ביאור:תוספתא/יבמות/ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת יבמות פרק תשיעי

אכילת התרומה של העבדים

(א)
בת ישראל שנשאת לכהן, והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל

ראו משנה ז, א-ב

עבדי מלוג אוכלין תרומה משלה, ועבדי צאן ברזל אוכלין משלו
אלו הן עבדי מלוג? פחתו או הותירו – הרי הן שלה החיסרון או התוספת
ואלו הן עבדי צאן ברזל? אם פחתו או הותירו - הרי הן שלו
הכניסתן בדמים - נוטלתן בדמים; ילדים - נוטלתן נערים; נערים - נוטלתן זקנים
אלו ואלו, פירותיהן העבודה שהם עושים - לבעל; אלו ואלו, הבעל חייב במזונותיהן; וזה וזה אין יכולין למכור
האיש אין יכול למכור, מפני שמשועבדים לאשה
ואשה אינה יכולה למכור, מפני שפירותיהן לבעל.

(ב)
מת והניחה כמו שהיא בלי ילדים - עבדי מלוג אינן אוכלין, כדרך שאינה אוכלת

ראו משנה ז, ג.

עבדי צאן ברזל אוכלין, מפני שהן בחזקת היורשין - עד שעה שינתנו לה
הניח לה בנים - אלו ואלו אוכלין; הניחה מעוברת - אלו ואלו אין אוכלין עבדי מלוג כדלעיל, ועבדי צאן ברזל – מפני חלק העובר כדלהלן.
הניח לה בנים והניחה מעוברת - עבדי מלוג אוכלין, כדרך שהיא אוכלת
עבדי צאן ברזל אין אוכלין, מפני שחלקו של עובר בהן הוא זכה בעבדי צאן ברזל אבל לא בתרומה, עד שייוולד.
ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: הבת מאכלת ואין היורשין מאכילין
ר"ש אומר: כולם זכרים - יאכלו, נקבות אם הניחה עם בנות ומעוברת - לא יאכלו
שמא יהא עובר זכר, ואין לבת במקום הבן.

(ג)
בת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל

ראו משנה ז, ב. הברייתא מדייקת שבין מות בעלה לבין מסירת העבדים לה הם אינם אוכלים.

מת והניחה כמו שהיא - עבדי מלוג אוכלין, כדרך שהיא אוכלת
עבדי צאן ברזל אין אוכלין, מפני שהן בחזקת היורשין - עד שעה שינתנו לה.

(ד)
חרש שוטה וקטן כהנים שקנו עבדים - אין אוכלין בתרומה

ראו גם משנה ז, ד. קניית עבדים ע"י חש"ו היא בספק.

אבל אם קנו להן ב"ד, או שמנו ב"ד להן אפוטרופין, או שנפלו להם בירושה ממקום אחר
הרי אלו אוכלין בתרומה.

(ה)
כהן שקנה עבד, ולישראל אפילו אחד ממאה בו - אינו אוכל בתרומה

ראו ספרא אמור פרשה ה א-ג: עבד שיש בו שותפות של ישראל אינו קניין כספו של הכהן, אבל עבדים שנקנו ע"י אשתו או עבדיו – כן.
ההלכה כוללת עבד שקנה לעצמו עבד, דבר המצביע על מצבו הכלכלי של הקונה.
האשה והעבד מניחים שהכהן קיים, ראו גיטין ג, ג, וראו תוספתא גיטין ב, יג. שם מקור ההלכה על הרוצח.

אשת כהן שקנתה עבדים, ועבדיה שקנו עבדים - הרי אלו אוכלין בתרומה
עבד כהן שברח, ואשת כהן שמרדה - הרי אלו אוכלין בתרומה.
לא יצא הרוצח מחוץ לגבול עיר מקלטו בחזקת שכהן גדול קיים.

מי מזכה לאכול בתרומה?

(ו)
העובר והיבם, והאירוסין והחרש, ובן ט' שנים ויום אחד - פוסלין ולא מאכילין

ראו משנה ז, ד. ר' שמעון מעיר שהמצב הזה אינו הגיוני, אבל אינו מציע לשנותו.
צרת הבת הנשואה לחרש פטורה, משיקול דומה לזה של ר' שמעון, וראו גם משנה יד, ד.

אר"ש: בזו מדת הדין לוקה, שאם יש מעשה לפסול יש מעשה להאכיל
אם אין מעשה להאכיל לא יהא מעשה לפסול
בתו פקחת הנשואה לאחיו חרש - צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום מק"ו
אם נשואי בתו נשואין - נישואי צרתה נשואין ופטורה מחליצה ויבום כבתחילת המסכת
אין נישואי בתו נשואין - לא יהו של צרתה נשואין. ואין לה חליצה ויבום

(ז)
בתו החרשת הנשואה לאחיו פקח - צרתה חולצת ולא מתיבמת

גם כאן יש ספק בנישואי החרשת, אבל צרתה היתה ודאי נשואה, ולכן היא חולצת.
חרשת שהשיאה אביה – ראו משנה יד, ב, והשוו לעיל הלכה ד.
נישואי החרש או החרשת אינם מקנים זכות לאכילה בתרומה, אבל אם נולד בן – כן, ויפה כח הבן מכח האב – השוו משנה ז, ה.

חרשת שהשיאה אביה - הרי היא כפקחת לכל דבר
בת ישראל פקחת שנשאת לכהן חרש - אין אוכלת בתרומה
עיברה - לא תאכל; ילדה – תאכל;
בת ישראל חרשת שנשאת לכהן פקח אינה אוכלת בתרומה
עיברה - לא תאכל; ילדה - תאכל.

(ח)

בת כהן פקחת שנשאת לישראל שוטה - טובלת מחיק בעלה, ואוכלת בתרומה לערב

עיברה - לא תאכל; ילדה - לא תאכל

הלשון בתחילת ההלכה היא לשון גוזמה. אבל העובר – וכמובן הולד – פוסל אותה מלאכול תרומה. וראו משנה ז, ה.

כל שיש לה זרע מכהן, בין זכרים בין נקבות, אפילו זרע מזרע - הרי זו אוכלת בתרומה.

(ט)

היתה בתה מישראל נשואה לכהן - אינה אוכלת בתרומה, עד שיהא לה זרע מכהן תחלה

כהנת בת כהן שמת עוברה בתוך מעיה - הרי זו אוכלת בתרומה

אם הסבתא היא בת כהן, ונולדה לה בת מישראל, והבת נישאה לכהן – יכולה הסבתא לאכול בתרומה רק לאחר שנולד לה נכד בן קיימא מהכהן.
האשה שמקשה לילד – ראו אהלות ז, ו.

האשה שמקשה לילד - מחתכין את העובר במעיה, ואפילו בשבת
ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לו
יצא ראשו, אפילו ביום השני - אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.