גור אריה על רש"י שמות כו

<< · גור אריה על רש"י · שמות · כו · >>

פסוק א

[א] ד' מינים אחד של פשתן וכו'. נתבאר למעלה בראש הפרשה אצל "תכלת וארגמן" (לעיל כה, ד), ועיקר מקומו בפרק בא לו במסכת יומא (דף עא:):

[ב] וכל חוט וחוט כפול ששה. בפרק בא לו (יומא דף עא:) למדו מדכתיב (להלן לט, כז-כח) "ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי מגבעות שש ואת מכנסי הבד שש", דלא הוי למכתב רק חד "שש", 'ויעשו את הכתנות ואת המצנפת ואת פארי מגבעות ואת מכנסי הבד ואת האבנט שש', ומדכתיב בכל חד וחד "שש", שמע מינה כולהו לדרשא; חדא לגופיה שיהיה שש. וחדא, שיהיה כל חוט וחוט כפול ששה. וחדא, שיהיה כל שש חוטין שזורין יחד. וחדא, לשאר בגדים שלא נאמר בהן "שש". וחדא לעכב:

[ג] כרובים היו מצויירין בהם כו'. כי על ידי האריגה יכול לעשות שני פרצופים בשני קירות שאינם דומים זה לזה. ומה שאמר 'ארי מכאן ונשר מכאן', בא לפרש שלא תאמר ב' פרצופים שוים, נשר מכאן ונשר מכאן, או ארי מכאן וארי מכאן, שגם זה היה שתי פרצופות, שהרי 'מעשה מחט' צורה אחת מכאן וחלק מכאן, לכך אמר כי מעשה חושב שתי צורות משונות דווקא, כמו ארי מכאן ונשר מכאן, ואם לא כן לא היה "מעשה חושב". וכך איתא בירושלמי דשקלים (פ"ח סה"ב) דזה נקרא "מעשה חושב" טפי:

ומה שכתוב "כרבים יעשה אותה", ולעיל פירש (רש"י כה, יח) "כרובים" 'דמות פרצוף תינוק להם', וכאן אמר 'ארי מכאן ונשר מכאן' (קושית הרא"ם), הנה נראה כמו שאמרנו למעלה (פכ"ה אות כג) כי כל הצורות שיש להם פנים נקרא בשם "כרובים", כי דומה פרצוף שלהם לפרצוף תינוק, בפרט צורת שאר בריות שאין פניהם כל כך חשוב כמו פני אדם, שיש לו צורה נאה ויפה, נקראו שאר הבריות "כרובים":

פסוק ה

[ד] ורוחב המשכן עשר אמות כו'. יראה שדקדקו זה מדכתיב (פסוקים כב, כג) "ולירכתי משכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעות", אם כן אין אלו שני קרשים רובם בצד המערב תוך המשכן, שאם כן לא היה קורא אותם "מקצעות" כיון שהיו רוב הקרשים תוך המשכן. ואם כן על כרחך הקרש שהיה אמה וחצי רחבו (פסוק טז) היה רוב הקרש במקצוע, ואינו נראה תוך המשכן. ואין לומר שהיה כולו במקצוע, ולא היה נראה כלל במשכן, זה אין לומר, דאם כן יקשה למה אמר הכתוב (פסוק כה) "והיו שמנה קרשים ואדניהם כסף" כלל הכתוב את הקרשים יחד עם קרשי מערב, ולא כלל אותם עם קרשי דרום או צפון, דמאי ענינם למערב יותר מן קרשי דרום וצפון, אלא היה נראים במערב. ועל כרחך דהיו שני שלישים במקצוע שאינו נראה, ושליש במשכן נראה. אבל אין לומר דהיה רוב הקרש במקצוע אינו נראה ומיעוטו נראה, דכיון דהכתוב מוכח שהיה קצת במערב, אם כן יש לחלק אותה חלוקה הראשונה אל שלשה חלקים, שאין לומר שהקרש שהיה רוחבו ט' טפחים, היו ד' טפחים מבפנים וה' מבחוץ, אם כן צריך אתה לחלק את הקרש על ט' חלקים, עד שתוציא מזה המעוט, דהיינו ד' טפחים, כי ד' טפחים מן הקרש הם ארבע חלקים כאשר נחלק הקרש על ט' חלקים, ואין זה ראוי לעשות, רק ראוי שנחלק לשלשה חלקים ושליש היה נראה מבפנים, ושני שלישים מבחוץ. והשתא אין צריך לחלק אותו רק לשלשה חלקים לא לתשעה חלקים:

וכך אני מפרש הא דאמרו בפרק קמא דפסחים (דף ד:) שאסור חמץ בערב פסח מחצות, וילפינן מדכתיב (לעיל יב, טו) "אך ביום הראשון" שאין כולו אסור רק חציו. והקשו מנא לן חציו, דלמא שליש או רביעית, ורש"י פירש שם כאשר מבואר שם. אבל אני אומר, לפי שאמר הכתוב "אך", כלומר מקצת הימנו, אם אתה אומר המקצת הוא שעה אחת, כלומר חלק אחד מי"ב, אם כן היום נחלק להרבה חלקים ולהרבה מקצת. ואם שתי שעות מן היום, שהוא חלק ששה, נחלק היום לששה חלקים, ולכך יש לנו לומר שחצי היום הוא אסור, ומעתה לא נחלק היום רק לשני חלקים. וכך כאן גם כן, כיון דילפינן שמעוט הקרש היה במערב עד שנחשב קרש מערבי, אין לנו לומר רק המעוט הזה הוא השליש, שהוא חצי אמה בכל קרש מקצוע, עד שהוא רחב עשר אמות, ופירוש זה נכון מאוד:

ועוד יש לנו לומר, דאם כן לא היה שיעור שוה למשכן, שלא היה דבר קצוב, לא עשר אמות ולא תשע אמות, וכיון שהאורך - אמות שלימות, בודאי הרוחב גם כן אמות שלימות, ואי אפשר רק שהיה חצי אמה מן קרש מערבית צפונית תוך המשכן נראה, וחצי אמה מן קרש מערבית דרומית, עד שהיה מדתו עשר אמות. והתוספות פירשו (שבת ריש צח ע"ב) דמן בית עולמים גמר, דהיה ארכו ששים אמה ורחבו עשרים אמה (מלכים א ו', ב'), דהוא שליש ארכו, והכי נמי רחבו שליש ארכו:

[ה] והכתוב מסייענו וכו'. הקשה הרא"ם דמאי קשיא, דשמא אין פרוכת פרוסה בשליש המשכן אלא באמה י"א, ודל אמה לעובי העמודים, ונשארו עשר אמות שיהיה לקודשי קודשים. ואם תאמר אם כן לא יהיה המשכן כ' אמות, וצריך שיהיה קדשי הקודשים שליש המשכן כדלעיל, נשיב לזה דגם פרוכת המשכן היה פרוסה מצד החיצון, ויהיו עשר אמות דקדש הקדשים מן העמודים ולפנים, ויהיו עשרים אמות מן העמודים עד הפרוכת נחשב מן הקדש. וקושיא זו אינה כלום, דאם כן כנגד העמודים מה היה נחשב, אם מן קדש הקדשים - יהיה קדש קדשים י"א אמה, ואם מן הקדש - זה אי אפשר, שהרי הפרוכת היה מבדיל בין קדש ובין קדש הקדשים (פסוק לג), ולפי זה יהיה מן הפרוכת ולפנים אמה מן הקדש. ואם יאמר דהיה נגד העמודים נחשב כסתום, אחר שיהיה שם העמודים ואינו פנוי לגמרי, אם כן איך יאמר דהמסך מן אוהל מועד פרוסה בחוץ, מה היה מועיל, דהרי היו שם העמודים, ולא היה זה נחשב מן הקדש, דהרי אמרינן כל נגד עמודים כסתום דמיא. וכן אם יאמר מה שכתוב (פסוק לג) "והבדילה הפרוכת לכם בין קדש ובין קדש הקדשים" הינו הפרוכת עם העמודים, שהפרוכת תלוי על העמודים (פסוק לב), אם כן צריך לומר גם כן דעמודי אהל מועד עם המסך לא היה נחשב מבפנים, כמו שאתה אומר אצל פרוכת קדש הקדשים שאינו נחשב כלפנים, ואם כן לא היה לאוהל מועד עשרים אמה כלל:

