ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק כא

מורה נבוכים פרק יט

תמלול החלק השייך לפרק כא מפי הרב יהונתן בלאס:: [1]

מורה נבוכים פרק כא

תמלול השיעור מפי הרב יהונתן בלאס:: [2]





עבר

עניינו הראשון הוא בעניין העתק גוף במקום, ועקר הנחתו הראשונה לתנועת בעלי חיים על רוחק אחד ישר: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם"(בראשית לג, ג); "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם"(שמות יז, ה), וזה הרבה.

ואחר כן הושאל להמשך הקולות באוויר: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה"(שמות לו, ו); "הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה'"(שמואל א ב, כד).

ואחר כן הושאל לביאת האור והשכינה אשר יראוהו הנביאים במראה הנבואה, אמר: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה"(בראשית טו, יז), והיה זה במראה הנבואה, כי תחילת הסיפור אמר: "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם"(בראשית טו, יב). ולפי זאת ההשאלה נאמר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב, יב) וכל מה שידמה לו.

וכבר הושאל עוד לכל מי שיעשה מעשה אחד ויפליג בו ויעבור גבולו, אמר: "וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן" (ירמיה כג, ט).

וכבר הושאל עוד למי שיחטיא כוונה אחת ויכוין כוונה אחרת ותכלית אחרת: "וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ"(שמואל א כ, לו). ולפי זאת ההשאלה הוא אצלו אומרו: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" (שמות לד, ו), ויהיה הכינוי בפניו שב לו יתעלה, וכן שמוהו רבותינו כי פניו זה שב לו יתעלה. ואם זכרו זה בכלל הגדות אין זה מקומם, אבל הוא חיזוק מעט לדעתנו, ויהיה פניו כינוי להקב"ה. וביאור זה כפי מה שייראה לי, שמשה עליו השלום ביקש השגה אחת, והוא אשר כינה אותה בראיית פנים, באומרו: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כג). וייעדהו בהשגה למטה ממה שביקש, והוא אשר כינה אותה בראיית אחור, באומרו: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" (שם). וכבר העירונו על זה העניין במשנה תורה.

ואמר הנה כי ה' יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה בראיית פנים והעבירו לעניין אחר. כלומר, לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה שיחשב בהם שהם תארים רבים, כמו שאבאר (בפרק כד חלק א. ואומרי "העלים ממנו", ארצה בו, כי זאת ההשגה נעלמת נמנעת בטבעה. ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שבטבעו שישיג, ויבקש השגה אחרת אחריה, תשתבש השגתו או ימות, כמו שאבאר בפרק מפרקי זה המאמר (חלק א פרק לב). אלא אם ילווה אליו עזר אלוהי, כמה שאמר: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי." (שמות לג, כב).

אבל התרגום נהג מנהגו באלו העניינים. וזה כי כל דבר שימצאהו מיוחס אל הבורא, וישגיהו גשמות או משיגי ההגשמה, יחשבהו בחסרון המצטרף, וישים היחס ההוא לעניין אחר מצטרף לבורא מחוסר. אמר באומרו, " וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח, יג): יקרא דה' מעתד עלוהי "יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (בראשית לא, מט): [3] יסך מימרא דה' בינא ובינך(אונקלוס שם). ואמר באומרו, "'וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" (שמות לד, ו): ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי וקרא [4] (אונקלוס שם). והנה יהיה הדבר אשר עבר אצלו נברא בלי ספק. ושם כינוי הנסתר בפניו שב אל משה רבינו, ויהיה פירוש "על פניו" - "לפניו". כמו: "וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו" (בראשית לב, כב). וזה גם כן פירוש יפה וטוב.וממה שמחזק פירוש אונקלוס מאמר הכתוב: "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי (שמות לג, כב), כבר ביאר, כי הדבר העובר הוא דבר מיוחס לו יתברך. לא עצמו יתפאר שמו. על הכבוד ההוא אמר: "'עַד עָבְרִי"(שמות לג, כב); "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" (שמות לד, ו).

ואם אי אפשר מבלתי חשוב מצטרף מחוסר, כמו שיעשה אונקלוס תמיד, פעם ישים המחוסר ההוא יקרא, ופעם ישמיהו מימרא, ופעם ישימהו שכינה, כפי עניין כל מקום. הנה אנחנו גם כן נשים המצטרף המחוסר הנה - קול. ויהיה העניין: ויעבור קול ה' על פניו ויקרא. וכבר ביארנו השאלת הלשון לקול, עברה: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה" (שמות לו, ו). ויהיה הקול ההוא אשר קרא, ולא תרחיק היות הקריאה מיוחסת לקול. כי באלו המילות בעצמם בא הסיפור על דיבורו יתברך למשה, אמר: "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט). וכמו שייחס הדיבור לקול, כן ייחס הנה הקריאה לקול. וכבר בא כמו זה בביאור, כלומר יחס האמירה והקריאה לקול, אמר: " "קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא" (ישעיה מ, ו). ויהיה הפירוש לפי זה העניין כן: "ויעבור קול ה' על פניו וַיִּקְרָא ה' ה' אל רחום וחנון" (שמות לד, ו). והנה כפל ה' ה' לקריאה, כי הוא יתברך הנקרא. כמו: "משה משה" (שמות ג, ד) "אברהם אברהם" (בראשית כב, יא), וזהו גם כן פירוש נאה מאוד.

ולא תרחיק זה העניין העמוק הרחוק להשיגו סובל פירושים רבים. כי זה לא יזיק במה שאנחנו בו, ועליך לבחור אי זו מן האמונות שתרצה; אם שיהיה המעמד הגדול ההוא כולו מראה נבואה בלא ספק וההשתדלות כולו השגות שכליות, אשר ביקש, ואשר נמנע ממנו, ואשר השיג - הכל שכלי, אין חוש בו, כמו שביארנו תחילה. או היה שם עם זה השגת חוש ראות, אבל לדבר נברא בראייתו יגיע שלמות ההשגה השכלית, כמו שפירש אונקלוס זה, אל הייתה ההשגה המקראית ההיא גם כן במראה הנבואה. כמו שבא באברהם: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר" (בראשית טו, יז). או שיהיה עם זה השגת חוש גם כן, ויהיה הקול אשר עבר על פניו אשר הוא נברא גם כן בלא ספק. בחר אי זה מן הדעות שתרצה, כי הכוונה כולה שלא תאמין אומרו הנה "ויעבור ה'" (שמות לד, ו) כמו "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם" (שמות יז, ה), כי השם יתברך אינו גוף, ולא תכשר עליו התנועה, ואי אפשר שיאמר שהוא עבר לפי ההנחה הראשונה בלשון.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ תמלול השעיעור:פרק כא’, אנחנו נראה כמה דברים מעניינים פה. עבור, למה הוא מדבר על עבור? בגלל שנאמר ויעבור השם על פניו זה בעיקר העניין של עבור. עבר עניינו הראשון הוא בעניין העתק גוף במקום, כלומר, הוא עבר מפה ועקר הנחתו הראשונה לתנועת בעלי חיים על רוחק אחד ישר: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" עבר לפני העם. וזה הרבה. ואחר כן הושאל להמשך הקולות באוויר: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה". אז גם הקול עובר. "הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה" ואחר כן הושאל לביאת האור והשכינה אשר יראוהו הנביאים במראה הנבואה, אתם זוכרים, אמרנו, שכאשר אמרנו אור נברא, שזה הכבוד האלוקי, אז אמרנו שהאור הנברא זה אור והשכינה. שכינה זה אור נברא אמר: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה". והיה זה במראה הנבואה כל זה מראה הנבואה, כי תחילת הסיפור אמר: "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם". כן, בברית בין הבתרים, ותרדימה זה תרדימה נבואית. ולפי זאת ההשאלה נאמר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" . וכל מה שידמה לו.. וכבר הושאל עוד לכל מי שיעשה מעשה אחד ויפליג בו ויעבור גבולו, אמר: "וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן" מה זה עברו יין? אנחנו יודעים שיין ישמח לבב אנוש. אבל אם הוא עובר את הגבול, אז הוא נהפך לפחות מאדם. אז זה ככה, הוא כגבר עברו יין. וכבר הושאל עוד למי שיחטיא כוונה אחת ויכוין כוונה אחרת ותכלית אחרת: "וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ". כלומר, כל אחד חושב שאדם עושה משהו לשם כוונה מסוימת, אבל לא. הוא עושה את זה לכוונה אחרת לגמרי, ואנשים לא מבינים את זה. זה עניין ויעבור. והדוגמה היא, והוא ירה החצי להעברו. בדרך כלל מפרשים שיהונתן ירה חץ רחוק יותר מהחץ הקדם כדי שהנער יעבור את מקום החץ הראשון לכיוון החץ הרחוק יותר. הרמב״ם לא מפרש ככה. הרמב״ם אומר שלהעבירו פירושו להטעות, כולם חושבים שהוא עושה אימון ירי בחץ וקשת. אבל זה לא הכוונה שלו בכלל. אבל זה לא סתם שהרמב״ם אומר כך. נראה את פרק מ"ח של חלק שני מבואר הוא מאד שכל דבר מחודש אי אפשר לו מבלתי סיבה קרובה חידשה אותו. כלומר, אם יש משהו שהתחדש, אז זה בגלל שקודם לכן הסיבה שלו שהביאה אותו לא היתה קיימת, או שהיה איזה מעצור שלא נתן לו להתגלות, ועכשיו זה התגלה ולסיבה ההיא סיבה, וכן עד שיגיע זה לסיבה הראשונה לכל דבר, רצוני לומר רצון השם ובחירתו. ומפני זה יְחסרו הנביאים פעמים בדבריהם הסיבות ההם האמצעיות כולם, וייחסו זה הפועל האישי המתחדש אל הבורא, ויאמרו שהוא יתעלה עשאו. כלומר, על כל מה שהוא אומר, שואלים למה ככה? למה זה? למה זה? בסופו של דבר אומרים שזה הרצון האלוקי, הוא הסיבה הראשונה לכל הדבר. נדלג קצת., לקראת סוף העמוד, דע, כי הסיבות הקרובות כולם, אשר מהם יתחדש מה שיתחדש, אין הפרש בין היות הסיבות ההם עצמיות טבעיות. מה זה עצמיות טבעיות? יכול להיות כל דבר טבעי כמו שמש רוח, או משהו כזה, או בבחירה, או במקרה. ורצוני לומר, בבחירה שתהיה סיבת המתחדש ההוא בחירת אדם, עד שאפילו הייתה הסבה רצון אחד משאר בעלי חיים. שזה כולו ייוחס להשם בספרי הנביאים. עכשיו, הוא מדבר כאן על עניין של הירי של החץ. ואמר במה שתהיה סבתו בחירת אדם במלחמת עם ישלטו על עם, או איש יתעורר להזיק איש אחד, עד אפילו חרפו. אמר בשלוט נבוכדנצר הרשע ומחנהו: נבוכדנצר בחר לעלות על ירושלים. אבל מי עשה את את זה הקב"ה "אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי", נדלג קצת. ואמר בעניינים המקריים שזה מקרה, לא בחירה. זה לא אפילו כמו הדג שרצה לאכול את יונה בגלל שהדג היה רעב. אבל זה מקרה. ואמר בעניינים המקריים מקרה גמור. אמר בעניין רבקה. ותהי אישה לבן אדונך כאשר דיבר השם. למה זה מקרה? האישה הראשונה שתצא. יכול להיות שתצא איזה סבתא אחת, אז מסתמא הוא לא היה שואל אותה. אבל רבקה יצאה. אז זה מקרה. ובעניין דוד ויהונתן אמר, לך, כי שלחך השם. זה מקרה?. הרי בדרך כלל, אנחנו מסבירים את זה כמו הרד"ק. ועוד כמה פרשנים שדוד ויונתן סיכמו בניהם שיונתן יבדוק אם אבא שלו רוצה להרוג את דוד או לא. וכאשר יהיה לו תשובה, הוא יעביר את המסר על ידי הירי של החיצים. רשי בשמואל א’ בפרק כ, בפסוק כ. ואני שלושת החיצים צידה אורה לשלח לי למטרה. אומר צידה אורה, פתרון צידה כמו לצד. כל תיבה שצריך למד בתחילתה, הטל לה ה’ בסופה. אחר כך הוא אומר, וזה הסימן יהיה לך לנחש אם אתה צריך לברוח. כלומר, הוא עושה נחש. אם דוד צריך לברוח. איך זה נחש? רשי בהמשך הפסוק אומר, והנה אשלח את הנער, לך מצא את החיצים. אם אמור אומר לנער, הנה החיצים ממך והנה, קחנו ובואה, כי שלום לך. ואין דבר חי השם. אומר רשי? שמואל א פרק כ פסוק כא ודרך המבקש חץ הירוי הולך עד מקום שרואה שהחץ הולך ואינו יכול לכון יפה פעמים שהוא מחפשה והחץ להלן ממנו ופעמים שהוא הולך להלן מן החץ ומחפשה והניחוש הזה יהיה לך: כלומר, כאשר החץ יוצא מהקשת, אז הנער, שהוא קצת מיומן, מסתכל איך הולך החץ, והוא רק למקום שהוא משער ששם יפול החץ. אם הוא רואה שהיורה יורה את זה חזק, אז הוא ירוץ רחוק. גם יכול להיות שהרוח תסיט אותו לפה או לשם, אבל בכל אופן הוא הולך לכיוון. אז זה בהתאם להשערה של הנער, כאשר הוא מעריך את הדברים. ולכן זה מקרה, אם זה יעבור את איפה שהנער עומד, או שלא. כי זה תלוי בנער מה הוא יראה ויחשב. וזה נחש כי אי אפשר לדעת, אם החץ יעבור את הנער. רשי עקבי. בגלל שבפרק ח פסוק ל"ב, , כתוב והנער רץ, והוא ירא החצי להעבירו. רשי מפרש שהחץ עבר בפועל את הנער. עבר את המקום שהנער שיער והסתכל לשם. אז הוא פנה ליונתן, שידריך אותו איפה זה קדימה או אחורה. ויונתן אומר לו, שזה ממך והלאה. לכן יונתן ירה שלוש חיצים כי בנחש זה ככה, אם זה היה רק עניין של תקשורת היה די בחץ אחד, אבל בנחש צריך לעשות כמה פעמים, אם רואים שאחד הולך ככה, ואחד הולך ככה, ואחד בכלל הצידה, אז מבינים שהקדוש ברוך הוא לא מסייע ובמקרה הזה כל שלוש החיצים עברו את הנער. אז כן, זה נחש. הגמרא בחולין אומרת, כל נחש שאינו כנחש של אליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול, אין זה נחש. רשי אמנם מסביר שהנחש של יהונתן היה בסיפור עם הפלישתים אבל נראה בהמשך שלפי הרמב״ם, יונתן פועל באותו שיטה גם עם הפלשתים וגם עם החיצים. ואגב הרמב"ם כתב את הנחש של אליעזר עבד אברהם בעניין רבקה והנחש של יהונתן ביחד כמו שהם מופיעים בגמרא בחולין תוס שואל איך הוא עשה את זה הרי נחש אסור? אצל רשי, זה יותר פשוט. בגלל שלפי רשי דוד לא קיבל על עצמו לפעול לפי הנחש אלא רק כסימן וזה מותר, תוספות אומרים שאליעזר עבד אברהם זה לא בעיה, בגלל שהוא לא היה יהודי. ובני נוח לא נצטוו על הנחש, וזה בסדר.ואפילו אם תגיד שנחש זה סוג של אביזרייהו של עבודה זרה, אבל ודאי לא הנחש של אליעזר שבא בתפילה לקדוש ברוך הוא, זה גזירת הכתוב שליהודי גם זה אסור אבל לגוי זה ודאי מותר. אבל מה לגבי יונתן. רוב המפרשים מסבירים שהנחש של יהונתן זה הסיפור במכמס. שהוא והנער שלו התקרבו לפלשתים. ויהונתן אמר שאם הפלישתים יגידו בואו אלינו, אנחנו נדע שזה סימן מהקב"ה לעלות ולתקוף אותם, ואם הם אומרים אנחנו באים עליכם, זה סימן שאנחנו צריכים לברח. הר"ן אומר שזה עניין של לבדוק את המוכנות של הפלישתים. אם הם אומרים חכו אנחנו נבא עליכם, זה מראה שהם מוכנים ומפחדים מהתקפה, אבל אם אומרים בואו אלינו, אז זה מראה שהם לא דרוכים ואפשר להפתיעה אותם. כך מסביר הר"ן גם את העניין של רבקה. כלומר שמי שמוכנה לתת לגמלים, זה סימן שהיא אשת חסד יש ויכוח גדול בין השדכנים. יש אומים איך אפשר לקבל שידוך על ידי סימן אחד צריך לבדוק עוד, יש אומרים