הוא המרכיב יחור של אילן זה באילן אחר כדתנן פ"ק דמסכת כלאים אין מביאין אילן באילן ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן. והא דאסירא הרכבה היינו דווקא בעץ מאכל אבל באילן סרק שרי והכי תניא בירושלמי (פ"א ה"ז) מנין שאין מרכיבין עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ מאכל (או) מין בשאינו מינו. ת"ל את חוקותי תשמורו. והא דמבעיא לן באלו טריפות הרכיב ב' מיני דשאי' מאי. היינו בחו"ל דכלאי זרעי' שרו ומיבעיא לן אי חשיב הרכבת דשאים הרכבת אילן להתחייב עליהן בחו"ל משום דכתיב למינהו (בעשייתם) בצאתם והוי בכלל חקים שחקקתי לך כבר או דלמא כיון דלא כתיב בהו למינהו בצוואה לא. ולא מיקרי הרכבה אלא מין בשאינו מינו אבל מין במינו שרי. כדתנן (משנה, כלאים א) ובאילן האגסים והקרוסטומלין הפרישין העוזרדין אין כלאים זה בזה. התפוח והחזרד הפרסקין והשקדים השזפים והרמון אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה. אגסים פריש. קרוסטומלין מין אגסים הוא ודומה לעפיצים. פרישים פרונ"ש. עוזרדים קודונ"ש בלע"ז. חזרד גלנ"ש מין תפוח וגדל ביער ומאכילין אותו לחזרים. פרסקין גרעין שלו דומין לשקדים. שזפין מפרש בירושלמי הנוטע זיתים ורמונים יחד נפק מנהון שזפין. ותנן נמי התם אין נוטעין ירק לתוך סדן של שקמה ואין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה מפני שהוא ירק באילן. אין נוטעין יחור של תאינה לתוך החצוב שתהא מקירו אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו מפני שהוא אילן בירק. ואין נותנין זרע של דלעת לתוך החלמית שתהא משמרתו מפני שהוא ירק בירק:

סימן געריכה

ואע"פ דכלאי אילנות נפקא לן משדך לא תזרע כלאים. לא אסיר אלא הרכבה דומיא דהרבעה דבהמה. אבל מותר לערב זרע אילנות זה בזה ולזורען וכן זרעי השדה עם זרעי האילנות ולזורען יחד אע"פ שלוקין על הרכבת האילן ועל קיומו אפ"ה הפרי מותר. וכן מותר ליקח יחור מן האילן המורכב ולנוטעו בארץ דאין לך בכלאים שיאסר הפרי והעץ אלא כלאי הכרם דתנן (משנה, כלאים ח) כלאי הכרם אסורי' לזרוע ולקיים ואסורי' בהנאה. כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרים באכילה וכ"ש בהנאה. כלאי בגדים מותרים בכל דבר ואין אסורים אלא ללבוש כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואין אסורים אלא להרביע ואסור להניח לעובד כוכבים שירכיב באילן של ישראל. כדאמר במס' שבת פ' תולין דאפילו כשותא בכרמא אסור להניח לעובד כוכבים לזורעו בכרמו:

סימן דעריכה

כלאי הכרם אסורים בחוצה לארץ והוא שזרע שני מיני תבואה או שני מיני ירק עם החרצן במפולת יד דקי"ל הלכה כר' יאשיה כדאיתא בחולין בפרק ראשית הגז אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלת סבי כר' אילעאי בראשית הגז כרבי יהודה בן בתירה בטבילה וכר' יאשיה בכלאים. ופר"י אעפ"י שכמה משניות וברייתות וסוגיות דתלמודא דלא כרבי יאשיה ההוא (משנה, כלאים ו) דהמעביר עציץ נקוב בכרם קדש וההוא (שם) דהמסכך גפנו על גבי תבואה של חברו קדש ועוד כמה משניות במסכת כלאים וסוגיות דתלמודא ההיא דשבת פרק תולין שלחו ליה בני בשכר ללוי כשותא בכרמא מהו שלח להו כשותא בכרמא עירובא. ולשלח להו כרבי טרפון דכשותא בכרמא אין כלאים ולא קאמר ולשלח להו כר' יאשיה. וכן קאמר התם בפ' תולין מכריז רב האי מאן דבעי למזרע כשותא בכרמא ליזרע כרבי טרפון אבל כרבי יאשיה לא קאמר. אפ"ה בדורות אחרונים חזרו להיות עושין כרבי יאשיה. וכן הא דאמר כרבי אילעאי בראשית הגז ופי' רש"י ה"ה במתנות דחד טעמא איתא בתרוייהו משום דילפי' נתינה נתינה מתרומה וחזינן לכולהו אמוראי שהיו נותנין מתנות לכהן. ורב נחמן בר יצחק גופיה דפסק כרבי אילעאי קאמר התם (חולין קלב, ב) דקנס אטמא אחד שלא נתן מתנות לכהן קנס אותו ולקח ממנו אטמא ונתנו לכהן וכן הא דפסק הלכה כרבי יהודה בן בתירה בטבילה כולהו תנאי ואמוראי סברי בפ' מי שמתו דלא כרבי יהודה בן בתירה. אלא שבדורות האחרונים בסוף ימיו של רב נחמן בר יצחק חזרו לנהוג קולא באלו שלשה וחברם רב נחמן בר יצחק יחד ואמר האידנא נהוג עלמא ונשתנה בהן המנהג כי עד הנה לא נהיגי כן. והראב"ד ז"ל כתב הא דבעי רבי יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו דוקא לענין מלקות אבל לענין איסור לא בעינן שיזרעם במפולת יד. כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם קדש. ונראה לפי דעתו דהאי איסורא ליתא אלא מדרבנן כיון דלא אסרה תורה אלא ג' יחד מנלן דמיקרי כלאי הכרם אם לא עשה כן. ולדעת ר"י נראה דאפילו איסורא דרבנן לית ליה מדפירש דהני סתם מתניתין דלא כרבי יאשיה ואי סבר רבי יאשיה דאסירי אתיין שפיר כוותיה. ואף לדעת הראב"ד ז"ל נראה דלא אסיר בחוץ לארץ אע"ג דאסיר בהנאה בארץ. כיון דלא אסיר ליה אלא מדרבנן לא עדיף מכלאי זרעים דאסירי מדאורייתא בארץ ולא גזרו עליה בחוץ לארץ. והרמ"ה ז"ל כתב דמודה רבי יאשיה דאם זרע ביני גופני בארץ דאסור ואפילו חד מינא דזרעים אסור אבל בחוץ לארץ שרי. משום הכי לא שמתיה לההוא גברא דהוה זרע בזרוני ביני גופני כי לא זרע אלא חד זרע ביני הגפנים. אבל אם זרע שני מיני זרעים בין הגפנים גזרו ביה רבנן בחו"ל. דהא טעמיה דרב יוסף בכלאי הכרם לאו משום דאסירי בהנאה מדאורייתא קאמר אלא סתמא קאמר משום דבארץ ישראל אסור בהנאה משמע אפי' מדרבנן ומיהו ה"מ היכא דזרע שני מיני זרעים בכרם דסוף סוף לכי צמחי דמי לאיסורא דאורייתא דהא לא מוכחא מילתא אי במפולת יד זרע אי לא. אבל היכא דזרע חד ביני גופני כיון דלא דמי לכלאים דאורייתא אע"ג דבארץ גזרו ביה רבנן איסור הנאה בחו"ל לא גזרו ביה כלל איסור כי עובדא תניינא דרב נחמן דאי אמרת כי האי גוונא איכא איסור בחו"ל אמאי לא שמתיה להאי גברא ע"כ ולא ידענא מנ"ל זה החילוק שחלק בין זרע אחד לב' זרעים דהך לישנא דהוי זרע בזרוני ביני גופני משמע זרעים הרבה דומיא דרב יוסף מערב בזרוני וזרע (בי גופני סתם) ועוד דהא לישנא דקאמר כלאי הכרם דבארץ אסירי בהנאה משמע מדאורייתא שהרי לא מצינו מפורש איסור הנאה בכלאים מדרבנן. דכל הני מתניתין דפליגי על רבי יאשיה ואסרי בלא מפולת יד מדאורייתא קא אסרי ור' יאשיה דבעי מפולת יד מדאורייתא לא מצינו מפורש שאוסר בלא מפולת יד מדרבנן. הלכך אמורא היה לו לפרש דבריו ולומר דאפילו בדבר שאין אסור בארץ אלא מדרבנן גזרו בחו"ל והיה משמיענו גם חידוש זה דיש איסור בכלאי הכרם מדרבנן לר' יאשיה אלא מדקאמרי דאסירי בהנאה בסתם משמע דמדאורייתא קאמר. והרמב"ם כתב אבל בחו"ל מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחילה ולא אסרו בחו"ל אלא לזרוע ב' מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד. ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו"ל. הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה ואפילו בחו"ל. והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר עכ"ל מתוך דבריו משמע שמותר לכתחלה לזרוע ב' מינים בצד הגפנים מדקאמר דלא אסרו בחו"ל אלא לזרוע ב' מינים עם החרצן במפולת יד משמע דלזרוע ב' מינים בין הגפנים שרי וכן מוכח ההוא עובדא דהוי זרע בזרוני ביני גופני דמשמע ב' מיני זרעים ולא שמתוה כיון דמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה. דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זורען כדי לאוכלן והוי להו לשמתיה לאפרושי מאיסורא. ואף את"ל משום דאכתי לא עביד איסורא בשעת זריעה לא שמתוה מ"מ כיון שידעו שזרע לאכלו היה להן להודיעו שהיו אסורין באכילה. ולישנא דגמרא משמע שלא אמרו לו כלום אלא רב נחמן אמר להו לא צהריתו דקי"ל כרבי יאשיה ואין שום איסור בדבר לא בזריעתו ולא באכילתו. ומה שכתב ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה אפי' בחו"ל. ר"ל אע"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם ומותר גם לאוכלו הרי אותו הירק הנמצא זרוע אצל הכרם ואין ידוע אם נזרע במפולת יד או נזרע בצד הגפנים אסור באכילה אפילו בחו"ל כההיא דתנן בפ"ב דערלה ומייתי לה בפ"ק דקדושין כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחו"ל יורד ולוקח (ס"א ולוקט) ובלבד שלא ילקט ביד. וכן מוכח נמי דבהכי מיירי מדכתב אבל ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא כההיא דמתני' דערלה ואסור באכילה אם לקטן ביד. אבל אם ידוע לו שנזרע בצד הגפנים ולא במפולת יד מותר ללוקטן ולאוכלן. וכן לכתחילה מותר לזרוע בצד הגפנים ב' מיני זרעים ולאוכלן כן נראה שצריך לפרש דבריו. וכן עמא דבר שזורעין בין הגפנים. ומיהו צריך לדקדק דאע"פ שאין כאן איסור כלאים מ"מ יהא אסור משום הרכבת ירק באילן דאסור מן התורה אף בחו"ל. דשרשי הירק נכנסים בתוך שרשי הגפן. כי ההיא דריש פ"ז דכלאים המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גביו ג' טפחים לא יביא זרע לשם אפילו הבריכה בדלעת או בסילון. הבריכה בסלע אע"פ שאין עפר על גביו אלא ג' אצבעות מותר להביא זרע עליה. פי' המבריך היינו שלוקחין זמורה מגפן אחד ומשכיבין אותה תחת הארץ ומוציאין ראשה מצד אחר ונעשית שמה גפן. ולא יביא זרע ע"ג אפילו הרחיקה ו' טפחים מן הגפן. ומדקדק עליה בירושלמי אמאי אסור אי משום שהשרשין נכנסין בגפן ואסור משום הרכבת ירק באילן מאי איריא גפן אפילו כל אילן נמי מדתנן בפ"ק דכלאים אין מביאין ירק באילן. ואי משום עבודה שצריך להרחיק מן הגפן שתחת הזרעים כמו מן הגפן שבצד הזרעים. נתני ו' כדין עבודה. כר"ע דאמר (משנה, כלאים ו) ג'. אי כר"ע אפילו מן הצד יהא אסור ומשמע דוקא ע"ג לא יביא הא מן הצד מותר. ומשני לעולם משום הרכבה ושאני גפן דרכיך ונכנסין שרשי הזרעים לתוכו. אבל שאר אילנות קשין הן ואין נכנסין לתוכו אלמא שמעינן מהך מתני' דמתרצי' דשייך הרכבה אפילו תחת הקרקע ואם כן נמי כשזורע בצד הגפן נכנסין שרשי הזרעים בתוך שרשי הגפן. ונהי דהזרעים מותרים מכל מקום יהא אסור לזרוע משום הרכבת ירק באילן. ונראה לי דאף על גב דשייך הרכבה תחת הקרקע ה"מ דמבריך זמורה תחת הקרקע שכבר היה שם אילן עליה קודם שהבריכה. אבל מה שנכנסים שרשי הזרעים בתוך שרשי האילן לא מיקרי הרכבה דאין שם אילן על השרשים תדע לך שהרי גפן יחידית עבודתה ו' טפחים אע"פ שהשרשים מתפשטים חוץ לו' ולא חיישינן להרכבה. ועוד האמר היה גדר בנתיים זה סומך לגדר גפן מכאן וזה סומך לגדר תבואה מכאן. ואע"פ שנכנסה שרשי התבואה לתוך שרשי הגפן אלמא לא מיקרי הרכבה מה שנכנסין תחתיה לתוך השרשים כיון דאין שם אילן עליה:

סימן העריכה

מתני' כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואין איסור אלא להרביע:

גמ' ומותר להכניס לדיר שני מיני בהמות זכרים עם נקבות ואינו חייב עד שיכניס כמכחול בשפופרת כדאמר בב"מ פ' השוכר את הפועלים (דף צא.) אמר רב פפא הני תרתי מילי בעו מינאי דבי (רב) פפא בר אבא ופשטינן להו לאיסורא חדא כהלכתא וחדא דלא כהלכתא. בעו מינאי מהו ללוש את העיסה בחלב וכו' בעו מינאי מהו להכניס שני מינים לדיר ופשטינן להו דלא כהלכתא דאמר שמואל במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת:

מתני' כלאי בהמה אסורין זה בזה:

גמ' כגון הנולדים מן הסוס שאביהן חמור עם הנולדים מן החמור שאביהן סוס וכמ"ד בפרק אותו ואת בנו אין חוששין לזרע האב דלמ"ד חוששין כל מיני פרדות אחת הן: גרסינן בפ' אותו ואת בנו (שם) ת"ר אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים. חנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקבות. ופליגי בהא. תנא קמא סבר אין חוששין לזרע האב וחנניא סבר חוששין לזרע האב. אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא. תנן רבי יהודה אומר הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרים זה עם זה אבל הנולדים מן החמור והנולדים מן הסוס אסורים זה עם זה. איבעיא להו מיפשט פשיטא ליה לר"י דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה. למאי נפקא מיניה למשרי פרי עם האם. אי מיפשט פשיטא ליה פרי עם האם שרי. ואי מספקא ליה פרי עם האם אסור. ת"ש דא"ר הונא בריה דרב יהושע הכל מודים פרי עם האם שאסור ש"מ ספוקי מספקא ליה ש"מ א"ל ר'אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא לריספק עיין בהנך דדמיין להדדי ועייל. דסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא מאי סימנין. כי הא דאמר ר' אבא עביא קליה בר חמרא. ציל קליה בר סוסיא. ואמר רב פפא רבי אודניה וזוטרין גנובתיה בר חמרא רבי גנובתיה וזוטרין אודניה בר סוסיא. ולכאורה הוי משמע דהלכה כחנניא דהא שמואל פסק כחנניא ואשכחן סתם משנה בבכורות פרק מומין אלו דתנן אלו כשרים באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו ומוקי לה בגמרא כחנניא. ועוד דבפרק השואל פליגי אביי ורבא אביי סבר כרבי יאשיה ומתרץ קראי כר' יאשיה ורבא סבר כר' יונתן ומתרץ קראי כרבי יונתן אלמא הלכה כר' יונתן דהילכתא כרבא לגבי אביי. ואמרינן בפרק אותו ואת בנו דחנניא סבר כרבי יונתן. ומיהו בעל הלכות פסק דליתא לדחנניא בענין אותו ואת בנו וכן כתב בשאלתות דרב אחאי וכן כתב רב אלפס. וכן מסתברא משום דכל הני אמוראי דיהבי בהו סימנין וכן רבי אבא דאמר ליה לשמעיה וכו' סברי כר"י. וכן בפרק בתרא דכתובות קאמר יצחק ושמעון וישעיה אומרים הלכה כר"י בפרדות וגם מדמתרגמינן ושור או שה אותו ואת בנו וגו' ותורתא או שיתא לה ולברה משמע דאינו נוהג בזכרים. ומיהו מסקינן דר"י מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא. ואמר נמי בפ' הזרוע דבין ר"א ובין רבנן מספקא להו אי חוששין לזרע אב אי לא הילכך גם פרי עם האם אסור דלמא חוששין לזרע האב וכן לענין אותו ואת בנו אם מכירו שהוא אביו אסור לשוחטו ביום א'. וכן פסק ר"ת ז"ל בספר הישר וכן ר"י. והנולדים מן החמור שאביהם סוס עם הנולדים מן הסוס שאביהם חמור אין לוקין עליהן דלמא חוששין לזרע האב וכל מיני פרדות אחת הן. והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ט מהל' כלאים) הנולדין מן הכלאים אם היו אמותיהן ממין אחד מותר להרכיבן זה על זה. ואם היה אמותיהן משני מינין אסור להרכיבן זה על זה. ואם הרכיבן לוקה. וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה כיצד פרד שאמו חמורה מותר להרכיבו על פרידה שאמו חמורה. ואסור להרכיבו אפי' על חמורה. ודבריו תמוהין מדקאמר אם היו אמותיהן משני מינין לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב. והדר קאמר אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה אלמא פשיטא ליה דחוששין לזרע האב. ואם היה מזכיר בשניהם אסור או לוקה מכת מרדות הוי ניחא:

