ביאור:תוספתא/שבת/טז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבת פרק ששה עשר

טיפול בבעלי חיים בשבת

(א)

ראו משנה יח, ב.

אין עוקרין בהמה חיה ועוף מרשות היחיד, ואצ"ל מרשות הרבים, אבל דוחין בהן עד שיכנסו
כופין הופכים את הסל בפני האפרוחים שיעלו ושירדו עליה, ואסור לטלטלו.

(ב)

כיצד מסייעין את הבהמה בי"ט? נופחין בחוטמיו ונותנין דד לתוך פיו, ואוחז בולד שלא יפול

רשב"ג אומר: מרחמין היינו על בהמה טהורה ביו"ט

ראו משנה יח, ג, "מסעדין". התוספתא גרסה "מסייעין".
וראו ירושלמי שבת יח ג, שם מוסבר הביטוי "מרחמים": כיצד עושה? נותן גוש של מלח על רחמה והיא רוצה להניק בנה.
האמינו שחימום השליה לאחר הלידה מסייע לולד.

קושרין את הטבור. בלידת אדם ר' יוסי אומר: נוהגין היינו אף חותכין
טומנין את השליא כדי שלא יוצן הולד, כגון בספל של שמן ובכסות ובקופה של תבן

מילה בשבת

ומהלקטין מלקטים את הציצים המעכבים שנותרו למילה. ר' יהודה אומר: אם לא הלקיט חייב מיתה

ראו משנה יט, ב, שם התירו לכרוך סמרטוט, וכאן גם חוטים.

וכורך עליה על המילה חוטי צמר וחוטי פשתן, ובלבד שלא יקשור
ומזלף עליה את החמין, ולא עוד אלא שאדם מזלף את החמין ע"ג מכתו.

(ג)
כל זמן שעוסק במילה בשבת - חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה

סוגי הציצים מפורטים במשנה יט, ו. במקרה זה המשנה מבארת את התוספתא.

פירש - אין חוזר, אלא על ציצין המעכבין בלבד.

(ד)
בן ז' חדשי הריון - דוחין עליו את השבת. בן ח' אין דוחין עליו את השבת

ההנחה המופרכת שמאחורי המשנה היא שתינוק שנולד אחרי שבעה חדשי הריון הוא יותר בר קיימא מתינוק שנולד לאחר שמונה חדשי הריון. לכן אם נולד תינוק לאחר שמונה חדשים בשבת – אין דוחים על מילתו את השבת הבאה, אף אם חי שמונה ימים.
הברייתא מפרטת דינים נוספים החלים עליו, וכללית אינה מחשיבה אותו כתינוק חי אלא כנפל. אם נגע במת הוא אינו מקבל טומאה, ואם זב או הצטרע אינו מטמא. אם אחיו מת ערירי הוא אינו מייבם את אשתו, ואם הוא מת בלי אחים אינו פוטר את אמו מלהתיבם, הוא אינו מאפשר לאמו לאכול בתרומה ואינו פוסל את אמו מלאכול בתרומה, אינו נוחל בירושה ואינו מנחיל ירושה לאמו.
לדעת ת"ק יכול להיות גם מצב שבן שמונה חי חיים שלמים ובכל זאת לא נחשב כאדם חי.
ר' שמעון מסייג את הדין הזה וקובע שאם בן שמונה חי שלושים יום הוא אינו מוגדר כנפל, וכך גם ולד בהמה שחי שמונה ימים.

