פתיחת התפריט הראשי

ביאור:תוספתא/דמאי/ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת דמאי פרק שלישיעריכה

תרומת עם הארץעריכה

(א)

העיד רבי יוסי בן המשולם, משום ר' נתן אחיו, משום ר' אלעזר חסמא, שאין עושין טהרות לעם הארץ

לא יעשה לו בטהרה, אבל עושה לו עיסתו של חולין בטהרה


אם ביקש ע"ה מהחבר שיכין לו עיסה טהורה וע"ה יפריש ממנה חלה – לא יסכים, אלא יעשה לו עיסת חולין ויפריש ממנה בעצמו את החלה ויניח אותה בכפישה שאינה מקבלת טומאה.
כך גם אינו מכין לע"ה זיתים שיפריש מהם תרומה, אלא מפריש בעצמו את התרומה ומניח בכלים של אבן וכו'.
לגבי עצם התופעה שחבר תורם עבור ע"ה ראו תרומות ד, ד.



מפריש ממנה חלה ונותן לתוך כפישה, ועם הארץ בא ונוטל זו וזו
לא יעשה לו זיתים של תרומה בטהרה, אבל עושה לו זיתים של חולין בטהרה
מפריש מהן תרומה ונותן לתוך כליו של חבר ועם הארץ בא ונוטל את שתיהן.

(ב)
כשם שאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר, כך אין משלמין קרן וחומש אלא לכהן חבר


לעניין זהות מקבל התרומה ראו לעיל ב, ב.
החבר האוכל לוקח מהכהן החבר כסף ומפייס בו את ע"ה.



האוכל תרומת עם הארץ משלם קרן וחומש לכהן חבר, וחבר נוטל דמיו ומפייס .

(ג)
תרומת חבר ותרומת עם הארץ שנתערבה – כופין את עם הארץ למכור את חלקו כדי לא למסור לו תרומה.


מותר לכהן לאכול חלק מהתרומה שמפריש כותי למרות שגם כהן כותי אוכל ממנה, בתנאי שהאכילה היא באיזור של כותים, וראו כותים ב, ד.



חולק כהן ישראל עם כהן כותי במקום כותי, מפני שהוא כמציל מידו
אבל לא בארץ, מפני שמחזיקו בכהונה
אף בארץ ישראל, מקום שמכירין בו שהוא כותי - מותר לחלוק הימנו.

(ד)
אוכל כהן ישראל עם כהן כותי בזמן שעושה בטומאה


אין לאכול אצל הכותים אם הם לא אוכלים, כי הם חשודים להאכיל לישראל מאכלות אסורים – ראו כותים ב, א.
הכהנים הכותים אכלו בשר בכור בעל מום (לשיטתם) בטהרה (כבית שמאי, ראו בכורות ה, ב.) וכן היו הכותים מוסרים את פירות הרבעי שלהם לכהנים, שהיו אוכלים אותם בטהרה (וראו קטע:אבן עזרא על ויקרא יט כד). בהלכה של חז"ל מותר, לפי בית הלל, לאכול בשר בכור בעל מום בטומאה, ואת פירות הרבעי אוכל בעליהם בירושלים.



אבל בזמן שעושה בטהרה הרי זה לא יאכל עמו
מפני שמאכילו בשר בכור טהור ומשקה אותו יין רבעי.

(ה)

בראשונה היו אומרים: חבר שנעשה גבאי מס עבור הרומיים דוחין אותו מחברותו
חזרו לומר כל זמן שהוא גבאי - אינו נאמן; פירש מגבאותו – הרי זה נאמן. ואינו צריך טקס קבלה

(ו)
חבר שהיה חוכר מעם הארץ עיקרי תאנים ודליות של ענבים - מעשר ונותן לו


ראו משנה ו, א. כאן מדובר על מעשרות. דמי החכירה משולמים בחולין מעושרים. אם הם מאותה השדה – מקזז את המעשרות מדמי החכירה, ואם הם משדה אחר – המעשרות על חשבון החוכר, וראו דברי ר' יהודה שם.



ואין נותן לו אלא משלו.

חבר בסעודה של עם הארץ, ונישואין ביניהםעריכה

(ז)

בן חבר שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ - אין אביו חושש שמא מאכילו דברים שאינן מתוקנין

היו בידו פירות ביד הבן, כשחזר מהסבא - אינו חושש שמא אינן מתוקנין הן


ראו לעיל ב, יא. כאן מדובר על בעיה של תרומות ומעשרות, ושם על טומאות.



אם אמר לו הסבא לנכד "האכילני" - מעשר ומאכילו.

(ח)

לא ישמש חבר כמלצר במשתאו של עם הארץ ובסעודתו של ע"ה, אא"כ היה מתוקן תחת ידו
אפילו אינה אלא מינקת מצקת אחת של יין
לפיכך: חבר ששימש במשתאו של עם הארץ ובסעודתו של ע"ה - הרי זה חזקה למעשרות.

(ט)
חבר שהיה יושב במשתאו של עם הארץ ובסעודתו של ע"ה


השתתפות של חבר בסעודה אינה מלמדת שהאוכל מתוקן, בניגוד לשירות בסעודה. לכן החבר אינו אחראי לסועדים אחרים, אבל הוא אחראי למה שהוא ובנו אוכלים. וראו משנה ז, א-ב.



אפילו רואין אותו נוטל ואוכל מיד, נוטל ושותה מיד – אין לו לע"ה חזקה למעשרות, שמא עישר בלבו
היה בנו מיסב אצלו - מעשר עליו. אחר - אין מעשר עליו. בני במקום אחר - מעשר עליו.

(י)
בן חבר שהיה מיסב במשתאו של ע"ה, בסעודתו של ע"ה


כיוון שהחבר מעשר עבור בנו אפילו אם הוא עצמו אינו בסעודה, נוכחות בנו שם אינה מעידה על הפירות.
הברייתא ממליצה להימנע מסעודות עם ע"ה, למרות שהגבולות ברורים.



אפילו רואין אותו נוטל ואוכל מיד נוטל ושותה - אין לו חזקה למעשרות, שמא עישר בלבו
אע"פ שאמרו כל אלו - תקלה לאחרים הן
אם היה שותף עמו בחנות - הרי זה חזקה למעשרות.

(יא)
עם הארץ שהיה משמש כמלצר בחנות של חבר - אע"פ שחבר יוצא ונכנס

הרי זה מותר ואינו חושש שמא החליף.

(יב)
היה הוא נאמן ואשתו אין נאמנת - לוקחין ממנו ואין מתארחין אצלו


האיש מוכר והאשה מארחת.
אפשר לסמוך גם על העבד או השפחה שתגיש לו מזון מתוקן. אבל בשביעית ובטהרות אם הוא אינו נאמן חושדים גם בעבד וכו'.



ואע"פ שאמרו הרי הוא כשרוי עם הנחש בכפיפה בשק
אשתו נאמנת והוא אינו נאמן - מתארחין אצלו ואין לוקחין הימנו
הוא אין נאמן ואחד מבניו נאמן, ואחד מעבדיו נאמן, ואחת משפחותיו נאמנת
לוקחין ואוכלין על פיהן ועושין לו ואוכל
בשביעית ובטהרות אינן רשאין לעשות כן.

סיטונאים וקמעונאיםעריכה

(יג)

הנחתומין לא חייבו אותן חכמים להפריש, אלא כדי תרומת מעשר וחלה

ופטורין מן השני. בד"א? במוכר בחנותו, על פתח חנותו

אבל המוכר בפלטר או בחנות הסמוכה חייב בשני.

(יד)
את שדרכו למוד בגסה, ומדדו בין גסה בין דקה – טפילה דקה לגסה.
(טו)

אלו דברים הנמכרין בגסה - מיני תבואה. וקטניות – דרכן להימדד בדקה, דברי ר' מאיר

וחכ"א דברים שדרכן לימדד בדקה ומדדן בגסה - משפיעה ומוכרן


חכמים חולקים על המשנה הנ"ל ולדעתם הפטור מהדמאי הוא תוצאה של דרך המכירה בפועל. אם מדד בגסה והוסיף לכמות ("משפיע") – מוכר דמאי.
ר' ישמעאל תולה הכל בכלי המדידה: אם מכר סאה (מידה גסה) והוסיף עליה רובע, שמדדו במידה דקה – צריך לעשר את הרובע, כי זה נחשב כשתי מכירות.
רשב"ג מוסר את דעתו של ר' יוסי לגבי מכירת אכסרה, שלפנינו במשנה ב, ה.
בסוף הברייתא מובאת הגדרה של הלח במידה (הין) ושל היבש לפי ערכו (לימין). במשנה המצב הפוך: את היבש מגדירים לפי כמות (שלושה קבין) ואת הלח לפי ערכו (דינר).



ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומר: הנמכר בדקה הרי זה חייב
אפילו לא מכר לו אלא סאה ורובע - צריך לעשר את הרובע
רשב"ג אומר משום ר' יוסי: סלי תאנים וסלי ענבים וקופות של ירק
לימין שם מטבע, שערכו כאיסר. במדה גסה; מלימין ולמטה במדה דקה
ובלח הין במידה גסה; מהין ולמטה במדה דקה.
וכן היה רשב"ג אומר משם ר' יוסי: קליעה של שום הרי היא כמדה גסה.

(טז)
לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד


ר' מאיר לשיטתו לעיל הלכה טו, שהפטור מדמאי תלוי במה שמקובל. חכמים לשיטתם שלהם, שמה שקובע הוא דרך המדידה בפועל.



בעל הבית בין כך ובין כך צריך לעשר, דברי רבי מאיר
וחכ"א אחד סיטון ואחד בעה"ב מותר למכור ולשלוח לחבירו וליתן לו במתנה.

(יז)
המשלח ודאי טבל, בין לעם הארץ ובין לחבר - צריך לעשר


ראו משנה ג, ג.
רשב"ג חייב את האתרוג כטבל כי עדיין לא התירו את קיסריה. האתרוג היה טמא כי הרטיבו אותו לשמור על טריותו.



רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעם הארץ צריך לעשר, לחבר צריך להודיע
אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה ששלח לי ר' יוסי ברבי אתרוג גדול מציפורי
ואמר זה בא בידי מקסרי
ולמדתי ממנו שלשה דברים: אחד שהיה ודאי, ושהיה טמא, ושלא היה בידו אלא זה בלבד
שאילו היה בידו אחר היה מעשר ממנו עליו.

(יח)
הלוקח מן התגר, ואמר "זה מתוקן וזה אינו מתוקן"


אם סוחר ע"ה טוען שחלק מהסחורה היא טבל וחלקה הוא דמאי – מתיחסים לכולה כטבל. אבל אם יש לו רשות למכור דמאי – נאמן כי היה יכול לשתוק.



אף על המתוקן אינו נאמן. את שדרכו לימכר דמאי - נאמן.

(יט)
חבר שהיה מוכר משפיע ומתוקן, ונתמנה לו דבר שהוא דמאי - צריך להודיע


אם מוכר במידה גסה, וזכותו למכור כך דמאי, אבל מחמיר על עצמו ובדרך כלל מוכר מתוקן, ופעם אחת יצא לו למכור דמאי – צריך להודיע.
וראו משנה ג, א.



שכל דבר שהוא של דמאי צריך להודיע לכל
ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי ומודיע,
ואם בידוע שלבעל הבית אין מאותו המין ולכן ידוע שקנה בשוק - אין צריך להודיע.

חשודים על שביעיתעריכה

(כ)

גבאי קופה - אין גובין ומכריזין ביום טוב כדרך שגובין ומכריזין בחול
אבל גובין בצנעא בתוך חיקן, ומחלקין על כל שכונה ושכונה. לא לכל העניים יחד, משום עובדין דחול

(כא)
גבאי צדקה בשביעית - מדלגין על פתחיהן של אוכלי שביעית, דברי ר"מ


לדעת חכמים גם בשביעית מעלימים עין, כמו בדמאי, ונותנים את המזון לעניים.
אם כל העיר חשודה על השביעית גם ר' מאיר מודה.
אבל הכהנים המגבלים עיסות להפרשת חלה אינם מקבלים חלה מחשודים על השביעית, בתקווה שבכך ימשכו חלק מאנשי העיר להקפיד על השביעית.



וחכ"א: אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית. אפילו פת נתנו להם - מקבלין אותם הימנו
שלא נחשדו אלא מעות וביצים בלבד
אם היתה עיר כולה של אוכלי שביעית - אין צריכין לדקדק באוכלי שביעית
הכהנים גובלין בטהרה - צריכין לדקדק באוכלי שביעית.