פסוק יז

[ו] מניח רביעי רחבו וכו'. הרמב"ן הקשה על זה שאם החריץ שבאמצע הקרש חצי רוחב הקרש, והם ד' טפחים וחצי, צריך שיהיה עובי שפת האדן רבע רוחב הקרש, שני טפחים וגודל, כדי שיהיה עובי שני אדנים ממלא החריץ שבאמצע, שהוא חצי רוחב הקרש, ולא יהיה ריוח בין אדן לאדן, ואם כן כשאתה חורץ הקרש מג' צדדין לא ישאר בהן כלום, ושפתי האדנים שוות היו. ועוד, מה שהביא הרב ראיה (רש"י פסוק כה) ממשנת סדר הקרשים למלאכת המשכן (פי"א) 'היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ הקרש מלמטה רביעי מכאן רביעי מכאן והחריץ חציו באמצע', וגם זו הברייתא כפי משמעות יש תימה גדול, שחורצת מן הקרש רביעית מכאן ורביעית מכאן, ובאמצע הקרש חריץ של חציו של קרש, נמצא כולו חרוץ, ולא נשאר בו [יד ורגל] כלל, עד כאן. והרא"ם השיב על הראשון, דלא היו שפתי האדנים שוות, רק כי שפתי האדנים שבתוך אמצע הקרש היה שפת האדן שני טפחים וגודל, אבל שפה האחרת לא היה כל כך עב, אלא כפי החריץ שהיה חורץ הידות מצד הקרש מבחוץ, כפי שהיה רוצה, והשתא לא קשיא מידי. אלא שלא יתורץ מנא ליה לרש"י לומר שלא היו שפתי האדנים שוות, שמא היו שוות לגמרי, ולא היה החריץ שבאמצע הקרש חציו של קרש, עד שנאמר דהיה שפת האדנים בלתי שוות. אלא דיש לומר דראית רש"י מברייתא השנויה במלאכת המשכן (רש"י פסוק כה), ושם אמר כי היה חורץ הקרש [חציו] באמצע, [ו]רביעי מכאן וכו'. והוקשה לו קושית הרמב"ן, איך יתכן לומר, שאם כן לא ישאר דבר באמצע הקרש אם יהיה חורץ הקרש רביעי מכאן ורביעי מכאן, ולפיכך פירש הוא דמה שאמר 'רביע מכאן ורביע מכאן' רוצה לומר הקרש היה רביע מכאן ורביע מכאן, והחריץ היה נשאר חציו של קרש באמצע, ומפני זה הוצרך לומר דשפתי האדנים בלתי שוות היו. אלא דגם על זה קשיא, מנא לן כך, ולמה לא נאמר דשפתי האדנים שוות היו. ועוד, דלמה אמרה הברייתא 'והחריץ חציו באמצע' כדי לומר שבזה שהיה החריץ חציו באמצע היו שפתי האדנים מכסים החריץ, והיה נכנסה השפה בחריץ, ואילו חריץ האחר שהיה חורץ הידות מצד השני לא זכרה הברייתא כלל, שהרי שפת האדן השני גם כן נכנס בחריץ השני, כמו שהיו נכנסים שפתי האדנים בחריץ שבאמצע. אבל לפי פירוש הרמב"ן דמה שאמרו בברייתא 'רביע מכאן ורביע מכאן' רוצה לומר שהיה החריץ 'רביע מכאן', כאילו אמר שהיה חורץ הקרש ארבעה טפחים, טפח מכאן וטפח מכאן ושני טפחים באמצע, ויהיה הכל שפיר:

ומה שהקשה הרא"ם על פירוש הרמב"ן, דאם כן לא הוי ליה למימר 'והחריץ חציו באמצע', רק הוי ליה למימר 'רביע מכאן ורביע מכאן וחציו באמצע', דהא עד השתא מה שאמר 'רביע מכאן' גם כן בחריץ איירי, אין זה קשיא, דאדרבא, דלא שמעינן דבחריץ איירי, דלא ידעינן מאי 'רביע מכאן' דקאמר, לכך אמר 'וחריץ חציו באמצע', כלומר דבחריץ איירי. ומה שלא אמר 'רביע חריץ מכאן ורביע חריץ מכאן', דאיך יאמר 'רביע חריץ' כיון שלא עשה כל החריץ, וכן לא אמר 'החריץ חציו באמצע ורביע מכאן ורביע מכאן', שהיה קשה דלא יתכן לומר 'החריץ חציו באמצע' כיון שלא נעשה כל החריץ, איך יאמר 'חציו באמצע', אבל בלשון זה הוי שפיר, שכך פירושו, שכאשר היה החריץ רביע מכאן ורביע מכאן, נמצא עתה שהחריץ שנעשה מתחלה באמצע - חציו של חריץ, שנשלם עתה כאשר היה חורץ רביע מכאן ורביע מכאן. והשתא הוי שפיר שנקט מלת 'והחריץ' אצל האמצע, כי לעולם המלה המורה במה הוא מדבר נכתב בהתחלת הדבר, וכאן ההתחלה היא אמצע החריץ, ואילו כתב 'החריץ חציו באמצע ורביע מכאן ורביע' הוי שפיר, וכך עתה גם כן פירושו כך, אלא דלא מצי למכתב כך מטעם אשר אמרנו, ולפיכך אמר 'והחריץ חציו באמצע', פירושו וכבר היה החריץ באמצע קודם זה שהיה חורץ רביע מכאן ורביע מכאן. ועוד, דלא יתכן לומר 'וחציו מכאן', שהיה פירושו חצי הרביע מכאן, שכן משמע 'רביע מכאן ורביע מכאן וחצי של רביע באמצע'. לכך הוצרך לומר 'והחריץ חציו באמצע':

