פתיחת התפריט הראשי

ביאור הלכה על אורח חיים רעא

סעיף אעריכה


(*) מיד:    ואפילו קודם חשכה כ"כ הט"ז ואזיל לשיטתיה בסימן רל"ד סק"ג אבל לפי מה שכתב המגן אברהם בסימן רס"ז והבאתיו שם במ"ב סק"ו יש להחמיר בתוך זמן חצי שעה דקודם לילה משום חובת ק"ש דלא נפיק במה שקרא מקודם בבהכ"נ להרבה פוסקים ובפרט לדידן דנוהגין בכל יום להתפלל מעריב בזמנו ולהתפלל מנחה אחר פלג המנחה וכמש"כ היד אפרים שם. וכ"ז בתוך חצי שעה אבל קודם שהגיע הזמן דחצי שעה מותר לקדש ולאכול בשבת ע"י קידוש זה דיוצא בו ידי קידוש כל שהוא מפלג המנחה ולמעלה וכמבואר שם בסימן רס"ז ס"ב. ומ"מ לפי מה שהתעורר שם המגן אברהם להקשות לדידן דמתפללין מעריב בזמנו ומנחה אחר פלג המנחה אלמא דלא ס"ל כר"י האיך אנו יוצאין בזה ואף שמיישב זה ע"ש מ"מ לכתחלה יותר טוב למנוע מזה כנלענ"ד. ואודות דברי הט"ז הנ"ל לענ"ד לולא דבריו הייתי אומר דאין כונת הטור כלל במה שאמר מיד לזרז לדבר זה רק שבא הטור לומר דבהגיע זמן חיוב קידוש דהיינו אחר שהוא לילה שאז מתקדש היום מצוה לעשות דבר זה תיכף ולא לאחר דלשון זכרהו על היין בכניסתו משמע תיכף משמתקדש היום וכן משמע ברש"י פסחים ק"ו ע"ש אבל לא בא לומר שמצוה לזרז עצמו לקדש משום שהוא קבל מעצמו עליו השבת וגם הרשב"א שהביא הט"ז שכתב שמותר באותו הזמן לקדש ומותר לאכול אח"כ אף משתחשך הלא לא מצינו בהרשב"א שיהא מצוה לזרז על אותו הזמן. וראיתי בפרישה שגם הוא הרגיש שאין מדברי הרשב"א ראיה ותירץ דכיון דמותר לקדש ממילא מצוה להקדים משום זכרהו על היין בכניסתו ולענ"ד דבר זה אינו מוכרח כלל וראיה מברכות כ"ז ע"ב דאמרינן שם דרבי צלי של שבת בע"ש ונכנס למרחץ להזיע [והיינו קודם שגזרו על הזעה כדאיתא שם] ויצא ושנה לן פרקין ועדיין לא חשכה ולכאורה למה זכר דשנה לן פרקין וע"כ דהוא להראות שתפלתו היתה זמן הרבה קודם חשכה כי עוד נשאר זמן אחר התפלה ליכנס למרחץ ולשנות הפרק לתלמידים ומדלא הזכיר שגם קידש ואכל קודם שנכנס למרחץ וע"כ דלא קידש מתחלה וש"מ דלא צריכינן לזרוזי כ"ז שלא הגיע עדיין זמן חיובא ואפשר דיש לחלק בין מעט קודם חשיכה ובין הרבה אף דהוא ג"כ אחר פלג המנחה. ואין להביא ראיה לדברי הט"ז מלשון הרמב"ם פכ"ט הלכה י"א שכתב יש לו לאדם לקדש על הכוס ע"ש וכו' דהתם הכונה דיכול לקדש כדמוכח ממה שכתב בסוף וכן מבדיל וכעין זה יש בפ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' ויש לו וכו' ע"ש בכסף משנה אבל אין הכונה דמצריך לעשות כן לכתחלה. ומ"מ אף שאין לי ראיה מן הרמב"ם להט"ז מ"מ מצאתי און לי מלשון הרמב"ם הנ"ל להסברא שכתבתי לחלק להט"ז בין מעט קודם חשיכה ובין הרבה כי הרמב"ם סיים וכתב בהלכה הנ"ל שמצות זכירה היא בין בשעת כניסתו ובין קודם לשעה זו כמעט משמע שס"ל דאפילו לרבנן דר"י מותר לקדש מעט זמן קודם חשיכה ומקרי דבר זה שכבר הגיע זמן חובת המצוה של קידוש לכו"ע וע"כ ממילא נכון להקדים לזמן זה משא"כ בזמן הרבה קודם אף שהוא אחר פלג המנחה ומותר לסמוך על שיטת ר"י לא מצינו אפילו לר"י שיהא נכון להדר אחר זה ולכך נכנס רבי למרחץ ושנה פרקו מקודם ובזה אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם תיבת כמעט והפמ"ג נדחק בזה ע"ש כנלענ"ד להסביר סברת הט"ז. ועתה נבא לבאר במקצת עיקר מצות קידוש. הנה קידוש היום הוא מ"ע דאורייתא לכל הפוסקים ממה דכתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתב הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת דהמ"ע נוכל לקיים בזכירת שבחו של יום וקידושו בלבד ומה דמקדשין על הכוס הוא רק מד"ס בלבד והוזכר שיטתו עוד בכמה פוסקים ראשונים וכתב המגן אברהם דלפ"ז בתפלה בלבד שבה נזכר קדושת היום מקיים המ"ע והביא עוד ראיה לזה מדאמר בברכות ל"ג ע"ב כשנסתפקו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס או לא והשיבו כי קידושא מה קידושא אע"ג דמקדש בצלותא הדר מקדש אכסא אף הבדלה נמי אע"ג דמבדיל בתפלה הדר מבדיל אכסא ועיין בחדושי רע"א שהביא דמדברי הר"ן בסוגיא דנר חנוכה ונר ביתו מוכח דס"ל דקידוש על היין או על הפת הוא דאורייתא [וכן מוכח ג"כ בדברי הרשב"א שם בהאי סוגיא ע"ש] וכן הביא שם עוד דמדברי הרא"ש בפרק ערבי פסחים מוכח ג"כ דס"ל דבתפלה בלבד אינו יוצא בודאי וביותר ס"ל דאפילו בקידוש גמור שלא במקום סעודה תיכף ג"כ אין יוצא מה"ת ולדעת רבינו יונה שם בקידוש גמור יוצא המ"ע דאורייתא אפילו שלא במקום סעודה [וצריך להבין איך יפרנס הרא"ש והר"ן והרשב"א את מה שאמר הגמרא מה קידושא אע"ג דמקדש בצלותא וכו' ויש לומר דה"ק מה קידושא אע"ג שקידש בתפלה צריך לקדש עוד הפעם על הכוס והיינו מדכתיב זכור וקי"ל זכרהו על היין או על הפת דהוא ג"כ במקום יין ואם לא אינו יוצא כלל ידי קידוש אף הבדלה נמי דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"כ אע"ג דאבדיל בצלותא צריך להבדיל על הכוס ואם לאו אינו יוצא כלל ידי הבדלה ולדעת רבינו יונה ג"כ ניחא דהגמרא מביא ראיה דבצלותא בלבד אינו יוצא ידי הבדלה כלל כמו שאינו יוצא שם כלל בקידושא דבצלותא]. עוד ראיתי לעורר בדין זה דהא איתא בפסחים קי"ז ע"ב אמר רב אחא בר יעקב וצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא זכור וגו' וכתיב התם למען תזכור וגו' [ואף דבכל לילה צריך להזכיר ג"כ יצ"מ שם יש לו רשות להזכיר כל הלילה והכא לענין קידוש מקפיד הכתוב שיזכור אצל קידוש] והובא מימרא זו בר"ח שלפנינו וגם ברי"ף ורא"ש וא"כ איך יוצא ידי קידוש בתפלה הא לא נזכר בתפלת לילה יציאת מצרים כלל [ובתפלת שחרית ראיתי בהגהת מראה כהן שהביא בשם הכלבו הנוסחא זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים] ואף שברשב"ם כתב שם דצריך להזכיר יצ"מ בצלותא ועל הכוס אבל בנוסח תפלתנו לא נזכר יצ"מ כלל ואיך כתב המגן אברהם דיוצא בזה ועל הרמב"ם לא קשה כלל דמה שאמר דיוצא בזכירת דברים היינו כשמזכיר בה גם יציאת מצרים וכמו שכתב בהדיא בסה"מ מצוה ל"א ומשמע ג"כ דס"ל דהוא דאורייתא ולא אסמכתא בעלמא מדכתב שם זה בבאור המ"ע [אך לפלא מה שהשמיט זה ברמב"ם גופא וצ"ע] אבל על המגן אברהם ושארי אחרונים שהעתיקו דבריו להלכה קשה איך העלימו עין מזה ושמעתי שבספר מנחת חינוך ג"כ הפליא בזה על המגן אברהם ומחמת זה מסיק להלכה דלא כוותיה ולענ"ד יש ליישב דבריו קצת או דסובר דהוא רק מדרבנן והגז"ש הוא אסמכתא בעלמא וגם דהגז"ש זכירה זכירה צריכינן להא דדרש בשבת פ"ו ע"ב ע"ש או דסובר דיוצא מן התורה במה שהזכיר יציאת מצרים סמוך לתפלה דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא כמו שאמרו חז"ל ולא צריכינן שיזכיר דוקא בקידושא גופא אבל מ"מ הוא דוחק דהא מפסיק בג' ראשונות ואולי אפשר לומר דכיון שמזכיר פסוק ושמרו בני ישראל את השבת וגו' תיכף להשכיבנו שהיא גאולה אריכתא די בזה מן התורה שיש בזה שבחו של היום שבת ואף שלא הזכיר עדיין קדושת היום וברמב"ם נזכר שבח וקידוש זה הלא יזכיר תיכף אחר ג' ראשונות ובודאי לא נגרע המ"ע במה שהפסיק בג' ראשונות דהוא שבחו של הקב"ה בין שבח שבת לקידושו זהו הנ"ל ליישב דברי המגן אברהם מפני חומר הקושיא אבל מ"מ לדינא צ"ע דאולי כונת הגמ' שיזכיר יצ"מ בתוך הקדוש ובנוסח תפלתנו לא מצינו זה ומפני כל הטעמים הנ"ל כתבנו בפנים שיש לפקפק בזה הרבה וגם בדה"ח כתב דלכתחלה יש לחוש לגדולי הפוסקים שס"ל דאין יוצא ד"ת בתפלה ומה שעוררתי עוד בפנים דהלא קי"ל דמצות צריכות כונה וכו' לזה התעורר בעל תו"ש ע"ש ומה שכתבתי עוד דאפילו יאמר עם הקטן מלה במלה ג"כ אין כדאי הוא משום דהלא כיון שאינו יוצא בהקידוש כלל צריך להיות כוס לפניו ואפשר לומר דכיון שהוא סומך ברעיוניו על הכוס שעומד לפני התינוק די בזה וכעין שכתב בשע"ת לקמן בסימן רצ"ו בשם הגהות יש נוחלין ע"ש דגם שם אינו מכוין לצאת בברכתו ומאי מגרע לן בעניננו שהוא קטן אבל מדברי התו"ש בסימן זה משמע דכל שלא הגיע לי"ג שנה אינו מועיל אפילו אם יאמר עמו מלה במלה ובתשובת הגרע"א שאביא בסמוך משמע דאינו סובר כל עיקר דברי השערי תשובה בשם הגהת יש נוחלין הנ"ל ולכן כתבתי דנכון למנוע אפילו באופן זה. ודע עוד דאם הוא נער בן י"ג שנה אף דכתב המגן אברהם דלא חשבינן ליה כגדול כיון שאין ידוע לנו שהביא שתי שערות מ"מ אם האיש כבר התפלל נראה דיכול הנער להוציאו מכח ס"ס אחד דשמא הביא שתי שערות ועוד דפן יצא האיש בתפלה דאף לפי סברתנו דחוששין שמא לא כוון לצאת ועוד שארי טעמים הנ"ל מידי ספיקא לא נפקא:.

סעיף בעריכה


(*) דאיתקש זכור לשמור:    עיין במה שכתבנו במ"ב דאם אינה יכולה לקדש בעצמה תאמר עמו מלה במלה זה רמז המגן אברהם במה שסיים וכתב ועיין סי' קצ"ג דשם כתב כן בהדיא ומה שכתבנו עוד דנכון שיהיה היין או הפת לפניה בעת הקידוש הוא כדי לצאת דעת הגאון רע"א בתשובותיו סימן ז' דמוכח שס"ל דאם אינה יוצא בקידושו אין לה קידוש על הכוס וז"ל שם דאף שאם תהא יוצאת בקידוש דלעצמה שוב ליכא קידוש על היין צ"ל דלענין קידוש על הכוס שהוא דרבנן סמכינן על חזקה דרבא שהביא ב' שערות ולגבי דאורייתא יוצאות באמירתן ואח"כ פקפק מאד ע"ז וכתב כיון דמברכת לעצמה לא שייך לומר דיוצאת ג"כ בשמיעה דאם באת לומר דיוצאת בשמיעה דשומע כעונה א"כ ברכתה שבפיה לבטלה [וע"ש עוד מה שכתב לתרץ על ההיא דמ"א בסימן קצ"ג] וע"כ כתבנו דנכון שיהיה היין או הפת לפניה דעי"ז מקדשת בעצמה קידוש גמור ועיין מה שכתבתי לעיל בשם השע"ת ואף שהוא נדחק אח"כ וכתב אולי יש לומר בזה דאומרת לעצמה רק נוסח הקידוש בלי פתיחה וחתימה ומדאורייתא יוצאת בזה דאין חיוב ברכה מדאורייתא רק להזכיר את יום השבת ולגבי דרבנן סמכינן דהביא ב"ש ויוצאת בשמיעתה זהו דוחק לחלק הברכות לחצאין וגם לא תדע ליזהר בזה וע"כ העתקתי אופן הפשוט. ואולם קצת נוכל לייעץ באופן אחר דתאמר עמו רק פרשת ויכלו בלבד ומסתבר דיוצאת בזה ידי קידוש דאורייתא ואח"כ כששומעת הברכה יוצאת בזה גם מצות קידוש על הכוס אך לפי מה שכתבנו לעיל דילפינן מגז"ש דצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש וא"כ בויכלו ליכא עדיין יציאת מצרים. והנה ראיתי בחדושי רע"א שמסתפק דאולי יוצא המ"ע באמירת שבתא טבא בלבד ולפלא דהרי הרמב"ם כתב דבעינן זכירת שבת וקידוש:.

סעיף געריכה


(*) מוטב שיקנה יין וכו' ממה שיכין צרכי הסעודה:    עיין במ"ב במה שכתבנו בשם האחרונים דכ"ז דוקא כשיש לו פת ונראה דאם ריפתא חביבא לו יותר מיין יותר טוב שיקדש אריפתא ויקנה צרכי סעודה שיקיים שתי המצות ממה שיקנה לו יין לקידוש ויאכל פת לבד דלא מיבעיא לדעת הב"י דסבר לקמן בסימן רע"ב דאם ריפתא חביבא לו יותר מיין דיכול לקדש תמיד אריפתא וכן פסק בדה"ח בודאי דהכא יעשה כן וכמו שכתבנו ואפילו לדעת רמ"א שם דסובר דאם יש יין בעיר לא יקדש על הפת מודה הכא דהא טעמו דחשש לדעת ר"ת שם אבל לא דסבר דהלכה כר"ת וכדמוכח בד"מ הארוך ודוקא שם דבזה שיקדש על היין לא נפיק מיניה חורבא אבל הכא דיתבטל עי"ז מצות עונג שבת מודה דאין אנו צריכין לחוש לדעת ר"ת ויקדש על הפת. ועוד כתבנו במ"ב בשם המגן אברהם דקידוש שחרית וצרכי סעודה דשחרית מוטב שיקנה לקידוש וסעודה יקיים בפת לבד דיקיים בזה כבוד יום ולכאורה הלא מצות עונג הוא מ"ע מדברי קבלה וכדאיתא ברמב"ם ובפת חרבה אין מקיים מצות עונג וכדמוכח בשבת קי"ח ע"ב ובמה מינכר כבוד היום בכך ואולי דכונתו עם כסא דהרסנא והשאר ליין:.

סעיף יבעריכה


(*) דריפתא חביבא ליה:    ולא סגי ליה בטעם הפסק לחוד שכתבנו במ"ב ס"ק נ"ח דאינו הפסק גמור דהוא צורך סעודה ולכך צירף לזה זה הטעם [מחה"ש]:.

סעיף יגעריכה


(*) צריך לשתות וכו' כמלא לוגמיו:    ואפילו בדיעבד הוא לעכובא כדאיתא בגמרא והאי דנקט לישנא דלכתחלה נראה דבא לאשמועינן דאפילו לכתחלה די בזה ולא בעינן שישתה כל הכוס כמו לקמן לענין ד' כוסות בסימן תע"ב ס"ט באחרונים שם בשם התוספות והטעם כמו שכתב הב"ח שם ע"ש וכן מוכח בפסחים ק"ז ע"א בברייתא שם מטעמת יין כל שהוא ר' יוסי ב"ר יהודא אמר מלא לוגמיו משמע דהכל אלכתחלה קאי:.


(*) והוא רובו וכו':    עיין במ"ב וכן סתם השו"ע לעיל בסימן ק"צ והוא שיטת התוס' וש"פ אבל בסימן תרי"ב ס"ט העתיק המחבר דשעורו הוא פחות מרביעית והוא כדעת הר"ן המובא שם בב"י דמגמרא דפרק יום הכפורים לא שמעינן אלא דכמלא לוגמיו הוא פחות מרביעית ותימה למה לא הביא המחבר כאן דעת הר"ן אפילו בשם י"א [תו"ש] ואפשר לומר דשם דמיירי לענין חיוב חטאת נקט השעור דהוא חייב לכו"ע [דלענין איסורא אפילו כל שהוא אסור מן התורה] אבל הכא לענין קידוש דשיעור הטעימה הוא מדרבנן סמך אתוס' ושארי פוסקים דדי ברוב רביעית לאדם בינוני דזהו שעורו. ודע דמלשונם משמע דבקטן לפי קטנו אף שהוא בן י"ג שנה ולא בעינן אפילו רוב רביעית וכ"כ בדה"ח דבקטן לפי קטנו והטעם כמו לענין יוה"כ דודאי חייב באדם קטן אפילו פחות מרוב רביעית אם הוא כמלא לוגמיו דידיה דמיתבא דעתיה עי"ז ולענ"ד יש לעיין בזה דמסתימת הגמרא והוא דשתה רובא דכסא משמע דפחות משעור זה אינו יוצא בכל גוונא והא דהזכיר הגמרא השעור דמלא לוגמיו יש לומר דלאשמועינן דבאדם גדול הוי השעור יותר מרוב רביעית כמ"ש המגן אברהם ואינו ראיה מיוה"כ דשם טעם החיוב הוא משום יתובי דעתיה כדאיתא בגמרא משא"כ לענין קידוש אפשר דתקנת חכמים הוא כך שישתה דוקא רוב הכוס שהוא מקדש עליו וכ"ש לדעת הר"ן שדעתו דכמלא לוגמיו באדם בינוני הוא פחות מרביעית בודאי י"ל דבכל אדם אפילו קטן ביותר מלא לוגמיו דידיה הוא לא פחות מרוב רביעית אך דמדברי הגמרא יש לדחות קצת דדוקא לענין ד' כוסות רוב כוס הוא לעכובא אפילו באדם קטן ולא לענין קידוש דעלמא וצ"ע בכ"ז. ודע דלענין קטן ממש כשמקדש משום מצות חינוך בודאי יש לסמוך להקל דדי במלא לוגמיו דידיה שהוא פחות מרוב רביעית. ודע עוד דמה שכתבו הפוסקים דבגדול כמלא לוגמיו הוא כמלא לוגמיו דידיה וכמו לענין יוה"כ משמע ביומא פ' לדעת ב"ה שם דהלכה כוותייהו דהוא דוקא מרווח ולא דחוק ע"ש ובעניננו לענין יותר מרביעית אין נ"מ מזה כמ"ש במ"ב דדי ברביעית בכל אדם ונ"מ רק לענין פחות מרביעית:.


(*) של רביעית:    עיין במ"ב והנה הגאון צל"ח פרק ערבי פסחים דף ק"ט כתב שטרח ומדד שעור קמח לחלה ע"פ שעורו של הרמב"ם פ"ו מבכורים שהוא שעורו של רב חסדא בגמרא ע"פ חשבון מ' סאה למקוה ושוב מדד שעור חלה ע"פ מה שהפילו מ"ג ביצים מן המים כמ"ש בטור ש"ע א"ח סי' תנ"ו והיה הכלי הראשון מחזיק שני פעמים כפי שעור הזה ע"כ שפט הגאון ז"ל שע"כ הביצים נתקטנו במחצית ממה שהיו בימים הקדמונים וא"כ כל שעורנו הן בשתיית רביעית שאנו משערים ביצה ומחצה וכן שעור חלה של מ"ג ביצים וכן אכילת כזית מצה ומרור שאנו משערים כחצי ביצה הכל הוא הטעאה וצריך להיות בכפל ע"ש שהאריך להוכיח דשעורי האצבעות לא נשתנו להתקטן בזמננו מכפי מה שהעתיק הרמב"ם וע"כ דרק הביצים נתקטנו. ולענ"ד אף דקושיתו היא קושיא גדולה וחמורה על שעורנו אבל לנגד שיטתו יש ג"כ קושיא חמורה והוא דהנה בסוגיא דיומא דף פ' מוכח דשעור כמלא לוגמיו משני הצדדים באדם בינוני הוא יותר מרביעית ע"ש בתוד"ה ה"נ וכ"כ הר"ן וש"פ ואי ס"ד דשעור רביעית בזמננו הוא כפלים דהיינו שעור ג' ביצים שלנו א"כ כמלא לוגמיו באדם בינוני משני הצדדים הוא יותר מג' ביצים [דהא הוכיח הצל"ח דאף בזמנינו לא נתקטן האדם באצבעותיו ממה שהיה מקודם וא"כ פשוט דכה"ג ביתר אבריו] וזה כבר בחנתי ונסיתי בכמה אנשים בינונים המלא לוגמא שלהם משני הצדדים ועלה לכל היותר רק עד שני ביצים בינונים בקליפה שלהם הרי דביצים שלנו לא נתקטנו כ"כ רק איזה שעור קטן לבד [או אפשר דהאמת הוא כפי שיטת הר"ן שהובא בב"י בסימן תרי"ב דמלא לוגמיו מצד אחד הוא פחות מרביעית ולא קים לן בשעורו כמה ע"ש וא"כ אפשר דהוא יותר מרוב רביעית והוא כשעור ביצה וממילא משני הצדדים הוא כשעור שני ביצים] וע"כ צע"ג בענין השעורים שכאשר נבא לבחינה אנו רואים ששני השיעורים סותרים היינו השעור רביעית ששיער רב חסדא [בפסחים ק"ט] ע"פ חשבון מ' סאה למקוה והוא מוסכם להלכה בפוסקים ולפי מה שמדד הצל"ח וגם הגאון חתם סופר [בתשובה קכ"ז או"ח] הוא מחזיק ג' ביצים בינונים שלנו עם הקליפה ולפי מה דמוכח בגמ' דיומא הנ"ל לא יחזיק לכל היותר כ"א שני ביצים. ולמעשה נראה דלענין דאורייתא כגון כזית מצה בליל פסח בודאי יש להחמיר כדבריהם וכן לענין קידוש של לילה דעיקרו הוא דאורייתא ג"כ נכון לחוש לכתחלה לדברי הצל"ח הנ"ל וכן בחתם סופר מחמיר ג"כ לענין רביעית כדבריו [ומיהו לענין קידוש שחרית ולשאר כוס של ברכה יש לסמוך על מנהג העולם שנוהגין כמבואר במגן אברהם ופמ"ג וש"א] ועכ"פ יראה לכתחלה שיחזיק הכוס כשני ביצים עם הקליפה וכנ"ל. ודע עוד דאפילו לדברי הצל"ח שהכוס צריך להחזיק כג' ביצים שלנו מ"מ לענין שתית הכוס בודאי יש לסמוך להקל שלא ישתה אלא כמלא לוגמיו דידיה אף שלא יעלה כ"א עד קרוב לשליש הכוס וכמו שפסק בדה"ח דלכל אחד כמלא לוגמיו דידיה משערינן ואף שפקפקנו לעיל בענין זה על דבריו מ"מ תרי חומרי לא עבדינן וע"כ מי שאין לו יין כ"כ ישתה רק כמלא לוגמיו דידיה והיותר ישייר עד למחר ובשחרית יכול לקדש על כוס של קטן מזה וכמ"ש למעלה:.

סעיף ידעריכה


(*) וי"א דכיון שבין כולם טעמו וכו':    עיין בא"ר שמצדד להכריע להלכה כדעה זו משום דסברא ראשונה היא רק סברת הרא"ש מעצמו ע"ש ולא נהירא דהרי התוספות ביומא דף פ' כתבו בשם ר"ת הטעם של מלא לוגמיו לגבי קידוש משום יתובי דעתא ומשום זה הסכימו שם וכן בפסחים ק"ז בתוד"ה אם טעם דלאדם גדול נשתנה השעור משום דכל אחד ואחד מיתבא דעתיה במלא לוגמיו דידיה וכמו לענין יוה"כ וא"כ ממילא לפי טעם זה ודאי דס"ל ג"כ כהרא"ש [וכן לדעת הגאונים המובא בטור דס"ל דדוקא המקדש בעצמו צריך לשתות מלא לוגמיו בודאי דכ"ש דלא ס"ל דליהני צירוף מכל המסובין] ומה שהזכיר הריטב"א בשם התוס' אינו בתוס' שלפנינו דמוכח מהם איפכא וגם המחבר סתם הדעה הראשונה בסתמא משמע שסובר שכן עיקר להלכה. וע"כ אף שאין למחות ביד המקילין דיש להם ע"מ לסמוך מ"מ לכתחלה נכון ליזהר בזה מאד ובפרט שהמ"א כתב דגם הי"א שסוברים דמהני צירוף הוא רק לענין דיעבד וכן בדה"ח ושלחן ע"ש וח"א לא הקילו רק בדיעבד. ודע דבדה"ח כתב דבדיעבד מהני צירוף כל המסובין אפילו לא טעם המקדש כלל:.


(*) שאם לא טעם המקדש:    היינו שסוברים דבעינן שיטעום המקדש בעצמו כמלא לוגמיו והנה המחבר כתב דראוי לחוש לדבריהם וכן העתיקו הרבה אחרונים להלכה דלכתחלה יש ליזהר בזה אך בא"ר מפקפק בזה מצד שהרבה ראשונים פליגי עלייהו וגם די"א דהגאונים לא ס"ל כך ומ"מ אין לזוז מדברי המחבר:.

סעיף טועריכה


(*) וה"ה אם נשפך הכוס:    נראה דאפילו אם לא נשפך לגמרי כיון שלא נשתייר בו מלא לוגמיו צריך להביא כוס אחר:.