ביאור:פרשת קורח - יום ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
כאמור ב מבוא לפרשת קורח , שלוש קבוצות חלקו על משה. בסוף היום הראשון של פרשת קורח , הציע משה לחולקים עליו לעשות 'תחרות' לפני אוהל מועד, שבה ישתתף גם אהרן. התחרות הזאת תכריע מי הנבחר ומי הקדוש. לא כל החולקים קיבלו את ההצעה:
- בני ראובן (קבוצה 1) בכלל לא הסכימו לבוא .
- הנשיאים (קבוצה 3) הסכימו, ומילאו את תנאי התחרות: (טז18): "ויקחו איש מחתתו, וייתנו עליהם אש, וישימו עליהם קטורת, ויעמדו פתח אוהל מועד, ומשה ואהרון" .
- קורח, מנהיג הלויים (קבוצה 2) הסכים לתחרות, אבל הוא עדיין לא לקח את מחתתו – הוא הלך להקהיל את כל העדה, כדי שכולם יהיו נוכחים ב'בחירות' האלו (טז 19): "ויקהל עליהם קורח את כל העדה אל פתח אוהל מועד" .
כאן בפעם הראשונה התערב ה' בכבודו ובעצמו במחלוקת: "ויירא כבוד ה’ אל כל העדה" . הוא רצה לשרוף באש את קורח ואת הנשיאים, ולכן אמר אל משה ואל אהרן (טז 20 - 21) "היבדלו מתוך העדה הזאת" (הנשיאים) ", ואכלה אותם כרגע!" . אבל משה ואהרן חשבו שה' מתכוון להשמיד את כל עם ישראל ( פירוט ), ולכן נפלו על פניהם ואמרו אליו (טז 22): "אל, אלוהי הרוחות לכל בשר! האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף!?" אל תקצוף על כולם – הם לא אשמים -- קורח הסית אותם להתאסף לכאן!
במקביל רצה ה' להשמיד את המשכן המתחרה, שהקימו קורח דתן ואבירם . המשכן הזה היה סמוך לאוהל מועד, ולכן כשכל ישראל נאספו לפני אוהל מועד – חלק מהם עמדו לידו. ה' לא רצה שהם ייפגעו, ולכן אמר אל משה (טז 23 - 24): "דבר אל העדה לאמור: 'היעלו מסביב למשכן קורח דתן ואבירם!'" . ואכן, משה הלך לאזור המשכן-המתחרה כדי להזהיר את בני-ישראל שנמצאו שם (טז 25 - 26): "ויקם משה, וילך אל דתן ואבירם, וילכו אחריו זקני ישראל. וידבר אל העדה לאמור: 'סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה, ואל תיגעו בכל אשר להם, פן תיספו בכל חטאותם!'" . ובני-ישראל שמעו בקול משה (טז 27): "וייעלו מעל משכן קורח דתן ואבירם מסביב; ודתן ואבירם יצאו ניצבים פתח אהליהם, ונשיהם ובניהם וטפם" .
בשלב זה רצה משה להגיב להאשמות של בני-ראובן, שטענו שמשה החליט להרחיק אותם מארץ כנען על דעת עצמו , מתוך שיקולים אישיים. משה רצה להבהיר לבנ"י (טז 28) "כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מליבי!" ה' החליט שבנ"י לא ייכנסו לארץ כנען – וזה היה בין השאר בגלל הדיבה הרעה של המרגלים, שאמרו שהארץ היא "ארץ אוכלת יושביה" . ולכן העונש המתאים ביותר כדי להוכיח את טעותם של בני-ראובן היה שהשקר של המרגלים יהפוך למציאות - הארץ באמת תפתח את פיה ותאכל אותם! ( פירוט ).
הפסוקים הבאים (טז 29 - 34) מתארים איך שהאדמה פתחה את פיה ובלעה את דתן ואבירם ואת כל אשר להם, וגם "את כל האדם אשר לקורח" (ראו איך מת קורח ).
בזמן שמשה היה ליד המשכן-המתחרה יצאה אש מאת ה' (טז 35) "ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת" (ראו איך מת קורח ). נראה לפי הפסוקים הבאים (יז 3 - 5) שהאש הזאת לא היתה עונש אלא תוצאה טבעית – כל מי שמקטיר קטורת בלי רשות נשרף באש; הנשיאים חטאו לעצמם ( "החטאים האלה בנפשותם" ) בכך שהקטירו קטורת בלי ציווי מפורש מה' (גם נדב ואביהוא נשרפו באש כשהקטירו לפני ה' "אש זרה אשר לא ציווה אותם" – ע' ויקרא י).
הפרשה לא הסתיימה כאן - היא נמשכה ביום השלישי .
מקורות עריכה
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 7 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2002-11-01.
קיצור דרך: tnk1/tora/bmdbr/prjt_qorx_2