בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר יב

מאמר הקודם בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר יב מאמר הבא

מאמר יב – ספירת העומר עריכה

בו ידובר מענייני העומר וספירת העומר כיד י"י הטובה עלינו:

א עריכה

במדרש פרשת אמור פרשה כ"ח (ויק"ר כח, ו) וזה לשונו: אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העמר זכה אברהם לירש את הארץ. הדא הוא דכתיב: "ונתתי לך ולזרעך אחריך" על מנת "ואתה את בריתי תשמור" (בראשית יז ח), ואיזה? זה מצות העמר, עד כאן לשונו. והנה הוא דבר מתמיה, מהיכן שפט דקאי על מצות העמר? וגם למה נקרא מצות העמר ברית? וגם לו יהיה דמצות העמר נקרא גם כן "ברית", אף על פי כן למה אפקיה ממשמעותיה הפשוט, דקאי על ברית המילה הנאמר שם מבואר בפרשה?

ונראה לומר, דהנה הוקשה לו בפסוק: "ואתה את בריתי וכו' אתה וזרעך וכו' זאת בריתי וכו' המול לכם" וכו', דקשה, הוה ליה למימר בקיצור: אתה וזרעך אחריך תשמרו את בריתי המול לכם וכו', ומדקאמר מקודם: "ואתה את בריתי תשמור", ואחר כך: "אתה וזרעך אחריך", משמע מה דקאמר מקודם: "ואתה את בריתי" וכו' הוא עניין אחר אשר תלוי רק באברהם ולא בזרעו, על כן דרש זה על מצות העמר:

והנה כתב הרח"ו זצלה"ה, כי בימי העמר טוב לתקן עוון הברית, קר"י בגימטריא עמ"ר, וכתב על זה הרב מו"ה ר' מאיר פאפירש זלה"ה: וזה סוד י' פעמים ע"ב כמנין עמ"ר מלא (עי"ן מ"ם רי"ש), כי הטפה בבחינת חס"ד, עד כאן. ומעתה תלך לבטח בדברי רבותינו, כיון שמוכרח מהפסוק דקאי "ואתה את בריתי תשמור" על ברית אחר (זולת מצות המילה) התלוי באברהם דייקא, מידתו מידת החסד, ואיזה? זה מצות העמר, שמתקנין על ידו חטא הברית מה שחטאו בקר"י (בגימטריא עמ"ר), ופגמו בטפת הלובן שהוא פגם בחסד אברהם. והנה במלא העמ"ר בימים ההם בזמן הזה, שהוא בגימטריא שיעור הקומה קומת החס"ד י' פעמים ע"ב, נשלם שיעור קומת החסד לאברהם, ועל ידי זה יירש אברהם את הארץ, הבן כי קיצרתי:

ב עריכה

וכיון שהימים האלה מסוגלים לתקן עון הברית, אשר פגם הברית בעוונותינו הרבים הוא בצדיק יסוד עולם נקרא א"ל ח"י, על כן הימים הנספרים במצות התורה הלא המה מ"ט ימים בגימטריא א"ל ח"י, הבן:

ג עריכה

בפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת" וכו' (ויקרא כג טו). ובאת לנו הקבלה בתורה שבעל פה ממחרת יומא טבא, וכמו שהוכיחו רז"ל בדרשותיהם כל אחד כפי לימודו, כמבואר במסכת מנחות ובתורת כהנים ובמדרשים עיין בדבריהם. והנה ידוע דנתפקרו בזה הצדוקים ואומרים הכוונה הוא שבת ממש (שם סה.). והנה מהראוי לכל משכיל להתבונן, מה זאת עשה השם יתברך לנו, שכתב בתורתו תיבת "שבת" לשיצטרך בזה לימודים שונים בתורה שבעל פה שהכוונה בזה על יום טוב, ובא על ידי זה טעות למינים שאינם מאמינים בתורה שבעל פה? הוה ליה למיכתב בפירוש "ממחרת יום הראשון" ולא נצטרך לשום דבר, ובפרט שלא יהיה בזה אריכות לשון. אך יובן הדבר על פי מה שנתבאר לעיל כמה פעמים, שכל האורות נתהוו בלילה הראשונה בגבהי מרומים בדרך נס שלא על ידי מעשינו (וכן הוא בכל שנה), אך להיות הדבר שלא על ידי מעשינו, אין קיום להאורות והמוחין ההם, על כן ציוונו השם יתברך מצות ספירת העומר, לספור מחדש יום אחר יום, ונכנסין המוחין לאט לאט על ידי מעשינו, ולזה יש קיום כיון שהוא על ידי מעשינו. וכיון שנגמרין כל המוחין על ידי מעשינו, אז הוא יום קבלת התורה חג השבועות, וזה "וספרתם לכם", לטובתכם ולהנאתכם, שיהיה קיום לקבלת המוחין אל התורה:

והנה החילוק שבין שבת ליום טוב מבואר בכתבי מרן האריז"ל, שבת נקרא "קדש היא לכם", מה שאין כן יום טוב "מקרא קדש", שבשבת באים המוחין דחכמה [חכמה נקרא קדש (זהר הקדוש חלק ב קכ"א ע"א)] מעצמם שלא על ידי מעשינו, מה שאין כן יום טוב, "מקרא קדש" לשון הזמנה לקודש, כעניין "אחרי כן יאכלו הקרואים" (שמואל א ט יג), היינו שאנחנו מזמינים את הקודש על ידי מעשינו. והנה תבין לפי זה קדושת היום של יום טוב הראשון דחג המצות, היא גם כן שלא על ידי מעשינו, אם כן יש לו בזה מדריגות יום השבת. אם כן, התורה כשרצתה לרמוז לנו טעם המצוה, אמרה בלשונה הקדוש: "וספרתם לכם", להנאתכם ולטובתכם, "ממחרת השבת", רצה לומר: להיות היום הראשון הוא בבחינת שבת, ובאין ההארות שלא על ידי מעשיכם, ואין לזה קיום עד אשר תספרו יום אחר יום, ונעשה הדבר על ידי מעשיכם ויהיה הדבר לכם לקיום, על כן קראתו התורה "שבת" בכדי להשמיענו טעם המצוה, בין והתבונן, ועוד יתבאר:

[הגהה - הנה תמצא בכל מועדי י"י מקראי קדש, נכתב בתורה "מקרא קדש יהיה לכם", מה שאין כן ביום הראשון דחג המצות כתיב סתם, "ביום הראשון מקרא קדש" (במדבר כח יח) ולא כתיב "יהיה לכם". והטעם מובן, דבכל מועדי י"י כתיב: "מקרא קדש יהיה לכם", רצה לומר הזמנת הקודש הוא על ידי מעשיכם, מה שאין כן ביום א' דחג המצות לא כתיב "יהיה לכם", שאין הקודש נזמן על ידי מעשינו, והבן]:

ד עריכה

במדרש (ויקרא רבה פרשה כח ג) תני ר' חייא: "וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג טו). אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, עד כאן לשונו. והוא לפלא בעיני כל רואה. והנראה דהוקשה לו תיבת "תהיינה", דאין לו ביאור, דהאיך יצוה לנו השם יתברך אשר השבע שבתות תהיינה תמימות? והרי הזמן אינו מסור בידינו. על כן פירש: אימתי הם תמימות? בזמן וכו'. והוא, דהנה הארת מוחין העליונים כביכול נקרא רצון (כי הרצון הוא במוח כביכול). והנה כתבנו למעלה שהארת המוחין הנעשים בליל א' דחג המצות הוא שלא על ידי מעשינו, על כן אין לזה קיום, וציוונו השם יתברך מצות ספירת העומר, ואז יום אחר יום נעשים הארות המוחין על ידי מעשינו ויש לזה קיום. והנה "תמים" בלשון הקודש הוא על דבר שאין בו חסרון, על כן יש לו יסוד וקיום (ראיה לזה: "יודע י"י ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה" ((תהלים לז יח)). ולפי זה יפורשו היטב דברי ר' חייא כדהוקשה לו תיבת "תהיינה", הרי הזמן אינו מסור בידינו? לזה אמר דהכי פירושו: "שבע שבתות תמימות תהיינה", אימתי הם תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, היינו דהתורה משמיענו, מה שהארת המוחין נעשים בליל א' זה לא נקרא תמימות, כי אין להארה זו יסוד וקיום, כי לא נעשה הדבר על ידי מעשינו (וזה נקרא אין ישראל עושין רצונו של מקום, כי המוחין הנקראים רצון, אינן נעשין על ידי ישראל), על כן ציוונו השם יתברך: "וספרתם לכם וכו' ז' שבתות תמימות (בקיום) תהיינה", בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, היינו שעל ידי מעשה ישראל נעשה הארת המוחין, אז תהיינה תמימות בקיום, הבן:

ה עריכה

עוד יש לבאר דברי ר' חייא הנ"ל: ידוע עניין הספירה הוא גם כן ספירת ז' המידות, חג"ת חסד גבורה תפארת נהי"ם נצח הוד יסוד מלכות, בכל שבוע מידה אחת (פרי עץ חיים שער ספירת העומר פרק ז), ובכל שבוע מבררים ניצוצים אחרים מהמידות שנפלו בשבירה, וכן מה שנופלים בכל עת בעוונותינו הרבים. דהיינו במידת אהבה שבאדם (הוא מידת חסד), אם אוהב את הדבר אשר הזהיר השם יתברך להרחיק, וכן במידת היראה, אם מתיירא מן הדבר אשר הזהיר השם יתברך וכיוצא, והדבר ידוע למשכילים. והנה עליית הניצוצין בפעולת האדם הוא בהעלות האדם כל אחת מהמידות לשורשו על ידי התשובה שלימה, כי על ידי מידת התשובה יתוקנו הניצוצות מהשבירה לבוא לסוד פרצוף אד"ם (יונעם למשכיל על דבר ולטועם מעץ החיים). ומה שהיה איזה מהמידות רק נקודה בכח, יתוקן בהתפשטות בהרמת ראש להיות קומה שלימה תמימה באדם, לאהוב את הבורא יתברך שמו ולירא ממנו וכיוצא, והוא בהשכיל בחכמה ובינה ודעת, כי כל האהבות והיראות הם בטלים לעיקר המציאות, ואין להם מציאות זולת שפעו יתברך שמו, התבונן מאד ידידי. ובזה תשכיל על דבר באמרו: "שבע שבתות תמימות תהיינה", תמימות דייקא בהרמת ראש קומה שלימה, "תהיינה" דייקא, הויה מחדש על ידי מעשיך. וזהו שאמר ר' חייא: אימתי (תהיינה) הם תמימות? כשישראל עושין רצונו של מקום, שזה היה רצון הקדום, כביכול היה בונה עולמות ומחריבן, אמר דין הניין לי ודין וכו' (בראשית רבה פרשה ג ט) בכדי שיהיה בחירה בעולם ושכר ועונש. וזהו שאמר: "וספרתם", יובן גם כן מלשון ספיר ובהירות, ידעתי ידידי אשר דברי אלה לא יובנו רק להמשכילים, ואין דברינו רק להחפצים באמת, יהי חלקנו עמהם:

ו עריכה

אמר הקדוש המפורסם בישראל מורינו הר"ר פנחס מקארעץ זצוק"ל: איתא בכתבים (פרי עץ חיים שער ספירת העומר פרק ו) שיכוין כל אחד בימי הספירה לתקן שורש נשמתו, כי עמ"ר בגימטריא י"ש, היא חכמה, יש מאין, "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח יב, וכל אחד יש לו שורש בחכמה. ולכך אומרים בימי הספירה: "כל ישראל יש להם חלק" וכו', לתקן נשמת כל אחד ולהעלות אותו, ובאמירת מסכת אבות גם כן היא כוונת כל הספירה, עד כאן דבריו. נראה לפרש, דהנה המוחין נקראו אבות כידוע לך (זוהר הקדוש חלק ג רצ"א ע"א). ותתבונן שמעשה אבות קדמו בתורה לסיפור נתינת התורה, הנה גם אנחנו עוסקים במסכת אבות קודם חג השבועות זמן מתן תורתינו. ובפרט לפי דרכנו, אשר כל הנהו מילי מעלייתא, משנת חסידים מסכת אבות, נלמדים ממעשה האבות אשר מבוארים בתורה, המשכיל יתבונן, על כן שם המסכת אבות, והתחלת המסכת: "משה קיבל תורה" וכו', הבן:

ז עריכה

עוד אמר הקדוש הנ"ל: מה שנידון בין פסח לעצרת הוא יותר מראש השנה, רק שבראש השנה הוא מצד הגבורות, ובימים הללו מצד החסדים, עד כאן דבריו. לדעתי הקלושה מובן הדבר: בראש השנה הוא סוד הדורמיטא, שינה, הסתלקות המוחין, עד שמתעוררין על ידי השופר; ובימים האלה הוא בהיפך לטובה, קבלת המוחין בכל יום, כנודע להבאים בסוד י"י. והשם יתברך יודע האמת:

ח עריכה

עוד אמר הקדוש הנ"ל: להיות הימים האלה תיקון הנשמות בשרשם בחכמה, הנה ר' עקיבא שורש נשמתו בחכמה, נאמר עליו למשה: "שתוק, כך עלה במחשבה" (מנחות כט ב), ונשמתו היתה גדולה וכו'. ומה שאמר משה רבינו ע"ה: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד יג) אמר על ר' עקיבא, והיה רוצה שיתנו התורה על ידו, אלא שהיה מעולם המחשבה ולא היה יכול לבוא לידי דיבור, לכך היה דורש תגין (מנחות שם), קוצין (שהוא שערות), שהוא גם כן בחכמה. והתלמידים, על שלא נהגו כבוד זה בזה (כבו"ד בגימטריא ל"ב נתיבות חכמה) היו פוגמין במקום גבוה ולכך מתו, עד כאן דבריו. ולדעתי תתבונן בזה סוד הכתוב: "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג לה), וגם כן תתבונן מפני מה מנהג ישראל תורה שלא לגלח השערות בימים ההם, והמשכיל יבין:

ט עריכה

טעם למה אין מברכין "שהחיינו" על מצות הספירה. אמר הקדוש הנ"ל, להיות שאין זה דבר חדש, כי כל העליות (היינו כל המוחין) היו ביחד בליל א' דפסח כנודע (מסוד החפזון), ואחר כך בימי הספירה הם נכנסין שוב מדריגה אחר מדריגה, עד כאן דבריו. ונראה לי לבאר עוד יותר, דברכת "שהחיינו" אינה באה, רק על דבר שמשמח הלב, שלא היה לו זמן רב טובה הלזו. והנה בבוא הטובה יגל וישמח, הנה מברך "שהחיינו". וכאן אדרבא, הנה אתמול היו כל המדריגות בהארה יחד, וכהיום שבים לאחור ומתחילין למנות ממדריגה הקטנה עד למחר יותר גבוה וכן בכל הימים, עד שמשתלמים כל המדריגות במ"ט ונשלם שיעור קומה על ידי מעשינו, ונמצא זאת המדריגה היא אז ביתר שאת מליל א' דפסח שהיו אז שלא על ידי מעשינו, וכהיום הושלמו על ידי מעשינו, אז מברכין בחג השבועות "שהחיינו", והבן, עיין סימן י"א:

י עריכה

בגמרא (חגיגה יז ב), מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. נראה לי טעם לזה על פי פשוטו, על פי מה שכתבו הראשונים, דמה שניתנה התורה בחודש השלישי לצאתם מארץ מצרים דייקא הוא כעניין הבחנה, כאשה דצריכה הבחנה ג' חדשים להבחין בין וכו' (יבמות מב א). והנה לפי זה היה מהראוי להיות ג' חדשים שלימים, אבל כל כך היה השם יתברך משתוקק לחיבת ישראל עם קרובו כביכול, וקיים הדין הזה בספירת יומי ושבועי. דהנה חוץ הימים הראשונים, היינו ששה ימים שאינם בכפל, אבל כל שאר הימים הספירה היא בכפל, היינו צ"ב ימים, היינו צ"א יום חוץ מיום שנתארסה בו כפי הדין ותקנת חז"ל, נראה לי:

יא עריכה

אשובה עוד לבאר בפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום" (ויקרא כג טו). הנה יש להתבונן תיבת "תמימות" על פי פשוטו. וגם תיבת "תהיינה" (כמו שכתבנו לעיל) אין לו ביאור, וכי הזמן מסור בידינו ליתן לו הויה וקיום? הלא השם יתברך מחיה חיים בזמן שרוצה, וכבר דברו בזה חז"ל במדרשיהם (כמו שכתבנו לעיל). ועוד דקדקו הראשונים, הלא אין מצות הספירה רק ז' שבתות, כדכתיב: "שבע שבתות תמימות", ואחר כך אמר: "תספרו חמשים יום" (עיין בגמ' מנחות סה ב). והנראה על פי מה שכתב כבוד מחותני הרב הקדוש בעל קדושת לוי זצוק"ל, טעם שאין מברכין "שהחיינו" על מצות הספירה, דהנה מצות הספירה הוא כעין ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת לבעלה לטהר את עצמה אחר ספירתה. והנה כל מגמתה ותשוקתה להגיע ליום השמיני, דהיינו אחר שיעברו ימי ספירתה ויבוא יום הטהרה ותתחבר את עצמה לבעלה, ועניין ספירתה הוא כדמיון איזה איש המצפה לאיזה יום התענוג, אבל יודע שהיום ההוא עוד במרחק הזמן כמה ימים, והנה הוא סופר בכל יום כמה ימים יש לו עוד להמתין ליום המקווה ההוא, ובבוא יום המקווה ההוא הנה באה תשוקתו ועיקר מגמתו אשר אליו היה מצפה ומשתוקק בכל הימים הנספרים (כעניין שפירשנו). וכן שמעתי גם כן בפסוק "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים" (בראשית כא ד), הנה "ביום השמיני" מיבעי ליה, אך הוא כמו שפירש רש"י בכמה מקומות וכן הוא על פי הדקדוק, "שלושת" "שבעת" "שמונת" מורה על חיבור כל הימים הללו ביחד, וכמו שלעז רש"י ז"ל אישטייני"ץ (שמות י כב). והנה אברהם אבינו, לגודל תשוקתו לקיים מצות בוראו, ובפרט מצוה כזאת למול את בנו לשמונה ימים (שעדיין לא טעם טעם המצוה הזאת), הנה מיום שנולד יצחק עד יום השמיני היה מצפה ומשתוקק מתי יבוא יום השמיני ותתמלא תשוקתו במה שיקיים מצות בוראו, הנה מיום שנולד יצחק עד יום השמיני היה מצפה ומשתוקק ליום ההוא המקווה, אם כן כל השמונת ימים היו בחיבור יחד לפועל ההוא, על כן נכתב "שמונת ימים" בחיבור כל השמונה ימים יחד בתמימות, הבן:

וכמו כן פירשנו מאמר משה בעת פטירתו, אמר: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא ב), מה תלמוד לומר "היום"? (ודברי חז"ל ידוע, ולפי הפשט לא נדע). אבל יתפרש על פי דברי רשב"י באידרא זוטא (פרשת האזינו רצ"א ע"א) קודם פטירתו, אמר שכל ימיו היה מחכה ומצפה ליום ההוא, כי כל מה שהצדיקים משיגים קודם פטירתם אינם יכולים להשיג כל ימי חיותם, וכמו שכתוב: "תוסף רוחם יגועון" (תהלים קד כט). וזהו שאמר גם כן משה: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", דבכל המאה ועשרים שנה היה מצפה ומשתוקק להשגות היום ההוא, הנה כאשר בא היום ההוא נגמרה אצלו תשוקתו מכל המאה ועשרים שנה בחיבור, וזהו שאמר: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", הבן הדבר:

והנה כתב הרב הקדוש הנ"ל, שעל כן אין מברכין "שהחיינו" על מצות הספירה, כי אין התשוקה על הימים הנספרים, רק על היום שאחר ימי הספירה, אז מברכין "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", כי כל ימי הספירה היינו סופרים ומצפים ליום הנכבד והנחשק ההוא, זהו תוכן דבריו בקצת תוספת ביאור. ולדעתי זהו שיש לפרש בפסוק "וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות תהיינה", היינו שתספרו בתשוקה הנכבדת מראשית הימים עד סופם, מתי יבוא יום הנועד ההוא יום מתן תורתינו, וכיון שבכל יום תהיו סופרים ומצפים ליום הנכבד ההוא יום החמשים, אם כן כל השבע שבתות תהיינה תמימות, היינו מחוברות (כמו שכתבנו לעיל בפסוק "וימל אברהם וכו' בן שמונת ימים"), "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום", היינו כל הז' שבתות תהיינה מחוברות למספר החמשים, על כן יום החמשים אינו לספירה, כי כבר בא יום הנכבד אשר אליו נספר המספר, הבן הדבר:

יב עריכה

טעם למניין ימי הספירה קודם מתן תורה מ"ט ימים. על פי מה שכתב הרב החיד"א טעם לגלות מצרים (בשם ילקוט דוד), דהתורה רוחניות, ואינה חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר זונה (ולב רע), כי התורה כולה טהורה. וזהו שכתוב שאומות העולם לא יכלו לקבל התורה. ולכך הכניע הקב"ה את ישראל בגלות מצרים, להחליש כח היצר הרע אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב, ותוכל לשכון בם התורה (על ידי היצר טוב שהוא בחלל הימיני שבלב), עד כאן דבריו. על כן סופרין קודם מתן תורה מנין מ"ט, מניין מספר ל"ב טו"ב, ועיין מה שכתבתי בשער ומאמר ל"ג בעומר ותבין יותר:

יג עריכה

ראיתי בספר הנחמד צדה לדרך טעם נחמד על פי פשוטו, למניין ומספר ימי הספירה קודם יום מתן תורתינו מ"ט ימים, ואחר זה יום מתן תורתינו ביום החמשים, ואעתיק לך לשונו וזה לשונו: דע, כי זה העניין בעצמו שבא בספירת העומר בא ביובל, ואמר: "וספרת לך שבע שבתות שנים וכו' תשע וארבעים שנה", וכן אמר לקדש שנת החמשים שנה. ואחר שמצאנו זה בשביתת עבודת אדמתינו שהוא חיי הגופות, וכן בקבלת תורתינו שהיא חיי הגופות והנשמות, הורה שבא לעניין גדול ונכבד. וכבר נודע שהקדמונים היו מייחסים כוחות כל הנמצא לשבעת כוכבי לכת ולשבעת גלגליהם, והיו מייחדים השבעה אקלימים שהם שבעת חלקי הישוב אליהם, והיתה אמונתם שהשמש הוא האלוה הגדול כמו שכתבתי למעלה, ואחריו הירח ואחרי כן החמשה הנשארים, סוף דבר כולם היו אלוהות אצלם, ולכל אחד מהם היו מייחדים ממשלה, וכל אחד עוזר בששה האחרים. ודעתם זה היה, לפי שהיו רואים שבעלייתם וירידתם ושאר תנועותם היו מתחדשות פעולות בעולם הזה, עד שהיתה תפלתם ועבודתם אליהם, וכפי מספרם היו מקריבים שבעה ממיני בעלי חיים, כמו שראית בלעם הקוסם שצוה לבנות ז' מזבחות ולהקריב ז' פרים וז' אילים. ולפי שכל אחד מהכוכבים היו מוצאים לו ממשלה מיוחדת ושאר הכוכבים יעזרוהו, והכל כמו שחלק אותם לכל העמים ולשבע הארצות, נמצא להם ז' ז' ממשלות, עד שהיו הקוסמים קוסמים על דרך המספר הזה, כמו שתירגם יונתן על מאמר יחזקאל כא כח]: "שבועי שבועות להם", ונאמר שם על קסם נבוכדנצר, וזה היה נמשך לדעת הקודמים בתנועת הגלגלים שהם תשע וארבעים, כי לגלגל שבתאי צדק מאדים תשע תנועות לכל אחד, ולגלגל חמה שתים, ולגלגל כוכב תשע, ולגלגל נוגה חמש, ולגלגל לבנה שש, עד שחשבו קצת מהראשונים כי לפי התנועות האלה היו הגלגלים מ"ט לפי התנועות של כוכבי לכת וכו'. ולפי זה העניין, היה הקידוש ביום חמשים ובשנת חמשים להורות על המניע שלא יתנועע (רצה לומר השם ברוך הוא אשר הוא מניע את הגלגלים וכל כוחותיהם כרצונו, ואין להם שום כח מבלעדי שפעו וכחו ויכולתו יתברך שמו). ועניין זה המספר הזכירו ישעיה הנביא: "ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" (ישעיהו לו כו). וזה כולו להעיר אותנו, שלא נטעה בדעת הקדמונים, אלא שנאמין שכל הממשלות תחת ממשלתו יתברך, כי לו לבדו הממשלה וכולם משרתיו עושים רצונו. ולפיכך ציוותה התורה שלא לעבוד שום אחד מהם כלל, ואמר: "לא תעשה לך פסל" (שמות כ ג), ואמר: "ופן תשא עיניך השמימה" וגו' (דברים ד יט), וכמה מצות באו בתורה למחות זה הדעת. וכן קצת המספרים, הנה ימות עולם מספרם שבעה, ובהיקף יריחו ז' כהנים וז' שופרות בשבעת הימים, ובשביעי הקיפו ז' פעמים, וכן מספר הספירה והיובל, הכל למסורת בעת זה לידע ולהכיר כי אין מושל זולתו, וזה יוודע במופת, כי כל הגלגלים צריכים למניע ראשון שאינו מתנועע, ובדרך זה יוודע מציאות השם יתברך ואחדותו. ובמה שטעו הראשונים, באותו דרך יוודע לנו ממשלתו וגדולתו, לקיים מה שנאמר: "כי ישרים דרכי י"י צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י), כמו שאמרו חכמים זכרם לברכה, בשעת מתן תורה קרע הקב"ה ז' רקיעים ופתח ז' ארצות וכו' ואמר להם בינו בעליונים והביטו בתחתונים ודעו שאין אלוה זולתי, מיד פתחו והקדימו נעשה לנשמע, עד כאן לשונם:

והנה לפי הנ"ל, הנה ימי הספירה מתחילין ממחרת יום צאתנו מארץ מצרים. והנה ב' הנהגות הם, אחת הנהגה הניסיית בשידוד המערכה, מערכת הגלגלים והכוכבים, והנה זה נתפרסם ביום צאתנו מארץ מצרים, שהראה השם יתברך איך הוא משדד מערכות השמים וכוכבי השמים וכסיליהם על ידי הארת חסדו לבניו. וההנהגה השנית הוא הנהגה הטבעיית אשר מתנהגת על פי סידור הכוכבים במשמרותם ברקיע מבראשית. והנה הקדמונים היו סוברים שמסר השם יתברך מבראשית ההנהגה לכוכבים והם מתנהגים בטבע מבלי השגחה עליונה (רק בזמן שנצטרך המשגיח לשדד מערכתם בהאיר מדת חסדו לבניו כמו בזמן צאתנו מארץ מצרים). והנה לפי הטעם הנ"ל ציוונו השם יתברך לספור (נראה שחסר כאן כמה תיבות, ולעניות דעתי כוונתו הקדושה לומר שאנו סופרים מניין מ"ט יום שהם כנגד מ"ט תנועות כוכבי השמים הנהגות הטבע כנ"ל להראות שגם הם) בהשגחת המשגיח בכל עת ורגע, ואין להם שום תנועה מבלעדי השגחתו ויכולתו בכל זמן ועידן. נמצא לפי זה אין לנו לירא מן שום דבר, רק מהבורא יתברך שמו. וזהו שיש לרמז בכתוב: "אם תבקשנה ככסף" (משלי ב ד) (היינו הוראת ההנהגה הניסיית אשר נתגלה בפועל ביום צאתנו מארץ מצרים, והוא מבחינת החסד אשר רמוז בכסף כידוע), "וכמ"ט מונים תחפשנה" (היינו מניין מ"ט אשר אנו מונים להורות על הנהגת הטב"ע (בגימטריא אלהי"ם) והם מ"ט תנועות כוכבי השמים, הכל הוא בחפץ אלקי מבלי הסיר ההשגחה כרגע), "אז תבין יראת י"י". והנה קצרתי והמשכיל ירחיב הדבר:

יד עריכה

פסיקתא פרשה י"ח: באיזה זכות זכו ישראל ליקח את ארץ כנען? בזכות העמר, לפיכך משה מזהיר את ישראל: "והבאתם את עמר", עד כאן. הדקדוקים ידועים, ומה שאני יכול לציין כעת הוא, שהמדרש דקדק, ארץ כנען דייקא, ידוע כנען מבחינת חסד דסטרא אחרא, וכשישראל לקחו מידו את הארץ, הוצרכו לעשות מצוה שהיא מבחינת החסד דקדושה. והנה ארמוז לך, עמ"ר בגימטריא ש"י, הוא י' פעמים א"ל שהוא חסד, כמה דאת אמר: "חסד א"ל כל היום" (תהלים נב ג). והנה כל ספירה בשיעור קומתה הוא עשרה, הנה עשר פעמים א"ל בגימטריא עמ"ר, ואם ירצה ה' נבאר:

טו עריכה

שם, רבי יוחנן אמר: לעולם אל תהא מצות העמר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העמר זכה אברהם וירש את ארץ כנען, שנאמר: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך" וגו' (בראשית יז ח) על מנת "ואתה את בריתי תשמור", עד כאן:

[הגהה: כן הוא גם במדרש רבה (אמור פרשה כ"ח), וכבר פירשתיהו בסימן א':]

ר' שמעון בן לקיש אמר: לעולם לא תהא מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העמר עשה הקב"ה שלום בין איש לאשתו, הדא הוא דכתיב: "והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים" וגו' (במדבר ה טו), ואיזה? זה מצות העמר, עד כאן. והנה לכאורה הוא תמוה, דהרי מנחת קנאות של סוטה הוא מצוה אחרת ולא מנחת העמר שהוא מצוה לציבור. אבל המשכיל יבין הדבר על פי דברי הזהר, אשר מנחת העומר שעורים הוא גם כן לבדיקה כביכול אשר נבדקה כנסת ישראל וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, עיין שם בזהר ותבין: