בן יהוידע/נדרים/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים

דף ח'. א"ר גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר נשבעתי ואקימה, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, הקשו הרי"ף ז"ל ומהרש״א ז״ל למה מקשה על ר״נ א״ר, ליקשי על הכתוב בעצמו דאמר נשבעתי ואקימה. ונ״ל בס״ד דמ״ש והלא מושבע ועומד וכו׳ כל זה מדברי ר"נ א"ר הוא, דבא להוכיח מן הכתוב שנשבעין לקיים המצות כדי נזרוזי נפשיה, שנאמר נשבעתי ואקימה, ותקשי על הכתוב אמאי קאמר נשבעתי ואקימה, והלא מושבע ועומד מה״ס הוא, אלא הא קמ״ל קרא דשרי ליה לזרוזי נפשיה. ובני ידידי כה״ר יעקב נר״ו תירץ, דלעולם תלמודא מקשי זה, אך על הכתיב לא קשיא ליה, די״ל הכי קאמר נשבעתי על נדר וסייג חדש, כדי שאקיימה משפטי צדקיך העקרים, אך דברי ר״נ א״ר ליכא לפרושי בהכי, דאי איירי בהכי הו״ל לפרש כן להדיא, עכ׳׳ד :

שם. האומר אשכים אשנה פרק זה או מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל. י״ל למאי אצטריך לפרש נדר גדול, וסגי למימר נדר נדר לאלקי ישראל. ונ״ל בס״ד, בא ללמדנו בזה כיון דאמר אשכים לא סגי ליה ללמוד פרק זה, דאינו יוצא י״ח אא״כ ישכים וילמוד, ולז״א נדר גדול נדר, כי עיקר הנדר הוא שישנה את הפרק, אך הוא גידל את הנדר בהוספה זו שהוסיף בלשונו לומר אשכים, ואל תחשוב דאין להקפיד על הוספה זו שהוסיף לומר אשכים, אלא כל שלמד אותו פרק בו ביום אפילו שלא השכים יצא י״ח, אלא באמת נדר גדול נדר, וצריך לקיומו בגידולו זה שגידלו בהוספה זו דהשכמה :

והא דהוצרך לפרש לאלקי ישראל, והוה סגי לומר לומר נדר נדר, נ״ל בס״ד אס באמת כונתו בלבו על מחר להשכים, אינו רשאי לומר אני לא אמרתי בפירוש אשכים למחר ואשנה, אלא אמרתי אשכים בסתם, כן אעשה באיזה יום שארצה, לכך בא ללמדנו נדר גדול נדר לאלקי ישראל, שיודע כונת הלב, על כן אם כונתו בלבו על מחר, הו״ל כאלו אמר למחר בפירוש, ואינו יכול לדחות זה ליום אחר, דאע״ג דקי׳׳ל דברים שבלב אינם דברים הכא שאני, דעיקר הנדר אמרו בפיו, ורק הזמן של קיומו הרהר בלבו, הוי הרהור לבו ממש, והכי צריך למעבד כאשר חשב בלבו :

ועוד נ״ל בס״ד אומרו לאלקי ישראל, ע״פ מ״ש רבינו האר״י ז״ל על מאמר רז״ל, חומר בנדרים משבועות, מפני שהנדר תלוי במוחין העליונים הנמשכין מן הבינה אל התפארת הנקרא ישראל, וכנז׳ בשער רוה׳׳ק דף ט״ו ע״ש, וידוע מ״ש רבינו האר״י ז״ל בכונת אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב, כי אורות המוחין מכנה אותם בשם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ע״ש. ולכן נקיט כאן גבי נדרים נדר גדול נדר לאלקי ישראל, ללמדך חומר זה שיש בנדרים יותר משבועות, שהם תלויים באורות המוחין אשר מכונים בשם אלקי ישראל, כי רק מצד זה ארז״ל שיש חומר בנדרים משבועות. ראה נא חכמת רז״ל איך מעלימים הסוד בנועם שיחתם בד״ת :

שם. אלו בני אדם שהם יראים להזכיר שמי לבטלה. קשא, בהזכרת ש׳׳ש לבטלה איכא איסור חמור שצריך השומע לנדותו, ומאי שבחייהו באזהרה זו. ונ״ל בס׳׳ד, כל דבר שאינו בענין תורה וד״א ומוסר קרי ליה לב(נ)טלה כי הוא לצורך עולם ההבל, והם נזהרים כשמדברים בענינים אלו שמוכרחים להזכיר השם, אין אומרים ה׳ בפירוש, אלא מזכירו בתוארי השבח לומר הבורא יתברך, או השם יתברך, ולאלו תזרח שמש צדקה ומרפא להעתיד שיהיה החום שלה קר וחשוב כמו עת כנפיה של עכשיו, דהיינו עת זריחתה ועת שקיעתה, בהיותה אדומה שאין האדם קץ בחום שלה, וכל ראש וסוף נקרא כנפים, ולז״א תהיה לעתיד צדקה ומרפא כמו עת כנפיה עכשיו :

ונראה לפרש בס״ד טעם לזה, ע״י שהם יראים מן הזכרת השם, הרי הם מחברים בחינת יראה שה"ס המלכות הנקראת צדקה, עם בחינת שם הוי״ה שה"ס תפארת הנקרא שמש, ולכן יראי שמי שמחברים בחינת יראה שהיא צדקה, עם בחינת השם הנקרא שמש, בזה תזרח להם שמש צדקה, ר״ל התחברות בחינת שמש עם בחינת צדקה :

שם. ש״מ האי חירגא דיומא מסי, עיין ברש״י שני פירושים, והעיקר פירוש השני שפירש זיהרא דשמשא והחוש מעיד על זה, כי באמת כל חולה ימצא טוב בבוקר בזריחת השמש וירווח לו, וכאשר ינטו צללי ערב יתחיל להכביד חוליו לאט לאט, ולכן צוו רז״ל שלא לבקר החולה בערב אלא בבוקר, אך פירוש הראשון שפירש האבק הנראה כחמה כשהיא נכנסת דרך חלון, הוא מוקשה מאד, שזה ידוע דהנראה בעמוד השמש הנכנס לבית בעד האשנב, הוא אבק דק מעפר הארץ העולה באויר, ע״י תנועת רוח כל שהוא, ופרח בבית ומנועע אנה ואנה עולים ויורדים ולא נופלים, ואלו הם אינם מן השמש וגם לא מן השמים, ואין להם שום שייכות עם השמש, כי אם הוא אבק העולה מן עפר הארץ עולה ויורד תמיד בכל מקום ובכל זמן בין ביום בין בלילה, והם מרוב קטנותם לא יתראו בכל המקום אשר לא יזרח השמש עליהם, והראיה כי בהתחזק הרוח יתרבו הנקודות ההם באותו הרגע הרבה מאד, והיה כנח הרוח החזק אך הם ימעטו, וכאשר האריך בזה הרב ספר הברית בח״א מאמר ב׳ פרק ז׳ יע״ש :

שם. וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי. קשא, למה הוצרך לפרש דבר זה שהיה יפה וטוב רואי. ונ״ל בס״ד, כדי שלא יתמה השומע על שאלתו ששאל, מה ראית להשחית את שערך זה, וכי נקבה הוא, והלא זכר הוא, וגנאי לזכר לגדל שערות תלתלים, לכך הגיד שהיה יפה עינים וטוב רואי אשר מזה מוכח שהיה מעדן גופו ומענג עצמו, שאם לא היה מעונג ומתעדן לא היה נראה יפה עינים וטוב רואי, ולכך שאלו מה ראית להשחית, כיון שאתה מתענג ומתעדן הסברא מחייבת דלא ניחא לך להשחית שערך הנאה. או יובן מ״ש יפה עינים וטוב רואי, לא קאי על טוב ויופי הגוף, אלא לשון מליצה נקיט על יופי וטוב הנפשיי שראה ברוח קדשו שהוא צדיק, שהיה יפה עינים מראות ברע, וטוב רואי בחכמה, כמ״ש חכמת אדם תאיר פניו, ולכן אמר שבא מן הדרום, כלומר ממקום חכמים וגזע חכמים אשר יתייחסו לדרום : שם. א״ל רועה הייתי לאבא. קשה למאי הוצרך לפרש לאבא, וסגי לומר רועה הייתי. ונ״ל נתכוון לחלוק כבוד לאביו, ולומר מה שזכיתי לשבר כח היצר, מפני שהייתי עוסק בכבוד אבי שהייתי משמשו לרעות צאנו, ולכך פירש ואמר בעירי שהוא מקום שמכירים אותי, ובשביל כבול אבי לא הייתי בוש מלהיות רועה, שהוא תשמיש אדם פחות :

שם. ופחז יצרי עלי. נ״ל בס״ד נקיט לשון פחז, לרמוז שבא עליו פח של יצה״ר שיש לו שבעה שמות, שהם כנגד ז׳ מיני טומאה, וזהו פחז יצרי עלי, פח ז׳ של יצרי נעשה עלי. ובקש לטרדני מן העולם, נקט לשון טרדה, כי בקש להחטיאו מחמת הראיה שלו שנסתכל בבבואה שלו, ונמצא בראיה שלו רצה לעשות לו טרדה, כי מספר טרדה עולה מספר בראי״ה. ואמר לו רשע. קראו רשע, כי רשע הוא מספר יצר רע, דכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולכן עם לבו שנתלבש בו יצה״ר הוא מדבר, ואומר רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, ר״ל בחלק החמרי שבך שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים, ר״ל זה הנוי שלך שאתה מתגאה בו אגלחנו לשמים :

שם. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. הא דנשקו על ראשו, כי הוא היה חכם שגבר על יצרו ולא חטא, וידוע כי החכמה היא בראש. ועוד נראה בס״ד, נשקו על ראשו רמז לו על אשר אמרז״ל בחגיגה דף י׳׳ג, על פסוק אשר קמטו ולא עת נהר יוצק יסודם באיוב כ״ב, וא״ר נחמן בר יצחק אשר קמטו לברכה הוא דכתיב, אלו תלמידי חכמים שמקמטין את עצמן על דברי תורה בעוה״ז, הקב׳׳ה מגלה להם סוד הנהר לעוה״ב, שנאמר נהר יוצק יסודם ע״ש. והנה למעלה מן אותיות נזיר שהם ראש לאותיות נזיר, המה אותיות קמט״ו, ולכך לזה שנדר בנזיר נשקו על ראשו, לרמוז לו שהוא מאותם דכתיב בהו קמטו שהם רמוזים בראש אותיות נזיר :

דף יו״ד, חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת. כתב הגאון חיד״א ז״ל בפ״ע, מהכא מקשו למ״ש התוספות, הא דאין הקב״ה מביא תקלה ע״י צדיקים היינו דוקא במידי דאכילה, אמנם בשאר מילי משכחת לה דתבא תקלה, והכא משמע דלא תבא תקלה בכל גוונא, דהא מתאוין להביא קרבן חטאת ואין יכולין ע״ש. ונ"ל בס״ד דהכא איירי בצדיקים גמורים שעברו רוב ימיהם ולא חטאו, דאז הם בטוחים מאתו יתברך שלא יחטאו כלל, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, דאלו מתאוין להביא קרבן חטאת, ואין בא חטא על ידם כדי שיביאו, אבל קודם שעברו רוב ימיהם אז אפשר שיחטאו במידי דלית ביה איסור אכילה :

שם. אבל בנזירות לא התנדבו שלא יקראו חוטאים, דכתיב מאשר חטא על הנפש. הא דהרי למניעת האדם מן המאכל בשם חטא, וגם תתייחס לנפש, משום דנצוצין וחלקים של נשמות מגולגלים במאכל ומשתה, וע״י האכילה ושתיה שיעשה הארם בברכה נתקנין ועולין, וכמ״ש ע״פ רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, מלת בהם קאי על האוכלין ומשקין, ונמצא זה שנדר בנזיר ואינו אוכל ענבים, ואינו שותה יין, חטא לנפשו שלא תקח חלקים המגולגלים, וחיסר אותה מזה הבירור והתיקון :