ביאור:ספרי זוטא במדבר/יב
פרק יב
עריכהפסוק א
עריכהת"ק מתאר את מרים כזו שפתחה בדיבור ובביקורת על משה, וראו גם ספרי צט. ר' שמעון מתאר את ציפורה כזו שפתחה בדברים, ובכל זאת נענשה רק מרים. |
"ותדבר מרים ואהרן במשה", קשה היא לשון הרע, שלא נצטרעה מרים אלא על לשון הרע
שנאמר "ותדבר מרים ואהרן"
מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרן, והוסיף אהרן על דבריה, ונשאו ונתנו בדבר.
ר' שמעון אומר: אף צפורה פתחה בדברים ואמרה למרים, ומרים אמרה לאהרן
ואהרן הוסיף על דבריהם, ונשאו ונתנו בדברים
ומה היו הדברים? אמרו, כיון שנתמנו הזקנים הדליקו כל ישראל נרות ועשו שמחה
בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה
וכיון שראת מרים הנרות – אמרה: אשרי אלו ואשרי נשותיהן!
אמרה לה צפורה: אל תאמרי אשרי נשותיהן, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדבר הקדוש ברוך הוא עם משה אחיך - לא נזדקק לי
מיד הלכה מרים אצל אהרן, והיו נושאין ונותנין בדבר, שנאמר "ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה", על עסקי פרישתו מן האשה
מרים ואהרון מאשימים את משה בגאוותנות, וראו להלן פס' ג. |
אמרו גיותן גאוותן הוא משה: וכי לא דבר הקדוש ברוך הוא אלא עמו בלבד?
כבר דבר עם נביאים הרבה ועמנו, ולא פירשנו מנשותינו כמו שפירש, שנאמר "הרק אך במשה דבר ה'"?
ראו ספרי צט. המדיינים הם מבני אברהם וקטורה ואילו הכושים הם מבני חם. חז"ל מעדיפים את המדיינים כנראה גם בגלל צבע עורם, שהוא בהיר יחסית (על ההעדפה לצבע עור בהיר ראו גם שיר השירים א ו), ולכן מזדעזעים מכינויה של אשת משה "כושית". הם אינם מעלים על דעתם שמשה לקח אשה נוספת, ומפרשים "כושית" במובן "בולטת ביפיה ובמעשים טובים". |
"על אדות האשה הכושית", וכי כושית היתה? והלא מדינית היתה!
אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות - כך היתה צפורה ניכרת במראיה ובמעשיה מכל הנשים
וכן הוא אומר "שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני" (תהלים ז, א)
וכי כושי היה שאול? והלא משבט בנימין היה!
אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות - כך היה שאול ניכר במראיו ובמעשיו מכל ישראל!
וכן הוא אומר "וישמע עבד מלך הכושי" (ירמיה לח, ז) וכי כושי היה ברוך בן נריה?
אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות - כך ברוך בן נריה היה ניכר במראיו ובמעשיו מכל ישראל.
וכן הוא אומר "הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאום ה' (עמוס ט, ז) וכי כושים הם ישראל?
אלא מה כושי ניכר במראיו מכל הבריות - כך היו ישראל ניכרין באהבתם מכל האומות לפני המקום.
ר' יוסי מדגיש את יפיה של ציפורה, שנשארה יפה גם בזקנותה. ר' יהודה משבח אותה על שידעה לנהוג כאשת מלך; בספרי שם מובאת טענה שציפורה היתה נאה ביופיה וגם במעשיה, וראו משלי יא כב. |
ר' יוסי אומר: יש לך אשה שהיא נאה בילדותה, וכשהיא מזקנת היא מתנוולת
ומניין אתה אומר שהיתה צפורה נאה בילדותה ונאה בזקנותה?
אמרת "על אודות האשה הכושית אשר לקח."
ר' יהודה אומר: יש לך ענייה בת ענייה שהיא נזקקת למלכות, ואינה יודעת לנהוג במנהג המלכות
ומניין אתה אומר שהיתה צפורה 'כושית' בעניות ו'כושית' במלכות? אמרת "על אודות האשה הכושית אשר לקח"
ומניין אתה אומר בשביל כך לקחה משה? תלמוד לומר "כי אשה כושית לקח"!
