ביאור:שמות ג כב

שמות ג כב: "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות ג כב.

וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם

וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם

המשפט הזה בא להסביר את המשפט הקודם: "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (ביאור:שמות ג כא).
כבר בתקופת אברם, אלוהים ידע שבני ישראל ירדו למצרים ויהפכו לגוי גדול ועשיר. במתכונת סיפור בני ישראל במצרים, אלוהים כבר ניסה את מצרים כאשר אברם ושרי ירדו לשם בשנת רעב, פרעה לקח את שרי לביתו, נתן מתנות לשרי ואברם, ולאחר שאלוהים היכה את ביתו במחלה, פרעה שלח את אברם ושרי ולא לקח חזרה את מתנותיו (ביאור:בראשית יב כ).
כדי להקל על בני ישראל לעשות את רצונו, ולסבול בגלותם, אלוהים נשבע לאברם שזרעו יהיו עבדים בארץ לא להם "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (ביאור:בראשית טו יד).
ועכשו אלוהים מבטיח למשה לקיים את שבועתו לאברם ואומר: ""וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (ביאור:שמות ג כא).

ואלה הצעדים שאלוהים מורה למשה לעשות כדי לא לצאת ריקם, ולשלם למצרים בצורה מסודרת עבור עזרתם לו לקיים את הבטחתו לבני ישראל.

1. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ

"וְשָׁאֲלָה" - שורש 'שאל' -

העלה עניין שרצה לקבל עליו תשובה, הציג שאלה, בקש (מילוג)
לווה, לקח באופן זמני מתוך כוונה להחזיר מאוחר יותר (מילוג), ככתוב: "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם" (שמות כב יג). המלווה דורש פקדון או ערבון כדי להבטיח את השבת הרכוש.

אלוהים הודיע למשה שהוא יכה במצרים, אולם בכל זאת יגרום שהמצרים ירצו לעזור לבני ישראל, ככתוב: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (שמות ג כ-כא). וכך לפני שבני ישראל יוצאים ממצרים הם יבקשו וישאלו משכניהם כלי כסף זהב ובגדים, והמצרים ישמחו לתת להם.

"מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ"
ניתן להבין שלפחות חלק מבני ישראל גרו בבתים, כפי שכתוב כאן, וכפי שאלוהים הורה להם: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ" (שמות יב ד), והיו להם משרתים מצריים בבית, וגם שכנים מצריים עשירים שיש להם כסף וזהב ובגדים, ומוכנים להשאיל להם.

אלוהים אמר: "מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ": כלומר גם משכנתה שביתה צמוד לבית האישה העברית, וגם מגרת ביתה. אולם איך ייתכן ש"גָּרַת בֵּיתָהּ", עוזרת ומשרתת, יהיה לה כלי זהב וכסף להשאיל יותר מאשר מספר עגילים או טבעות?
בנוסף, המילה "בֵּיתָהּ" אינה ברורה: האם הכוונה לביתה של האישה העברית, או אישה מצריה, שאינה שכנה צמודה, אולם היא בעלת רכוש וגרה בבית מצרי שלה?

סביר שאלוהים קיצר בדבריו, והורה לכל אחת מנשות ישראל (ולא לגברים) ללכת לשכנתה, או למצריה אחרת בעלת בית, או לעוזרת שגרה אצלה, ביחיד, רק לאישה אחת לפי התור, ולבקש ממנה דברי כסף, זהב ושמלות מפוארות. וכאשר המצריה הראשונה תשאיל, אפילו נזם אחד, זה יהיה הסימן שזאת האישה שתזכה להחזיק את בית האישה העברית כפקדון/ערבון. כך נעשה כדי שלא יהיו ריבוי מלווים, ואותו ערבון/פיקדון ינתן למספר מלווים ותווצר מהומה בזמן חלוקת הרכוש העברי הנטוש.

2. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת

השכנים של בני ישראל היו עשירים. לא בכל בית אנו מוצאים כלי כסף וזהב. לרוב היו לנשים מספר תכשיטים: טבעות, נזמים ועגילים עשויים מכסף וזהב, אולם כאן, בנוסף לקישוטים, היו גם כלי בית כמו סכו"ם, צלחות, כוסות וקערות. המצריות והעבריות חשבו שבני ישראל יצאו לחגוג לאלוהיהם ויעדרו מבתיהם במשך כשבועיים. (הליכה עד למדבר, שלושת ימי הליכה במדבר, חגיגה, ושיבה).

המצרים יראו את הנפלאות שיעשה אלוהים במצרים, כפי שאלוהים אמר: "וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי" (שמות ג כ), וכשם שפרעה אמר למשה ואהרון בשלחם לדרכם: "וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (ביאור:שמות יב לב), כך אלוהים מודיע למשה שגם המצרים ירצו שכליהם יזכו לעבוד בעבודת הקודש והם יראו כבוד לאלוהי העברים, וכך הם יזכו לברכת אלוהים.

3. וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם

אלוהים מורה למשה להורות לעם לשאול רכוש משכניהם המצריים, ולשים את הרכוש "עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם".
אסור היה להסתיר. בני ישראל היו צריכים להציג לראוה ובכבוד את המתנות שהם קיבלו מהמצרים על הילדים בלבד. הם לא הורשו לשים את זה על עצמם.

פרעה והמצרים ראו בזה כאילו שבני ישראל מקבלים את תרבות מצרים במלואה, ומוכנים להטמע ולהתאחד במצרים.
כאשר מצרים אחרים ראו את בני ישראל המקושטים, זה עודד גם אותם להשאיל לבני ישראל, בתקוה שאלוהים יברך גם אותם.

אולם השימוש שעשו בני ישראל בלבוש מראה בעלות על הרכוש, כאילו שכבר ברגע זה, עוד לפני שבני ישראל יצאו למדבר, וחגגו לאלוהים, אלוהים רמז לבני ישראל שהם לא ישיבו את הרכוש.
סביר שהיו מבני ישראל שלא האמינו באלוהים, לא ביקשו משכניהם, כי הם לא חשבו שהם יקבלו, ואלו יצאו "רֵיקָם" (ביאור:שמות ג כא).

וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם

המילה "וְנִצַּלְתֶּם" וגם "וַיְנַצְּלוּ" (שמות יב לו) כאילו מופיעות כמילה שלילית של ניצול לרעה את תמימותם של המצרים. הפרוש הזה גרם צרות ליהודים בתקופת אלכסנדר הגדול, בווכוחים בספרד ובשאר העולם הנוצרי, כאילו שהיהודים הם רודפי בצע ומנצלים את שכניהם לרעה. אולם זאת קריאה שגויה והפועל בצורה הזאת לא מופיע בתנ"ך. לא ייתכן שאלוהים יעודד את בני ישראל לגזול ולפגוע בשכניהם שהיו טובים אליהם.

"וְנִצַּלְתֶּם"

'להציל' - שורש 'נצל' (גזרת חסרי פ"נ, חריג, על אף היותו פועל המכיל את האות צ' כעה"פ, הוא מגזרת חפ"נ ולא מחפי"צ) - הוציא ממצב של מצוקה קשה או אסון, הביא רווח וישועה (מילוג). זה הפרוש הנכון למילה, שמסביר את תוכניתו של אלוהים.

אונקלוס מפרש "תרוקנון" להסיר לרוקן, ורש"י ממשיך אחריו ומסביר שפרוש המילה "וְנִצַּלְתֶּם" במשמעות: להוריד, להסיר, כדבריו: "וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת עֶדְיָ֖ם" (שמות לג ו) ... לא תהא משמשת בלשון ופעלתם אלא בלשון ונפעלתם". כלומר כאשר בני ישראל ישאלו את החפצים, המצרים יסירו ברצון את החפצים. הפרוש הזה נכשל להסביר את מטרת אלוהים ויצר את הבעיה של הפרושים אחריו.

לאור הפרוש של רש"י, מפרשים מודרנים מכובדים ביותר עשו את הצעד הבא ופרשו את המילה "וְנִצַּלְתֶּם" כפעולה אלימה ורצונית, בידיעה, עם כוונה להרע: (strip, plunder) (THE ENHANCED BROWN-DRIVER-BRIGGS HEBREW AND ENGLISH LEXICON), במשמעות בעברית: לגזול, לעשוק, לחמוס, לשדוד, לרמות. אלוהים הקפיד להיות מדויק ביותר בחוקיו, וכדי לגזול צריך כוונה לא להשיב, ובני ישראל לא ידעו שהם לא ישובו, הן פרעה רדף אחריהם והם חצו את ים סוף ולא יכלו לשוב. לכן מבחינה חוקית, הפרוש הזה לא נכון.

וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם (אילן סנדובסקי)

כאן אלוהים מסביר למשה מה המשמעות ומה תהיה התוצאה של השלבים הקודמים.

המילה "וְנִצַּלְתֶּם" (בגזרת השלמים), (ורש"י מסביר "הנו"ן יסוד והיא נקודה בחיר"ק לא תהא משמשת בלשון ופעלתם אלא בלשון ונפעלתם כמו: וְנִסַּחְתֶּם (דברים כח סג), וְנִגַּפְתֶּם (ויקרא כו יז), וְנִתַּכְתֶּם (יחזקאל כב כא)"),
היא במשמעות 'וְהִצַּלְתֶּם', בזכותכם ינצלו המצרים. (בגזרת חפ"נ), (ראו גם גזרת חפ"ן בוויקיפדיה והמילה החדשה "הַנְצָלָה" שנוספה לעברית)

אלוהים הרגיע את משה ומצרים: שאלוהים יציל וישלם ביד רחבה למצרים עבור הרכוש שיושאל לבני ישראל ולא יוּחְזַר, וזאת כדי לקיים את הבטחתו לבני ישראל: שהם יצאו "בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (ביאור:בראשית טו יד), ו"לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (ביאור:שמות ג כא).

כדי להבין איך הציל אלוהים את המצרים צריך להבין מספר דברים:

בני ישראל הגיעו למצרים והתעשרו שם מאוד מאוד, כי יוסף ארגן להם לקבל בחינם, ולגור באדמת הדלתה הבוצנית שהיתה ריקה מאוכלוסיה, ונתן להם חוזה אספקה של מקנה לפרעה וממשלתו (ביאור:בראשית מז ו).
בני ישראל נקזו ויבשו את הביצות, ועשו אותם לאדמה הטובה ביותר במצרים.
בני ישראל בנו בתים בנחלתם, והעסיקו מצרים כמשרתים.
כאשר בני ישראל השאילו חפצים יקרים של כסף וזהב, הם למעשה נתנו כערבון את אדמתם ובתיהם למצרים המלווים להם.
כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, נכסי דלא ניידי שלהם נשארו ללא בעלים, נטושים.
המלווים ראו ברכוש בני ישראל ערבון/פיקדון לרכוש שהם נתנו, וכאשר בני ישראל וכל משפחותיהם והמטלטלין יצאו ממצרים, המלווים מיד הלכו לשמור על רכוש העברים, כדי שגנבים לא יהרסו, יחבלו וישדדו את הערבון שלהם.
כאשר המלווים שמעו שבני ישראל חצו את הים ולא ישובו, הם לקחו בעלות על הערבון/פיקדון בצורה מסודרת, ללא אלימות, שוד, הרס, ומהומה.

רק מצרים טובי לב, שהבינו שאלוהים נתן את "חֵן הָעָם הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם" (ביאור:שמות ג כא), היו מוכנים להשאיל לבני ישראל חפצים יקרים. כך המצרים האלה סימנו את עצמם, כשם שבני ישראל סימנו את מזוזות בתיהם (ביאור:שמות יב ז), ואלוהים העניק להם בעלות על בתי ואדמות בני ישראל.

המצרים נצלו מאובדן רכוש יפה שאינו מביא פירות,

הרויחו הון שמביא פירות כל שנה ושהוא גדול לאין שיעור מערך הכלים שהם נתנו,

ובני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שאלוהים הבטיח להם.

חישוב חובות

בני ישראל חייבם למצרים:

עבור "כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" שהם שאלו ולא השיבו.
עבור הסבל של המצרים מעשרת המכות, ואובדן רכוש - אולם את זה הם צריכים לדרוש מפרעה שסרב להשמע לאלוהי ישראל. אלוהים השתדל לפגוע רק באלי מצרים וברכוש שהם ייצגו, ולא באנשי מצרים וגופם (מלבד אנשים שסרבו להסתתר בבתים בברד, ובמכת בכורות).
עבור אובדן שש מאות מרכבות, סוסים ופרשים - אולם את זה הם צריכים לדרוש מפרעה שפקד לתקוף את בני ישראל בנוסם ממצרים, ותוקף אינו רשאי לדרוש פיצויים מקורבנו הנס.
עבור עבדים נמלטים שהצטרפו לבני ישראל, כ"עֵרֶב רַב" (שמות יב לח).

המצרים חייבים לבני ישראל:

עבור מאות שנות העבדות,
עבור הריגת הבנים,
עבור הבתים שנשארו במצרים,
עבור אדמת הדלתה שהושבחה מביצות שורצות יתושים ותנינים לאדמה הטובה ביותר במצרים עד היום הזה.

נראה שמאזן הכספים נוטה חזק לטובת בני ישראל, ולזה צריך להוסיף קנסות על הלנת שכר, וריבית דריבית.