בני יששכר מאמרי חודש תמוז אב/מאמר א

בני יששכר - מאמרי חודש תמוז אב - מאמר א - מאמר הבא

מהות החדשים

בו יבואר צירופי שמות החדשים ומזליהם:

א

צירוף הוי"ה השולט בחדש תמוז הוא הוה"י, יוצא מפסוק "וכל זה איננו שוה לי" (אסתר ה יג) מן הסופי תיבות. וצירוף הוי"ה של חדש מנחם אב הוא הוי"ה, נרמז בתורה: "הנה יד י"י הוי"ה במקנך" וכו' (שמות ט ג), ואם ירצה ה' ידובר בזה עניינים שונים כיד ה' הטובה עלינו, והשם יתברך יהיה בעזרנו:

והנה צירוף השם של חדש תמוז הוא למפרע לגמרי, והוא מורה על דין. ומצירוף זה השם נתהווה הדין על המן הרשע באומרו: "וכל זה איננו שוה לי". על כן שליטת הדין בזה החדש, ואפילו קודם י"ז בתמוז, להיות הימים ימי הילוך המרגלים, אין הימים הללו בהתגברות הרחמים כל כך. וצירוף השם של חדש אב, תחילתו הוא למפרע וחציו השני י"ה הוא כסדר, מורה על ט"ו ימים (מנין י"ה) מן חמשה עשר ואילך מתעוררים הרחמים, והתחלת התעוררות התשובה עילאה בינה י"ה, נראה לי:

ב

בספר יצירה (פרק ה): המליך אות ח' בראיה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם סרטן בעולם ותמוז בשנה ויד ימין בנפש זכר ונקבה, ואחר כך המליך אות ט' בשמיעה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם אריה בעולם ואב בשנה וכוליא שמאלית בנפש זכר ונקבה, עד כאן. הנך רואה אותיות ח' ט' המה השולטים בב' חדשים הללו, וזהו הנרמז: "חטא חטאה ירושלים" וכו' (איכה א ח), עיין בבעל הטורים פרשת ויחי (מ"ג בראשית מט א): "ויקרא יעקב אל בניו", ביקש לגלות להם את הקץ ונסתם ממנו, אמר: שמא חס ושלום יש בכם חטא? אמרו: תדקדק בשמותינו ולא תמצא בהם אותיות ח' ט', הרי לך שהאותיות גורמים (הגם שבוודאי הבחירה חפשיית, עם כל זה הזמן והמקום והנפש לפעמים מסייעים לכל עניין, הבן). אם כן, אלו הב' חדשים שבהם אותיות ח' ט' בהם דייקא גרם, ותמצא שאמרו רז"ל: ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע, אלא שגרם החטא (ברכות ד א), הנה תמצא שבא עזרא לירושלים בחדש החמישי (עזרא ז ח) שאז שליטת החט"א.

וזהו שיש לפרש, "חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה", ולכאורה קשה, הלא חטא פירושו שוגג, וקשה, וכי מפני ששגגה על כן תהיה מרוחקת כנידה? ולפי הנ"ל יש לפרש: חט"א חטאה ירושלים, הזמן גרם זמן שליטת ח"ט, על כן לנידה היתה, על כן היתה רק כנידה, לא כמו שאר עריות שאסורין ומרוחקין לעולם, רק כמו נידה שמותרת לאחר זמן:

ג

הנה תתבונן על פי ספר יצירה הנ"ל, חוש הראיה בנפש הוא נגד חדש תמוז בשנה, וחוש השמיעה בנפש נגד חדש אב בשנה. והנה תמצא בסידור השבטים לדגליהם, יהודה יששכר זבולון נגד ניסן אייר סיון דגל א', דגל ב' ראובן שמעון גד, הנה ראובן נגד תמוז שהוא חדש חוש הראיה, על כן אמרה לאה בלידת ראובן לשון ראיה: "כי ראה ה' בעניי" (בראשית כט לב). ושמעון נגד חדש אב, הוא נגד חוש השמיעה, על כן אמרה לאה בלידתו לשון שמיעה: "כי שמע ה' כי" וכו' (בראשית כט לג) [והנה תמצא אות הראשון בשם ראובן אות ר' כמו אות הראשון של ראיה, וכן אות הראשון בשמעון ש' כמו אות הראשון של שמיעה].

והנה תמצא, כי הנשיאים של אלו ב' השבטים שהם נגד ב' החדשים, בעוד שהיו ישראל במדבר אירע בהן מה שאירע. דהנה המרגלים הלכו לתור את הארץ בכ"ט סיון (תענית כט), ממילא הלכו בתמוז חדש הראיה, "ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל" וכו' (במדבר לב ט) ונפגם חוש הראיה. והנה "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג כה) בחדש אב, חדש השמיעה, והוציאו דיבה על הארץ, "ותשא כל העדה ויתנו את קולם" (במדבר יד א), כי שמעו לדבריהם ונפגם בחוש השמיעה. ונגזרה גזירה על אלו ב' החדשים עד כי ירחמם השם יתברך במהרה בימינו. לזה תמצא דהב' נשיאים של אלו הב' שבטים, ראובן שמעון, קבלו פגם תיכף בהיותם במדבר: אליצור בן שדיאור בעדת קרח, וזמרי בן סלוא [הוא שלומיאל, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין פב ב)] בשיטים.

על כן אנו מתפללים: "הטה אלהי אזנך ושמע פקח עיניך וראה" וגו' (דניאל ט יח) כדי שיתוקן ראיה ושמיעה. על כן בט"ו באב, שכבר קיימא סיהרא באשלמותא ומתעוררים הרחמים, שלימות הרצון, בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות: "בחור שא נא עיניך וראה" (תענית כו א), הנה הבחורים רואים ושומעים מה הן אומרות, הכל לתיקון עליון לכנסת ישראל, בין והתבונן ודרוש וקבל שכר:

ד

על פי קבלת האריז"ל אשר כל החדשים הם בחינת איברי הראש, והנה ב' החדשים הללו הם בחינת עין ימין (תמוז) ובחינת עין שמאל (אב). וכעת בעוונותינו הרבים נאמר: "עיני עיני יורדה מים" (איכה א טז). נראה לי הוא הנרמז בדברי רז"ל: כלה (כנסת ישראל) שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה (תענית כד א) ובהיפך חס ושלום וכו'. והנה עינים הללו יתוקנו ויאירו בבוא פינח"ס אליה"ו במהרה בימינו בגימטריא ב' פעמים עי"ן ב' פעמים עי"ן שווה 260, הוא אשר יסד המקונן [שאמר משה בשליחות הראשון ששלחו השם יתברך לגאול את ישראל, קאמר] "מה בצע כי תשלח, ואחרי גלעדי ישולח", ומעין זה הוא בתרגום המיוחס ליונתן בפסוק "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד יג) ביד פינחס אליהו דאנת עתיד למישלח בסוף יומייא. והנה אין מזה רמז בכתוב, אבל נרמז "וירא ה' כי סר לראות" (שמות ג ד) ס"ר בגימטריא ב' פעמים עי"ן ב' פעמים עי"ן שווה 260, משה הסתכל שהב' החדשים לא יתוקנו ויאירו לגמרי עד הגאולה האחרונה שיבוא פינח"ס אליה"ו בגימטריא ב' פעמים עי"ן, על כן ביקש משה: "שלח נא" וכו' וכדברי המתרגם הנ"ל:

והנה מקובל מן המקובלים הראשונים שמות תרין משיחין, בן יוסף ובן דוד, הם נחמיה בן חושיאל, מנחם בן עמיאל, וכן יסד הפייטן בסליחות: "תשבי מנחם ונחמיה". והנה נחמי"ה ב"ן חושיא"ל מנח"ם ב"ן עמיא"ל אליה"ו בגימטריא בראשי"ת, הנה הג' גואלים הללו נרמזים בהתחלת התורה, לרמז: בבוא הג' גואלים הללו אז ישמ"ח [אותיות משי"ח] ה' במעשיו (תהלים קד לא). והנה נעוץ סוף התורה בתחילתה, "לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים", רצה לומר: לתיקון ולהאיר העינים של כנסת ישראל (היינו הב' חדשים הנ"ל שנקראו עיני"ם), הנה בראשי"ת (הג' גואלים הנ"ל) ברא אלקים, יבואו במהרה בימינו לגאלנו גאולת עולם:

ה

נראה לי שיש לכוין באלו הב' חדשים באומרו "עוזר דלים", אשר השם יתברך יעזור במהרה לשני החדשים הללו הנקראים "דלים". הא כיצד? הוא גם כן על פי מה שכתב האריז"ל (ודרוש ידרשהו במגלה עמוקות), אשר השם אדנ"י במילואו כזה אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד הנה הוא י"ב אותיות, בכל חדש מאיר אות אחד. והנה כסדר החדשים, ניסן אות א', אייר אות ל', סיון אות ף', הנה מגיע לתמוז אות ד' ולאב אות ל' הרי ד"ל, כי אלו הב' חדשים המה דלים בעוונותינו הרבים עד אשר השם יתברך יגביהם במהרה ומדלה יבצעם. [וכן הם נקראים רשי"ם, עיין מה שכתבנו לעיל (אות ג') ראיה שמיעה, ראובן שמעון, ראשי תיבות ר"ש, עיין מה שכתבנו בדרושי אלול (מאמר א' אות ח') מה שאנחנו נוהגין לומר בסליחות אלול: "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", ויבואר בקצרה להלן אם ירצה ה'].

והנה יש לכוין ב"עוזר דלים" אשר השם יתברך יעזור להדלים הללו, דהנה תיבת "דל" יש לו ב' פירושים: א' לשון דלדול ודלות, ב' לשון גבהות, מגזירת "ארוממך ה' כי דליתני" (תהלים ל ב) היינו הגבהתני. והן היום אותיות ד"ל שבחדשים הללו המה כפירוש הראשון לשון דלות, והשם יתברך העוזר דלים יעזור להם במהרה ויהיה כפירוש השני, לשון גבהות והתנשאות. ובלעם אמר "יזל מים מדליו" (במדבר כד ז), ושעד היום בעוונותינו הרבים "עינ"י עינ"י יורדה מים" (איכה א טז), מים מלוחים מן הגבורות, ואחר כך במהרה בימינו "יזל מים", המה מימי החסד העליון "ונוזלים מן לבנון" (שיר השירים ד טו), על כן אמר לשון "יזל" מגזירת "ונוזלים", הבן:

ו

וכיון שבא לידינו פסוק "ארוממך ה'" וכו', אפרשהו בקצרה [ודברינו באריכות במאמרי אלול (מאמר א' אות ח')]. והוא, דאלו הב' חדשים מגיע אליהם אותיות ד"ל כמו שכתבנו לעיל, ולחודש אלול מגיע אות ת'. ממילא כאשר יצורף אליהם אלול (שהם מדגל אחד, ראובן שמעון גד, "בבית אלקים נהלך ברג"ש" (תהלים נה טו), מתהווה דל"ת פתוחה לשבים (הארכנו במאמרי אלול, "כדלי"ם וכרשי"ם דפקנו דלתי"ך" עיין שם). והנה מבואר בזהר (זהר חלק ב עח ב), אשר ניסן אייר סיון נפל בגורל לחלק יעקב, ותמוז אב אלול לחלק עשו. והנה זה היה לשמחה לעשו, שנפל גם אלול לחלקו ולא יהיה יכולת לישראל לעשות תשובה קודם ראש השנה יום הדין. ועשה יעקב כמה מלחמות בתחבולות החכמה, ולקח אלול מידו והכינו לישראל לתשובה (עיין כל זה במגלה עמוקות). ועל ידי זה מתמתקים הדינים של תמוז ואב, ויצורף הת' לאותיות ד"ל ומתהווה דל"ת פתוחה לשבים. וזהו "ארוממך ה' כי דליתנ"י" (שעשית לי הצירוף דל"ת על ידי חדש אלול), "ולא שמחת אויבי לי" (היינו עשו שהיה שמח על שנפל אלול לחלקו כנ"ל, וכעת הוא חלק יעקב להרים קרנינו בתשובה שלימה):

ז

לדעת ר' אליעזר במניין שנות העולם, הנה לדעתו באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים בשנת המבול, והתחיל התיקון לעולם החרוב. תשכיל ותדע, השבירה במלכין קדמאין היה בבחינת עינים, ובבחינת אזן יש תיקון וחיות, בסוד הכתוב "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיהו נה ג). על כן באחד לחדש, אשר הוא בבחינת שמיעה כמו שכתבנו לעיל, נתהווה תיקון בבחינת ראיה, על כן בו "נראו ראשי ההרים", המשכיל יבין:

ח

באחד לחדש אב, "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר" (במדבר לג לח), הנה בו נרא"ו (בגימטריא^[1] אהר"ן) ראשי ההרים, ובכאן "ויראו כל העדה" (במדבר כ כט) אל תקרי "ויראו" אלא "וייראו" שנסתלקו ענני כבוד (תענית ט א), "וישמע הכנעני מלך ערד" (במדבר כא א), ער"ד בקליפה בגימטריא (זה לעומת זה) לא"ה רח"ל בקדושה. [ובחדש הזה דייקא "וישמע הכנעני" וכו', להיות שפגמו בשמיעה, כמו שכתבנו לעיל (אות ג')]. ובעוד אהר"ן ח"י (בגימטריא ער"ד) לא היה שליטה למלך ערד; אך כששמע כי מ"ת אהר"ן (בגימטריא תרצ"ו), וקסבר ניתנה רשות להלחם וכו' (תענית ט א), תשכיל ותדע, תרצ"ו הם ב' בתי דינים קש"ה ורפ"ה, סוד ב' ימים דראש השנה, לא"ה רח"ל זה לעומת זה ער"ד, הבן.

עיין במגלה עמוקות, בלעם רצה להמשיך הדין על ישראל חס ושלום, על כן בלע"ם{{הערה|בי"ת למ"ד עי"ן מ"ם במילואו בגימטריא תרצ"ו (צרו"ת על שונאי ישראל), קש"ה ורפ"ה כנ"ל [וברצו"ת ה' דרכי איש גם אויביו וכו' (משלי טז ז)]. על כן יש בזה התגברות מלך ער"ד, ואנחנו ממתיקים קודם ראש השנה בתרצ"ו שעות התשובה שבחדש אלול, ימי רצון, "ברצו"ת ה' דרכי איש" וכו', הבן הדברים כי דברים גדולים רמזתי לך.

והנה אמרו רז"ל (במדב"ר פי"ט כ'), מלך ערד הוא עמלק, ובו נאמר "אשר ק"רך בדרך" (דברים כה יח), קו"ף רי"ש במילואם בגימטריא תרצ"ו קש"ה ורפ"ה. ותשכיל ותדע, אותיות שקר, אות ש' שבו הוא אתווא דקשוט, הוא סוד הנהירו דקיק המאיר לק"ר ([זהר חלק א ב ב]]); וכאשר יוסר הנהירו דקיק, שהוא חיות הסטרא אחרא, ישארו בלי לחלוחית, אז יקויים "מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות יז יד) במהרה בימינו. הנה רמזתי לך ברמיזה, ותשכיל בדברינו במאמרי פרשת זכור ופורים וינעם לך:

ט

ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל וכו' ויאמר י"י יהודה יעלה וכו' ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי וכו' והלכתי גם אני אתך בגורלך וילך אתו שמעון (שופטים א, א-ג) ע"כ. מהראוי להתבונן: א. מהו הצורך להשמיענו שביקש יהודה משמעון שילך עמו, ואשר כן עשה שמעון? ב. קשה הדבר מאד על שבט יהודה, דכיון ששאלו את י"י: מי יעלה תחילה? והשיב השם יתברך: יהודה יעלה הנה נתתי את הארץ בידו, למה היה לו לבקש משמעון שילך עמו? וכי לא היו מאמינים חס ושלום בדבר אלקינו, עד שהוצרכו להרבות חיל להלחם על פי טבע האנושי?

ונראה לי, דהנה על פי סדר הדגלים במניין חדשי השנה, הנה חדש ניסן הוא ליהודה, כמו שכתבנו לעיל אות ג', וחדש מנחם אב הוא לשמעון. והנה חדש ניסן היה מסוגל מאז לגאולה ולחירות לבוא לרשת את הארץ אשר י"י אלקינו נותן לנו, וחדש אב בעוונותינו הרבים היה מוכן להיפך (עד אשר במהרה בימינו ירחם השם יתברך על עמו ועל ארצו ועל החדש הזה, אשר הוא מבוייש מכל חדשי השנה, ויהפך את החדש הזה לששון ולשמחה וינחילנו ירושת הארץ בקדושה ירושה עולמיית). הנה המגיד מראשית אחרית, בכדי לחבוש את שבר עמו ויהיו מנוחמים גם בימי עניים, הנה בהתחלת ירושת הארץ, ויאמר י"י יהודה יעלה בתחילה לירש את הארץ, הנה נתתי מאז את הארץ בידו (כי חדשו גם כן מוכן לישועה מעת צאתינו מארץ מצרים לירש את הארץ, על כן אמר הנה נתתי כבר). ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי, להיות חדשו מוכן להיפך בעוונותינו הרבים, הנה צירפו יהודה לגורלו והבטיחו ברוח הקודש: ואלך גם אני אתך בגורלך, היינו כאשר יגיע זמן התנשאות חודש של שמעון, היינו מנחם אב:

ואברר לך הדבר את אשר עם לבבי ברוחב ידים. ידוע לך, עליית עזרא בבית שני מן הגולה, היתה התחלת עלייתו בניסן, יסוד המעלה מבבל, ובא לירושלים באב חדש החמישי (עזרא ז, ט). ונראה לי, דהנה בית שני לא היתה גאולה שלימה. הנה הגם שאמר השם יתברך לזכריה הנביא שיהיה יום צום החמישי לששון ולשמחה (זכריה ח, יט), עם כל זה לא היתה שמחה שלימה, כי לא נהפך לגמרי לטובה, רק לפי שעה. וכשהודו להשם יתברך על הגאולה של בית שני לפי שעה וצירפוה אל גאולת מצרים, וכעניין שהזכירו אנשי כנסת הגדולה בדבריהם יציאת מצרים, ואחר כך אמרו: "הנה עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלקינו", עיין שם בעזרא ונחמיה (עזרא ט, ט). והנה הזכרת יציאת מצרים היא כל ימות עולם עיקרית לכל הגאולות, וכל הניסים והגאולות טפלים ומחוברים ליציאת מצרים; על כן גם בבית שני, הגם שנהפך אחר כך לשמחה, עם כל זה תמצא עליית עזרא יסוד המעלה מבבל היה בניסן, זמן צאתינו ממצרים (חדשו של יהודה וגורלו), ובא לירושלים בחדש החמישי (מנחם אב, חדשו של שמעון וגורלו, הנה היה טפל לניסן, שהוא היה יסוד המעלה, הוא שאמר יהודה: עלה אתי בגורלי). מה שאין כן לעתיד במהרה בימינו, "לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהיה שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל" (ברכות יב, ב), אז יהיה הגורל של יהודה שהוא חדשו – טפל לגורל שמעון, שהוא חדש אב:

ומעתה תבין, ברוך המגיד מראשית אחרית, בראשית התחלת ירושת הארץ אמר יהודה לשמעון אחיו: עלה אתי בגורלי (היינו לרמז על בית שני, שהגאולה הזאת לא היתה עיקרית, ועיקר הזכרה וסיפור לישראל הוא יציאת מצרים, עם כל זה היה כמה מאות שנה הרווחה לקרן ישראל ומעט שמחה בחדש מנחם, חדשו וגורלו של שמעון, אבל היה רק טפל ליציאת מצרים, חדשו וגורלו של יהודה). והלכתי גם אני אתך בגורלך (היינו לעתיד במהרה בימינו, ותהיה להיפך, שתהיה עיקר הזכרת הנס הגאולה האחרונה, שיתהפך לגמרי חדשו של שמעון לששון ולשמחה, ויזכירו תוקף הניסים ויספרו בליל המקווה לנו לשמחה תוקף הניסים ונפלאות, ויציאת מצרים תהיה טפל, כמו שאמרו חז"ל), ברוך המגיד מראשית אחרית:

ומעתה תשכיל ותתבונן דבריהם ז"ל במשנה (סוטה מב, א), בעניין הכהן משוח מלחמה, שהיה מדבר אל העם: "אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם" וכו' (דברים כ, ג), "לא יהודה על שמעון" וכו'. לפי דברינו הנ"ל תבין, דיהודה עם שמעון אפילו בשעת הזעם הם מצורפין ומרחמין זה על זה. ותבין גם כן מה שעל פי קביעות שלנו, ביום שחל יום א' דחג הפסח – בו ביום הוא הקביעות של ט' באב, ומנהג ישראל לעשות זכר באכילת ביצים, שהם מאכל אבלים, בין והתבונן:

והנה לעתיד במהרה בימינו, כימי צאתינו מארץ מצרים יראנו נפלאות, והחדש של שמעון יהיה כחדשו של יהודה לששון ולשמחה שלימה לישראל, והיום החשוך בעוונותינו הרבים יהיה לנו לאור עולם, יום לידת בן דוד (דאתמר עליה מפומייהו דרבנן בפסוק "ויאמר אלקים יהי אור", זה אורו של מלך המשיח) הבא מיהודה, לידתו בקדושה ביום המקווה לששון ולשמחה בחדשו של שמעון, ביום ההוא יהיה י"י למלך על כל הארץ ויתגלה כבוד מלכותו עלינו במהרה. על כן תמצא יהוד"ה שמעו"ן בגימטריא מלכו"ת שמים שלימה:

ויש לרמז גם כן אצל משה, בהתחלת התגלות בסנה בגאולה הראשונה, נאמר: "וירא י"י כי סר לראות" (שמות ג, ד), ס"ר בגימטריא טל"ה ארי"ה, הן המה המזלות דניסן ואב. ועל כן אמר: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד, יג), ומתרגמינן בתרגום המיוחס ליונתן: "ביד פינחס אליהו דאת עתיד למישתלח בסוף יומייא"; פינח"ס אליה"ו גם כן בגימטריא ס"ר מניין ב' המזלות הנ"ל. ותתבונן עוד: מז"ל ניס"ן טל"ה מז"ל א"ב ארי"ה – בגימטריא א"ם הבני"ם שמח"ה הללוי"ה, והבן הרמיזות הללו:

והנה תתבונן, מנהג אבותינו תורה היא. המנהג המורגל בישראל, כשרוצים לדבר זה עם זה מעניין שם הנכבד, הנה אסור להזכירו כסדרו, אומרים השם "הוי"ה", הנה הוא צירוף של חודש אב. ולמה בחרו הצירוף הזה דייקא, ולא צירוף אחר מן הי"ב צירופים? להיות צירוף זה החודש עתיד הקב"ה לעשותו כימי צאתינו מארץ מצרים בחדש ניסן, אשר בו השם הוא כסדרו. על כן מנהג ישראל, כשרוצים לדבר מן השם הנכבד כסדרו, אומרים צירוף "הוי"ה", שהצירוף של חודש הזה הוא המקווה לנו במהרה בימינו שיהיה לישועה ולנחמה ולגאולה שלימה, כמו בצירופו של חודש ניסן שהוא כסדרו, ואתה הבן:

י

בספר עיקרי דינים הביא בשם ספר קול אליהו וזה לשונו: בעיר הקודש ירושלים תוב"ב נהגו שלא לאכול בשר מראש חודש אב עד התענית. ואם נשאר לו בשר ממה שקנה לצורך אוכל נפש לראש חדש או לשבת, שמע שאומרים בשם הרב מהר"א יצחקי, שהיה אוכל משיורי ראש חדש ושבת, ושכן נהגו אחריו. והביא הרב המחבר ראיה לזה מפרק קמא דחולין (דף י"ז ע"א), דאיבעיא להו: בשר נחירה שהיה להם לישראל בכניסתם לארץ וכו', ונשאר בתיקו, והרא"ש ז"ל כתב דנפקא מינה [דעל האיבעיא גופא קשה, מאי דהוה הוה? על כרחך צריך לומר דנפקא מינה לדינא. נראה לי] למי שאסר על עצמו מין אחד מהמינים בהגיע זמן פלוני, וקודם אותו הזמן היה לו מאותו המין, אם מותר לו לאכול, כיון שהיה בידו בזמן ההיתר, עיי"ש. ובנידון דידן, כיון שאינו אלא מנהג ונשאר הדבר בתיקו, אזלינן לקולא:

• [הגהה: לפי שיטתו, לא אדע למה דווקא מה שנשאר משיורי שבת וראש חדש, הלא אפילו מה שנשאר מימי החול קודם ראש חדש, הנה היה בידו בזמן ההיתר:]

והנה דבריו דברי קבלה נקבל, כאשר אבאר אי"ה. אבל לדין יש תשובה, דאין הנידון דומה לראיה, דשאני האיבעיא דאיברי בשר נחירה, דהנה מצות שחיטה הוא מצות עשה ממניין תרי"ג, ונצטוינו על המצוה הזאת בכניסה לארץ, אז נאסר לנו לאכול בהמה חיה ועוף עד יקויים בה המצוה כתיקונה; מה שאין כן במדבר, לא היו צריכין לקיים זאת המצוה. והנה אם נחרו בהמה במדבר, ונשאר בידם מן האיברים בכניסתם לארץ, הנה באיברים לא שייך קיום המצוה, שפיר יש מקום להתיר אותן האיברים, כיון שכבר הם איברים ואין שייכות בהם למצוה לשחוט הסימנים וכיוצא [ויתכן בזה בדקדוק אומרם בגמרא: "איברי בשר נחירה", רצה לומר: מקום הספק הוא הואיל שהם כבר איברים], והוי כמו ירקות ופירות. מה שאין כן בנידון דידן, שאין כאן שייכות מצוה, רק איסור אכילה מחמת האבל, אין ראיה להתיר מחמת שהיה הבשר בידו קודם לזמן האבל. וגם הנידון שהמציא מרן הרא"ש ז"ל, לפי קט דעתי אינו דומה לבעיין בגמרא. ואף על פי כן יש ליישב, בנידון דהרא"ש יש בו גם כן מצות עשה: "מוצא שפתיך תשמור" וכו' "ככל היוצא מפיו יעשה", מה שאין כן בנידון דידן.

אבל הנראה לעניות דעתי מקום ההיתר הוא באפשר, דאם נאמר שלא יהיה רשאי לאכול שירי הבשר אחר השבת, יתקלקלו השיריים ומימנע ולא יקנה לשבת רק בדוחק ובצמצום, ועל ידי זה יהיה מניעה לעונג שבת, וכהאי גוונא אשכחן בכמה מקומות:

ועוד אומר לך, דכירנא כד הוינא בימי חורפי הייתי משמש לפרקים לצדיק אחד שהיה מפורסם בדורינו, מהר"מ סופר זצוק"ל מפשעווארסק. והצדיק ההוא היה מפורסם לבעל מדריגה ורוח הקדש, והיה מנהגו שהיה מצניע שיורי מאכלים אשר היו מתוקנים לשבת, כגון הרקיקין והדובשנין, ובבוא אליו איש נכבד בימי החול – היה מכבדו בשיריים הללו, ואמר שזה מיקרי כעין שירי מנחות. וברבות הימים מצאתי בשם גדול אחד, אשר מי שרוצה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בימי החול, או מחמת פרישות, וכאשר יכבד הדבר עליו, הנה יקנה בשר ביום ד' או ביום ה' לכבוד שבת, ומותר לו לאכול מאותו הבשר גם בימי החול, וגם מה שישתייר לו אחר השבת יוכל לאוכלן בימי החול. ורואה אני שהדבר קל וחומר להתיר בנידון דידן, כל זה הנני כותב לא להלכה ולא למעשה, כי כדאי הוא בית אלקינו וכו':

וכתב עוד שם הרב המחבר בשם ספר נחפה בכסף, שיש לחלק בין ראש חדש לשבת, דשיורי שבת אסורים ושיורי ראש חודש מותרים. ותמה על זה הרב בעל קול אליהו, דמחזי כי חוכא ואיטלולא. ופתח לו הרב המחבר, כיון דעיקר ראייתנו מאיברי בשר נחירה, שהיו מותרים עד היום ולא נאסרו מעולם, והנה בדומה הוא ראש חדש בנידון דידן; מה שאין כן שבת, הנה כבר נאסר הבשר בבוא החדש, ובבוא שבת הותר, הנה יש לומר דאחר השבת חוזר וניעור איסורו. ואני הקטן אומר לפי זה, אם כן גם בשבת שחל ביום ב' מנחם, לא נאסר עדיין הבשר. ועוד אני מתמיה, בשלמא בשר נחירה לא נאסר מעולם עד ביאת ישראל לארץ, מה שאין כן בנידון דידן גם בשיורי ראש חדש יש לאסור, דהרי נאסר בשנה העברה, ואחר כך הותרה אחר התענית, ושוב בביאת הימים (המקווים להתהפך לשמחה) חוזר וניעור. על כן לדעתי אין לדברים הללו ראיה מבוררת. ושמא יש לומר, דמה שנאסר בשנה העברה – אין לו שייכות בצירוף עם השנה הזאת, כיון דבכל שנה מחכים ומצפים ליום המקווה, איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת (קינות לט' באב), היום אם בקולו תשמעו:

יא

עוד שם בספר הנ"ל בשם שבות יעקב, שהתיר לעשות נישואין בין המצרים למי שלא קיים פריה ורביה. ואחר כך סיים המחבר: כיון דלא מסמנא מילתא – שומר נפשו ירחק מזה, עיי"ש. ואני אומר: הנה הגם שהאמת הוא כך, עם כל זה לדין יש להשיב, הנה שייך בזה לומר: אל תאמר לכשאפנה אשנה וכו' (משנה אבות ב ד), כיון דפריה ורביה הוא מצות עשה דאורייתא.

אבל אף על פי כן יש לדחות, דהנה אמרו בגמרא (בבא בתרא ס, ב): משחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים וכו', עיי"ש בגמרא. הנה על כל פנים בימים האלה, שהם עיקר ימי וכו' (יהפכם הש"י לששון ולשמחה), ודאי דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים אפילו לא קיים פריה ורביה, נראה לי:

הערות

1. עם הכולל