פסוק ב
עריכהדורש "גם בנו" – לרבות באבותינו. |
"ויאמרו הרק אך במשה דבר ה'? והלא גם בנו דבר" גם באבותינו רק לא היינו נוהגין כך
אך לא כך נצטרכנו לנהוג - אלו דברי ר' שמעון.
ר' יעקב היה אומר: רק לא היה מדבר עמנו פה אל פה, אך לא היה מדבר עמנו פנים אל פנים
קורא את תחילת פס' ג כהמשך של פס' ב. |
"וישמע", יכול שאין לי ששמע אלא המקום? ומניין אף משה שמע? תלמוד לומר "וישמע ה' והאיש משה"
פסוק ג
עריכהבניגוד לדברי מרים ואהרון, משה לא היה גאוותן אלא עניו, גיבור וגבוה. לפי 'דבר אחר' הוא היה גם עשיר, דורש "מאד"-מעות; וראו גם שבת צב א, וכן ספרי קא. |
"והאיש... ענו מאד", מיכן אתה יודע שאמרו 'משה גיותן הוא ולא פירש מאשתו אלא דרך גיאות'?
שהרי הכתוב מכחישן אחריו, ואומר "והאיש משה עניו מאד", לא כמות שהן אומרין שהוא גיותן!
"והאיש משה עניו מאד" מלמד שהיה גבור בענוה
ומניין אתה אומר שהיה גבור בענוה, וכך היה גבור בגבורה? תלמוד לומר 'האיש' – "והאיש."
דבר אחר: יכול שהיה ענו בממון ולא היה נאה ומשובח? תלמוד לומר "מאד מכל".
יכול שהיה נאה ומשובח ולא היה גבוה בקומתו? תלמוד לומר "ויפרש את האהל על המשכן" (שמות מ, יט)
מה משכן, עשר אמות - אף משה, עשר אמות.
יכול שהיה עניו ממלאכי השרת, או יכול עניו מאברהם יצחק ויעקב?
אמרת "מכל האדם אשר על פני האדמה", ממה שעל פני האדמה היה עניו, [לא היה עניו ממלאכי השרת] ומאבות הראשונים
יכול שהיה עניו מדורות האחרונים? תלמוד לומר "אשר על פני האדמה"- מדורו. מדורו אמרו, לא מדורות האחרונים:
פסוק ד
עריכהאהרון ומרים היו טמאים בשעה שקרא להם הקב"ה, וכך הבינו את הסיבה להימנעות משה מיחסי מין, שהרי הוא היה חייב להיות תמיד מוכן להתגלות הקב"ה. |
"ויאמר ה' פתאום אל משה" ר' אלעזר ביר' שמעון אומר: פתאום בתכוף.
אין לשון פתאום אלא לשון טומאה, כענין שנאמר "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום" (במדבר ו, ט)
מגיד שהיו מחוסרי טבילה אותה השעה; כמדה שמדדו...!
"צאו שלשתכם", יוסי בן יהודה אומר: בדיבור אחד יצאו שלשתם.
ר' יוסי אומר: בשלשה דברות יצאו שלשתם כאחת.
משה הוזמן גם הוא, כדי שלא יחשוב שהקב"ה דוחה אותו מהנבואה או כדי שלא ליצור מראית עין של דחיה כזאת. |
וכי משה היה צריך לצאת עמהם? ולמה יצא? לשם שני צדדים:
שלא יהא משה אומר 'דומה שנמצא בי פגם, שכן הודחיתי מן הדבור'
ושלא יהו ישראל אומרין 'דומה שנמצא במשה פגם, שכן נדחה מן הדיבר'
פסוק ה
עריכהעמוד הענן מצביע על דיבור של הקב"ה עם משה, אהרון ושמואל. |
"וירד ה' בעמוד ענן", מגיד שהיה מדבר עמהן בענן
ומניין כדרך שהיה מדבר עמהם כך היה מדבר עם שמואל בענן?
אמרת "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, בעמוד ענן ידבר אליהם" (תהלים צט, ו)
אמרו, בשעה שהיו ישראל רואין את עמוד הענן בין השמים ובין הארץ היו יודעין שהוא מדבר עם משה, וכן שמואל!