מה אתה רוצה, גם כאשר אתה בודק שלושה חודשים, לא תדע. אז בכל מקרה זה סוג של נחש. אז צריכים להתפלל טוב וזהו. הרמב״ם אומר שנחש לא רק שהוא אסור, אלא שהוא מטופש. הוא לא יתן לך תשובה נכונה. אי אפשר לסמוך עליו. הכסף מישנה על הרמב״ם מביא שאלה של הר"ן על הרמב״ם הוא שואל למה הרמב״ם לא מזכיר את ההתר להשתמש בקטנה של תינוק. כמו שמופיע במסכת חולין ששואלים תינוק מה למדת בבית הספר. ויש שני סוגים שעליהם אפשר לסמוך. אחד אם הוא אומר איזה פסוק של ברכה. אז זה סימן טוב. ולפעמים הוא אומר פסוק שמתאים בדיוק לשאלה שיש לאדם, הגמרא מספרת לדוגמה רשבי יוחנן רצה לדעת האם הוא צריך לרדת לבבל לבקר את שמואל שהיה חולה, אז הוא שאל תינוק, והתינוק אמר שמואל מת אז הוא לא ירד הגמרא אומרת ששמאל באמת לא מת אבל רבי יוחנן היה זקן ולכן הבת קול שהתגלה בתוך הפסוק של התינוק באה לחסוך מרבי יוחנן את הטרחה אבל בכל אופן היו סומכים על הדברים האלה. אז למה הרמב״ם לא מביא את זה? התשובה היא שהרמב"ם לא רצה להביא את זה כיוון שזה יוהרה לאנשים להשתמש בזה. אם אתה אדם גדול, כרבי יוחנן, אתה יכול לעשות את זה. אם אתה גדול בישראל והמטרה גדולה , אתה יכול להשתמש בזה. אבל לא כדי לדעת מה אני, אקנה במכלת, גבינה מסוג זה או גבינה מסוג זה. למה הרמב״ם חושב שמה שעשה רבי יוחנן זה לא נחש? יונתן זה כמו רבי יוחנן, אם שאול היה אומר, יאללה תבוא אליי. הוא לא היה עושה את הנחש. רשי אומר במפורש. הוא עושה את הנחש אם הוא רואה ששאול כועס ויש סכנה האם דוד יכול לסמוך שהקדוש ברוך הוא יגן עליו או לא? אז הוא עושה את הנחש. אם יש שלום, אין בעיה, הוא לא עושה את הנחש. שכך כותב רשי אם אמור אומר לנער וגו' קחנו ובואה - צא אתה בעצמך ממקום מחבואך וקחנו ובוא אלי כי אין לך לירא כי שלום לך הקדוש ברוך הוא חפץ שתהא כאן ולא תירא ואפי' שמעתי מאבא רעה., אבל מה הלשון של הפסוק אני שלושת החיצים צידה אורה לשלח לי למטרה. והנה אשלח את הנער, לך מצא את החיצים. אם אומר לנער, הנה החיצים ממך והנה, כחנו ובואה, כי שלום לך. ואין דבר חי השם. ואם כה אומר לעלם, הנה החיצים ממך והלאה, לך כי שלחך השם. כלומר, זה לא סתם סימן זה האמירה של יונתן. הוא צריך להגיד דברים שהם דו משמעיים. הוא אומר לנער אבל הדברים מכוונים אל דוד, לכן דוד צריך להיות שם. אם זה היה נחש למה צריך להזמין את דוד לנחש? כלומר, הוא היה יכול להשאיר אותו. ולספר לו איך יצא הנחש?. דוד שם בגלל שהוא לא רק מדבר עם הנער, הוא מדבר כנבואה קטנה עם דוד. החץ ממך והנה. כלומר, בוא אליי. החץ ממך והלאה, זה לך הלאה תברח. כלומר, וזה נבואה קטנה שכן סומכים עליו. רק בגלל שזה אמירה של בן אדם. כלומר, יש הבדל בין אמירה של בן אדם לבין, לפתוח את הקשקה של איזה עוף לראות מה זה אומר שזה נחש או כל מיני דברים כאלה. וזה גם מה שהיה במכמס. מה קרה במכמס? קראו לניצבים הפלשתים, והסימן היה שאם הפלשתים אומרים עלו אלינו? הפלשתים לא יודעים מה הם אומרים, אבל אם הם אמרו עלינו, זה הקדוש ברוך הוא אומר, עלו אלינו עלו על הפלשתים. ואם הפלשתים אומרים, אנחנו עליכם, אז צריכים לברוח. זה המשמעות של המילה שיוצאת מהפה של האדם שהוא צלם אלוקים., אבל בדרך כלל אתה לא יכול להגיד את זה., זה היה הגאונות של יונתן בן שאול. הוא יצר מצב שיחייב אותו להגיד תשובה שהיא דו משמעית כלומר, החת ממך והלאה או החץ ממך והנה? זה אמירה לדוד שמתחבא החץ ממך והנה, תבוא הינה, החץ ממך וחלאה זה תברח הלאה. זה לא העובדה איפה נפל החץ. והוא מדגיש, אם אמר אומר. הדיבור זה החשיבות. ועל המילה כזאת כן סומכים. כמובן צריך להיות גדול בישראל. או מטרה גדולה אחד מהמפרשים אומר את זה גם על רבקה, שאם היא תומר גם את גמלך אשקה, כלומר, זה לא רק עכשיו, אלא מכאן ועלה אני זו שתהיה משקה את הגמלים האלה, כלומר, שהיא תהיה בעלת הבית שהאחראית על משק הבית של יצחק. הסיבה ששואלים תינוק ולא נער זה בגלל שהוא לא יודע, הוא משיח לפי תומו. הקונץ של יונתן, זה שהוא הצליח ליצור מצב שחייב אותו לתת את תשובה. נחזור למורה נבוכים. הרמב״ם אומר שהוא ירה, לא כדי להעביר אותו, כמו שרשי מפרש, אלא להעביר אותו זה משהו אחר. כולם חשבו שזה רק עניין של ירי לאימונים, אבל זה היה משהו אחר. לפי הרד"ק. הוא ירה בכוונה מעבר לראש של הנער. אבל לפי רשי והרמב״ם, שניהם ראו את זה כנחש, אבל הנחש הזה היה מותר והיה משמעותי, בגלל שזה אדם שאמר את זה, ולא דבר דומם שקרה.
  2. ^ תמלול השעיעור:בפרק כה א' נתחיל עוד פעם, עניינו הראשון הוא בעניין העתק גוף במקום, ועקר הנחתו הראשונה לתנועת בעלי חיים על רוחק אחד ישר: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם", כלומר שהוא עבר ממקום למקום, "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם", וזה הרבה, ואחר כן הושאל להמשך הקולות באוויר: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה", "הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה'", ואחר כן הושאל לביאת האור והשכינה אשר יראוהו הנביאים במראה הנבואה, אמר: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" ראינו בכמה מקומות שיש אור, שכינה שהנביאים רואים במראה הנבואה, ראינו את העניין האור הנברא לפני כן בעמוד כ"ז כאשר הוא מדבר על מה שרואים הנביאים אז הוא אומר יש כאלה שלא רוצים להגיד שההשגה הנבואית היא בעיקר שכלי. אלא שרוצים להגיד שהנביא רואה בכוח המדמה זה העיקר אז הוא אומר ואם לא ירצה אחד מהמקצרים להגיע לזאת המדרגה אשר נשתדל עמו להעלותה וישים אלו המילות כולם אשר באו בזה עניין מורות על השגות חושיות לאורים ברואים עם מלאכים או זולתם. אין הזק בזה הוא מדבר על זה גם כן בעמוד מ"ט מדבר על האור הנברא גם בפרק כ"א בהתחלה. הוא מדבר על זה מי שאומר שהשכינה גם כן נראה כאור נברא. אין הזק בזה. אין הזק בזה כיוון שזה נכון. כלומר, זה עניין שהנביא יראה כאשר הוא רואה את מקום המשכן, הוא יבחין באור אלוקי בכוח המדמה הנבואי. יכול להיות שיש גם אנשים שהם לא נביאים אבל הם רואים איזה אור בזמן שההשגחה גלויה יותר. והם רואים אור כמו שהיה בהר סיני, גם כן יכול להיות. אמר: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה", והיה זה במראה הנבואה, כי תחילת הסיפור אמר: "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם" אברבנל מתלבט האם זה היה במראה הנבואה, יש מי שאומר שזה לא היה במראה הנבואה ובגלל זה הקדוש ברוך הוא הוציא אותו מהאוהל בגלל שאם זה היה בתוך האוהל האש היה שורף את האוהל,. "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה", והיה זה במראה הנבואה, זה שיטת הרמב״ם כל אורך הדרך כי תחילת הסיפור אמר: "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם", זה תרדמה של נבואה, ולפי זאת ההשאלה נאמר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם" , וכל מה שידמה לו., והכוונה בזה זה עברתי בארץ מצרים, זה שאור השכינה עבר, כלומר, זה מה שאנחנו אומרים אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני הוא ולא אחר, כלומר, היית אפשר להגיד שמה שעבר זה העונש, כלומר העונש עבר, אבל כאן זה לא, זה אור השכינה שעבר וזה מה שהפריד בין ישראל לבין המצרים. וכבר הושאל עוד לכל מי שיעשה מעשה אחד ויפליג בו ויעבור גבולו, אמר: "וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן" כלומר שהיה שתוי יותר מדי. וכבר הושאל עוד למי שיחטיא כוונה אחת ויכוין כוונה אחרת ותכלית אחרת: "וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ" לפעמים זה ממש בולט שהוא יגמר בדרך כלל אנחנו רד"ק ואחרים מפרשים כמו הפירוש הראשון שהוא ירה את החץ בכוח גדול שעבר את הנער אבל הרמב״ם אומר לא, הוא ירה החצי להעבירו ולפי זאת ההשאלה הוא אצלו אומרו: "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו". ויהיה הכינוי בפניו שב לו יתעלה, וכן שמוהו רבותינו כי פניו זה שב לו יתעלה מה שכתוב פניו זה פני השם. משה רצה לראות את פני הכבוד. לא את אחורי הכבוד. אבל "ויעבור השם על פניו" העניין של ויעבור זה... זה כמו שהסברנו שמישהו יחטיא כוונה אחת, ויכוון כונה אחרת ותוכנית אחרת. משה מצפה לראות את כבוד השם, זה מה שהוא ביקש, והוא מקבל פחות ממה שהוא מבקש, לא מה שהוא מבקש. אז זה, ויעבור השם על פניו הוא דילג על הפנים שלו, שזה מה שהוא רצה לראות והוא לא ראה. הקדוש ברוך הוא שם את כפו על משה, כדי שמשה לא יביט על פניו, ואחר כך הוא העביר את אחוריו. שזה משהו שונה ממה שמשה ציפה לקבל. ואם זכרו זה בכלל הגדות אין זה מקומם, אבל הוא חיזוק מעט לדעתנו, ויהיה פניו כינוי להקב"ה. וביאור זה כפי מה שייראה לי, שמשה עליו השלום ביקש השגה אחת, והוא אשר כינה אותה בראיית פנים, באומרו: "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ", וייעדהו בהשגה למטה ממה שביקש, והוא אשר כינה אותה בראיית אחור, באומרו: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי". את זה הוא יסביר בפרק ל״ז״ ובפרק ל״ח״. אנחנו נראה את זה, גם לפני כן, בהמשך. וכבר העירונו על זה העניין במשנה תורה, ואמר הנה כי ה' יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה בראיית פנים והעבירו לעניין אחר. כלומר, לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה שיחשב בהם שהם תארים רבים, כמו שאבאר, שהוא הראה לו, לא את פניו, אלא הודיעה לו את הפעולות המיוחסות לקדוש ברוך הוא, שיש כאלה שחושבים שהן תוארים רבים, אבל זה לא כך. אני אסביר את זה גם כן בהמשך. כלומר, נגיד כך, בדרך כלל העניין של הפנים ואחור, פנים זה שאתה רואה את הדברים עצמם, אחור זה כאשר אתה רואה את התוצאה של הדברים, ואתה יכול להשיג את הדבר מתוך התוצאה שלו, כמו שיש כל מיני חלקיקים אטומיים שאי אפשר לראות אותם אפילו במיקרוסקוף אלקטרוני, אבל מה שכן זה רואים את השביל שהן עושים, מתוך השביל שהן עושים, אפשר לדעת את התכונות שלהן, זה סוג של האחורים, ואני אומר את זה לא בגלל שזה נכון או לא נכון, אלא בגלל שזה משל, כן? ראית פנים זה ידיעה יותר ודאית כמו שאדם רואה את הפנים של החבר שלו זה זיהו ודאי, כאשר הוא אומר, טוב, אני רואה את צורת ההליכה הוא צולע קצת ברגל אחת, אני מזהה אותו, אבל זה לא זיהוי ודאי כמו הזיהוי כשרואים את הפנים שלו, הכוונה כאן זה, שמשה יודע את הקדוש ברוך הוא, לפי כל התוארים שלו, משה רבינו על פי הרמב״ם בפרק ל' ראה את כל הסיבות לבריאה, וידע מה כל בריאה ובריאה תורם אבל הוא לא רואה את הבריאה עם המבט של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא יודע למה צריך דווקא את הבריאה הזאת, דווקא במקום הזה, בנקודה הזאת, משה רבנו ביקש לדעת מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב, את זה יודעים רק כאשר יודעים את פניו, כלומר לראות את העולם ממבט של הקדוש ברוך הוא, וזה לא טוב לאדם בעולם הזה לראות את הדברים מההסתכלות של הקרוש ברוך הוא בגלל שפירוש הדבר, שהוא לא בעולם הזה, וזה הורג אותו. לא יראני האדם וחי, כלומר, האדם שנמצא בתוך הגוף, כאשר הוא רואה את העולם מפרספקטיבה של הבורא, זה מוציא אותו מהעולם, זה הורס את הבחירה החופשית, זה שובר את כל מה שמקיים, ואת מה שמגדיר את העולם הזה. זה לא יכול להיות. וגם האחוריים, מה שאמרנו שהכונה להכיר את כל התוארים האלוקיים ואת כל דרכי הפעולה של הקדוש ברוך הוא, בלי לדעת כל פרט ופרט, למה דווקא כך ולא אחרת גם את זה רק משה רבינו ראה ואף אחד אחר לא ראה, לא לפניו ולא לאחריו., זה קצת דומה למבקר ספרות שיכול לראות איזה ספר, ולהגיד, אה, אני רואה מה שתורם עם הדמות הזאת, והדמות הזאת. אבל להגיד למה הסופר בחר דווקא ליצור דמות כזאת במקום כזה, במקרה הטוב הסופר יודע. אבל לפעמים זה אינטואיטיבי, זה יוצא לו ככה, אבל מישהו אחר בוודאי לא ידע. משה רבנו רצה לדעת את הדברים האלה, לא בגלל שהוא היה סקרן, הוא רצה להנהיג את עם ישראל בדרך שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, במידות האלו, ראינו את זה בפרק ד’, ולכן הוא שואל שתי שאלות, הוא שואל, הודיעני נא את-דרכיך, ואדעך, למען אמצא-חן בעיניך, הכוונה היא, שהוא רוצה לדעת באיזה מידות השם מנהיג את העולם. כי הוא רוצה להנהיג את עם ישראל, שהם עם השם, לפי אותן המידות. אבל אחר כך הוא מבקש הראני נא, את-כבודך הוא רוצה גם כן לדעת איך ליישים את המידות בכל פרט ופרט. כלומר, הוא יראה מישהו והוא מיד יידע, מה מתאים לו. המדרש אומר בכמה מקומות, שמשה דומה לשול של רופא. אחרי שהרופא מלמד אותו את כל הספרים, מראה לו את ארון התרופות, אומר לו השול, אבל לא הראית לי את האדם שחולה, במדרש כתוב לא הראית לי את המחלה פלוני, הכוונה, לימדתה אותי את כל התיאוריה, אבל איך ליישם את זה, זה הבעיה, אז את זה משה לא ידע. וזה חשוב, בגלל שהשורש של הבחירה החופשית של האדם, מעוגנת, במשהו שהוא מעבר לידע. זה לא שרק אנחנו לא יודעים, זה דבר שאי אפשר לדעת אותו. כלומר, אי אפשר לקחת אדם ולשים אותו בסורק רוחני, ויגידו לך, לפי הנתונים שיש, שהוא יחטא פה, או יצליח פה. הוא יכול תמיד לעשות יותר. בגלל שהוא, מחובר לדבר שהוא לא נודע. זה לא בגלל שאין לנו מספיק שכל לדעת את זה. האדם יכול להגיע למשהו שהגילוי הראשון שלו בעולם הזה, זה המעשה שלו. שזה לא מציאות שאפשר לכמת אותו בלי זה. לא היתה בחירה חופשית, השאלה העיקרית בעניין הבחירה החושית, זה לא מה ששואלים, איך הקדוש ברוך הוא יודע אם יש בחירה, זו לא השאלה, זאת התשובה. השאלה היא, איך האדם בוחר? איך הוא מחליט? זאת השאלה שכולם שואלים, יהודים וגויים. הרי בסופו של דבר האדם מחליט לעשות