ביאור:תוספתא/בבא בתרא/יא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא בתרא פרק אחד עשר

שטרות ודיני כתיבתם

(א)
פשוט שכתב עדיו מאחוריו, מקושר שכתב עדיו מתוכו - שניהן פסולין

הגדרת גט מקושר, וראו משנה י, א. והשוו לטופס השטר בגיטין ג, ב: כאן מדובר שהעדים חתמו אחרי שנוספו הפרטים.

רבי חנניא בן גמליאל אומר: מקושר שכתב עדיו מתוכו – כשר, מפני שיכול לעשותו פשוט
השיב רבי על רבי חנניא בן גמליאל: והלא גופו של שטר מוכיח עליו אם פשוט הוא ואם אינו פשוט!
אי זה הוא מקושר? כתב שם המלוה ושם הלוה, מקום הלוקח, מקום המוכר
מקום השדה, מקום המעות, מקום הזמן, קושרו מלמעלה והעדים מלמטה - כשר.

(ב)

גופו של שטר: ביום פלוני, בשבת פלוני, בחודש פלוני, בשנה פלונית, ובמלכות פלונית.

לא כתב בו שם היום - ידו על התחתונה כל אותה שבת.

הברייתא אינה מביאה את גופו של השטר אלא את הפרטים המזהים שלו.

לא כתב בו שם שבת - ידו על התחתונה כל אותו חודש.
לא כתב בו שם חודש - ידו על התחתונה כל אותה שנה.
לא היה כתוב בו שם שנה - ידו על התחתונה כל אותה מלכות.

פרשנות

היה כתוב בו "דהב" - נותן לו דינר של זהב. "דהב דינרין" - נותן לו שני דינרין של זהב

"בדינרין דהב" - נותן לו כשני דינרין דהב. זהב בשווי שני דינרי כסף.

כאן מפרטים את הלשון המקובלת לכספים.
לעניין "דריכון" – ראו משנה י. ב.

"בדינרין ודהב" - נותן לו שני דינרין של כסף ודינר של זהב
היה כתוב "כסף" - נותן לו דינר של כסף. "כסף דינרין" נותן לו שני דינרין של כסף.
"בדינרים כסף" - נותן לו כשני דינרין של זהב כסף. כסף בשווי שני דינרי זהב
"דינרין וכסף" - נותן לו שני דינרין של זהב ודינר כסף.
"דהב דאת חייב לי" - אין פחות מדינר של זהב. "כסף דאת חייב לי" - אין פחות מדינר של כסף.
"דהב דינרין דאינון/דיחמי" והשאר מחוק - אין פחות מדינר זהב
"דריכון" נותן לו כל מה שדריכון שהוא שוה.
כיוצא בו: הנושא ונותן עם חבירו בשוק, ואמר לו "זהב דאת חייב לי" - אין פחות מדינר של זהב
"דריכון" - נותן לו כל מה שדריכון שוה.

(ג)

המוציא שטר בבבל – גובה עליו וכותב בו כסף בבל. שטר בארץ ישראל - גובה עליו כסף ארץ ישראל

היה כתוב בו סתם, והוציאו בבבל - גובה עליו כסף בבל

השוו כתובות יג, יא.
כאן מפורט על שטר מקושר ובמשנה י, ב, מדובר על שטר פשוט.
"קיומו" של השטר הוא הסיכום שנכתב למטה. ניתן להגיה אותו לפי מה שיש למעלה באות אחת אבל לא ביותר.

בארץ ישראל - גובה עליו כסף ארץ ישראל
היה כתוב "כסף" סתם - ה"ז גובה כל מקום שירצה, מה שאין כן בכתובת אשה.
בין שכתוב בו "לוה פלוני מן פלוני", ובין שכתוב בו "אני פלוני לויתי מן פלוני", והעדים למטה – כשר
לעולם התחתון ילמד מן העליון במקושר, באות אחת ולא בשתי אותיות
בין חנן לחנני, ובין ענן לענני - על אות אחת מקיימין אותו, על שתי אותיות אין מקיימין אותו
ואיזהו קיומו? "אני פלוני לויתי מן פלוני". ופלוני ופלוני לוה הימנו קושרו למעלה והעדים למטה - כשר.

(ד)
כותבין גט לאיש שלא מדעת אשה, אבל אין כותבין אלא מדעת האיש

ראו משנה י, ג-ד.
לסיפא השוו משנה י, ו.

כותבין שובר לאשה שלא מדעת האיש, אבל אין כותבין אלא מדעת האשה
כותבין שחרור לרב שלא מדעת העבד, אבל אין כותבין אלא מדעת הרב
אונקלסיא שטר הפקעת קרקע על חוב שלא מדעת המלוה, אבל אין כותבין אלא מדעת הלוה. שמא ישיג מזומנים לפרוע את חובו
דייתיקאות אפותיקאות ומתנות שלא מדעת המקבל, אבל אין כותבין אלא מדעת הנותן
שטרי מקח וממכר שטרי אריסות וקבלת בהמה אלא מדעת שניהם
גזרידין ופרוסבולין - שלא מדעת שניהן
רבי אומר: אומר אני שאין כותבין פרוסבול אלא מדעת הלוה.

פרשנות וקיום בית דין לשטרות בלויים

משנין את השטר מעברית ליוונית ומיוונית לעברית, ועושין לו קיום בית דין
נמחק או שהרקיב, נימוק או שנטשטש, מביאו לב"ד ועושין לו קיום ב"ד
נקרע או שאבד - מביא עדיו לב"ד ועושין לו קיום ב"ד
איזהו קיום ב"ד? במותב פלוני בן פלוני, הוציא פלוני לפנינו שטרו קרוע
ובדקנו עדותן של עדים ונמצאת מתכוונת
גובה וא"צ להביא ראיה, ואם לאו - צריך להביא ראיה.

(ה)

שטר שיש בו מחק מחיקה או תלוי, מילים מחוץ לשורה מגופו – פסול, שלא מגופו כשר

ואם החזירו למטה, בסיכום כתוב שלא בתליה אפילו מגופו כשר.

ראו תוספתא גיטין ז, ז-י, שם מוזכרים כל הדינים הללו ביחס לגט.
חתימת העדים צריכה להיות קשורה בעליל לשטר ולא מנותקת ממנו בדרך כלשהי. וראו גיטין ט, ז.

שטר שחתמו עדיו לאחר שאלת שלום – פסול, שלא חתמו אלא על שאלת שלום
החזיר בו דבר אחד או שני דברים מענינו של שטר - כשר
כתבו בדף זה וחתמו עדיו בדף השני - פסול.

(ו)

הרחיק את העדים מן הכתב מלא שני שיטין – פסול. פחות מכאן - כשר
וכמה יהיו עדיו רחוקין מן הכתב ויהא כשר? כדי שיהו נקרין עמו, דברי רבי

רבי שמעון בן אלעזר אומר: מלא שיטה אחת

ת"ק חולק עם שאר התנאים בהלכה זו. וראו לשון דומה לעיל בהלכה ד.

רבי דוסתאי בר ינאי אמר: מלא חתימת שני עדים.
שטר שחתמו עליו חמשה עדים, ונמצאו שלשה הראשונים קרובין או פסולין
תתקיים עדות בשאר עדים
כתבו בחמשה לשונות, וחתמו עליו חמשה עדים בחמשה לשונות - כשר
נקרע מעצמו – כשר. נתקרע ע"י אדם – פסול. נקרע בו קרע של ב"ד שתי וערב - פסול
מחוק, או שהרקיב, או שנעשה ככברה כמו נקרע מעצמו, ובתנאי שניתן לקראו - כשר
נימוק או שנטשטש, ובבואה שלו קיימת, אם יכול לקרות – כשר, אם לאו - פסול

פרשנות אסורה

האחין שהניח להן אביהן מרחץ, אחד עני ואחד עשיר

לא יאמר עני לעשיר הריני לוקח כנגדן מן השוק ומרחץ

לעניין המרחץ ראו משנה י, ז.
אין לאחד מהם רשות להפוך מרחץ פרטי לציבורי, אבל אם מראש היה ציבורי – מותר, והשכר לאמצע.

אלא אומר לו: אם יש לך בוא והרחץ, והוצאה לאמצע
עשאם אביהן לשכר - השכר לאמצע. אחד מרחץ ואחד הגת ואחד בית הבד.

(ז)
האומר "עשו טבי עבדי בן חורין", והיו שם שני טבין

למרות שדורשים לשון הדיוט בשטרות, כאן לא מדובר בדרשה אלא בנסיון להסיק מדברים שאינם כתובים כלל. והשוו כתובות פה ב, שם נתנו לבי"ד רשות לפרש אפילו בכגון זה.
וראו משנה י, ז, שאין יוסף בן שמעון יכול להוציא שטר על חברו שנקרא באותו השם, והברייתא חולקת. אבל מסכימה שאם יש שובר אצל אדם שלישי – שניהם נהנים ממנו, כי אין אפשרות להבחין ביניהם.
בהמשך התחלפו כנראה השורות, וראו במשנה שם שעברה משאלת הפרשנות להלוואה ע"י ערב.

אין דורשין לשון הדיוט, לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב
אלא שניהן יוצאין בני חורין, ונוטלין משניהן דמי אחד מהן.
האומר "תנו מאתים דינר ליוסף בן שמעון", והיו שם שני יוסף בן שמעון
אין דורשין לשון הדיוט, לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב
אלא שניהם חולקין בשוה
יצאת עליהן כתובת אשה ובעל חוב - שניהן נותנין בשוה
הוציא אחד מהן שטר על חבירו שחייב לו
לא יאמר לו "שלי הוא שאבד ממני", אלא כל שהשטר בידו גובה.
נמצא לאחד בין שטרותיו "שטרו של יוסף בן שמעון פרוע" - שטרות שניהן פרועין
האומר לבנו "שטר בין שטרותי פרוע", ואין ידוע איזה הוא - השטרות כולן פרועין

הערב

וכשהוא גובה כשהמלווה גובה מהערב - אינו גובה אלא מדעת הלוה.
וכשהוא גובה כשהערב גובה מהלווה - אינו גובה אלא מדעת המלווה.

(ח)
המלוה את חבירו ע"י ערב - לא יפרע מן הערב

פירוט של שתי השורות הקודמות: לא יפרע מהערב אלא אם הודיע ללווה, והערב אינו פורע מהלווה אלא אם אישר זאת המלווה.

ואם אמר "ע"מ שאפרע ממי שארצה" - יפרע מן הערב.
המלוה את חבירו ע"י שני ערבין - לא יפרע מאחד מהן
ואם אמר "ע"מ שאפרע מאחד מהן" - יפרע מאחד מהן
שטר היוצא מיד ערב - ה"ז אינו גובה
ואם כתב בו בע"ח "כבר התקבלתי הימנו" - ה"ז גובה.