"ויעמד פתח האהל", ולמה לא נכנס לאהל? שלא נתקדש המשכן לפורענות אלא לטובה
ואלו לא שנכנס נדב ואביהו - לא לקו; אבל אלו שהן בחוץ - לא הכניסן לפנים
בניגוד להזמנה להכנס לאוהל, שנמסרה לשלושתם, כשהקב"ה נוזף באהרון ובמרים הוא אינו מזמין את משה; ת"ק מסביר גם כאן, כמו לעיל פס' ד, מפני מראית העין; ר' יהודה מסביר זאת בהבדלי המעמדות בין משה לאהרון ומרים; דבר אחר קושר זאת לכלל שאין אומרים שבחו של אדם בפניו; והשוו ספרי קב, שם מופיעים דברי ת"ק ודבר אחר. |
"ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם", ולמה יצאו שניהן חוץ לאהל מועד והניחו את משה בתוך האהל
שלא יהא משה אומר 'דומה שנמצא בי פגם שכן הודחתי מן האהל'
ושלא יהו ישראל אומרין 'דומה שנמצא במשה פגם שכן נדחה מן האהל'.
ר' יהודה אומר: משלו משל, למה הדבר דומה? למלך שבא אוהבו אצלו והיה מבקש לומר דבר לבן ביתו
אמר המלך: מה אני מוציא את אוהבי לשוק? אלא יהא בכבודו בטרקלין, ואני ובן ביתי נצא לשוק!
אף כאן, הוציא אהרן ומרים מפני כבודו של משה,
שאין מושכין את הגדול מלפני הקטן לדבר עמו, אבל מושכין את הקטן מלפני הגדול לדבר עמו
דבר אחר: אין אומרין שבחו של אדם בפניו, ואין תובעין עלבונו של אדם בפניו!
פסוק ו
עריכה"ויאמר שמעו נא", בבקשה שמעו דברי בנחת
"אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו"
אמר להם: הנביאים שאמרתם - בחלומות ובחזיונות הייתי מדבר עמהם
שנאמר "בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים" (איוב לג, טו)
"לא כן" נהגתי עם "עבדי משה" אלא "בכל ביתי נאמן הוא"
כל מה שבמעלה ושבמטה גליתי לו, כל מה שבים וכל מה שבחרבה.
דבר אחר: "בכל ביתי נאמן הוא", אף על מלאכי השרת ועל בית המקדש הוא נאמן!
פסוק ח
עריכהנבואת משה היתה קשר ישיר וידידותי עם הקב"ה, והאשמתו היא פגיעה בקב"ה, המוצג לאור הנבואה הזאת כמשתף פעולה עם אדם מושחת! – וראו ספרי שם בסוף הפיסקה. |
"פה אל פה אדבר בו", מלמד שלא היתה נבואתו על ידי מלאך
יכול שהיתה אימת שכינה על משה בשעה שהיה מדבר עמו?
"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו"
מה אוהבו של אדם, מדבר ואין אימתו עליו - כך לא היתה אימת שכינה על משה בשעה שהיה מדבר עמו!
"ותמונת ה' יביט" אמר ר' שמעון שהיה רואה את הדמות מיד
"ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה", מה תלמוד לומר "בעבדי"?
אלא לא עליו העליתם את הסרחון כי אם עלי, שאין רע מן הגנב אלא מי שהוא מקבל ממנו!
דבר אחר: "בעבדי" - אני אמרתי לו לפרוש מן האשה!
פסוק ט
עריכהגם אהרון הצטרע כאשר סר הענן והקב"ה העלה את שכינתו מעליו, אבל הוא נרפא מיד, ואילו מרים נשארה מצורעת, כי היא התחילה בדיבור על משה; וראו ספרי קה, על "ויפן אהרון" ותגובת ר' יהודה בן בתירא שם. |
"ויחר אף ה' בם" – בשניהם; "וילך" - מיד נתרפא אהרן. ואומר "והענן סר מעל האהל" מלמד שסר הענן מעליו
ולמה פרסם הכתוב במרים ורמז באהרן? לפי שהיא התחילה בדבר
משל למה הדבר דומה? לשנים שעברו על כרם, ירד אחד מהן לתוכו וליקט ואכל והאכיל חבירו
כשבא בעל הכרם - לא תפס אלא אותו שנמצא בתוך כרמו
כך אהרן ומרים, שניהם דברו ושניהם לקו
ולא פרסם אלא מרים, שנאמר "והנה מרים מצורעת כשלג" מפני שהתחילה בדבר.
יש אומרים "וילך" - שנסתלקה שכינה, כענין שנאמר "אלכה ואשובה אל מקומי" (הושע ה, טו)
ולמה נסתלקה השכינה? שלא תטמא מרים בפני השכינה.
דרשה שלישית על "סר מעל האהל": הקב"ה התחמק ממשה כדי שזה לא יתפלל להסרה מיידית של הצרעת. לפי הדרשה הזאת ניצל אהרון מהצרעת כי לבש את המעיל של הכהן הגדול. |
דבר אחר: שלא יהא הענן עומד, ויבקש משה רחמים שלא יצטערו
ואף אהרן היה ראוי לכך, לכך נאמר "בם", אלא שהיה לובש את המעיל שהוא מכפר על לשון הרע
והלא דברים קל וחומר:
ומה אם אלו, שדברו באחיהן הקטן מהן, ולא דברו בגנותו אלא שהשוו אותו לשאר נביאים - כך נענשו
המדבר בגנותו של חבירו, בפניו - על אחת כמה וכמה!
ראו משנה סוטה א ז, "ושאר כל הגוף לא פלט". בתוספתא סוטה ג א נראה לכאורה שדווקא האיברים שהשתתפו בחטא סובלים, בניגוד לדרשה שלפנינו. |
וכן הוא אומר "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים (דברים כד, ט) שחטאת בפה - ולקו כל איבריה!
פסוק י
עריכההשלג הוא הלבן ביותר מבין ארבעה מראות נגעים, ראו נגעים א א. בני עמרם היו בעלי עור לבן, ולכן הצרעת היתה ניכרת בהם רק אם היתה כשלג; וראו ספרי קה. ההעדפה של בעלי עור לבן היתה נפוצה בימי חז"ל, ראו בביאור שם. |
"והענן סר מעל האהל", מיד נסתלקה שכינה, כמו שנאמר למעלה; בפס' ט וכיון שנסתלקה שכינה "והנה מרים מצורעת כשלג".
לפי שהיו מלבינים ומאדימים - לפי כך נטמאו בבהרת עזה ולבנה
כשהביט אהרון בנגע שלו (לפי הדעה הראשונה בדרשה לפס' ט) – נעלם הנגע. הוא קיווה שכשיביט בנגעי מרים יקרה דבר דומה, אבל לאכזבתו מרים נשארה מצורעת כשלג, והצרעת עוד התפתחה כשהביט בה אהרון – ראו גם ספרי קה. |
"ויפן אהרן אל מרים", לפי שנסתכל אהרן בנגעו - והלך לו
אמר אהרן: עכשיו אני מסתכל בנגעה של אחותי - והוא הולך לו!
ומניין אתה אומר כל מי שהיה מביט בו היה רותת? אמרת "ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת".
הסבר שלישי, בנוסף לשנים לעיל בפס' ט, לכך שהצרעת של אהרון סרה, בניגוד לצרעת של מרים: אילו היה אהרון מצטרע היה נפסל מעבודה במשכן, ולכן הקב"ה הסתפק בכך שיראה את הצרעת של אחותו ויחזור בתשובה. |
דבר אחר: "ויפן אהרן אל מרים" אמר הקדוש ברוך הוא
אם יצטרע אהרן - אין כהן בעל מום יכול להקריב על גבי המזבח!
אלא הוא יראה אחותו, ויתמה ויתוכח מעצמו, שנאמר "ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת"
פסוק יא
עריכההקב"ה נזף ברעי איוב, שבקשו להצדיק את הקב"ה ולהציג את איוב כחוטא, ואילו איוב עצמו השתדל לטעון שהוא צדיק ובכל זאת גם הקב"ה צדיק. הוא שלח אותם להקריב קרבן ולבקש מאיוב שיתפלל עליהם. אבל אהרון הבין מעצמו שעליו לבקש ממשה שיתפלל עליו ועל מרים. |
"ויאמר אהרן אל משה", יכול שהצריך אהרן למי שיאמר לו צא ובקש ממשה
כדרך שהצריכו רעי איוב שנאמר "ויאמר ה' אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך" וגו' (איוב מב, ז)
אמר להם: אתם הייתם יוצאים פתח, מחפשים דרך שאצא אני בזכות – ו"איוב עבדי" היה יוצא פתח שאצא אני והוא בזכות
"ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים לבלתי עשות עמכם" (איוב מב, ח) אמר להם: כדאי אתם ליעשות נבלה!
ומה אם מי שזיכה את הזכאי וחייב את החייב כדאי היה ליעשות נבלה
על אחת כמה וכמה המזכה את החייב והמחייב את הזכאי!
תלמוד לומר "ויאמר אהרן אל משה" לא הצריך למי שיאמר לו צא ובקש ממשה
"בי אדוני", בבקשה. "אל נא תשת עלינו חטאת", אל תקבל עלינו חובה.
שני פירושים ל"נואלנו": נהגנו בטפשות או התחלנו, וזו מעידה חד פעמית. לפירוש השני ראו דברי ר' יהודה בספרי דברים ד. |
"אשר נואלנו ואשר חטאנו", אמרו לו: נטפשנו ששלחנו יד בך.
דבר אחר: "אשר נואלנו ואשר חטאנו" אמרו לו: זו היתה תחלה לנו, שלא קלקלנו בך מימינו!
פסוק יב
עריכהבדרך כלל המוות בלבד מפריד בין אחים, ואילו מרים הופרדה מאתנו בחייה ע"י הצרעת! |
"אל נא תהי כמת", אמר לו: אדוני, אין האחים מתפרשים אלא מתוך המות
שנאמר "כי הוא בין אחים יפריא" (הושע יג, טו). אחותינו, עד שהיא בחיים - נתפרשה ממנו!
ראו ספרי קה. תפקודה של מרים היה חיוני למשה ולאהרון, כי היא לימדה את הנשים כשם שהם לימדו את הגברים. מכאן שתלמידות חכמים היו לגיטימיות ואף חיוניות בעיני חז"ל. |
דבר אחר: "אל נא תהי כמת" - אל תעש אחותינו מיטמא כמתים!
"אשר בצאתו מרחם אמו" - כולנו יצאנו מרחם אחד.
"ויאכל חצי בשרו", מגיד שהיא חציינו היית, שהיא היתה מלמדת הנשים ואנחנו מלמדין את האנשים
למעשה ביקש אהרון על עצמו, שחשש על חייו שלו; אבל המשיל משל והציג את עצמו כמבקש על חיי מרים. |
מכאן היה ר' אלעזר ביר' שמעון אומר: צריך אדם להיות מושל מלשון מָשָל בשל עצמו משל אחרים.
"אשר בצאתו מרחם אמו", מרחם אמינו יצאת; אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו אתה אומר "ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו" (מלאכי א, יג) אותי היה, אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו אתה אומר "והנם שולחים את הזמורה אל אפם" (יחזקאל ח, יז) אפי, אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו אתה אומר "בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו" (שמואל א ג, יג) כלפי מעלה, אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו אתה אומר "הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות" (חבקוק א, יב) כלפי מעלה היה, אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו אתה אומר "ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל" (ירמיה ב, יא) כבודי היה, אלא שכינה הכתוב.
כיוצא בו אתה אומר "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל" (מלכים א יב, טז) לאלהיך היה, אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו אתה אומר "וימירו את כבודם בתבנית שור" (תהלים קו, כ) כבודי היה, אלא שכינה הכתוב
כיוצא בו אתה אומר "כי כל הנוגע בכם נוגע בבבת עינו" (זכריה ב, יב)
ר' יהודה אומר: 'בבבת עין' אין כתיב כן אלא "בבבת עינו", כלפי מעלה הכתוב מדבר, אלא שכינה הכתוב!
פסוק יג
עריכהכשם שאהרון לא היה צריך שיציעו לו לפנות למשה (לעיל פס' יב), כך גם משה התפלל מיוזמתו שלו, אפילו אילו אהרון לא היה פונה אליו. |
"ויצעק משה אל ה' לאמר", ומניין אתה אומר שלא הצריך משה לשמוע מפי אהרן
אלא אמר משה 'אינו בדין שתהא אחותי בצרה ואני ברוחה'? תלמוד לומר "ויצעק משה אל ה' לאמר"
התפילה הקצרה של משה כוללת שבח, בקשה וגם גזירה ודרישה תקיפה לרפואה; והשוו לעיל י פס' לא; המילה "נא" היא לשון בקשה וגם לשון דרישה ("גזירה"). |
אל" - תקיף קשה. "נא" - בבקשה. "רפא נא לה" - בגזירה!
פסוק יד
עריכהאילו היתה מרים נוהגת כדיני הצרעת הרגילים, היתה צריכה להיות מוסגרת בסך הכל לפחות 14 יום (ראו ויקרא יג ד-ה). הצרעת מבטאת נזיפה מהקב"ה, שיצר אותה עם אביה – ויצר גם את אביה עצמו; אבל בזכות תפילת משה הסתפק הקב"ה בהסגר אחד – שבעה ימים. |
"ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים"
אמר לו המקום: משה, אביה - שהוא בשר ודם - שאלו נזף בה היתה בושה ממנו שבעת ימים
אני - שיצרתיה ולאביה - אינו דין שתהא בושה ממני ארבעה עשר יום?
אלא למענך אמחול לה על הסגר שני!
הנידוי נחשב כעונש שיצרו חכמים: המנודה מתרחק מחבריו למשך 30 יום. דורש "תסגר... מחוץ למחנה". |
"תסגר שבעת ימים" - מיכן לנידוי מן התורה.
"תסגר שבעת ימים ואחר תאסף" - מתוך גנאי – שבח, מתוך ירידה - מעלה
מתוך גניין של צדיקים - הוא שבחן, ומתוך ירידתן - היא עלייתן
הדרשה ממשיכה את האמור בספרי קה: "אמר אהרן: נמציתי מפסיד לאחותי, שאיני יכול לא לסוגרה ולא לטמאה ולא לטהרה", כלומר אהרון אינו מוסמך לראות ולטהר את נגעי מרים כי היא אחותו. על טענה זו עונה הקב"ה בדרשה שלפנינו, החוזרת וממחישה את הכבוד למרים, שהקב"ה עצמו טיפל בנגעיה! |
לפה שאמר אהרן 'אל תעש אחותינו שתהא מטמאה כמתים' אמר לו המקום: אני כהן! אני מסגירה ואני מטהרה!
פסוק טו
עריכהלדרשה הראשונה ראו לעיל פס' יד. לדרשה השניה ראו סוטה א ט: הגמול על המעשה הטוב גדול בהרבה מהמעשה עצמו. |
"ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים", כיון שהתפלל עליה משה נפטרה מהסגר שני, שהרי נתרפאת מתוך שבוע ראשון!
"והעם לא נסע עד האסף מרים", לפה שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק" (שמות ב, ד)
מרים המתינה שעה אחת, לידע מה יעשה באחיה
אמר המקום: יהא משה ואהרן ושכינה וארון וישראל ממתינין לה שבעת ימים עד שתטהר
לפי שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח) במדה שאדם מודד - בה מודדין לו!
פסוק טז
עריכההשאלה הנדונה בדרשה הראשונה היא הייתור "נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות" (במדבר יא לה]]), וראו תשובה דומה בספרי שם. |
"ואחר נסעו מחצרות", כיצד היו השבטים נוסעין? חציין נסעו וחציין לא נסעו, שנאמר "ואחר נסעו העם מחצרות".
כיון שטהרה מרים – "ויחנו במדבר פארן" כיון שבאו למדבר פארן היו ראוין ליכנס לארץ ישראל מיד,
אלולי שעמדו ובקשו לשלוח לפניהם מרגלים, לפי שעיקר חנייתן במדבר פארן היתה להכנס לארץ ישראל
שנאמר "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י, לג)
ואין מנוחה אלא ארץ ישראל וירושלם, שנאמר "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה" (תהלים קלב, יד)