ככה או ככה? אז אם זה זריקת קוביות, ראשית כל זה גם החלטה, להחליט על סמך זריקת הקוביות, או שזה לא בחירה ממש, אלא שהוא מכנס את הדברים זה לעומת זה ואם הוא בוחר לדוגמא לעשות רע, זה בגלל שהיה בו משהו שנטה יותר לכיוון הזה, אבל הרי בסוף הוא בוחר הוא קובע, אז אמרים זה לא הוא זה הנשמה שלו אבל זה רק מעלה את השאלה לדבר יותר גבוה איך הנשמה בוחרת? אבל התשובה היא שהאדם נברא בצורה כזאת שהוא מתפתח כל הזמן ואף אחד ואפילו הוא לא יכול לדעת עד שהוא מחליט, בגלל שבצורה מסוימת הוא יוצר את עצמו בהחלטה שלו, כלומר הוא יוצר דבר, הוא דולה כאילו מן השמיים, דברים שלא היו לו, ואיך אני אדע אם הוא יכול לעשות את זה או לא ? לא יודעים, וזה שהוא לא הצליח פעם אחת, לא אומר כלום כי יכול להיות שפעם הבאה הוא כן יצליח, לא רק בגלל שהאדם חושב, למה לא הצלחתי, אולי אני עדכן, אעשה דברים אחרת שאולי זה יעזור לי להצליח, אבל גם בגלל, שהאדם כל הזמן גודל בגלל שהשורש שלו הוא מעבר למציאות, וזה מה שאמרנו שהידיעה האלוקית זה התשובה, הכוונה היא שהחוכמה האלוקית היא השורש של הבחירה של האדם, לכן השם אומר למשה לא תוכל לראות את פניי, בגלל שזה מעבר לידיעה, הרמב״ם בהקדמה למשנה, אומר שמשה הגיע לשלמותו, אחרי שהוא התחנן על עם ישראל בחטא העגל, הרמב״ן שואל, אז יוצא שהוא הרוויח, האם יכול להיות שמרוויחים מחטא?, הריטב"א אומר כן אפשר להרוויח מהחטא, בגלל שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גדולים אינם עומדים, והעניין הוא שצריך יותר חיזוק כדי שלא, שלא לפול, אז משה התחזק בגלל שאם כל זה שהוא לא ידע לרדת לכל אחד ואחד ולראות עד סוף מה היכולת של כל יהודי ויהודי, הוא כן הגיע די קרוב, נשארה נקודה אחת שהוא לא הגיע אליו, אבל בסך הכל הוא הגיעה מאוד קרוב. יש ספר שנקרא נאות הדשא, זה התורה של אדמרי סוחוצוב האבני נזר מביא את דברי הארי, שאומר שהסיבה שמשה רבנו הגיע לזה אחרי חטא העגל, זה בגלל המסירות נפש שלו על עם ישראל, שהוא אמר, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, הכוונה היא שמה היה נמחק, לא רק שהו היה מת, אלא שגם העבר שלו היה נמחק, היו לומדים שליוכבד ועמרם היו שני ילדים, מרים ואהרון, לא היה משה, מחיקה מוחלטת של עצמו, זה מסירות נפש לגמרי, בגלל זה הוא זכה, יש אומרים שזאת הסיבה שהוא יכול היה לבקש שהקדוש ברוך הוא ימית את קרח במיתה משונה. לא שומעים שגדלי ישראל אומרים על מישהו שימות בדרך קשה מאוד, אבל דווקא משה, שאין לו נגיעה אישת בכלל יכול היה לבקש דבר כזה, משה התעלה למדרגה הגבוהה הזו בגלל שהוא היה צריך לתפוש את מקומו ליד אברהם יצחק ויעקב, בארבע הרגליים של הכיסא, כמו שדיברנו, שהקדוש ברוך הוא מביא את משה רבנו להכרה הזאת, כאשר הוא אומר, אני אעשה אותך לגוי גדול, ומשה רבנו אומר, אם כיסא של שלושה רגליים לא יכול לעמוד, איך הוא יעמוד על רגל אחת? ואז יש כזה קריצת עין, שכיסא עם ארבע רגליים הוא יותר יציב, אז הכוונה היא, כמו שאומרים היום, שהוא צריך להיכנס תחת האלונקה, ואז יהיה כיסא עם ארבע רגליים, זו הכוונה, וכך זה היה, לפני כן זה לא היה. צריכים להבין, מה הוא ביקש, הרי מה הוא אומר, הראני נא את כבודיך הוא רצה לראות את הפנים, אבל מה זה משנה, הרי הוא שמע את הקב"ה מדבר אליו פנים אל פנים הקדוש ברוך הוא לא דיבר איתו אחוריים אל פנים, אז מה חסר לו? הוא דיבר איתו פנים אל פנים, אבל הוא לא ראה אותו פנים אל פנים, ואז נכנסים להבדל בין ראייה לבין שמיעה. אנחנו יודעים שמי שעיוור התורה אומרת, הוא דומה למת מי שאינו שומע, הוא דומה לשוטה, כלומר, מי שלא רואה, נחשב כאילו שהוא לא חי. כלומר, הראייה זה משהו כאילו שיוצא החוצה אתה חי במה שאתה רואה. שומע זה משהו שמגיע אליך וזה נקלט בתוך הראש שלך. אז מצד החדירה אליך, השמיעה חודרת יותר. אבל היא מנותקת מהמדבר, עוזבת אותו ומגיע אליך. אני לא מדבר מדעית, אני מדבר על התפיסה האנושית ככה זה נתפס . אני אומר, אני רואה את זה. הנה, אני, העין שלי הולכת ותופסת אותך, משהו כזה. זאת הראייה. אבל בשמיעה, הקול שלך, יצא ממך, ונכנס לאזן. זה פסיכולוגי, כך האדם תופס את זה. אז יש שאלה הרי יש משה, יש עם ישראל במדבר, יש מן, מה לא טוב? למה להמשיך את כל ההיסטוריה? חבל, לא? הרי הגענו לשיא. האמת, זה שלא הגענו לשיא, הכל היה ניסי. ניסי הוא לא שיא. צריכים להגיע עם הרגליים יותר לקרקע. אם אתם זוכרים את חטא אדם הראשון, שלא היה כל כך מחובר לקרקע. להיות מחובר לקרקע זה אתגר.