בית שמואל על אבן העזר קמד
סעיף א
עריכה(א) ה"ז גיטיך: אף על גב אונס מהני בכל התורה כאן בגט תקנו חז"ל דאין אונס בגיטין משום צניעות ומשום פריצות וכל המקדש ע"ד דרבנן הוא מקדש ואפקוה חז"ל הקידושין כן איתא בש"ס ותנאי שמתנ' הוא לטובתו מה שהיא תעשה לא מהני טענות אונס כי הוא לא התרצ' ליתן הגט כי אם בתנאי שתעשה את זאת, ונראה אחר תקנות ר"ג דאין מגרשי' בעל כרחה והיא התנה מה שהוא יעשה לא מהני טענות אונס אפי' אונס דלא שכיח כלל מטעם הנ"ל ועיין תשו' הרא"ש כלל מ"ה ועיין ב"ח ועיין סי' מ"ב:
(ב) דלא שכיח כלל: משמע דאין חילוק בין אונס בידי שמים לבין אונס בידי אדם וכל שהוא אונס דלא שכיח בטל הגט ולא כדע' המקצעות דמחלק בין אונסי' הנ"ל:
(ג) ושביה הוי אונס דשכיח: כלומר אונס דשכיח ולא שכיח הוא לכן בגיטין לא הוי אונס אבל בממון הוי אונס כמ"ש בחושן המשפט סי' קע"ו וכ"כ ב"מ:
סעיף ב
עריכה(ד) ה"ז ספק: אם אמרינן זמן של שטר מוכיח והוי כאלו אמר מעכשיו ורבו בזה הדיעות כמ"ש בטור ובהר"ן ובמגיד וק"ל בגט הוי ספק בין אם התנאי נכתב בגט ובין בתנאי בע"פ אף על גב דקי"ל בממון זמן של שטר מוכיח מ"מ בגיטין אזלינן לחומרא ועיין בחושן המשפט סי' רנ"ח בטור ובהג"ה ש"ע שכתב שם בשם הרמ"ה אם כתב לו לאחר ל' יום לא אמרי' זמן של שטר מוכיח דהא צריך לכתוב הזמן כדי שיודעים אימת כלין ל' יום לפ"ז לכאור' קשה למה פסק כאן הרמ"ה דהיא ספק גט דהא ע"כ צריך לכתוב הזמן לידע אימת כלין יב"ח גם קשה מהא דאיתא ס"פ מ"ש רבותינו התירו באומ' אם לא באתי עד יב"ח ומת תוך יב"ח ואוקמי שם משום דס"ל כר"י דאמ' זמן של שטר מוכיח ש"מ דס"ל אפי' בקוצב זמן אמרי' זמן של שטר מוכיח וצ"ל ר' יוסי ע"כ ס"ל אם קוצב זמן לא אמרי' זמן של שטר מוכיח דהא לא פליג אלא באומר מהיום ולאחר מיתה אבל לא פליג באומר אם לא באתי מכאן עד יב"ח ש"מ דס"ל קוצב זמן לא אמרי' זמן של שטר מוכיח, אבל רבותינו ס"ל כר' יוסי והתירו אפי' בקוצב זמן וכעין זה כתב המגיד ספ"א ואנן קי"ל כר"י משום רב פסק כוותי' והיינו באומר מהיום ולאחר מיתה אבל בקוצב זמן ס"ל לר"י דלא אמרי' זמן של שטר מוכיח ולרבותינו אמרי' אפי' בקוצב זמן זמן של שטר מוכיח ואיתא שם ר"א הורה ולא הורה כל שעתו /ולא הודו כל סיעתו/ לכן פסק הרמ"ה במתנה אוקמי ממון בחזקת הנותן ובניו וכאן בגיטין פסק לחומרא ולכאורה קשה ממ"ש בפ' המגרש דף פ"ה מיומא דנן לאפוקי דר' יוסי דאמר זמן ש"ש מוכיח ותקנו לכתוב בפירוש מיומא דנן ולא לסמוך על זמן שטר מבואר מ"ש מיומא הוי כאלו נכתב מעכשיו א"כ בגיטין שלנו אין ספק כלל דהא כותבי' מיומא דנן ובמגיד פ"ט דין ה' ובב"י סי' קמ"ה כתבו בשם העיטור יומא דנן להוי כאלו היה נכתב מעכשיו א"כ תימא על הפוסקים שלא כתבו חילוק זה וכן המחבר כתב בסי' קמ"ג בשם י"א אפי' לא אמר מעכשיו דינו כאומר מהיום מחמת זמן השטר ולא כתב הטעם מדכותבים מיומא דנן שוב ראיתי בחדושי רש"ל שהקשה ג"כ כהנ"ל:
סעיף ג
עריכה(ה) לא תנשא: היינו הבעי' בש"ס ולא אפשט ולדעת תוס' והרא"ש הטעם משום דגזרי' מת אטו לא מת והרמב"ם למד מכאן כל זמן שלא נתבטל התנאי בפועל צריכה חליצה כמ"ש בסי' קמ"ג בתנאי אם תתן לי ולא קבע זמן וי"ל גם להרמב"ם אם נשאת לא תצא אלא ממ"ש הטור בסי' קמ"ג סעיף י"ב שם בדין הנ"ל בשם הרמב"ם דס"ל דהיא ספק מגורשת משמע אם נשאת תצא וכן י"ל להטעם שכתב הר"ן דבעי' זו דהא לא חייש אלא לגרש דוקא אחר יב"ח נראה אם נשאת תצא דהוי ספק א"ד משא"כ לטעם שכתבו תוס' והרא"ש משום גזירה דרבנן מת אטו לא מת מ"ה לא תצא:
סעיף ד
עריכה(ו) ה"ז ספק: כלומר באומר אם תצא הספק הוא שמא הלכה כר"י דאמר זמן ש"ש מוכיח והוי גט מעלי' או שמא אין הלכה כר"י וכשאומר לכשתצא אז אם הלכה כר"י הוי ספק כמו אם אמר מהיום ולאחר מיתה ולמ"ש ריש סימן קמ"ה באומר היום ומת בו ביום יש לספק שמא סוף היום קאמר א"כ יש כאן ג' ספיקות שמא הלכה כר"י והוי כאומר מהיום ולאחר מיתה וי"ל שמא תנאי הוא ושמא מעכשיו קאמר וע"מ עדיף מאומר היום כי ע"מ הוי כאומר מעכשיו מיהו הר"ן כתב בכה"ג עדיף כשאומר מהיום כיון שאמר אם תצא או לכשתצא ע"כ לאו לסוף היום מתכוון אז אמרי' מעכשיו קאמר כיון דליכא למימר סוף יום א"כ אין זמן מוגבל אלא מעכשיו קאמר:
(ז) וי"א וכו': כ"כ בבדק הבית להפוסקים דלא ס"ל ע"מ כמעכשיו דמי אף בע"מ יש להחמיר וא"י למה השמיט דיעה זו בריש סימן קמ"ג ולא בשום מקום הביא המחבר דיעה זו אלא כאן:
סעיף ה
עריכה(ח) אינו גט: כלומר הגט בטל הואיל שעברו על תנאי שלו שלא יכתבו תוך יב"ח אף על גב דלא התנה בדין תנאי מ"מ כל מה שצו' לשלוחו א"י לעבור אפי' שלא התנה כדין תנאי כ"כ ב"ח בשם הרשב"א והר"ן אבל משום העכוב בין הכתיבה להנתינ' אינו אלא פסול כמ"ש בסי' קכ"ז א"נ דאיירי דכתבו הזמן אחר יב"ח ונתנו באותו פעם אז אם לא היו עברו התנאי היה הגט כשר אלא מחמת שעברו על תנאי שלו הגט בטל:
(ט) אפ"ה הוי גט: אף על גב בסמוך כתב הרי שאחרו זמן הרי זו ספק מגורשת ש"ה דהגביל זמן אימת שיכתבו בגט אבל כאן לא היה כוונתו אלא שלא יכתב קודם יב"ח ואחר יב"ח אין זמן לדבר:
סעיף ו
עריכה(י) שנה מאחר השבוע: כלומר כותבים כל השנה אחר השבוע ולא אחר כך וכן אחר השנה כותבין כל החודש אחר השנה וכן בכלם כ"כ הטור והר"ן והמגיד אליבא דהרמב"ם ואם אמר אם לא באתי לאחר השבוע כתבו ותנו לא יכתבו עד שיעבור השבוע ושנה הראשונה של שמיטה אחרת וכן בכולם ואם אחרוהו יותר אין קפידא כמ"ש בסמוך כן הוא לשיטות הרא"ש וגם הרמב"ם ל"פ ע"ז דהא ס"ל שנה של שמטה אחרת נכלל בכלל אחר השבוע ולר"ת אם אמר זה גיטך אחר השבוע אינו גט עד שיעבור שנה הראשונה שבשמינית וחדש הראשון של שנה שניה וכן בכולם ואפשר דס"ל אחר השבוע הוא שנה הראשונה אמרי' שמא לסוף השנה קאמר, ואם אמר אחר הרגל עיין בר"ן שרבו בזה הדיעות ועיין בח"ג ועיין בת"ה סוף סימן מ"ד ואם אמר לפני שנה וחדש לא אתפרש דינו ע"ש בר"ן:
(יא) ספק מגורשת: הרמב"ם כתב הרי זה פסול אלא הר"ן הקשה עליו למה פסול ואם נשאת לא תצא כמ"ש בפ"י הרי מידי ספקא לא נפיק ואם נשאת תצא לכן כ' הרי זו ספק מגורשת ובכ"מ תירץ קושיא שלו וכ' טעמא של הרמב"ם אף על גב דאיחר מ"מ אחר שבוע הוא וכן כולם וכאן לא סמך על תירוצו ומ"ש הרמב"ם שם פ"ט דין ל"ג ואיתא בסי' קמ"א סעיף מ"ח באומר תנהו לה ביום פלוני אם הקדים אינו גט צ"ל דוקא בהקדים אינו גט אבל אם איחר אינו בטל הגט אלא פסול ולהמחבר ספק הוא ולא כב"ח שכתב שם דיכול לאחר:
סעיף ז
עריכה(יב) כשיעבור מנגד פניה: רבי יוחנן דתניא כוותי' התנאי הוא כשלא יראה אותה שלשים יום אף על גב אחר נתינות הגט הלך ובא וראה אותה מ"מ אם הלך אחר כך ולא חזר שלשים יום נתקיים התנאי וע"כ מ"ש הרמב"ם היינו לשון המחבר אף על פי שהיה הולך ובא תוך שלשים יום וכו' היינו תוך ל' יום מנתינת הגט אבל תוך שלשים יום שהתנה לא בא:
(יג) הואיל ולא נתייחד עמה ה"ז גט כשר: משמע אם היה נתייחד עמה אף על פי שנתן לה נאמנות כשתאמר שלא בא עליה ואינו גט ישן לא מהני נאמנות והוי גט ישן ועיין סי' קמ"ט ואפי' אם נתייחד עמה ואח"כ הלך ועבר ל' יום הגט כשר אם נשאת דאין חשש אלא משום גט ישן אלא כשלא נתייחד ה"ז גט כשר אפי' לכתחלה:
(יד) הרי היא נאמנת: לפרש"י איירי הסוגיא כשא"י אם נתייחד עמה ומ"מ אנן לא חיישי' שמא נתייחד עמה אלא החשש הוא שמא יבוא הבעל ויאמר פייסתי ונתיחדתי עמה והוי גט ישן ואינו אלא לעז שיאמר נתיחדתי ועל זה צריך ליתן לה נאמנות והא דלא חיישינן שמא יאמר הבעל תוך ל' יום ראה אותה ולא עבר מנגד פניה כלל ל' יום כתב ב"ח כיון דמסר הגט על תנאי זה לא מהני נאמנות על זה אלא צריך לברר ע"פ עדים שעבר מנגד פניה ל' יום ואנ"ל אלא גם ע"ז מהני נאמנות כמ"ש בסמוך בתנאי אם לא באתי עד יב"ח, כל זה הוא לשיטות רש"י אבל הרמב"ם ס"ל הסוגיא איירי בידוע שלא נתייחד עמה ומ"מ הקשה המקשן וליחוש שמא פייס היינו למה לא חיישינן אנן שמא בשעה שהיה כאן אף על גב שלא נתייחד עמה ולא בא עליה וליכא חשש משום גט ישן מ"מ ליחוש שמא פייס ובטלו שניהם הגט ואוקמי דנתן לה נאמנות מיהו אף לשיטות הרמב"ם י"ל אם נתייחד עמה מהני ג"כ נאמנות אלא הסוגיא איירי בידוע שלא נתייחד עמה וא"ל לשיטות הרמב"ם למה לא חיישינן אתנאי אם תעשה כך וכך דקי"ל הוא לבדו יכול לבטל התנאי ליחוש שמא ביטל הוא הגט ואפשר לומר דאין חוששין לזה אלא בכה"ג שבא אצלה אז חיישינן שמא ביטל הגט אבל כשלא בא לא חיישינן שמא ביטל, ואם בא אצלה והתנה תנאי אם תעשה כך וכך צריך ליתן לה נאמנות וא"ל מה מהני נאמנות הא יש לחוש שמא ביטל הוא בלא דעתה די"ל כיון דאינו מבטל אלא מחמת חובתה אז מסתמא מודיע לה שביטל הגט ולהני פוסקים דחיישינן שמא בא בסתר א"ל למה לא חיישינן שמא ביטל הגט הוא לבדו דאין דומ' חשש זה לחשש זה דשם התנאי היה אם העביר מפניך חיישינן שמא בא דהא התנאי קאי ע"ז אבל לחוש שמא ביטל הגט לא חיישינן, ולשיטות הפוסקים דס"ל תנאי שהוא בקום ועשה אינו נאמן לומר שקיים התנאי כמ"ש בסי' ל"ח א"ל למה חיישינן כאן שבא תוך יב"ח י"ל לאו קום ועשה הוא כי לפעמים בא לשם מפני איזה עסק, וסתם נאמנות שנותן לה היינו לנגדו ולא נגד שני עדים, ונגד ע"א תליא בדין סתם נאמנו' אם מהני נגד ע"א כמ"ש בחושן המשפט סי' ע"א ואם אמר נאמנת עלי לומר שלא באתי אפילו באמת אבוא עיין תשוב' ריב"ש סי' שנ"ח משמע דאז אפי' בא לפני שני עדים נאמנת:
(טו) וחזר וביטל הגט: הנה ריש סימן קמ"ג מבואר בתנאי מעכשיו או ע"מ א"י לבטל הגט וכאן איירי אפילו בע"מ או מעכשיו וכתב המגיד בשם הרמב"ן אף על גב הבעל לבדו א"י לבטל הגט מ"מ כשנתרצו שניהם לבטל יכולים לבטל מ"ה חיישינן שמא בטלו מיהו דוקא שהתנאי הוא דבר שיש בידם לקיים אבל תנאי שאין בידם כגון בתנאי אם ימות א"י לבטל אפילו שניהם, והא דהוא בעצמו א"י לבטל נראה דוקא לבטל הגט או להתנות תנאי אחר א"י כיון התנאי ע"מ או דמעכשיו הוא והגט חל מיד א"י לבטל אבל לבטל התנאי להחזיק הגט שיחול מיד יכול לבטל וכן משמע בתשובת הרא"ש והטור הביא סוף סימן קמ"ג לפ"ז י"ל הרא"ש לא פליג על הרמ"ה שהבאתי בסמוך דס"ל אפי' בריצוי שניהם א"י לבטל דהרא"ש לא איירי אלא לבטל התנאי יכול לבטל אבל לבטל הגט י"ל דס"ל ג"כ כהרמ"ה ואין מוכרח מ"ש הטור בסימן זה דהרא"ש חולק על הרמ"ה ולמ"ש י"ל דל"פ וכ"כ הרשב"ץ בשם הרא"ש דא"י לבטל הגט ועיין ב"י סוף סימן קמ"ג והיינו מ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ו דיכול לבטל התנאי ויחול הגט מיד אבל אין יכול לבטל הגט ולדעת העיטור יכול לבטל הגט וכן להתנו' תנאי אפי' הוא לבדו והיינו הי"א שהביא בהג"ה ריש סימן קמ"ג ולשיטות תוספות דף י"ח והרמ"ה שהביא הטור והר"ן ס"ל אפילו כשנתרצו שניהם א"י לבטל הגט בתנאי מעכשיו וכן א"י להתנות תנאי אחר, וכל הסוגיא דהקשה וליחוש שמא פייס איירי בתנאי באם ולא במעכשיו והקשה שמא פייס ומחלה התנאי ובטלו הגט נשמע מזה לשטה זו אפי' תנאי באם א"י הוא לבטל אלא בריצוי שלה ולא כדעת הרמב"ם דס"ל תנאי אם יכול הוא לבדו לבטל כמ"ש רס"ז, נמצא דיש בזה ג' שיטות לרמב"ם ורמב"ן תנאי אם יכול הוא לבדו לבטל והסוגיא דהקשה וליחוש שמא פייס איירי בתנאי ע"מ אז א"י הוא לבדו לבטל אלא עם ריצוי דידה, ולהרי"ף והרמ"ה ותוספת איירי הסוגיא בתנאי אם ואז צריך ריצוי דידה, אבל תנאי מעכשיו אפילו ריצוי שניהם א"י לבטלו, ולהעיטור אפילו הוא לבדו יכול לבטל הגט אפילו תנאי מעכשיו, ולכאורה קשה מ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ה דין ח' דיכול להוסיף על התנאי או לגרוע וכ"כ רמ"א סוף סימן ל"ח ובכלל מ"ו כתב דא"י להתנות תנאי אחר אלא יכול לבטל התנאי שיחול הגט מיד בשלמא להוסיף על התנאי שכתב שם שפיר דאז מחזיק הגט כי איירי שם בתחילה התנה ע"מ שאבוא בתוך יב"ח א"כ אם לא בא מבטל הקידושין ואח"כ כשמרחיב הזמן אז מחזיק הקידושין אבל מ"ש לגרוע א"כ מבטל המעשה והנה רמ"א הביא ג' שיטות הללו היינו בסימן ל"ח הביא דברי הרא"ש הנ"ל ובריש סימן קמ"ג הביא דברי העיטור ובסעיף ו' הביא שיטות הר"ן כמ"ש שם דס"ל אפילו בריצוי שניהם א"י להתנות תנאי אחר לאחר שנתן הגט והנה מ"ש בסימן קמ"ג שיטות העיטור ושיטות הר"ן יש לתרץ וכוונתו להחמי' אפילו אם ביטל הבעל לבדו הגט יש להחמיר וכן להיפוך אפילו נתרצו שניהם לבטל או להתנות תנאי אחר חיישינן לשיטות הר"ן ואם נתקיים תנאי הראשון י"ל כבר נתקיים התנאי והיא מגורשת וקידושין תופסין בה אלא מ"ש בסימן ל"ח בפשיטות דיכול להוסיף או לגרוע נ"ל כמ"ש לעיל תנאי שאין בידה לקיים שאני ומ"מ לא משמע משאר פוסקים חילוק זה: