דורות הראשונים/כרך א/פרק לא
וכן יתבאר לנו הדבר הגדול הזה גם מגמרא בנוגע לתורה ומצוה בבבל גם במקומות מושבי העמים.
ואשר אך על פי כל הדברים שנתבארו כי הי׳ שם בהמקומות הרחוקים ההם שני זמנים שונים נוכל להבין הדברים.
היינו הזמן הראשון עד סוף ימי הלל שעד אז עמדו גם שם במעלה גבוהה גם בתורה ומצוה. והזמן השני בערך כשלשים שנה אחר זה מימי רבן גמליאל הזקן עד ימי רב אשר יצאו משם כמוצאי גולה אחרי סכנת נפש, והנשארים חיו שם בלא סדרי קהלות ובלא צרכי הרבים, וגם הוכרחו להסתיר יהדותם.
ובמס׳ תענית ד׳ כ"ח: נאמר רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. והנה הדבר ידוע כי רב נולד בבבל ונתגדל שם, ורק בגדלותו הלך לארץ ישראל, וגם הוא וכל אבותיו כולם מבבל היו, ועל כן דבר שאין צריך לאמר הוא שהי' רב יודע היטב את כל עניני בבל ומנהגיהם.
והתוס' במס' ערכין ד' י' ד״ה י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל כתבו "פי׳ ובשאר ימים אין אומרים אותו כלל וכו׳ וכן משמע בהך דמס' תענית רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בר"ח קסבר לאפסוקינהו כיון דשמע דקא מדלגי דלוגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם משמע שרב הי׳ סבור שלא היו אומרים אותו כלל״.
וכן הדבר ,אבל זה עצמו פלא הוא שדבר כזה הבא בכל ראש חדש בצבור לא ידע מזה רב כלל. אבל כבר נתבאר לנו בח"ג עמוד 104דרב איקלע לבבל היינו לבבל הישנה, למעלה הרבה ממקום מושב בני ישראל הקבוע.
ובבל זו הוא זה עצמו האמור בכתובות ד׳ נ"ד בנגוד לנהרדעא וסביבותיה מושב בני ישראל הקבוע "בבל וכל פרוודהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל״.
והמקומות האלה הם את אשר רב שרירא גאון יאמר עליהן "ואתרחק רב לדוכתא דלא הוה ביה תורה והוו ישראל נפישי התם ואפי' איסור והיתר לא הוו ידעי". אבל מי המה אבותיהם של אלה שיהי' אפשר לאמר עליהם מנהג אבותיהם בידיהם.
והלא הם עצמם גם איסור והיתר לא ידעו, ואם הלך כן מימים מלפנים, ועדין לא קבלו את התורה כטעותם של חוקרי אשכנז, מנין ידעו אבותיהם.
והרי גם אין זה מנהג אבותיהם שראו כן במקומות אחרים, ומהם ראו וכן עשו, שהרי במקומות אחרים בבבל לא נהגו כן, ורב לא ידע מזה, ובהכרח שזה מנהג אבותיהם במקומות ההם עצמן ורק שם ביחוד קבעו כן.
אבל כל הדברים הולכין למשרים ומתפרשין מאליהן, בימים הראשונים היו שם קהלות גדולות מישראל בכל סדרי תורה ומצוה, והיו גם שם ראשים עליהם גדולי תורה שהי׳ ראוי לסמוך עליהם, ובמקום שקבעו הנהגה חדשה גם אין לשנות מנהגם וממטבע שטבעו.
ובעניני התפלות ודרכם ומנהגם כבר הי' בימים הראשונים מנהגים שונים (עי׳ ח"ג עמוד (290וכמו שהדבר עוד גם עד ימינו אלה. ועל כן מתחלה כאשר ראה רב את מעשיהם מה שלא ראה עוד בכל המושבות הקבועות בבבל, חשב שיעשו כן בטעות מפני שכבר שכחו תורה, והנם עושים כן מעצמם מתוך חסרון ידיעה.
אבל כאשר ראה שעושים היכר בין ראש חדש לבין הימים שיש בהן חיוב גמור מן הדין, הבין מזה שאין הדבר משלהם, ואין זה טעות כי אם תקון מחכמי התורה וזה בהכרח ממה שנשאר בידם מהימים הראשונים בעוד שהיו שם הקהלות על מכונם. והן דברי הגמ׳ "סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם״. ורב נולד ונתגדל בעיקר מקום מושב בני ישראל בבבל דהיינו במחוז נהרדעא.
וכמו שהוא בגמ׳ במס׳ סנהדרין ד׳ ה׳ והאמר מר, איבו (אביו של רב) וחנה ושילא ומרתא ור׳ חייא כולהו בני אבא בר אחא כרסלא מכפרי הוו.
וכפרי זו סמוכה לנהרדעא, עי׳ קדושין ד׳ מ״ד: אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וכו׳ אמר קרנא וכו׳ אמרו ליה הא מר עוקבא ובי דיניה בכפרי.
והי׳ זה סמוך הרבה לנהרדעא כמו שיוצא מדברי הגמ׳ במס׳ מ״ק ד׳ ט׳׳ז: כי הא דשמואל ומר עוקבא כי הוו יתבי גרסי שמעתא הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל ברחוק ד׳ אמות וכי הוו יתבי בדינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא ברחוק ד׳ אמות.
וכבר הערנו בח״ב עמוד 247דמר שמואל הי׳ מביתי דינו של מר עוקבא והי׳ בא לעתים קבועים למקומו של מר עוקבא לכפרי ולהיפך מר עוקבא הי׳ בא בזמני המתיבתא לנהרדעא, וכל זה בהיות נהרדעא וכפרי סמוכים, לא רחוקים זה מזה. ועל כן בהתגדל רב בכפרי אשר במחוז נהרדעא במקומות מושב בני ישראל מהימים הדאשונים לא ידע מנהג המקומות הרחוקים הנדחים, אשר היו עוד בלא סדרי קהלות, בימי עלומיו שיל רב.
אבל ברבות הימים כבר החלו בני ישראל לרוב שם, ושנאת הגוים כבתה, ובימי רב האחרונים מאז נתישב שם נבנו החרבות ונטעו הנשמות. ובכל זה נראה ונכיר גם בזמן האחרון את ההבדל הגדול בנוגע למעשי הגוים והתקרבותם לבני ישראל במקומות מושבם הקבוע, לבין סורא והמחוז שלה, דהיינו בבל ופרוודהא.
ותחת מה שנאמר במס׳ קדושין ד׳ ע״ג דרש ר׳ זירא במחוזא גר מותר בממזרת רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו אמר רבא מי איכא דדריש מילתא כי האי בדוכתא דשכיחי גיורי.
תחת זה נאמר במס׳ ברכות ד׳ י״ז: אמר רב אשי בני מתא מחסיא (סורא) אבירי לב נינהו דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא ולא קמגייר גיורא מינייהו(ס״ב).
ובירושלמי שקלים פ״ז ה׳׳ב בנוגע לדין בשר שנתעלם מן העין נאמר:
״רב נחת לתמן חמתון מקילין וחמר עליהן, חד בר נש אזיל בעי משיזגה איסקופתיה בגו נהרא ואינשתה ואזל ליה חזר בעי מיסבינא אמר ליה רב אסור לך דנא אמר ההיא שטף נהרא ואייתי חורי דנבלה תחתוי, חד בר נש הוה מהלך בשוק טעין קופד אתא דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה חזר בעי מיסבינא אמר ליה רב אסור לך דנא אמר בשר דנבילה הוות טעינא וטלקתיה וכו'." ובבבלי חולין ד׳ צ״ה "אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור וכו' והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב הוה יתיב אמברא דאישתטית חזיא לההוא גברא דהוה קא מחוור רישא נפל מיניה אזל אייתי סילתא שדא אסיק תרין אמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו ניהליה וכו' וכי מכללא מאי פרוותא דעכו"ם הואי תדע דקאמר להו דאיסורא שכיחי טפי, אלא רב היכי אכל בשרא בשעתיה דלא עלים עיניה מיניה ואיבעית אימא בציירא וחתומא וכו'."
והדברים מתמיהים שזה עתה אמרינן "ואי מכללא מאי פרוותא דעכו"ם הואי" דהיינו שלא אסר זה כי אם שם בפרוותא דעכו"ם, ואיזה מקום יש לשאול אחר זה "אלא רב היכי אכל בשרא". אבל הנה הדבר מתבאר מעצמו לפי כל הנאמר, כי כן הדבר "דפרוותא דעכו"ם הואי״ אין זה המקום ההוא ביחוד לבד, כי אם מקומו של רב בכלל שכן היו שם כל המקומות מסביב, כל המקומות אשר הי׳ שם מצודתו של רב, דהיינו בבל וכל פרוודהא, ועל כן שאלינן על זה בפשיטות "ורב היכי אכל בשרא". וה[[ירושלמי מבאר זה עוד יותר "חמתון מקילין וחמר עליהן".
וזה הוא גם ענין דברי הבבלי בלשונו של רב "אמר רב עבדי נמי הכי".
והיינו שרב ראה שהוא רוצה להקל כל כך ולקחת גם את השניה, אף שזה חמור הרבה יותר מן עיקר חומרת בשר שנתעלם מן העין שכתב רש״י ז"ל "ואפי׳ הי׳ מונח על שולחנו", והי׳ שם פרוותא דעכו״ם, וזה אינו שואל כלל ורוצה לקחת לו לשם היתר ועל כן אסר להם כל בשר שנתעלם מן העין, וכלשון הירושלמי ״חמתון מקילין ואסר עליהן״.
ורבינו הגדול רש"י ז״ל נדחק מאד בלשון הגמ׳ וכתב "עבדי נמי הכי וכי דרך הוא כן שהמאבד חפץ אחד מוצא שנים כלומר אחרים הוו התם נמי ברישא".
אבל לשון הגמ׳ ״עבדי נמי הכי״ אינו במשמע כלל למה שהוסיף שם רבינו "וכי דרך הוא וכו׳״. ויותר מזה, האם צריך לזה הוכחות כי היו שם גם אחרים ברישא, הרי זה ודאי שהוא אבד רק אחת, והנה הוציא שנים.
והפי׳ פשוט הוא כדברי הירושלמי "חמתון מקילין וחמר עליהן" וזה עצמו הוא גם לשון הבבלי "אמר רב עבדי נמי הכי״ ועל כן אסר להם כל בשר שנתעלם מן העין אפי׳ מונח על שולחנו(ס״ג).
והן דברי הגמ׳ אשר מיד אחרי מעשה זו פריכינן "אלא רב היכי אכל בשרא".
וזה הוא גם זאת את אשר נראה בגמ׳ שאמרו "והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב הוה יתיב וכו׳". ולא אמרו בפשיטות ממה שאמר רב על המשנה בשקלים נמצא בגבולין איברים נבילות חתיכות מותרות וכו׳ רב אמר מותרות משום נבילה (דלא מטמאי וכו׳ מיהו באכילה אסורים, רש"י) ולוי אמר מותרות באכילה אשר הובא שם לפני זה בגמ׳.
אבל הדבר מבואר מעצמו לפי שמזה אי אפשר להוכיח מכללא לאסור גם בשר המונח על שולחנו שנתעלם מן העין.
ומתוך כל זה נבין את עיקר הגירסא מה שהי׳ בגמרא שם. כי לפנינו נאמר "אסרינהו ניהליה" ועל הגליון כבר הגיהו "בספרים ישנים הגירסא תרווייהו" וכן ראיתי בדפוס בנבנשתי (אמשטרדם ת"ז) "אסרינהו תרווייהו".
וכלל גדול הוא שבכל מקום שיש שם נוסחאות שונות בא הדבר מפני שיש שם קושיות, והגיה כל אחד על פי דרכו. אבל בגמ׳ הי׳ כתוב "אסרינהו להו" ומפני שלא עמדו על זה לאמר שהכונה על בשר שנתעלם מן העין בכלל, ונתפרש זה רק על מעשי האיש הזה לבד, הוגה תחת "אסרינהו להו" "אסרינהו ניהליה" ואחרים הגיהו "אסרינהו תרוויהו". אבל הפירוש הוא "אסרינהו להו" שעל ידי שראה רב שהם מקילין שם בזה יותר מהראוי על כן אסר להם כל בשר שנתעלם מהעין.
וזה הוא יחד לשון הגמרא "אמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו להו" והנם דבר אחד עם דברי הירושלמי "רב נחת לתמן חמתון מקילין וחמר עליהן".
הארכנו בזה להאיר יותר כל דברי הגמרא והסוגי׳ שם אשר על ידי זה גם יתחזקו כל דברינו עוד יותר. אבל בנוגע לעיקר הדבר הנה הוא מפורש כאן בגמרא דאמרינן "ואי מכללא מאי פרוותא דעכו"ם הואי" ועל כן אין זה מוכח דרב אסר כן בכל מקום ובכל זה מקשינן מיד על זה "אלא רב היכא אכל בשרא״. והדבר מבואר מעצמו "דבבל וכל פרוודהא" אתרא דרב הוא כולו בכלל זה של "פרוותא דעכו"ם הואי" וכמבואר. ובגמ׳ שם נאמר על המעשה הזאת אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דאסורא וכו׳. וכבר נתבאר לנו בח"ב עמוד 239כי רב כהנא הראשון חבירו של רב אסי ושל רב הלך לארץ ישראל עוד בימי ר׳ שמעון בר רבי ונשאר שם(ס"ד).
ועל כן בהכרח שהי׳ כל זה בראשית ימי בוא רב לסורא וראה אז מעשים שונים כאלה ומהם הובאו בירושלמי ובבלי ועל כן אסר להו.
וכל הדברים האלה הן ממה שתקן רב בבואו למקומות ההם. וזה הוא גם דברי הגמ׳ במס׳ עירובין ק׳: איני והא רב איקלע לאפסטיא ואסר בגדודא רב בקעה מצא וגדר בה גדר. והוא ממש כדברי הגמ' בחולין ד׳ ק"י שכבר הובאו, והעיר עליה רב שרירא "ורב בקעה מצא וגדר בה גדר דרב איקלע לטטלפוש שמעה לההיא איתתא דקאמרה לחברתה ריבעא דבשרא כמה חלבא בעי לבשולי אמר לא גמירי דבשר בחלב אסור איעכב וקאסר להו כחלי.
ורק בטעות חשבו כי הכונה בכל זה לבבל בכלל, אבל הלשון "רב בקעה מצא וגדר בה גדר" הכונה רק להמקומות ההם ביחוד אשר שם התישב רב, המקומות ההם הרחוקים ממושב בני ישראל הקבוע, מקומות המושב בין ערי העמים, אשר כשתי מאות שנה גם נתבטלו שם כל חיי הקהלות, ואלה אשר נשארו ישבו שם אל עקרבים ויסתירו יהדותם. והמעשה הזאת בדבר בשר בחלב בעיר טטלפוש כבר נתבאר שגם במקומות ההם הי׳ זה דבר היוצא לגמרי מכללו, וכי גם העיר הזאת לא נתישבה עדין מקהלת ישראל.
וזה הוא הדבר אשר לא מצאנו כן בשום מקום לשמואל, מפני שהוא היתה מצודתו פרוסה על מקומי המושב העיקרי של בני ישראל בבבל נהרדעא וכל פדוודהא אשר שם בנאו ביתם התורה והמצוה. והחוקרים האחרונים חשבו כי הי׳ רב מחמיר גדול ולא שמואל, וכל זה רק טעות, ובמקום שהיו באמת אינם בני תורה שם החמיר גם שמואל ועוד יותר מרב.
ועי׳ במס׳ שבת ד׳ קל"ט "שלחו ליה בני בשכר ללוי כילה מהו כשותא בכרמא מהו מת ביום טוב מהו אדאזיל נה נפשיה דלוי אמר שמואל לרב מנשיא אי חכימת שלח להו שלח להו כילה חזרנו על כל צידי כילה ולא מצינו לה צד היתר, ולישלח להו וכו׳ לפי שאינן בני תורה כשותא בכרמא עירבוביא ולישלח להו וכו׳ לפי שאינן בני תורה, מכריז רב האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא ליזרע וכו׳.
והנה רב מנשיא השיב על פי שמואל, ומפני שהשיב למקום שאינן בני תורה החמיר עליהן כל כך עד שגם אסר להם כשותא בכרמא דבר אשר רב הכריז והתיר בהדיא.
ובכל זה לא נמצא כן בשום מקום על שמואל במקומו, ככל אשר נמצא זה על רב, וזה לפי ששמואל ישב במקום התורה אשר קנתה שם מקומה מהימים היותר ראשונים. וכבר הערנו גם בח"ב על יסוד הדבר הגדול מחילוק הארצות בבבל, אשר גם בכל כחו הגדול של רב, אשר יסד נם מתיבתא בהמקומות ההם, בכל זה לא עצרה המתיבתא הזאת כח בימי האמוראים לעמוד בכח עצמה.
ובכל פעם אשר הראש לא הי׳ יחד עם יזה גם ראש הדור בגודל תורתו, נתבטלה סורא מהיות למתיבתא.
לא כן פומבדיתא (נהרדעא ופומבדיתא אחת היו, כסורא ומתא מחסיא) מאז נוסדה עמדה בלי הפסק עד סוף ימי הגאונים (ס"ה) . וסורא כבר אחרי מות רב חסדא נתבטלה עד ימי רב אשי, ובכל ימי הסבוראי כמעט שלא היתה כלל ובראשית ימי הגאונים לא יכלה עוד עמוד, ובסוף ימי הגאונים נתבטלה יותר ממאה שנה לפני פומבדיתא. וכל זה מפני שסורא עמדה בין מושבות הגוים, וכשהיא לעצמה לא יכלה עמוד. לא כן פומבדיתא היושבת על מלאת במקום אשר שם התישבו היהודים מסביב, שם לא ידעו רע, וכל הסערות השונות לא יכלו לנגוע בהם, כי הי׳ מצבם איתן וחיי הקהלות מסודרות, ושומרים תפקידם.
וזה הוא ענין לשון המשנה במס׳ ראש השנה ד׳ כ״ב: (פ״ב מ״ד) ומאין היו משיאין משואות״ וכו׳ עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש.
ובגמרא שם ד׳ כ״ג: מאי גולה אמר רב יוסף זו פומבדיתא.
ואין ספק שרב יוסף תפס בלשונו ותרגם דברי המשנה לשומעי דבריו שידעו כפי מה שהי׳ בימיו, אבל בזמן המשואות הי׳ עיר הראשה נהרדעא וכל המחוז ההוא נכלל סתם בשם ״גולה" ושם היתה פומבדיתא גם היא ומאחרי מות שמואל שנחרבה נהרדעא על ידי פפא בר נצר ירשה פומבדיתא הסמוכה גדלה ותפארתה של נהרדעא ותהי היא לראש במושב ישראל הקבוע בבבל, על כן בימיו תרגם רב יוסף דברי המשנה, עד שהוא רואה כל הגולה על פומבדיתא שהייתה אחת עם נהרדעא.
וערי המושב הקבוע הם יקראו בכל מקום סתם גולה והשם הזה נשאר מראשית הימים עד שהשתמשו בו גם בזמן האחרון בשעה שגלות ישראל כבר התפשט בכל הארצות. וכמו שהוא גם במשנה נזיר פ״ה מ׳׳ד מי שנדר בנזיר והלך וכו׳ וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירין מן "הגולה" ומצאו בית המקדש חרב וכו׳.
והנה הי׳ זח אחר חורבן הבית בשניה כאשר גם מהקיבוץ בארץ ישראל בבית שני הלכו שבי לפני צר לארצות גוים באיירופא ,ובכל זה קראו גם אז "הגולה״ סתם את יושבי בבל.
לפי שכן נשאר שמם בכלל עד סוף הימים בהיותם תופסים דבר לעצמם מראשית ימי בבל עד סופם, ובהיותם הם עיקר גליות ישראל.
וכן במס׳ סוכה .ד׳ כ': תניא אמר ר' חנניה כשירדתי ״לגולה״ מצאתי זקן אחד ואמר לי מסככין בבודיא וכשבאתי אצל ר׳ יהושע אחי אבא הודה לדבריו.
ובמס׳ ראש השנה ד׳ י"ט: העיד ר׳ סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים שאם רצו לעשותן שניהם מלאים וכו׳, וכך היו נוהגים "בגולה״.
וכן במס׳ תענית ד׳ י׳ תניא חנניה אומר "ובגולה״ עד ששים בתקופה, וזה עצמו גם בירושלמי תעניית פ״א ה״א חנניה בן אחי ר׳ יהושע אומר "בגולה״ לא נהגו כן אלא עד ששים בתקופה.
וכן הוא גם לשונו של ר׳ יוחנן בירושלמי חלה פ"ד ה"ד אמר ר׳ יוחנן "רבותינו שבגולה״ היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלו אותן.
ובברכות ד׳ ס"ג אמר רב ספרא ר׳ אבהו הוה משתעי כשירד חנניה בן אחי ר׳ יהושע "לגולה״. ובירושלמי שבת פ״ה ה"ד ר׳ זעירא בשם שמואל וכו׳ ורבותינו שבגולה נהגו כן.
והדבר בא כן בכל מקום.
הערות
הערה (ס״ב): שם גם נאמר ״דאמר רב יהודה מאן אבירי לב גובאי טפשאי אמר רב יוסף תדע דהא לא איגייר גיורא מינייהו". וכבר פי׳ שם רש״י ״גבאי טפשאי שם אומה היא בבבל ובמס׳ קדושין ד׳ ע׳ אמרינן שהיו מן הנתינים״.
ואלה הביאו שנאתם לישראל עוד מימי הבית הראשון, אבל נתישבו שם בבבל לעצמם, כי כן עשו שם בני ישראל, לבלי יתערב זרע הקדש בגויי הארצות.
הערה (ס״ג): ודברי הגמרא ״והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר" הוא כבכל מקום לאמר שאין זה שמעתתא פשוטה ומימרא סתמית שאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור כמו שבא הלשון על זה בריש הסוגיא ״אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור" כי אם שרב לא אמר זה בפירוש לשמעתא וכלל, ודברי רב אלה מכללא למדו ממה שהורה להם שם כן, וזה הוא רק מכללא לפי שיכול להיות שרק שם היו טעמים לזה, וכמו שדחינן באמת ואמרין ״ואי מכללא מאי פרוותא דעכו״ם הואי" והדברים פשוטים.
ובמס' בבא מציעא ד׳ כ״ד: אין ספק כלל שהגירסא הגכונה היא אתא לקמיה דרב ולא לקמיה דאביי וכמו שכתבו שם גם התוס'.
הערה (ס"ד): והרשב״א ז״ל בחידושיו שם בחולין כתב ״וההיא דלקמן דאמר ליה רב כהנא לרב חנן זיל שקיל דהאידנא דהיתירא שכיחי טפי אפקוה לבר מהלכתא וכו׳ ורב כהגא הוא דאזיל לטעמיה דרב כהנא ורב אסי הוא דפליגי עליה דרב וכו'. וכבודו הגדול של רבינו במקומו מונח, אבל רב כהנא ורב אסי דאמרו ליה לרב הוא רב כהנא חבירו ובן דורו של רב וכמו שנתבאר ענינו בח״ב עמוד ,239ורב נחמן מנהרדעא (וגירסת הרשב״א רב חנן והוא גירסא נכונה מאד) דאיקלע לגבי רב כהנא לפוש נהרא במעלי יומא דכפורי, רב כהנא זה מפום נהרא הוא רב כהנא האחרון רבו של רב אשי ועי׳ בח״ב עמוד 518, והוא בא עוד עם רב חנן מנהרדעא, וזה הוא רב כהנא האחרון ככל מה שנתבאר שם.
הערה (ס"ה): רק בסוף ימי הסבוראים הופרע שם המצב לזמן של עשרים שנה, וגם אז מצאו מקומם סמוך לשם בפרח שבור, אשר באו שם גם מקורא ושם הי' סוף סברא, וכל זה נמשך רק זמן קצר של עשרים שנה, ואחר זה נפתחה פומבדיתא כמו שהיתה.