ספק בן ז' ספק בן ח' - אין דוחין עליו את השבת
בן ח' הרי הוא כאבן, ואין מטלטלין אותו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו
אין גודר טומאה מן המת, לא באדם ולא בכלים
אין מטמא לא בזיבה ולא בצרעת, אין זוקק ליבום ואינו פוטר מן היבום
ואינו מאכיל בתרומה ואין פוסל בתרומה, ואינו נוחל ואינו מנחיל
פירש ממנו אבר - הרי הוא כאבר מן החי, ובשר - הרי הוא כבשר מן החי
זה הכלל: כל זמן שהוא חי - אינו לא כחי ולא כמת. מת - הרי הוא כמת לכל דבר
ואיזהו בן ח'? כל שלא כלו לו חדשיו
ר' אומר: סימניו נכרין בו: צפורניו ושערו שלא גמרו
וכדרך שבן ח' באדם נפל - כך בן ח' בבהמה גסה נפל, וכן ד' בדקה
ר"ש אומר: כל ששהה שלשים יום באדם - אינו נפל, שנא' (במדבר יח טז) ופדויו מבן חודש תפדה
וכל ששהה ח' ימים בבהמה - אינו נפל, שנאמר (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה וגו'.

דיני מילה

(ה)
ניסת לראשון - ומת, לשני - ומת, לשלישי - לא תנשא, דברי ר'

דין אשה קטלנית: אלמנה משני בעלים נחשבת קטלנית ואינה נישאת לבעל שלישי (לדברי רשב"ג – לרביעי).
הדין הזה מוצמד לדין המילה: אם שנים (או שלושה) מהאחים מתו מחמת מילה – אין מלים את התינוק הבא. כלומר הבעלים מתו בגלל האשה שלהם, כפי שהתינוק מת בגלל אמו. יתכן גם שהדין בא להגן על האשה מהאבל ומרגשות האשמה העלולים לפגוע בה אם ימות בעלה השלישי.
הסיפור על רשב"ג מרחיב את הדין הזה למי שמתו בני דודיו מחמת המילה.
הסיפור של ר' נתן מתאר מצב שבו דחיית המילה מצילה את התינוק, שיש לו צהבת, וראו גם משנה יט, ה. היום אכן נוהגים לבדוק את התינוק לפני המילה מחשש לצהבת, ובמקרים רבים דוחים את המילה. בזכות זאת נדירים בימינו המקרים של מוות מחמת המילה.

רשב"ג אומר: לשלישי תנשא, לרביעי לא תנשא
היתה יולדת זכרים, והן נמולים ומתים, מלה ראשון – ומת, שני – ומת, שלישי - לא תמול, דברי רבי
רשב"ג אומר: שלישי תמול, רביעי - לא תמול
מעשה בד' אחיות בצפורי, שמלה ראשונה – ומת, שניה – ומת, שלישית - ומת
בא מעשה לפני רשב"ג, ואמר: רביעית - לא תמול כשיטתו
אמר ר' נתן: כשהייתי במדינה של קפוטקיא, היתה שם אשה אחת
שהיתה יולדת זכרים, והן נימולין ומתים
מלה ראשון – ומת, שני – ומת, שלישי כשיטת רבי - הביאתו לפני
ראיתיו שהיה ירוק. נסתכלתי בו ולא מצאתי בו דם ברית
אמרו לי: מה אנו למולו? אמרתי להם: המתינו לו עד שיכנס בו דם
המתינו לו, ומלוהו, וחיה; והיו קורין אותו נתן הבבלי, על שמי.

(ו)
המשוך מי שמשך בערלתו - צריך שימול. ר' יהודה אומר: משוך לא ימול, מפני שהוא מסוכן

לגבי התופעה של משיכת העורלה ראו מקבים א א, טו. המושך בערלתו מל, אבל מנסה להסתיר זאת, ולהיראות כגוי. המעשה הזה נחשב חמור בעיני הברייתא ומתואר כהפרת הברית. כנראה נמשכה התופעה אפילו בימי בר כוכבא. הברייתא מעידה שאלו מביניהם שמלו שוב - לא נפגעו, לא במובן של סכנת חיים ולא במובן המיני.
הדרשה על "הימול ימול" דומה לדרשות על "עזב תעזוב", ראו ב"מ ב, י.

אמרו לו: הרבה מלו בימי בן כוזיבא, והיו להם בנים, ולא מתו
שנאמר (בראשית יז יג) המול ימול, אפי' מאה פעמים
ואומר (בראשית יז יד) את בריתי הפר, לרבות את המשוך.

(ז)

מי שנולד מהול, וגר שנתגייר מהול, ותינוק שעבר זמנו, ושאר כל הנימולין - אין מלין אותן אלא ביום

ר"א בר"ש אומר: בזמנן - אין מלין אותן אלא ביום. עבר זמנן - מלין אותן בין ביום בין בלילה

מוסכם שברית רגילה ביום השמיני מתקיימת רק ביום. ת"ק טוען שכך גם דינן של מילות נוספות, (וראו ספרא יולדת פרק א ג. שם נראה שהדיון הוא על הצורך בהטפת דם בימי חול, וראו בהלכה ח.) ר"א בר"ש חולק על כך.
לדברי רשב"ג ראו משנה יט, ו. המסורבל בבשר לא התכוון להסתיר את המילה ולכן דינו שונה מזה של המשוך שבהלכה ו.

רשב"ג אומר: אם היה מסורבל בבשר, רואין אותו בשעה שמתקשה
אם נראה ערל - מלין אותו, ואם לאו - אין מלין אותו.

(ח)
א"ר יוסי: מנין למילה, שהיא במקום פרי באיבר המין?

דרשות ר' יוסי הן שתים: בספר ויקרא יש קשר בין הערלה לפרי, ובספר בראשית היא קשורה לזכרות הנימול.
רשב"א מתאר מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל, ביחס לגר מהול. בית הלל פוטרים אותו אף מהטפת דם.

שנאמר (ויקרא יט כג) וערלתם ערלתו את פריו
ואומר (בראשית יז יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו
ממקום שהולד ניכר, אם זכר אם נקבה - משם מלין אותו
אר"ש ב"א: לא נחלקו ב"ש וב"ה
על מי שנולד מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהיא ערלה כבושה
על מה נחלקו? על גר שנתגייר כשהוא מהול
שב"ש אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובה"א: א"צ.

(ט)
אר"ש: לא נחלקו ר"א ור' יהושע

ראו משנה יט, ד. ר' אליעזר מחייב על מילה בשבת שהיא היום התשיעי לחיי התינוק, כי ההיתר למול בשבת חל לדעתו רק על מילה ביום השמיני. ר' יהושע מסכים שאין למול אותו לכתחילה, אבל בדיעבד הוא פוטר מחטאת.

על מי שהיה לו למול אחר שבת, ומלו בשבת, שהוא חייב
על מה נחלקו? על מי שהיה לו למול בע"ש, ומלו בשבת
שר"א מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר
אמר לו ר"א: אי אתה מודה במי שהיה לו למול אחר שבת, ומלו בשבת
שהוא חייב, שהחליף את זמנו?
אף מי שהיה לו למול בע"ש, ומלו בשבת - יהא חייב, שכן החליף את זמנו
אמר לו ר' יהושע: לא! אם אמרת במי שהיה לו למול אחר שבת, ומלו בשבת
שהוא חייב, שאינו בקום מול
תאמר במי שהיה לו למול ע"ש, ומלו בשבת, יהא חייב? שכן בקום מול
אמר לו ר"א: נותר יוכיח, שמאמש בקום אכול, ואם אכלו למחר - ה"ז חייב
אמר לו ר' יהושע: לא! אם אמרתי בנותר, שאינו בקום אכול בו ביום
תאמר במילה, שכל היום בקום מול?!

חילול שבת לפיקוח נפש

(י)
מפקחין על ספק נפשות בשבת, והזריז - ה"ז משובח, וא"צ ליטול רשות מב"ד

לעניין פיקוח נפש בשבת ראו משנה יח, ג. וראו גם מקבים א ב, מ. לעניין אי נטילת רשות ראו ירושלמי יומא ח ה, וכן סוטה ג, ד, "חסיד שוטה".

כיצד? נפל לים ואין יכול לעלות, טבעה ספינתו בים ואינה יכולה לעלות
יורדין ומעלין אותו משם, וא"צ ליטול רשות מב"ד
נפל לבור ואין יכול לעלות - עוקרין לו חוליא, ויורדין ומעלין אותו משם, וא"צ ליטול רשות מב"ד
תינוק שנכנס לבית, ואין יכול לצאת - שוברין דלתות הבית, ואפילו היו של אבן
ומוציאין אותו משם, וא"צ ליטול רשות מב"ד
מכבין ומפסיקין לדליקה בשבת, והזריז - ה"ז משובח, וא"צ ליטול רשות מב"ד.

(יא)
מי שנשכו נחש - קורין לו רופא ממקום למקום

המחלוקת בין רבי לרשב"ג היא בשאלה האם חמור יותר להפריש תרו"מ בשבת או לאכול טבל.

ושוחטין לו תרנגולת וגוזזין לו כרשינין, אוכל וא"צ לעשר, ד"ר. רשב"ג אומר: צריך לעשר.

(יב)
מחמין חמין לחולה בשבת, בין להשקותו ובין לרפאותו

הברייתא מדגישה שהצלת החולה היא אפילו לטווח ארוך, ואין בה עבירה כלל. וראו גם רמב"ם הלכות שבת ב ג.

ואין אומרין "המתינו לו שמא יחיה", אלא ספיקו דוחה שבת
ולא ספק שבת זו, אלא ספק שבת אחרת
ואין אומרים "יעשו דברים בנכרים ובקטנים", אלא בגדולים שבישראל
אין אומרים "יעשו דברים הללו ע"פ נשים ע"פ נכרים", אלא מצטרפין דעת ישראל עמהן.

(יג)
א"ר יוסי: מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת?

ראו דרשות בשיוך שונה במכילתא כי תשא.

שנא' (שמות לא יג) את שבתותי תשמרו
יכול במילה ועבודה ופיקוח נפש? ת"ל "אך", חלק
פעמים שאתה שובת, פעמים שאי אתה שובת
ר"א אומר: מילה - דוחין עליה השבת
מפני מה? מפני שחייבין עליה כרת לאחר זמן
והרי דברים ק"ו: ומה אם על אבר אחד ממנו דוחה את השבת, דין הוא שידחה השבת על כולו
אמרו לו: ממקום שבאת! מה להלן ודאי ולא ספק, אף כאן ודאי ולא ספק!
א"ר עקיבה: וכי במה החמירה תורה: בעבודה או בשבת?
החמירה בעבודה יתר משבת, שהעבודה דוחה את השבת, ואין שבת דוחה אותה
והרי דברים ק"ו: ומה עבודה, שדוחה את השבת, ספק נפשות דוחה אותה
שבת, שעבודה דוחה אותה, אינו דין שספק נפשות דוחה אותה?
הא למדת, שספק נפשות דוחה את השבת.

(יד)

ר' אחא אמר משום ר"ע: הרי הוא אומר (שמות כב א) אם במחתרת ימצא הגנב וגו'

בעל הבית מהו: ודאי או ספק? - הוי אומר ספק

הראיה מספר ויקרא היא האחרונה והעיקרית בדרשות.
ההסתייגות "בד"א" וכו' אינה מופיעה במכילתא שם, ויתכן שהיא מאוחרת יחסית.
הדרשה מספר משלי קובעת שגם חיי האדם הם למען ה' ולכן יש להצילו.

אם הורגין נפש להחיות נפש בספק, דין הוא שידחו את השבת להחיות נפש בספק
הא לא נתנו מצות לישראל, אלא לחיות בהן,
שנאמר (ויקרא יח ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהן, וחי בהן, ולא שימות בהן
אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש, חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים
בד"א? שלא בשעת הגזירה
אבל בשעת הגזירה - אפילו מצוה קלה שבקלות, אדם נותן נפשו עליה
שנא' (ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קדשי וגו'; ואומר (משלי טז ד) כל פעל ה' למענהו.