ביאור:תוספתא/כלים/בבא בתרא/ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת ב"ב דכלים פרק שביעי

חוטים

(א)
נימי פסיקיא ומקטורן - כל שהן.

ראו משנה כט, א-ו.

נימי של אפוקרסין – עשר, ואם יש להן סכך חלק ארוג - כל שהן
רשב"ג אומר: סכך עולה למדת שלשה, טפחים ואינו עולה למדת שלש על שלש אצבעות
היה רחב, אם נותנו על הכסא ובשרו נוגע בכסא – טהור, ואם לאו - טמא.
נימי הברסין והברדסין והפמליאות והחמילות והלבדין והסגוסין והכרים והכסתות - ג' אצבעות.
חוט המשקולת - שנים עשר, ושל חרשים - שמנה עשר, ואם לאו - עובי כלינוס.
חוט של בנאין ושל סיידין - חמשים אמה
רשב"ג אומר: אף של משוחות חמשים אמה.
חוט המאזנים של שוקלי מתכות – טפחיים, מפני שהוא תופס בשתי ידיו ומגביה.

ידיות

(ב)

יד הסכין – טפח, ושירי הסכין – טפח, ושירי הכוש – טפח, ושירי השפוד - טפח
ושירי המזרה – טפחיים, ויד הקרדום מאחוריו - ג' אצבעות, ור' יוסי אומר: טפח מאחוריו - טהור כולו.

יד הכילוף ובין הכולף – ששה. יד הפחות ובין הפחות – חמשה.

ראו משנה כט, ד-ח. ר' יוסי טוען שאם הידית של הקרדום או של משמשי האור ארוכה מדי והיא מפריעה לעבודה – כולה טהורה. הוא מביא ראיה ממשנה ג, שבה מדובר בשיעור מקסימלי, והם מביאים ראיה ממשנה א, שבה מדובר בשיעור מינימלי.

יד בן חולף – חמשה, ושל חולף - עשרה.
יד מגריפה של בעלי בתים, ב"ש אומרים: שבעה, וב"ה אומרים: שמנה.
של סיידין, ב"ש אומרים: תשעה, וב"ה אומרים: עשרה.
יותר מכאן - אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה.
בד"א? שמשמשי האור – כל שהן בזמן שאין עתיד לגוד שאינן ארוכות מדי.
אבל בזמן שעתיד לגוד - חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה, דברי ר"מ ור' יהודה
ור' יוסי אומר: אף לא לטומאה.
אמר ר' יוסי: אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד
אני אומר להם: אי אתם מודים לי בחוט של בנאים ושל סיידין חמשים אמה
שאם רוצה לקיים יותר מכאן, שהוא טהור?
והם אמרו לי: אי אתה מודה בנימי הסדין והסודרין והטרסי
והפליון של ראש - ששה אצבעות, ושל אפקרסות עשר
שאם רוצה לקיים יותר מכן, שהוא טמא?
ורואה אני את דברי מדבריהן
שאני משיבן מדבר שהוא שוה לטומאה ולהזאה - על דבר שהוא שוה לטומאה ולהזאה
והן משיבין אותי מדבר שהוא שוה לטומאה ולהזאה - על דבר שמודים שאינו שוה להזאה.
כל אלו שאמרו שירי ידות - ידותיהן מלפניהם.
את שדרכו לאחוז בידו אחת, כגון יד הקרדום - טפח
ואת שאין דרכו לאחוז אלא בשתי ידיו, כגון יד המגרפה - טפחיים.

כלי זכוכית

(ג)

כלי זכוכית - מדברי סופרים, טומאתן שוה. אינם נעשים אב הטומאה פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין.
השידה והתיבה והמגדל של זכוכית, הבאין במדה - טהורין

ושאר כל כלי זכוכית, אע"פ שבאין במדה - טמאים.

ראו משנה ל, א-ב.

וזה חומר בכלי זכוכית מכלי עץ.
כלי זכוכית אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן
ורשב"ג אומר: משינטלו מן הספות
תמחוי שעשאו אספקלריא, אע"פ שמשתמש בו - טהור.
היה טמא ועשאו אספקלריא – טמא, עד שיקבענו במסמר.
תרווד של מתכת, בין שיש לו יד ובין שאין לו יד, בין מקבל כל שהוא ובין שאין מקבל כל שהוא - טמא.
ושל עץ ושל עצם ושל זכוכית, מקבל כל שהוא - טמא
שאין מקבל כל שהוא אלא ממגמג ושופך - ר"ע מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר.

(ד)
כוס של אבן שניקב, והטיף לתוכו אבר בדיל, בעץ

ראו משנה ל, ג-ד.
כוסות צידוניים נזכרו במשנה ד, ג.
לעניין הפנס ראו משנה ב, ד.
לעניין האולד וכו' השוו משנה יב, ח.

ר' יוסי אומר משום ר' יוחנן בן נורי: טמא משום כלי מתכת
כוס של זכוכית שניקב, והטיף לתוכו אבר
ר יוסי אומר משום ר' יוחנן בן נורי: טמא משום כלי זכוכית
רשב"ג אומר: יהודה בן שמוע היה מטמא משום ר"מ.
קיתון של זכוכית שניטלו שוליו, אם יכול לישב כדרכו - רבי מטמא וחכמים מטהרין
ואם מתחלה עשאו שלא שולים - הכל מודים שהוא טמא.
הכוס והצלוחית שניקבו, בין מלמעלה ובין מלמטה - טהורין.
תמחוי וקערה שנקבו מלמעלה – טמאין. מלמטה - טהורין.
נסדקו, אם יכולין לקבל את החמין כצונן – טמאין, ואם לאו - טהורין.
ר"א בר' צדוק אומר: הכוסות הצידונים החתוכין – טהורין, מפני שסורחין את הפה
וחכמים מטמאין.
צלוחית של שמן ושל יין שניטל פיה, אם ניטלת ביד אחת – טמאה, ואם בשתי ידיו - טהורה.
פנס של זכוכית שיש בו בית קיבול שמן - טמא. בית קיבול נר - טהור.
ואינו טמא אלא המשמש את הצורך.
המטה והכסא והספסל והקתדרא ועריסה של זכוכית, וכל מדרס כלי זכוכית - טהורין.
האולד והקולמס והמטוטלת והמשקלות והעכירין והכן והכנה של זכוכית - טהורין.