גור אריה על רש"י שמות ז

פסוק אעריכה

מגזרת ניב וכו' - והקשה הראב"ע דלא יתכן זה, דשורש נביא שרשו ג' אותיות כי הא' שורש במילה וניב שורשו ב' אותיות.
ותירץ הרא"ם בעדו דאף ע"ג דשורש נביא הוא ג' אותיות הא' בו נוסף כמו צואר הא' נוסף תמיד כן יתכן שהא' נוסף ג"כ בנביא. ואין תירוצו עולה יפה כי אחר שמצאנו "מתנבאים" "ויתנבאו" הב' דגוש לא יתכן שיהיה גזרת נביא מן עלומי העי"ן כי א"כ היה האות השלישי מן שורש המלה - דגושה, וזה לא יתכן כלל ולא נמצא.
אבל דרך רש"י להביא ראיה לענין פירוש המלה אע"ג דאינם שוים לגמרי בגזרתן והוא מביא ראיה מן גזרת הכפולים לגזרת נחי עי"ן, והכי נמי מביא ראיה כאן מן ניב כי הא' של נביא אינה נקראת כלל וכאילו אינה, ולפעמים חסירה מן המכתב ג"כ שהרי כתיב (ש"א י, יג) "ויכל מהתנבות" ואע"ג שהגזירות מתחלפות, דעתו שהם שוים בפירוש. וכן תמצא באמת כי המלות אף ע"ג שאינם שוים בגזירתם שזה מן גזרת נחי פ"א יו"ד וזה מגזרת נחי עי"ן וי"ו או מן גזרת הכפולים, והגזרות אינם שוים, כיון שהם משתוים באותיות שהם עיקר שאינם נחים ואינם נופלים הפירוש בהם שוה, וזה כתבנו פעמים הרבה.
אמנם מה שהקשה הראב"ע כי הכתוב אומר "השב אשת האיש כי נביא הוא". שאינו מלשון ניב ודאי לא קשה, כי הונח שם נביא אל המדבר דברי השם דוקא ולא למדבר דברים אחרים, מפני כי הש"י צריך מדבר ומשמיע אותם לבני אדם כי הם דברים בלתי נודעים לבני אדם. ואע"ג שתמצא כאן "ואהרן אחיך יהיה נביאך" לא על משמיע דבר ה' רק משמיע דברי משה, זה בהשאלה מן נביא ה', אבל עיקר נביא הונח ראשונה אל משמיע דבר ה' דוקא, ולפיכך כאשר אמר הכתוב "השב אשת האיש כי נביא הוא" כאילו אמר השיב אשתו כי אדם חשוב הוא משמיע דבר ה', ויעניש אותך אם לא תשיב אותה, ואם תשיב אותה יתפלל בעדך.

פסוק בעריכה

"אַתָּה תְדַבֵּר" פעם אחת וכו' - ואין לומר "תדבר" לאהרן דא"כ לא הוי למכתב כלל "אתה תדבר" דפשיטא כיון שאמר "ואהרן יהיה נביאך" בודאי צריך משה להגיד לו תחילה דבר ה', ועוד דהא כתיב "ויאמר ה' אל משה ואמרת אליו" ולא כתיב אמור אל אהרן שיאמר אל פרעה וגו' כדכתיב "אמור אל אהרן הך את עפר הארץ והיה כנים" ומדכתיב "ואמרת אליו" היה משה מדבר אל פרעה. ומה שהביא הרא"ם רמב"ן] ראיה כמו שהקב"ה מדבר אל הנביא ואחר לא ישמע, כך משה מדבר ולא ישמע פרעה כי קראו הקב"ה למשה "אלהים ואהרן יהיה נביאך", אומר אני אדרבה, כי מצד הש"י המדבר אין מניעה, ודבר ה' בכח שובר ארזים, ואילו היה משה רבינו ע"ה מדבר בנחת כדי שלא ישמע פרעה, אין הדיבור כך אצל הש"י.

פסוק געריכה

מאחר שהרשיע וכו' - פי' למה הקב"ה חזק את לבו שלא ישלח את ישראל ואין הקב"ה מכריח את האדם שיחטיא וכו'.

אף על פי וכו' - פירוש, אע"ג שהקב"ה יודע שאין נחת רוח אפילו הכי הראה הקב"ה זה בחמש מכות הראשונות שיהיה גלוי ומפורסם שהוא מחזק את לבו מעצמו, ואחר שהיה מחזק את לבו בחמש מכות הראשונות הקב"ה מחזק לבו בחמש מכות האחרונות, חמש נגד חמש, כפי אותן מכות שהיה מחזק לבו מעצמו, היה הקב"ה מחזק את לבו ג"כ חמשה פעמים.
והא דכתיב גבי מכת ברד "וַיֶּחֱזַק לב פרעה" ולא כתיב וַיְחַזֵּק ה', נראה כי היה פרעה מתחיל לחזק את לבו והקב"ה גמר ההכבדה הזאת והיה זה במכת הברד דוקא לפי ששם הי' לו פתחון פה להכביד כי כל שאר המכות היה צריך להסירם ואין לאדם לחשוב שהוסרו מעצמם, כי לא יוסר דבר מעצמו, אבל הברד שהיה יורד זה אחר זה וא"צ רק הפסק, והאדם סובר שעד כאן היה הברד ולא יותר ולפיכך כתיב "וירא פרעה כי חדל המטר וגו'" כלומר שלא היה רק שחדל בלבד "וַיֶּחֱזַק" ולפיכך אמר משה ג"כ "אתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון את ה'" כי מיד בסור המכה הזאת תחזרו לקלקול שלכם וזה מפני שלא היה כאן הסרת המכה רק הפסק הברד. ולפיכך אמר הכתוב שכדברי משה כן הוא כי מיד שחדל המטר והברד הוסיף לחטוא והכביד את לבו, והוסיף הקב"ה טומאה על טומאתו, שאם לא הכביד הש"י את לבו כאשר בא משה אל פרעה להתרות בארבה היה שולחם ולפיכך הכביד את לבו ואת לב עבדיו. ולפיכך "כי אני הכבדתי את לבו", ופירוש זה פשוט, כי מתחלה כאשר אמר "ורב מהיות קולת אלהים" לא רצה לשלחם רק בשביל שלא יהיה עוד קולות כדכתיב בקרא, וכאשר חדל המטר והקולות חזר מעצמו לחטא, כי המכה שהיה ירא ממנו שבשבילה חזר בתשובה לא באה עוד עליו, ולפיכך חזר לחטא. אבל שאר המכות, המכה שחזר בשבילה בתשובה כבר באה, ולפיכך לא היה הכבדה מעצמו שם אם לא שהש"י הכביד את לבו.

פסוק דעריכה

יד ממש - ודברה התורה בלשון בני אדם לכתוב "יד" כלפי הקב"ה, דלא נוכל לפרש לשון מכה דלא שייך במכה "בנטותי ידי".

פסוק טעריכה

להודיע שיש צורך - פירוש יכולת. "יזבחו לשדים לא אלוה" תרגומו דלית בהון צרוך פי' כח ויכולת. ובקש פרעה מופת שיש יכולת במי ששולח אותם עד שהוא ראוי לשמוע אליו.<קטע סוף=/ט>

פסוק יבעריכה

לאחר שנעשה נחש - דאל"כ הוי למכתב ויבלע תנין אהרן תנינים, אלא אחר שנעשה מטה היה בולע את מטותם.