ומה שפירש רש"י שהיה חורץ הידות משני צדדין, היינו דאותו צד שמתחברים הקרשים על כרחך היה חורץ, כדי שיתחברו הקרשים, ואותו צד שבפנים גם כן היה חורץ מפני הקרש שבמקצוע המערב, כדי שיהיה מתחבר הקרש שבמקצוע מערב עם הקרשים שבסדר צפון ודרום, כמו שפירש רש"י בסמוך (פסוק כד) 'וקרש שבמקצוע מערב חרוץ לרחבו בעוביו וכו, ומפני שהיה קרש זה חרוץ, על כרחך היו כלם שבסדר מערב חרוצים, כדי שיהיו שוים קרשי מערב, מאחר שהיה הקרש מכסה שפתי האדנים לארכם בפנים, וכל זה משום קרש המקוצע כדי שיהיה מתחבר לקרשי צפון ודרום:

פסוק כד

[ז] וקרש שבמקצוע שבסדר המערב היה חרוץ לרחבו כו'. אף על גב שכל הקרשים היו חרוצים בפנים ומצד החוץ כמו קרש שבמקצוע, מכל מקום תולה זה בקרש שבמקצוע, לפי שהוא הגורם כל זה, כמו שנתבאר למעלה (סוף אות ו), שאם לא היה הקרש שבמקצוע לא היה צריך כלל לחרוץ, ומשום קרש המקצוע היה צריך, שאם לא כן לא היו מתחברים הקרש שבסוף צפון ודרום אל קרשי המקצועות, שהיו שפתי האדנים מפסיקין ביניהם, והיה צריך לעשות חריץ לכסות שפתי האדן בפנים עד שיתחברו, וכאשר היה נעשה חריץ בקרש שבסוף צפון ודרום היה צריך לעשות כלם כך, שהקרשים והאדנים שוים היו בשעור אחד, ודבר זה פשוט. והרא"ם האריך בזה, וכל דבריו אין צריך, ואין ממש:

[ח] וכן יהיה לשניהם לקרשים שבמקצוע לקרש שבסוף צפון וכו'. דאין לפרש דקאי על שני המקצועות, דהיינו שני המקצועות שהיו במערב, דזה כתיב אחריו "לשני המקצועות". ואין לפרש דפירוש הוא דמפרש, "כן יהיה לשניהם", ואיזה שניהם - "לשני המקצועות", דאם כן לא הוי למכתב עוד "יהיו", אלא פירוש "כן יהיה לשניהם" היינו קרשים שבמקצוע, לקרש שבסוף צפון ודרום. ואחר כך אמר "כן יהיה לשני המקצועות", רוצה לומר דכך יהיה לכל אחד משני קרשים שבמקצוע, קרש שבמקצוע מערב עם קרש שבסוף צפון, וקרש שבמקצוע מערב עם קרש שבסוף דרום. אלא דקשה, דכתיב "לשני המקצועות יהיו", דמאי לשון רבים שייך בזה, דהוי למכתב 'לשני המקצועות יהיה', כדכתיב "כן יהיה לשניהם", אבל לפי פשוטו נראה דלא איירי רק בקרשי המקצוע, וכך פירושו; "כן יהיה לשניהם", רוצה לומר לשני קרשים שהם במקצוע שיהיו "אל טבעת האחת". "לשני המקצועות יהיו" פירושו שני הקרשים יהיו למקצועות המשכן, כלומר שיהיו שני קרשים אלו מקצועות המחברים הצדדים יחד, שכל מקצוע מחבר את הצדדין. וכך הוא תרגום אונקלוס:

פסוק כו

[י] משולשים בתוך עשר אמות כו'. 'משולשין' רוצה לומר שהבריחים בעצמם משולשין, עד שאחד הוא כמו השני והשני כמו השלישי, עד ששלשתם שקולים. ולא יתכן רק באופן זה. שאם אתה אומר שיהיה אחד בראש הקרש, ואחד למטה בתחתיתו, ואחד באמצע הקרש, לא הוי שלשתן שוים, דהא הבריחים שוים לחבר הקרשים יחד, והרי הבריח העליון של קרש אינו מחזיק רק למטה ולא למעלה, וכן התחתון אינו מחזיק רק למעלה ולא למטה, והאמצעי מחזיק למעלה ולמטה, ואין זה נקרא 'משולש', כי כל 'משולש' שוה בדבר. אבל כאשר יהיה מן העליון של קרש עד הבריח השני רביע הקרש, וכן מן בריח לבריח, הרי זה נקרא 'משולש', דהרי כל בריח ובריח מחזיק ותופס למעלה ולמטה רביעית, והרי כזה נקרא 'משולש', רוצה לומר כשהיו מונחים בקרש תופס בקרש כל אחד כמו השני. וכן בפרשת שופטים (דברים י"ט, ג') אצל ערי מקלט יש לפרש כך, דנקראו שלשה ערי מקלט 'משולשים' בעבור שהיה מדרום לחברון כמו מחברון לשכם, ומחברון לשכם כמו משכם לקדש, ומשכם לקדש כמו מקדש לצפון (מכות דף ט:), מפני שהיו מונחים שלשתן שוים בארץ, שכל אחד היה תופס חלק מן הארץ למעלה ולמטה, ולא נוכל לומר שיהיו שלשה ערי מקלט מונחין בארץ, ויהיו נקראים 'משולשים', שיהיו שלשתן שוים בארץ כל אחד תופס מן הארץ כמו השני, רק כשהם מונחין באופן זה. ובפרשת שופטים (דברים י"ט, ג') נתבאר קצת בענין אחר, וזה עיקר:

פסוק ל

[יא] לאחר שיגמור הקימהו. פירוש, שאין "והקמות את המשכן" מחובר לעשיית הקרשים, עד שיאמר אחר מעשה הקרשים תקים המשכן, דזה לא יתכן, דהא עדיין יש לעשות כל הדברים אשר נזכרים אחר זה; עשית הפרוכת (פסוק לא), ומזבח (להלן כז, א), והמזבח הזהב (להלן ל, א), ואיך יתכן לומר על מעשה הקרשים בלבד "והקמות את המשכן", אלא פירושו כך; "והקמות" לאחר שיגמור כל מלאכת המשכן. והרא"ם פירש דברים שאין בהם ממש:

[יב] הראת קודם לכן כו'. כלומר אף על גב שלא הראהו עדיין, דהרי בפרשת פקודי (להלן מ, א-טו) היה מראה לו סדר הקמתו, כתב לשון עבר, כי כאשר הקים את המשכן כבר הראה לו (כ"ה ברא"ם):

פסוק לא

[יג] ציורין של כו'. עיין לעיל בפסוק (א) "ואת המשכן תעשה וגו'":

[יד] והפרוכת ארכו עשר אמות כו' לרחבו של משכן. הקשה הרא"ם, מנא ליה שהיה נותן ארכו לרחבו של משכן, ולא ההפך. ועוד, הא הפרוכת ארכו כרוחבו, מה שייך בזה אורך ורוחב, כיון דשניהם היו שוים, האורך והרוחב. ואין זה קשיא, דהאורך נקרא השתי, והערב נקרא רוחב, ומפני שהיה ארכו של יריעות לרוחב המשכן, דהיינו השתי, דהוא האורך, נתנן ברוחב המשכן, לכך היה נותן השתי של הפרוכת גם כן, דהוא האורך, לרוחב המשכן. והשתא היה השתי של יריעות של מעלה, ושתי של פרוכת זה אצל זה כדרכו, וכך נאה שיהיה השתי מונח זה אצל זה. ועוד, כי ינתקו החוטים מן היריעה, שאין השתי ינתק מן היריעה, אבל הערב ינתק, ואילו היה נותן היריעה כך, אין ספק שהערב ינתק, שאין דבר מחזיק, ומפני כובד היריעות ינתקו החוטין, לכן לא היה נותן רק אורך הפרוכת לרוחב המשכן, ופשוט הוא: