ביאור הלכה על אורח חיים שב
סעיף א עריכה
(*) מן הטל שעליה: כתב בא"ר בשם אגודה דה"ה שלג ונ"ל דאם עדיין השלג לא נמס כלל מותר דהוא כעין נוצות המבואר לקמן בהג"ה משום דעומדין מלמעלה ולא נכנסין בתוכו אך יזהר לנער בקל דאף אם היה נמס קצת ולא מינכר לא יפול כ"א ממשות השלג העומד מלמעלה ועיין מה שכתבנו במ"ב בשם הש"ג:.
(*) והוא שמקפיד: הטעם דעי"ז מקרי יפוי בהבגד ואם מנער בשביל אחר והוא מקפיד והאחר אינו מקפיד לכאורה יש להחמיר כיון דלהמנער הוי יפוי והוא עושה המלאכה ויש לדחות כיון דהבגד אינו מתיפה לבעל הבגד לא חשיבא מלאכה ואפשר דזה היה המעשה בכומתא דרב יוסף עיי"ש בגמרא קמ"ז ולפיכך היה אביי מחסם למיתבה ליה ורב יוסף השיב דמותר דאזלינן בתר בעל הבגד וכן אם היה להיפוך הוא אסור לפי זה וצ"ע:.
(*) עליה: הנה בגמרא קמ"ז איתא אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה ולא אמרן אלא באוכמי אבל בחיורי וסומקי לית לן בה והוא דקפיד עלייהו עולא איקלע לפומבדיתא חזא לרבנן דקא מנפצי גלימייהו אמר קא מחללי רבנן שבתא א"ל רב יהודא נפוצו ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי עכ"ל הגמרא והנה מלשון הגמרא דקאמר והוא דקפיד משמע לכאורה דאפילו בחדתי ואוכמי לא אמרינן מסתמא הוא מקפיד עליהם אלא דוקא בידוע שקפיד וכן מוכח ממ"א סק"ב שהיה מפרש כן אבל א"כ קשה מאי טעמא דעולא דהיה אומר בפשיטות על הרבנן דקא מחללי שבתא ובשלמא חדתי ואוכמי ראה עולא אבל מנא ידע דקפדי וגם דברי רש"י שפירש על הא דאמר אלא באוכמי וז"ל אלא באוכמי שהאבק מקלקל מראיתה וקפיד עליה עכ"ל מוקשה מאד לפ"ז דלמאי בעינן אוכמי הא איירי בידוע שקפיד וע"כ אנו צריכין לפרש דהא דקאמר והוא דקפיד היינו למעוטי היכא דלא קפיד אבל בסתמא אמרינן דבחדתי ואוכמי קפיד הוא מפני שהאבק מקלקל מראיתה ועל כן אתי שפיר מה דהיה אומר עולא עליהם דקמחללי שבתא דהיה סובר כיון דגלימי אוכמי הוו כדפירש"י מסתמא קפדי עלייהו וע"ז השיב רב יהודה אנן לא קפדינן ר"ל שאין דרכנו להקפיד ע"ז דאנו לובשין כמה פעמים בלי ניעור וע"כ מתיר אף באוכמי וכן באביי דהוה קמחסם למיתביה לרב יוסף עי"ש בגמרא היה ג"כ מטעמיה דעולא ורב יוסף השיב לו אנן לא קפדינן מידי כמו שהשיב ר"י לעולא ולפ"ז הרוצה לנער טליתו שהיא חדתא ואוכמא אין מותר אא"כ בידוע לו שאין דרכו להקפיד תמיד ע"ז וכעובדא דרב יהודא ומה שכתב הטור ואי בציר חד מהני שרי ג"כ יש לכוין כן ובכל זה לא רציתי לסמוך על דקדוקנו הנ"ל וחפשתי בספרי ראשונים ומצאתי בעז"ה שכן מוכח מדבריהם דמה שאמר בגמרא והוא דקפדי עלייהו איננו רק למעט היכא דלא קפדי אבל בסתמא כיון דחדתי ואוכמי הוא אסור דז"ל הרמב"ם פ"י הלכה י"ח המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת ואם אינו מקפיד מותר עכ"ל ומדלא התנה ג"כ והוא דקפיד עלייהו כלישנא דגמרא וכמו שכתב בעצמו מתחלה בדין הלוקט יבלת ש"מ דהוא מפרש דבחדשה ושחורה אמרינן דמסתמא דרכו להקפיד וכן מוכח בסמ"ג בהלכות שבת שז"ל אמרינן בפרק חבית המנער טליתו בשבת חייב חטאת ואוקמינן בחדתי ואוכמי דקפיד עלייהו דהוי כמלבן עכ"ל הרי מוכח דמפרש כדברינו [הן אמת שראיתי בחידושי מהרש"ל שפירש שצ"ל וקפיד עלייהו אבל קשה מאד לשבש כל הראשונים שכתבו כולם בלשון הזה וכן בספר יראים להרא"מ שממנו נובע כל לשון הסמ"ג בענין הזה כתוב ג"כ דקפיד עלייהו] ובספר יראים להרא"מ ובשבולי הלקט ובכל בו ובמרדכי סוף פרק חבית כולם כתבו בהדיא כלשון הסמ"ג ומוכח מזה שפירשו כולם הסוגיא כדברינו דמסתמא קפיד וכמו שהוכחנו מלשון רש"י והא דקאמר והוא דקפיד היינו למעוטי היכא דלא קפיד ואפשר עוד לפ"ז דאם ידוע שאפילו בחיוורי וסומקי ג"כ דרכו להקפיד שלא ללבשו בלי ניעור יהיה אסור גם שם לנער ולא שרי הגמרא אלא במסתמא ובזה אתי שפיר דברי רבינו חננאל [שיצא כעת לאור סביב הש"ס] להמעיין בו היטב דבלא"ה מוקשים מאד שסותר את עצמו ע"ש וממילא מוכח מניה ג"כ כדברינו דבחדתי ואוכמי אמרינן דמסתמא דרכו להקפיד: ודע עוד דמפר"ח שהבאנו למעלה האיר ה' עיני והבנתי את דברי בה"ג דהנה בבה"ג כתב וז"ל מנער אדם טליתו כדרב יהודה ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו [והובאו דבריו במ"א] ולכאורה מאין יצא לו לבה"ג הדין דזרע פשתן ולמה סמיך אותו לענין מנער אבל לפיר"ח הנ"ל שהנה המעיין שם יראה שהוא מפרש מה דאמר בגמרא חזא טלא עליה היינו דבר טינוף [וכה"ג מפרש במאירי ובחידושי הר"ן שיצא מקרוב לאור] וזהו כולל כל דבר שמיטנף בו הבגד וע"ז השיב לו רב יוסף נפוץ ושדי משום דאנן לא קפדינן ומזה יאירו דברי בה"ג שמתחלה כתב דמותר לנער טליתו כדרב יהודה והיינו משום דאנן לא קפדינן ואח"כ רמז בדינו על המעשה דאביי ורב יוסף המוזכר בגמרא ולפ"ז כל טעם ההיתר בזה הוא ג"כ רק משום דאנן לא קפדינן כמו לענין ניעור טלית נמצא לפ"ז שאם הוא איש שהוא מקפיד שלא ללבשו כ"ז שלא יקלוף ממנו הזרע פשתן או התבשיל שנתייבש על בגדיו יהיה איסור גמור אף לדברי בה"ג שלא לקלפו בשבת ודינו ממש בכל פרטיו כמו לענין ניעור מן הטל דהא הגמרא מסמיך להו להדדי למימרא דרב הונא ומשמע דדינם אחד וכי היכי דהעתיקו השו"ע והג"ה הדין לענין ניעור מן הטל והעפר דאסור ואף דרב יהודה ורב יוסף השיבו דאנן לא קפדינן משום דזה תלוי לפי המקום והזמן דיש שמקפידין ויש שאין מקפידין כן ה"ה בענין זה והאחרונים לא ביארו בדברי בה"ג כל הצורך. ואין להקשות לפי דברי בה"ג אמאי פסקינן דטיט שע"ג בגדו מגררו בציפורן מאי עדיף דבר זה מזרע פשתן או תבשיל על כסותו י"ל דאה"נ דלבה"ג מיירי שלא בחדתי או באינו מקפיד א"נ והוא העיקר דטיט שע"ג בגדו אף דמגררו בציפורן אין מעביר הכתם לגמרי רק דמגרר עובי הטיט מלמעלה וכ"ש לפי מה שכתבו דמיירי בטיט לח בודאי הכי הוא לפיכך לא הוי בכלל מלבן ושרי בכל גווני משא"כ בענין זרע פשתן ותבשיל שנתייבש על בגדיו ס"ל לבה"ג דע"י מה שקולפו עובר ממילא ג"כ הכתם מאתו ולכן אינו מותר רק באופן שמותר ניעור הטלית והוא שלא בחדתי או באינו מקפיד:.
(*) גשמים: עיין במ"ב במש"כ דבזה אין חילוק וכוא כ"כ הרבה אחרונים וגם הגר"א מכללם לפי דעת הכלבו אך שסיים שבסמ"ג חולק ע"ז ע"ש ונ"ל דאף הסמ"ג מודה למה שהבאנו במ"ב בשם הש"ג ע"ש:.
(*) י"א דאסור לנער וכו': משמע מלשון הרמ"א דלדעה הראשונה דמפרשי הענין בניעור מטל לית בזה אפילו איסורא. וראיתי בשלטי הגבורים שהקשה על מה שכתב הרא"ש על פירש"י דלא נהירא דעל הניעור מעפר יהיה שייך בו ליבון והלא הרא"ש בעצמו פסק דלכסכוסי סודרא אסור [וכן פסקו הטוש"ע לקמן בס"ה] מפני שמכוין לצחצחו והוי כמלבן משמע דכל אולודי חיוורא באיזה ענין שיהיה אסור והכא פסקו כולם דלא שייך ליבון בעפר ואמאי הא אולודי חיוורא הוא דמכוין בניעורו לצחצח הבגד שחשך תארו מן העפר שעליו עכ"ל ול"נ דע"כ לא דמי כלל לכו"ע האי ענינא לכסכוסי סודרא אפילו לשיטת רש"י דאל"ה הלא שם לא מחלקינן כלל בהבגד וגם אי קפיד או לא ובכל גווני אסור משא"כ בענינא דידן הלא מבואר בהדיא בגמרא דאי לא קפיד שרי לכתחלה וכן בחיוורי וסומקי וע"כ משום דבעניננו אינו עושה שום פעולת הצחצוח רק שמנערו מן האבק והעפר שהוטל עליו לכן לא חשבינן זה לצחצוח רק כשקפיד ע"ז ובדאוכמי דבזה האבק לבד ג"כ מכהה מראיתו משא"כ בכסכוסי סודרא דעושה הצחצוח בידים להוליד לבנינות על הבגד אסור בכל גווני וא"כ לפ"ז ניחא אפילו לדעת הרא"ש והטור והמחבר לקמן בס"ה דאינן סותרים אהדדי. היוצא מכל זה דאפילו לדעת המתירים הוא דוקא באינו עושה שום פעולה כלל כ"א ניעור בעלמא מן האבק שעליו אבל אם מכסכס ומשפשף את הבגד להסיר ממנו הכתמים כדי ליפותו לכו"ע יש עכ"פ איסורא בזה דלא גרע מכסכוסי סודרא דלקמן ובכל מיני בגד אסור ועיין לקמן בבה"ל ד"ה דהוי ומה דמשמע לקמן בסימן של"ז ס"ב בהג"ה דמותר לכבד בגדים במכבדות שאינן עשויות מקסמים היינו להעביר את הניצוצות או את האבק כדמוכח בדרכי משה ובאופן דשרי כגון בישן או באינו קפיד אבל לא לשפשף להסיר בזה הכתמים דזה אסור אפילו ביד כמו בכסכוסי סודרא וכ"ש בכלי כנלענ"ד ברור:.
(*) לחוש לדבריו: היינו אפילו ביד דניעור היינו ביד וכ"ש ע"י כלי שקורין בארש"ט או מאטאלק"ע [ח"א] וע"ש עוד שכתב בשם יערת הדבש דלפי שלא ידענו עד כמה נקרא חדש לכן צריך ליזהר בכולם ושארי אחרונים לא הזכירו דבר זה דאין אנו בקיאין והמחמיר תבוא עליו ברכה והמיקל יש לו על מה לסמוך וטוב שיעשה ע"י שינוי כלאחר יד אך לכתחלה בודאי נכון ליזהר שלא לבוא לזה וכמו שכתבנו במ"ב:.
(*) ועיין לקמן סימן של"ז: ר"ל דאפילו באופן המותר להסיר ממנו האבק כגון בבגד ישן או אינו מקפיד או בענין הסרת הנוצות שמתיר כאן בכל גווני מ"מ אסור להסירם ע"י מכבדת העשויה מקסמים דקים כדי שלא ישברו [מאמר מרדכי] וכתב בספר תפארת ישראל דכהיום נהגו לאסור אפילו ע"י מכבדת העשויה משערות וכ"כ ביערת הדבש ע"ש הטעם ואינו מותר אלא ביד:.
סעיף ב עריכה
(*) הלוקט יבלת: הפמ"ג נסתפק אי דוקא כשלוקט כל היבלת שיש שם או אפילו ביבלת אחד חייב אף שנשאר שם עוד ונ"ל להביא ראיה ממה דאיתא בגמרא פרק הבונה הצר בכלי צורה כל שהוא חייב והחיוב הוא משום מכה בפטיש כמבואר בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב וכן הוא ברמב"ם פרק יו"ד וז"ל הצר אפילו מקצת הצורה חייב הרי מבואר דחיוב מכה בפטיש הוא אפילו בעושה רק מקצת מהגמר מלאכה כיון שהוא מהפעולות הנעשים בגמר הכלי וזה פשוט דאין לפרש דהכונה שעושה מקצת האחרון מהצורה שנגמר תיקון הכלי עי"ז דהא איתא שם בגמרא ר"ש אומר עד שיצור את כולה א"כ לת"ק על מקצת הראשון ג"כ חייב אח"כ מצאתי שכן כתוב במאירי על האי ענינא דצר צורה בשם גדולי המפרשים:.
סעיף ה עריכה
(*) אבל סודר אסור: כן הוא לפי גירסת רש"י והרמב"ם עיין בב"י ונראה סייעתא לגירסא זו מהא דמו"ק יו"ד ע"ב דרבא שרי לכסכוסי קרמא וכפי מה שביארו הרמב"ם בפ"ח מהלכות יו"ט הלכה י"ד עי"ש:.
(*) ושאר כלי פשתן וכו': עיין מ"א שכתב דמנהג העולם לכסכסן בידים ועיין בא"ר שתמה על מנהג זה שהוא שלא כדין ע"ש ונראה דאין שומעין להמנהג כ"א בחלוק וכמו שכתבנו הטעם בפנים [ודלא כש"ל שמחמיר גם בזה כדאיתא בב"י] אבל לא בשאר כלי פשתן וראיה מלקמן סימן תקמ"א ס"ג דלא התירו זה כ"א בחוה"מ [והוא מימרא דרבא מו"ק יו"ד ע"ב] ומשמע דבשבת ויו"ט אסור מדינא ואולי כונת המגן אברהם לחלק בין בגדים לשאר כלי פשתן:.
(*) דינן כסודר: הנה אף דבשבולי הלקט המובא בב"י משמע דסודר גופא אינו אסור כ"א בשל פשתן מ"מ מסתימת השו"ע משמע דאינו מחלק בזה וגם הרמ"א לא בא להוסיף אלא להחמיר בשאר כלי פשתן ולא להקל בסודר שאינו של פשתן וגם מהרמב"ם בפ"ח מהלכות יו"ט הי"ד הנ"ל משמע דאפילו בכל הבגדים אינו מותר לרכך כ"א בחוה"מ ולא בשבת ויו"ט:.
סעיף ו עריכה
(*) או על מנעליו: עיין מ"ב וכן דעת הש"ג והט"ז. והנה הב"ח אוסר בזה משום חשש ממחק כבסעיף ח' ועיין בא"ר שתמה הלא במרדכי איתא בהדיא דה"ה על מנעליו. והנה במאירי איתא כהב"ח דמחלק בין טיט יבש ללח דביבש בעי לגרור היטב ושייך ממחק אבל בלח דאינו רק קינוח בעלמא אינו ממחק להעור ובאופן זה מותר לקנח בכל גווני. והנה לדינא בטיט לח בודאי אין לחוש לחומרת הב"ח כיון דגם המאירי מסכים להתיר בזה וגם יש דעת הכל בו המובא בב"י דמתיר בלח אפילו בגרירה בגב סכין וכ"ש בזה. ואפילו בטיט יבש הרוצה להקל כדעת הב"י וסייעתו דבקינוח בכותל לא שייך חשש ממחק בודאי אין למחות בידו אך לכתחלה נכון ליזהר בטיט יבש מטעם אחר והוא הי"א שבסעיף ז' דיש בו חשש טוחן וכן כתב הפמ"ג וכתב שבטיט שעל רגלו יש להקל לקנח בכותל אפילו בטיט יבש משום צערא דגופא. וה"ה דמותר לרחוץ טיט היבש שע"ג רגלו יחף במים ולא הוי כגיבול דכלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו:.
סעיף ז עריכה
(*) טיט שעל בגדו: עיין במ"ב שכתבנו דאין חילוק וכו' כן הכריע הב"ח וגם המגן אברהם מדסתם השו"ע ולא הזכיר דעת הש"ל בשם ר"ת שהובא בב"י ולא דמי לדלעיל בס"ה בהג"ה דהכא שמלוכלך בטיט בכל דבר חשיב תיקון א"נ י"ל משום דשם הוא לחומרא חשש לדעתו ואף דא"ר מפקפק על דברי המגן אברהם בביאור הגר"א מוכח דלפי מה שאנו פוסקין לעיל בס"ה דסודר אסור לכסכסו ממילא אסור בעניננו בכל גווני:.
(*) דהוי טוחן: עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז שהתיר לגרר כדי להסיר המראה לבד ולענ"ד דין זה לא ברירא כלל דנהי דמשום טוחן בודאי ליכא הרי עכ"פ בזה הגירוד הוא מכוין ליפות הבגד שלא יהיה עליו רושם הלכלוך ובודאי לא גרע זה מכסכוסי סודרא המבואר לעיל בס"ה דאסור מפני שמכוין לצחצחו והוי כמלבן וה"נ בעניננו והגמרא שהתיר לגרר בציפורן היינו להעביר הטיט משא"כ בזה שאין טיט וכונתו רק לצחצח הבגד וליפותו שלא ישאר עליו שום רושם כלל הוא דומה ממש לס"ה הנ"ל וכן מוכח בביאור הגר"א שכתב דמה שהתירו בעניננו לכסכס מבפנים הוא משום שיש עליו טיט ובודאי כונתו משום טיט משא"כ למעלה בס"ה לענין כסכוסי סודרא שאין טיט ובודאי כונתו לצחצחו ע"ש וא"כ לענין דינו של הט"ז שאין טיט וכונתו רק לצחצח הבגד בודאי דאסור ויותר מזה דאפילו לשיטת שארי פוסקים המבואר בב"י דס"ל דאפילו בסודרא מותר לכסכס שם טעמייהו דס"ל שמתכוין רק לרככו ולא לצחצחו וכמבואר בדבריהם משא"כ בעניננו שמתכוין ליפות הבגד לכו"ע אסור. ונראה עוד דלדעת רש"י דמחייב חטאת במנער הטלית מן האבק שעליו גם בזה יש חיוב חטאת כיון שהוא מכוין לצחצחה ובזה נראה דאפילו אם איננה שחורה וחדשה ושם שאני שהאבק בעלמא איננו מקלקל מראיתה כ"א בשחורה וכמו שכתב רש"י שם וגם דוקא בחדתי דבאופן אחר אין דרך בני אדם להקפיד משא"כ בעניננו דדרך בני אדם להקפיד בכל גווני כשיש עליו רושם לכלוך מטיט וצואה ממילא זה שמעביר הרושם ומצחצחו הוי בכלל מלבן:.
סעיף ח עריכה
(*) אין מגרדין: עיין בב"י שהביא דעת הכל בו שכתב דדוקא בטיט היבש לפי שמתקנו בגרירתו אבל טיט לח מגררין שאין בו תיקון בכך. וכתב עליו הב"י דלפי דברי ר"פ והוא הי"א המובא לעיל בשו"ע בס"ז ע"כ איירי הברייתא דס"ל דמגרדין בטיט לח ואפ"ה השמיטוה הרי"ף והפוסקים ש"מ דבכל גווני אין מגרדין עכ"ל עי"ש. והנה כל דבריו לשיטת ר"פ אבל כל עיקר דינו של ר"פ לא ברירא כ"כ ולא הביאוה בשו"ע רק בשם י"א ולשארי פוסקים אפשר דס"ל ג"כ כהכלבו. וראיתי בב"ח שהשיג על הכל בו וכתב ותימה גדולה הלא רש"י פי' דטעם הברייתא משום דהוי ממחק ולפ"ז בודאי אפילו בטיט לח אסור שקולף העור והוי ממחק ואיך הוא מפרש דלא כפי' רש"י ולהתיר מה שאסור לפי' רש"י ולכל הפוסקים עכ"ל. ובחנם הרעיש עליו דמרמב"ם משמע נמי שאינו מפרש טעם האיסור משום ממחק שכלל אותו בפכ"א בדיני כיבוס וליבון שמתקן את הבגד והעור ולא בדיני ממחק [ולדבריהם אתי שפיר מה שכלל הברייתא טיט שע"ג מנעלו וע"ג בגדו בחדא מחתא] ואפילו לרש"י ויתר הפוסקים שהעתיקו הטעם דממחק נוכל לומר ג"כ דטעם זה לא שייך כ"א בטיט יבש דבעי לגרר בחוזק ויבוא לידי קילוף העור משא"כ בלח ואח"כ מצאתי בעז"ה במאירי כדברינו שכתב דביבש שצריך גרירה וכיפור לא מהני ליה אין גוררין במנעל חדש וכ"ש במנעל ישן שהוא קולפו מתחלה ונמצא ממחק עי"ש הרי אף דהמאירי ס"ל ג"כ הטעם כפירש"י אפ"ה לדינא ס"ל ג"כ כהכלבו ויש לסמוך על דבריהם היכא דיש עוד צד להיתר כגון בקינוח בנחת או בכותל אפילו לדעת המחמירין:.
סעיף ט עריכה
(*) מותר: עיין מ"ב שכתבנו דמה שנוהגין שמניחין חתיכת פשתן בחמה וכו' גם זה הוא בכלל מלבן כ"כ בספר תפארת ישראל והנה לכאורה יש סתירה לזה ממה דאיתא במשנה שבת קמ"ו מי שנשרו כליו במים שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ואפילו האוסרין שם לא אסרו אלא משום מראית העין ולא אסרו משום דמתלבן עי"ז ואף דאינו מתכוין שיתלבן רק שיתנגב מ"מ פסיק רישא הוא ודוחק לומר דהמשנה איירי דוקא בכלים שאינן של פשתן דהמשנה סתמא קאמר והיה אפשר לומר דלא הוי ליבון עי"ז אלא בכלי פשתן חדשים שדרך ללבנו באופן זה אבל בבגדים ישנים אף שהן של פשתן אין דרך ליבון באופן זה כ"א ע"י כביסה וסחיטה אבל לפ"ז א"כ אפילו כשהוא מנגבן סמוך לאש לא יהא בו משום ליבון כ"א בחדשים דבאופן זה מיירי אונין של פשתן משיתלבנו [הנזכר בשבת י"ז ע"ב במשנה עיין שם ברש"י] ובמרדכי ס"פ תולין [והובאו דבריו לעיל בסימן ש"א סמ"ו ע"ש] משמע דאף בישנים כשהוא מנגבן סמוך לאש יש בו משום ליבון ג"כ דאינו מחלק שם כלל בין ישנים לחדשים וצע"ק מ"מ בעיקר הענין נראה דהדין עם התפארת ישראל כיון דהוא עשוי להתלבן ע"י פעולה זו וע"כ צריך לתרץ המשנה כמו שכתבנו. ודע עוד דאיתא בירושלמי פרק כלל גדול על המשנה המלבן רב כהן בשם רבנן דקיסרין אמיינטון חייב משום מלבן וע"ש בק"ע שלא פירש בו כלום והאיר ה' עיני ומצאתי בערוך ערך אמיינטון וז"ל במדרש שה"ש בפסקא נפת תטופנה צא ולמד מן אמיינטון הזה שאינו מתגהץ אלא באור פירוש בלשון יוני ורומי מין אבן הנטוית ונארגת לבגד ובהיותה מלוכלכת מגהצין אותה באור עכ"ל הערוך והשתא מה נכונים דברי הירושלמי דאשמועינן רב כהן דמה שמגהצים אותה באור הוא בכלל ליבון כיון דדרך ליבונה בהכי וכמו שאר דברים שמיטהרים ומתכבסים ע"י מים כן זה ע"י האש. והנה מן הירושלמי הזה ג"כ סייעתא לדברי תפארת ישראל הנ"ל:.
(*) אבל לכבסו דהיינו שמשפשף: דין זה דכיבוס במנעל לא הוי כ"א ע"י שפשוף הוא ממה שאמר רבא בזבחים [דף צ"ד] כל כיבוס דלית בה כסכוס לא שמיה כיבוס והא דאמר רב חייא בר אשי הוי קאימנא קמיה דרב ושכשכי ליה מסאני שכשוך אין כסכוס לא [כן נראה עיקר הגרסא בזה כמובא בשאלתות דהא קאי על דברי רבא דאינו אסור אלא בכסכוס] וכו' עי"ש ופי' רש"י כסכוס היינו שמשפשף צדו על צדו כדרך המכבסין והובא בב"י וכן סתם כאן בשו"ע. וצ"ע דמהרי"ף והרא"ש והרמב"ם משמע דכיבוס בלא שפשוף[1] ג"כ אסור דהרי"ף בפרק תולין לא הביא כלל מימרא דרבא כל כיבוס דלית בה כסכוס לא שמיה כיבוס והעתיק סתמא אידך מימרא דרבא הנזכר שם בסוף הסוגיא דכיבוס במנעל אסור וכן הרא"ש ומשמע דכל כיבוס אסור אף בלא שפשוף. וכן הרמב"ם בפכ"א לא הזכיר כלל שלא יהא כ"א בכסכוס כ"א סתם וכתב דמנעל אסור לכבסו. אמנם דבריהם צריך ביאור דהא מסוגיא דזבחים לכאורה משמע בהדיא דכיבוס בלא כסכוס לאו כלום הוא ולא מצינו שחזר רבא מזה. והנלע"ד בזה דהנה דעת הרמב"ם מלבד זה צריך ביאור דהנה בסוגיא דזבחים שם משמע דבעור קשה אי בר כיבוס הוא תלוי במחלוקת רבנן ואחרים והרמב"ם פסק שם בהלכות מעשה הקרבנות כרבנן דקשין לאו בר כיבוס הוא ובעי גרידא בדם חטאת וכאן בהלכות שבת סתם דבריו ומשמע דאין חילוק בין רכין וקשין וכבר עמד בזה הלח"מ ועוד משמע בהדיא מדבריו דאף בקשין יש בו איסור כיבוס דכתב מנעל וסנדל וסנדל קשה הוא כפי' רש"י בריש פרק מצות חליצה וא"כ הרמב"ם סותר לדברי עצמו ע"כ נראה לי ביאור הדברים הוא כך דהנה הרמב"ם הביא דין זה דכיבוס במנעל אסור בפכ"א בין השבותים ומשמע דסובר דהוא איסור דרבנן ומפרש דמימרא דרבא כל כיבוס דלית בה כסכוס לא שמיה כיבוס לפי המסקנא היינו לענין כיבוס דאורייתא כמו בדם חטאת שם אבל מדרבנן אסור אף בלא כסכוס ויצא לו זה מהא דמביא הגמרא שם בסוף הסוגיא דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת אמר ליה רב פפא והא אמר רב חייא בר אשי זמנין סגיאין הוי קאימנא קמיה דרב ושכשכי ליה מסאני במיא שכשוך אין כיבוס לא [כן הוא בגרסתנו וכן הוא ברי"ף ורא"ש וכן משמע מפשטיות הסוגיא] הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו שכשוך מותר כיבוס אסור ומלשון זה משמע דסתם כיבוס אסור אף בלא כסכוס וגם רבא דס"ד להתיר לכתחלה ע"כ היינו בלא כסכוס דבכסכוס אין סברא להתיר דסתם מנעל הוא בין רך ובין קשה וכמו שנבאר להלן וברך בודאי אין סברא להתיר כסכוס לכו"ע ורבא היה אזיל לטעמיה דאמר לעיל דכבוס בלא כסכוס לאו כלום הוא וסבר דמותר לגמרי וכמו דאמר שם מעיקרא שכשוך אין כסכוס לא ומשמע דאינו אסור אלא בכסכוס ואמר לו ר"פ דהא חזינן דרב לא התיר כ"א שכשוך בעלמא שאינו נוגע ידיו כלל לכבס וכדאיתא במשנה נותן עליו מים עד שתכלה אבל כבוס בידים משמע דאסור עכ"פ מדרבנן אף בלא כסכוס ע"ז השיב רבא דברים שאמרתי טעות הן בידי ואינו מותר כ"א שכשוך בעלמא אבל כבוס אסור עכ"פ מדרבנן ולפ"ז אתי שפיר דהרי"ף הביא מימרא זו לבד ולא הביא המימרא לענין כסכוס דאיסור דרבנן יש אף בלא כסכוס וכידוע דאינו חושש הרי"ף להביא החיובים וכן לא הביא לחלק בין עור רך וקשה דלענין איסור דרבנן אין חילוק וכמו דמשמע מדברי רבא ור"פ דלא חלקו בזה וגם דאל"ה הוי ליה לרבא לאוקים מימרא דידיה בקשין ולא לומר טעות הן בידי ולכן כתב הרמב"ם ג"כ דאפילו סנדל שהוא קשה שכשוך מותר וכבוס אסור מדרבנן וכן הרא"ש והטור סתמו וכתבו דכבוס אסור ומשמע סתם כבוס אפילו בלי שפשוף וכן לא חלקו בין רך וקשה והיינו כדברינו דאיסור דרבנן יש אפילו בקשה ואף דהגמרא בס"ד היה סבור דאפילו כסכוס מותר בקשין לרבנן דאחרים כדאמר שם מעיקרא אי בקשין כאחרים ומשמע דלרבנן מותר בקשין אפילו כסכוס היינו לפי הס"ד דרבא דלית איסורא דרבנן כלל לענין שבת והיה מדמה לגמרי לענין כבוס דדם חטאת וממילא היכא דלית בו כיבוס מדאורייתא כגון כבוס בלא כסכוס ברכין או אפילו כסכוס בקשין לרבנן לית ביה איסורא כלל לענין שבת אבל לפי המסקנא דהוכיח ליה ר"פ דכבוס בלא כסכוס אף דלא שמיה כבוס מדאורייתא אסור עכ"פ מדרבנן תו אין לחלק בין קשין ורכין ולעולם אסור מדרבנן ונוכל לומר דכל זה נכלל במה שהשיב רבא דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי וכו' שקאי על כל הסוגיא הנ"ל [הג"ה ואי לאו דמסתפינא הוי אמינא מלתא חדתי דלפי המסקנא חזר רבא גם ממה דאמר בריש הסוגיא דכיבוס בלי כסכוס בעור לית בו איסורא דאורייתא דלפי מה שחידש לו ר"פ שכשוך אין כבוס לא יש בכבוס איסור דאורייתא ג"כ וגם ע"ז אמר דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי דבכבוס בלבד יש איסור דאורייתא ג"כ דלא הותר כ"א שכשוך לבד משא"כ בבגד דאפילו בשכשוך בעלמא יש איסורא דאורייתא דשרייתו זהו כבוסו ומה שכלל הרמב"ם דין דכבוס בעור בפכ"א דמיירי בעניני שבותין משום שרצה לכלול גם סנדל שהוא קשה ובו לית ביה איסור כיבוס דאורייתא לפי מה שפסק בהלכות מעשה קרבנות והשמיענו דעכ"פ איסור דרבנן יש בזה וראייתו דאל"ה היה לו לרבא לתרץ דאיהו איירי בקשין] ובדברינו מיושב היטב דברי הכלבו מה שכתב בענין זה ועיין בנשמת אדם בכלל כ"ב אות ד' שנשאר עליו בצ"ע ולפי דברינו ניחא בפשיטות. ודע דכל זה לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור אבל דעת רש"י והר"ן בפרק נוטל דף קמ"ב ע"ב ד"ה נותן משמע דבקשין אפילו איסור דרבנן ליכא ומ"מ למעשה נראה שאין להקל אפילו בקשין כי כל הראשונים הנ"ל סתמו לאיסור ולא חלקו בזה ועוד דדעת השאלתות בפרשת מצורע סימן פ"ח דיש איסור כביסה מה"ת בקשין כמו ברכין כי הוא פוסק כאחרים:.
(*) זה על זה: עיין לעיל בבה"ל שכתבנו דמשמע מדעת הרבה פוסקים דאיסור דרבנן יש אף בלא שפשוף ואפילו לענין איסור דאורייתא דבעינן כסכוס דהיינו שפשוף וכמה שכתב המחבר שמשפשף זה על זה והעתיק זאת מפי' רש"י בזבחים שמפרש כן הא דכסכוס דאיתא שם נראה לומר דאף אם אינו משפשף זה על זה רק שחופף היטב במים את מקום הלכלוך ומדיחו שיהא נקי ג"כ בכלל שפשוף הוא והראיה דבגמרא משמע שם דבעור קשה ג"כ יש בו כסכוס וכמו שמבואר שם לדעת אחרים ובקשה לא שייך לשפשף צדו על צדו ובשאלתות פרשת מצורע משמע בהדיא דהכסכוס הוא בקשה ע"י שפשוף והדחה היטב כמו שכתבנו ואין צריך צדו זה על זה דוקא [והנה בספר העמק שאלה הביא הגירסא בכת"י ושרי למחפייהו ושרי למדכינהו ונ"ל פשוט דפירוש של למדכינהו היינו לטהר אותם ע"י מים והוא לשון תרגום כידוע ומתחלה ג"כ הגירסא ואדיך מידך והוא ג"כ מלשון טהרה] וממילא ה"ה ברכין לכו"ע ג"כ זהו בכלל שפשוף. והנה הרבה מדברינו ממה שכתבנו בענין זה ובמאמר הקודם ד"ה אבל מצאתי בעז"ה בספר העמק שאלה וגם הוא הסכים דלהרבה ראשונים אסור כבוס אף בלי שפשוף:.
(*) אסור: עיין במ"ב דחיובא נמי איכא כדמוכח זבחים צ"ד והנה הרמב"ם פסק בפ"ט הלכה י"א וז"ל הסוחט הבגד עד שיוציא את המים שבו ה"ז חייב שהסחיטה מצרכי כיבוס היא וכו' ואין סחיטה בשער וה"ה בעור שאין חייבין על סחיטתו עכ"ל ועיין במ"מ דמקורו הוא משבת קכ"ח ומשמע דהוא מפרש קושיית הגמרא דהוא משום איסור כיבוס ועל עור לא ציין שום מקור וראיתי בנשמת אדם שתמה על הרמב"ם כיון דסחיטה הוא תולדה דכיבוס וכיבוס הלא שייך בעור כדמוכח בגמרא הנ"ל מנ"ל להרמב"ם דאין חייבין על סחיטתו ונ"ל דיצא לו להרמב"ם זה ממה דאמרו רבה ורב יוסף בסוגיא הנ"ל אין סחיטה בשער והטעם מפני שהוא קשה והרי כיבוס שייך אף בשק העשוי משער וכדאיתא במשנה זבחים צ"ג ע"ב דאחד הבגד ואחד השק טעונין כיבוס ואפילו אותן הסוברין דעור קשה לאו בר כיבוס הוא אפ"ה בשק מודו כדאיתא בברייתא צ"ד שם [וידוע דשם שק כולל אף דבר העשוי משער השוורים והעזים וכדאיתא בתוספות שבת כ"ז ע"א ד"ה ונוצה וברמב"ם פ"א מהלכות כלים הלכה י"ב] וע"כ משום דשער לא מקרי דבר קשה לד"ה ושייך בו כיבוס ומ"מ לענין סחיטה אמרינן דלא שייך בהו וכנ"ל בגמרא וע"כ הטעם דסחיטה לא שייך אלא בדבר שהוא רך ביותר וממילא ה"ה בעור הרך אף דשייך בו כיבוס אין שייך בו סחיטה וכן מוכח מהרמב"ם דזהו טעמו מדכלל לתרוייהו בחדא מחתא וגם בדברי הרמב"ם ניחא מה שאמרה המשנה דבעור הרך נותנין עליו מים עד שתכלה ולא גזרו משום שמא יסחוט וע"כ משום דסחיטה לא שייך בה מדאורייתא ובבגד דאסור ליתן עליו מים דקאמר שם הגמרא משום דשרייתו זהו כיבוסו יכול היה לתרץ משום חששא דסחיטה אלא האמת אמר דחיובא נמי יש בזה ובהכי מסולק קושיית הנ"א שם עי"ש. היוצא מדברינו דשם כיבוס שייך מן התורה אפילו בשער ובעור כדמוכח בזבחים הנ"ל אבל סחיטה לא שייך בתרוייהו מדאורייתא לדעת הרמב"ם כ"א מדרבנן וכן סתם השו"ע לקמן בסימן תקכ"ו ס"א בהג"ה דבעור ליכא סחיטה. אך קשה לי אסוגיא דשבת נ' ע"ב דמשמע שם דהיה מותר לכו"ע לחוף השערות בשבת בנתר וחול אם לא מטעם חשש השרת השער ומסתמא הדבר הזה מעורב עם מים ואמאי לא אסרו מטעם כיבוס וע"כ דס"ל להגמרא לחלק בין שער תלוש לשער מחובר דבשער מחובר על גוף האדם לא שייך בו שם כביסה וא"כ מאי קמקשה הגמרא בדף קכ"ח ותיפוק ליה משום סחיטה הא סחיטה משום כיבוס הוא לדעת הרמב"ם וכיון דאין כיבוס אין סחיטה ואולי דזהו גופא מה דמשני הגמרא אין סחיטה בשער והיינו משום דהוא מחובר לגוף האשה אבל לשון הרמב"ם שהעתיק דין זה ממנו כדמשמע במ"מ דוחק גדול לאוקמי דוקא באופן זה וצ"ע:.
(*) שיש עליו לכלוך: הנה מפשטא דלישנא משמע דסובר כדעה הראשונה המובא ברמ"א דבדבר שאין בו לכלוך לא אמרינן ביה שרייתו זהו כיבוסו וכן ביארו המגן אברהם אולם בספר תו"ש וכן בביאור הגר"א משמע דהמחבר ג"כ ס"ל לנפשיה כדעת היש אוסרין [דכן מוכח לקמן בסימן של"ד סכ"ד דכתב שם ודברי סברא שנית נראים והטעם הוא כמו שכתב בב"י שם דהוא שיטת רשב"ם דס"ל דאפילו דאפילו בדבר שאין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כבוסו והא דכתב לקמיה בסעיף יו"ד טוב לנגבו ומשמע דמדינא אין צריך היינו משום דהוא דרך לכלוך דאפילו דעת הי"א מודה להקל בזה] והא דנקט יש עליו לכלוך לישנא דמתניתין נקט ומשום סיפא דמקנחו. והנה לדינא עיין בביאור הגר"א שכתב דהנכון כדעה ראשונה אם אינו מתכוין לכביסה ובא"ר משמע ג"כ שדעת רוב ראשונים כהדעה הראשונה ומ"מ כיון שיש כמה ראשונים שמחמירין בזה וכן הוא דעת הטור בסימן שי"ט ובסימן של"ד לפי מה שביארו הב"י בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה וכן משמע באליהו זוטא ועוד אחרונים:.
(*) שאין: אבל כשיש עליו לכלוך אפילו דרך לכלוך כגון לנגב ידים שם אסור לדעה זו כיון שיש עליו לכלוך מכבר כ"כ הפמ"ג וכן משמע בעולת תמיד ומ"מ לענ"ד לא ברירא הדבר כ"כ די"ל דדרך לכלוך לכו"ע שרי ועיין:.
סעיף י עריכה
(*) דלא אמרינן וכו': ואפילו אם היה איזה לכלוך על המטפחת שרי הואיל והניגוב דרך לכלוך הוא [פמ"ג]. והנה לענין רחיצת תינוק ביו"ט במים חמין שבחול דרך הוא להציע מתחתיו המטפחת [הווינדלע"ן] בעריבה שרוחצין אותו בה שא"א לרחוץ תינוק קטן בלא זה וביו"ט הלא יש בזה איסור כיבוס דשורה אותם במים אך א"א לרחוץ בלא זה יש להתיר באופן שיהיו הווינדלע"ן נקיים מכובסים דלדעה הראשונה אין בהם משום כיבוס ואף לדעת היש אוסרין אף בנקיים אפשר דדרך לכלוך הוא ואף אם נימא דאין זה דרך לכלוך מ"מ כיון דנקיים הם בודאי אינו רוצה כלל בכיבוסן וכל כונתו רק כדי להציע תחת התינוק והוי הכיבוס מלאכה שאצל"ג דאינו אסור לכמה פוסקים אלא מדרבנן ותינוק זה הוי כחולה שאין בו סכנה אם הוא רגיל ברחיצה דיש להתיר איסור דרבנן בשבילו ומטעם זה אין לאסור משום שמא יסחוט כיון דדיינינן ליה כחולה ובלבד שיזהר שלא יסחוט. והנה הפמ"ג רצה להתיר בשעת הדחק אף במלוכלכים משום דהוי מלאכה שאצל"ג דאין כונתו בשביל הכיבוס רק להציע תחת הקטן ולא נהירא דמלוכלכים ניחא ליה הכיבוס ובחול דעתו שיסחטם אחר רחיצת הקטן וינגבם ויהיו מכובסין א"כ כונתו בשביל כיבוס ג"כ ואין זה מלאכה שאין צריכה לגופה ומ"מ ע"י א"י יש להתיר נתינת הווינדלי"ן למים ואפילו אם הם נקיים ומכובסים טוב שינתן לתוך המים ע"י א"י אם באפשר כנל"ד. ועיין לעיל מה שכתבנו בסימן ש"א סמ"ה וסמ"ו אודות ניגובן:.
סעיף יא עריכה
(*) מקנחה בזנב הסוס: כתב בספר תו"ש דהיינו שאינם מחוברין בבהמה דאל"כ הא קי"ל דאסור לטלטל בע"ח אפילו מקצתו עכ"ד ולענ"ד יש לעיין בזה שלא הוזכר זה בשום פוסק וגם לשון התוספתא אינו מיושב כ"כ דשם נזכר ג"כ בזנב שועל או בשער שועל ואי אמרת דגם זנב מיירי בתלוש א"כ הכל חדא מלתא היא ומה שהקשה משום איסור טלטול אפשר דלא אסרו רק גופן דבעלי חיים ולא בשערן שהוא מחובר להן דלא חשיב כגופן בזה וצ"ע:.
סעיף יב עריכה
(*) או יין: עיין במ"ב מש"כ ודעת הרבה אחרונים וכו' הלא המה הא"ר ותו"ש ומחצית השקל ועוד אחרונים וגם הגר"א כתב דמה שכתב המחבר או יין הוא רק לדעת הרמב"ם דלדעת ר"ת [וכן סתם המחבר לקמן בסימן של"ד סכ"ד עי"ש] מותר אף ביין כמו בשאר משקין:.
(*) משום וכו': עיין במ"ב ולכאורה קשה הא קי"ל לעיל בס"ט בהג"ה דבמים מועטים לא חיישינן שיבוא לסחטו ועל מהר"מ בעצמו לא קשה כ"כ דאפשר דהוא אין מחלק בין מרובים למועטים לענין חשש סחיטה [וכן מצינו שאין מחלק בזה לענין שרייתו זו היא כיבוסו עיין בטור] אבל על השו"ע דס"ל סברא זו למה אסר בכל גווני [מדלא חלק הרמ"א בזה] ובאמת מטעם זה התיר הרדב"ז ודקדקתי היטב בדברי המגן אברהם ומצאתי שהוא רמז לזה בתירוצו השני שכתב א"נ י"ל דה"ק כיון שהכוס צר וכו' וכ"מ בס"ט בהג"ה היינו ר"ל דשם מבואר דבמים מועטים לא חיישינן שמא יבוא לסחיטה וכמו שהקשינו וע"כ נד מתירוץ הראשון וקאמר דס"ל דכיון שהוא צר בודאי יבוא בעת הניגוב לסחיטה א"כ לפי תירוץ זה בכוס רחב או בקערה לא חיישינן כלל שיבוא לסחיטה כיון שהמים מועטין ומותר לנגב אפילו במפה שמקפיד עליו ולכן שפיר יש לסמוך בכוס רחב או בקערה על דברי הרדב"ז שכ' במ"ב שגם השו"ע מודה לו. ונראה דלזה כוון הגר"ז והח"א שהעתיקו דינא דשו"ע רק לענין כוס צר שהם אחזו התירוץ השני של המגן אברהם שהוא אמת לדינא וכמו שהוכחנו [וראיתי באיזה אחרוני זמנינו שהעתיקו דינא דשו"ע לאיסורא אפילו בכוס רחב אם הוא מנגב בדבר שמקפיד עלו והעתיקו ג"כ תירוץ השני של המגן אברהם דבכוס צר הוא פסיק רישא ואסור בכל גווני ולא נהירא שאחזו החבל בב' ראשין דלפי תירוץ הראשון של המגן אברהם אפילו בכוס צר לא אמרינן דהוי פסיק רישא ומותר בדבר שאין מקפיד עליו מדקאמר המגן אברהם כיון שהכוס צר ולא כתב דמיירי בכוס צר משמע דגם בתירוץ הראשון מיירי בכוס צד דסתם כוס הוא צר ולפי תירוץ השני דוקא בכוס צר אבל בכוס שאינו צר לא חיישינן כלל שיבוא לסחיטה ומותר לנגב אפילו בדבר שמקפיד עליו כיון שהמים מועטים] והנה מדברי הגר"א שדוחק עצמו לתרץ דמה שאסר השו"ע יין הוא רק לדעת הרמב"ם אף שהשו"ע בעצמו אין סובר כוותיה בסימן של"ד סכ"ד ולא ניחא ליה בתירוצו דהמגן אברהם כיון שהכוס צר הוא פסיק רישא משמע דס"ל דאף בכוס צר אין בו פ"ר וכדעת המגן אברהם בתירוצא קמא ונ"מ דבדבר שאינו מקפיד עליו גם בכוס צר שרי [אך מה שהקשינו לעיל הרי המים מועטים ואיך חיישינן לסחיטה קשה גם לדבריו ואולי דמיירי במנגב כוסות הרבה ולשון כוס שנזכר בשו"ע הוא לאו דוקא ודוחק ואולי דסובר להלכה דגם במועטין יש חשש סחיטה ועיין במה שפי' בהא דאלונטית בסימן ש"א טעם חדש משום דאינו מקפיד] וכן בדברי הרדב"ז לא נזכר נ"מ בין כוס לכוס וע"כ נראה דבשעת הדחק אין למחות ביד ביד המיקל לנגב בכוס צר ובלבד שיהיה בדבר שאינו מקפיד עליו לסחטו אחר הקינוח ויראה מתחלה לשפוך כל המים מן הכלי:.
סעיף יג עריכה
(*) שאין בה וכו': עיין במ"ב שכתבנו דה"ה במראה של מתכות כשאינה חריפה כן משמע לשון השו"ע והרי"ף דדוקא כשהיא חריפה דחלה עליה גזירת חכמים ואז אפילו קבעה אח"כ בכותל אסור אבל אם אינה חריפה היא בכלל שאר מראה דמה לי אם היא של מתכות כיון דאינה עשויה להשיר בה נימין כמין אחר חשיבא ובזה מדוייק היטב לשון השו"ע שכתב דאין בה חשש זה דכולל בזה אפילו אם היא של מתכות אם אינה חריפא היא דמיא לשאר מראות וראיתי בא"ר שהביא בשם מי"ט דבמתכות אפילו אינה חריפא שאינה עשויה להשיר בה נימין ג"כ אסור דבמתכות לא חלקו חכמים ולענ"ד נראה כמו שכתבתי כפשטא דלישנא דכל הפוסקים והטעם כמו שכתבנו דכיון שאינה עשויה להשיר בה נימין כמין אחר דמיא וכן מדוייק לשון הגמרא דקאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מפני מה אמרו מראה של מתכות אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין ומשמע דכשאינה עשויה להשיר בה מותר וגם לדבריו הי"ל לר' מאיר שם בגמרא לאיפלוגי עליה דרבנן גם בשאינה קבוע אם לא היתה חדה דלדידיה דלא גזר בקבוע אטו אינה קבוע כ"ש דלא גזר אינה חריפא אטו חריפא. וכ"ז שכתבנו הוא אפילו לדעת הב"ח לעיל בסימן ער"ה דאוסר בנר קבוע בעששית לקרות לאורה וכ"ש לשארי דעות שמובא שם במגן אברהם וב"ח להקל בזה וכ"ש בעניננו נראה דאין להחמיר בזה:.