ביאור:תוספתא/חולין/ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת חֻלִּין פֶּרֶק ה

אותו ואת בנו

(א)
אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בַּכִּלְאַיִם וְכוֹי.

ראו ספרא אמור פרשה ח ח, כנראה בשיטת ר' אלעזר: שור ולא חיה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַכִּלְאַיִם מִן הָרָחֵל וּמִן הַגְּדִי - נוֹהֲגִין בּוֹ,
וּמִן הַכּוֹי - אֵין נוֹהֲגִין בּוֹ.

(ב)
הַשּׁוֹחֵט 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', חֻלִּין בִּפְנִים וְקָדָשִׁים בַּחוּץ.

ראו משנה ה, ב.
לדעת ר' שמעון אם הבשר אינו ראוי לאכילה אין עוברים משום אותו ואת בנו. אבל כולם מודים שגם אם לא אכל בפועל חייב, ולכן גם השוחט לגוי או לכלב חייב.
הביטוי חוזר בכל מצוות השחיטה: כיסוי הדם ומתנות – ראו לקמן ו, ד, וכן לקמן ט, א.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵפָה,
רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר מִשֵּׁם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר מִשֵּׁם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'.
הַשּׁוֹחֵט לִרְפוּאָה, לַאֲכִילַת גּוֹיִם וְלַאֲכִילַת כְּלָבִים,
אָסוּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'.

(ג)
הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, הַנּוֹחֵר וְהַמְּעַקֵּר וּשְׁחִיטַת נָכְרִי,

הדוגמאות הראשונות אינן שחיטות ולכן מותר.
האיסור אינו מחייב את החש"ו, כי אין בהם דעת, למרות ששחיטת הקטן כשרה אם הוא יודע לשחוט (ראו לעיל א, ג,) אבל אם השגיחו עליהם - המשגיחים חייבים לאסור עליהם.

מֻתָּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'.
חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחָטוּ, בִּזְמַן שֶׁאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן,
אָסוּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'.
אֵין אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, מֻתָּר מִשּׁוּם 'אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יִשְׁחֹט,
וְאִם שָׁחַט, פָּטוּר.

כיצד להימנע מאיסור אותו ואת בנו?

(ד)
הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת - הוּא קוֹדֵם לְבַעַל הַבַּיִת,

אם קנה אותו ובנו נשאר אצל המוכר – זכות הקונה לשחוט, ואינו חייב לבדוק אם המוכר שחט את בנה של בהמתו.

שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא לְקָחוֹ אֶלָּא עַל מְנָת כֵּן.

(ה)
שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ, אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן יִשְׁחֹט רִאשׁוֹן.

ראו משנה ה, חטיבה III.

וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי וְשָׁחַט - הֲרֵי זֶה זָרִיז וְנִשְׂכָּר.

(ו)
שְׁחָטָהּ וְאֶת אִמָּהּ, וְאֶת אֵם אִמָּהּ, אֲפִלּוּ עַד חֲמִשָּׁה דּוֹרוֹת - אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת.

התוספתא מקילה ביחס למשנה, שחייבה אם שחט את בתה ואת בת בתה פעמיים.
גם במשנה השוחט האחרון ששחט את אמה או את בתה של הבהמה השחוטה חייב.

שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, אֲפִלּוּ עַד חֲמִשָּׁה דּוֹרוֹת - חַיָּב עַל הָאַחֲרוֹנָה.
שְׁחָטָהּ וּבָא אַחֵר וְשָׁחַט אֶת אִמָּהּ, וּבָא אַחֵר וְשָׁחַט אֶת בִּתָּהּ,
שְׁנַיִם הָאַחֲרוֹנִים חַיָּבִין, וְהָאֶמְצָעִי פָּטוּר.
שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת חֲמִשָּׁה בָנֶיהָ - חַיָּב מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה לָאוִין.

(ז)
שָׁחַט חֲמִשָּׁה בָנֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ,

סומכוס במשנה לא חלק על השוחט פרה לאחר שחיטת בניה. אבל עיקרון המחלוקת דומה.

סוּמָכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: חַיָּב מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה לָאוִין.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם לָאו אֶחָד בִּלְבַד.

(ח)

שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמָּהּ - הַשּׁוֹחֵט אֶת הָאֵם חַיָּב, וְאֶת הַבַּת פָּטוּר.

שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁכָה, מֻתָּר לִשְׁחֹט אֶת בִּתָּהּ;

ראו משנה ה, ה, שבעניין זה היום הולך אחרי הלילה.

מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, אָסוּר לִשְׁחֹט אֶת בִּתָּהּ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.

(ט)

בְּאַרְבַּע פְּרָקִים בַּשָּׁנָה, הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ:

"אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט", וּ"בִתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט."

ראו משנה ה, חטיבה IV.

אֵלּוּ הֵן: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁלֶּחָג,
וְהָאַחֲרוֹן שֶׁלַּפֶּסַח, עֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי, אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב.

(י)
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בַּשֵּׁנִי בַשַּׁבָּת.

ר' יהודה מסייג את דברי ר' יוסי, אבל נראה שר' יוסי מתאר את ערב יום כיפור כיום של כירה גדולה, שדווקא בה היו נוהגים לשחוט. ר' יהודה אינו מכיר את המנהג הזה.

אֲבָל אִם חָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד מִכָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ,
מִפְּנֵי שֶׁזֶּה יָכוֹל לִשְׁחֹט הַיּוֹם הַזֶּה, וְזֶה יָכוֹל לִשְׁחֹט לְמָחָר.