ירושלמי איסי בן יהודה אומר אסור לרכוב על הפרידה מק"ו. ומה בגדים שאני מותר ללבוש זה על זה אני אסור בתערובתו. בהמה שאני אסור לנהוג זה עם זה לא כ"ש שאני אסור לרכוב עליה. והא כתיב וירכבו איש על פרדו וינוסו. אין למדין מבני המלכות. פירוש שלא כדין עשו ולא יכלו למחות בהן. והא דכתיב והרכבתם את בני שלמה על הפרדה אשר לי. בריה מששת ימי בראשית היתה. כדאמר בפסחים אף הפרדה. ובתוספתא קתני אמר להן אין למידין מן התקוע פירוש תקע עצמו לדבר הלכה ושלא כדין עשה. א"ל הרי הוא אומר ויעש הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו. וליתא לדאיסי דהאי ק"ו מעיקרא פריכא הוא. דאין חומרא בכלאי בהמה טפי מבכלאי בגדים דכי היכי דאין כלאי בגדים בלא חבור ה"נ אין כלאי בהמה בלא חבור דכתוב בהו יחדיו כמו בכלאי בגדים ואם היה דף מונח על סוס וחמור ההולכין זה אצל זה ואין קשורין יחד מותר לישב על הדף. דלא שייך כלאים אלא א"כ קשורין יחד בקרון או במחרישה: מתני' בהמה עם בהמה וחיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה אסורים לחרוש ולמשוך ולהנהיג: גמ' אע"ג דבהרבעה כתיב בהמתך ובחרישה כתיב שור וחמור. בשילהי שור שנגח את הפרה ילפינן בהמתך בהמתך משבת ושור שור משבת ואסרינן אפי' חיה ועוף משני מינים אע"פ שדומין זה לזה כדאמר בשילהי שור שנגח את הפרה אר"ל כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה. פשיטא אמר רב חביבא משום דרבו בהדי הדדי מהו דתימא חד מינא הוא קמ"ל. ותנן נמי בפרק קמא דכלאים הזאב והכלב כלב כופרי השועל העזים הצביים היעלים והרחלים הסוס והפרד הפרד והחמור החמור והערוד ואע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה. אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה. ומפרש טעמא משום דזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים. והא טענא חדא ביעא בשחלא והא טענא כמה ביעי בשחלא: אר"ל המרביע שני מינין שבים לוקה. ובחיה שבים איירי דשייך בהו הרבעה. מאי טעמא. אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא אתיא למינהו למינהו מיבשה. בעו רחבה הנהיג בעיזא ושבוטא מהו כגון שקשר עז בקרון ביבשה על שפת הים וקשר בה דג בים והנהיג בשניהם. ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' כלאים) כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה וחיה והיה אחד מהן מין טהורה והשני מין טמאה הרי זה לוקה בכל מקום. שנאמר לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. אבל מדברי סופרים כל שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשוך אותן ולהנהיגן. ואם עשה בהן מלאכה כאחד או משך בהן או הנהיג היו מכין אותו מכת מרדות. ונראה דסבירא ליה דאע"ג דילפינן שור שור משבת הכי ילפינן לעשות כל בהמה וחיה כשור וחמור. ומיהו בעינן דומיא דשור וחמור שיהא אחד טמא ואחד טהור. אבל שני מיני בהמה טהורה או שני מיני בהמה טמאה אין אסורין אלא מדרבנן ואין דבריו נראין. דמתניתין כוללת יחד טמאה עם טמאה טהורה עם טהורה טהורה עם טמאה טמאה עם טהורה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג אלמא שכולן שוין באיסורן טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה כמו טמאה עם טהורה. וכן מתני' שור שנגח את הפרה דקתני אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני וכו' ולכלאים משמע דכולן דין אחד להן ונוהגין בכל מיני בהמה חיה ועוף. וכן הא דאמר ר' ירמיה אמר ר"ל המרביע שני מינין שבים לוקה ומבעיא ליה אי לוקה גם בהנהגת המין דיבשה עם מין דבים אלמא דלוקה בהנהגת כל שני מינים וכן אמר בפרק בתרא דמכות א"ר אושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופין. ופר"ת דעשאו הכתוב כצבי וכאיל והמנהיג בצבי ואיל לוקה דב' מינין הן וכפירושו מוכח בפ"ה דבכורות דקאמר התם תלתא צבי ואיל כתיבי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא ופרש"י לא אתפרש מלתייהו ולפירוש ר"ת ניחא דהיינו הך דמכות דלוקה עלייהו משום צבי ואיל. והרמב"ם ז"ל הוצרך לפרש לפי שיטתו דשור פסולי המוקדשים מפני שהיה קדש ונעשה כקדש וחול מעורבין זה עם זה נמצאת בהמה זו כבהמה טמאה והטהורה המעורבין יחד. ודוחק הוא לעשות חול כבהמה טמאה לחייבו מלקות. וגם שנינו בספרי לא תחרוש בשור ובחמור אין לי אלא שור וחמור מנין לעשות שאר בהמה וחיה ועוף כיוצא בו בשור וחמור ת"ל לא תחרוש מ"מ. א"כ למה נאמר שור וחמור. בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ובאדם ובחמור ובאדם. אלמא לא מצא שום דבר להוציא מכלל לא תחרוש אלא אדם מכלל דכל שני מיני בהמות הם בכלל לא תחרוש דומיא דאדם. דאלמלא מיעטיה קרא היה אסור עם שור או עם חמור ואם הוא בכלל טמא יהא מותר עם החמור ואם הוא בכלל טהור יהא מותר עם השור. אלא ודאי אין חלוק וכל שני מיני בהמות לוקה עליהן מן התורה:

סימן ועריכה

מתני' המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ור"מ פוטר:

גמ' בפ"ק דב"מ קאמר שמואל קמפיך למתני' ותני וחכמים פוטרין. משום דשמואל סבר דרכוב לא קני וכ"ש יושב ולהכי מפיך דתיקו מילתיה כחכמים. ור"י ז"ל פסק כשמואל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה. ואע"ג דפריך ליה טובא הא שני לכולהו ומתני' דהיו שנים רוכבים ע"ג בהמה מוקי לה שמואל במנהיג ברגליו והאלפס ז"ל לא הביא דברי שמואל כלל אלא הביא המשנה כצורתה משמע דליתא להך דשמואל משום דפריך ליה טובא. ואף ע"ג דשנינהו נראה לו לרב אלפס ז"ל דשנויי דחיקי נינהו ורכוב קני ולא מפכינן למתני'. והיושב בקרון לוקה משום דאזלי מחמתיה. משום דלא גרע מהנהיגה בקול דלוקה משום דבדבוריה קעביד מעשה:

מתני' והשלישי שהיא קשורה לרצועות אסורה:

גמ' פי' אם היו קשורין ב' סוסין בקרון וקשר חמור עמהן אע"ג דבלא חמור קאזלי אסור ולא חזינן לחמור כמאן דליתיה כיון דזה יכול וזה אינו יכול דליהוי מסייע שאין בו ממש:

מתני' אין קושרין את הסוס לא בצידי הקרון ולא אחורי הקרון ולא את הלובדקים לגמלים:

גמ' פי' דרך עגלה למשוך בקרון כדאיתא בפרק כיצד הרגל ואין קושרין את הסיס לא בצידי הקרון ולא אחורי הקרון ללמדו למשוך. ומפרש בירושלמי מפני שזה נושא עצלותו של זה פי' שהראשון מתעצל גוף של אותו שאחר הקרון נוגע בקרון ומנהיגו בקרון בגופו רב אמר מפני שנושאין חבל שבינתיים. ואם קשרו בשערו פטור שאם ימשוך יכאב לו:

סימן זעריכה

ראיתי בתשובה ששאל רבינו אפרים את ראבי"ה אם ישראל רוכב על הסוס לצוד ציד להביא ומושך בחבל כלבים אצל הסוס אם הוא לוקה משום מנהיג בכלאים. דבירושלמי משמע אע"פ שאין עושה מלאכה אלא מנהיג לחודיה לוקה. דקאמר התם ומאי כלאי בגדים שמותרים ללבוש זה על זה אסור בתערובות כלאי בהמה שאסור להנהיג זה את זה וכו'. משמע דומיא דלבישת כלאים דמותר בלא חבור כך כלאי בהמה אע"פ שאין קשורין שמנהיגן ביחד אסור. וה"נ אמרי' בפ' במה בהמה יוצאה ובלבד שלא יכרוך. וקאמר עלה אמר רב אשי ע"כ לא שנו אלא לענין כלאים. כלאים דמאן. אילימא כלאים דאדם והתנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך. הרי לך דאע"פ שאין עושין מלאכה ואין קשורין יחד אלא שכרוכין דאסור. ואע"ג דתנן אין קושרין הסוס בצידי הקרון ומפרש בירושלמי מפני שנושאים החבל משמע שצריך מלאכה. י"ל התם מפני שאין מנהיגן ממש יחד שהעגלה לפני הקרון והסוס לצד הקרון הילכך כשנושאין החבל בינתיים הוי כאילו מנהיג יחד. ובספרי דרש לרבות הדש והמנהיג מאי קרא דכתיב יחדו מ"מ. ולא דריש האי יחדו כמו יחדו דכלאי בגדים פרט לתוכף תכיפה אחת. א"כ משמע דאפי' אין מחוברין יחד אלא שהוא מנהיגן יחד לוקה וכן משמע מפלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה דקאמר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו דומיא דשור וחמור. מכלל דשור וחמור אין לי אלא למעט אלא שאין חייב בזה אחר זה אבל כשמנהיגן יחד לוקה דומיא דמכה אביו ואמו אם לאו קרא יתירא ע"כ. התשובה דעתי נוטה שאין בו צד איסור. חדא שאין איסור כלל אלא בשעת מלאכה. ועוד דאינן קשורין יחד ותנן בפ' בתרא דכלאים אין קושרין את הסוס לא בצידי הקרון ולא לאחר הקרון ולא את הלובדקי לגמלים ור"מ מתיר. ואם היו מסייעין בירידה ובעליה ד"ה אסור ומדנקט קשירה ש"מ דוקא היא אבל בלא קשירה לא. ומדנקיט נמי אם היו מסייעין בירידה ובעליה הכל מודים שהוא אסור ש"מ בשעת מלאכה בעינן. ועוד מדנקט בצידי הקרון ש"מ דוקא בקרון. ורישא דמתיר ר"מ כשקושרין בצידי הקרון לאחר הקרון מיירי שאין מסייעין כלל אלא שקושרין לקרון בעלמא ואפ"ה אסרי רבנן מפני מראית העין. וההיא דאוסי הבבלי ה"פ ומה כלאי בגדים שמותרים ללבוש זה על זה אסור בתערובתן כשנתחברו יחד בב' תכיפות. כלאי בהמה שאסור להנהיגם זה עם זה בקשירה אינו דין שיהא אסור בתערובתן כשנעשו גוף אחד. תדע לך דבהנהגה בקשירה איירי מדמייתי לה אמתניתין דאין קושרין את הסוס. וראייה דבעי' בשעת מלאכה מן הירושלמי דקאמר מפני שנושאין חבל בינתיים אלמא בעינן שיעשו שניהם מלאכה אחת. ועוד מלישנא דקרא דכתיב לא תחרוש. וההיא דבמה בהמה פר"ח דכריכה היינו כמו קשירה ואף בשעת מלאכה כמו שפירש רש"י ז"ל התם:


סליק הלכות כלאים