משה רבינו היה מורם, רואים את זה בפרשה את השבוע. כאשר העם ביקשו בשר, כתוב ויחר אף השם ובעיני משה רע, משה רבינו, אומר, אם תרצה לתת להם בשר, לא דרכי, זה לא אני, זה מישהו אחר, אני לא זה שאספק להם בשר, אחר כך, כשמרים אומרת, למה הוא פורש מאישה, מי שם אותו, שהוא לא מחלק בשר, ועכשיו הוא פורש מאשתו מרים עשתה עם משה ואשתו, מה שהיא עשתה עם ההורים שלה, שם היא קיבלה את כל השבחים, וכאן היא קיבלה צרעת לשבוע. אז לפעמים צריכים לדעת איפה לעשות מה. לא כל דבר שהוא טוב, הוא טוב בכל מקום. טוב, נמשיך ואמר הנה כי ה' יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה בראיית פנים והעבירו לעניין אחר. כלומר, לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה שיחשב בהם שהם תארים רבים, כמו שאבאר, אבל הם לא, הקדוש ברוך הוא אין לו תוארים עצמיים אמיתיים. יש לו תוארים עצמיים לא אמיתיים. אומרי "העלים ממנו", ארצה בו, כי זאת ההשגה נעלמת זה לא שהקב"ה לא נתן אלא שההשגה האת נמנעת בטבעה. ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שבטבעו שישיג, ויבקש השגה אחרת אחריה, תשתבש השגתו או ימות, כמו שאבאר בפרק מפרקי זה המאמר, בעיקר זה בפרק ל״ב, ראינו את זה קצת, כאשר דיברנו על נדב ואביהו, וזקני ישראל, שראו את מה שהם לא היו מסוגלים לראות, כלומר צריכים לראות, מה שאפשר, ואם רוצים לעבור את זה, זה יכול לפגוע בראות גם של דברים שעד אז כן אפשר היה אפשר לראות. זה לא שיטת מצליח, או שאני מצליח, או שאני לא מצליח, אם אתה לא מצליח, זה יכול לסבך אותך, ויהיה קשה לך לראות אפילו מה יכולתה לראות קודם., כמו שאומר בפרק מפרקי זה המאמר, אלא אם ילווה אליו עזר אלוהי, כמה שאמר: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי." , ראינו כאשר דיברנו על נדב אביהו, שמשה רבינו קיבל עזרה, כיוון שבין הפנים לאחור, אין כלום, אז אם אתה מנסה לא לראות את הפנים אבל לראות את כל האחוריים, אז תפספס גם חלק מאחוריים, בגלל שאתה לא יכול בדיוק לדעת מתי לפתוח את העיניים, אז היה לו עזרה אלוקית, "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי." הכוונה היא שמשה היה עם עניים פקוחות כל הזמן הקב"ה כיסה בידו כך שמשה לא ראה את הפנים ובדיוק אחרי שפניו עברו הסיר את ידו, והקדוש ברוך הוא כן יכול לצמצם, כך שמשה רבנו ראה את כל האחוריים בלי לראות אפילו טיפה מהפנים, אבל לתרגום יש לו דרך אחרת, אבל התרגום נהג מנהגו באלו העניינים. וזה כי כל דבר שימצאהו מיוחס אל הבורא, וישגיהו גשמות או משיגי ההגשמה, יחשבהו בחסרון המצטרף, וישים היחס ההוא לעניין אחר מצטרף לבורא מחוסר. כלומר התרגום תמיד מוסיף איזה משהו אמר באומרו, "והנה ה’ ייצב עליו" יקרא דה' מעתד עלוהי. הכבוד האלוקי לא השם השם לא עומד, הכבוד יכול לעמוד, באמרו יצף השם ביני ובינך, יסך מימרא דה’ בינא ובינך מימרא דהשם, זה דיבור השם, ועל זה המשיך פירושו עליו השלום. וכן עשה ואמר באומרו, "'וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" ועבר השם שכינתי על אפוהי, לא כמו שהרמב"ם הסביר שויעבור ה’ על פניו הכוונה לפניו של השם, שהוא לא נתן למשה לראות את מה שמשה חשב שהוא יתן לו לראות, אלא עבר על פניו של משה רבנו והנה יהיה הדבר אשר עבר אצלו נברא בלא ספק. כלומר השכינה זה דבר נברא. כמו שהוא אומר שהכבוד האלוקי זה נברא, אז גם השכינה נברא. ושם כינוי הנסתר בפניו שב אל משה רבינו, ויהיה פירוש "על פניו" - "לפניו". כמו: "וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו", כלומר לפניו וזה גם כן פירוש יפה וטוב לומר שהכבוד האלוקי עבר על פני משה. ומה שמחזק פירוש אונקלוס הגר ז"ל זה מאמר הכתוב: "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, אז רואים שמה שעבר, זה לא השם, זה כבוד השם, צריכים תמיד להיזהר מזה, הכלבוד האלוקי זה לא השם, כבוד השם מלא עולם, השם לא מלא עולם, השם נבדל מן העולם, הכלבוד האלוקי מלא עולם, החוכמה והרצון האלוקי ממלאים את העולם, הקדוש ברוך הוא משפיע את העולם מעבר לעולם, כבר ביאר, כי הדבר העובר הוא דבר מיוחס לו יתברך. לא עצמו יתפאר שמו. על הכבוד ההוא אמר: "'עַד עָבְרִי" "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו". ואם אי אפשר מבלתי חשוב מצטרף מחוסר, כלומר הרמב״ם הולך עם אונקלוס אבל יש גם אפשרות אחרת על פי השיטה של אונקלוס, לא לומר שמה שעבר זה השכינה, אלא הקול הוא שעבר כמו שיעשה אונקלוס תמיד, פעם ישים המחוסר ההוא יקרא כבוד ה’, ופעם ישמיהו מימרא דבר ה’, ופעם ישימהו שכינה, כפי עניין כל מקום. הנה אנחנו גם כן נשים המצטרף המחוסר הנה - קול. ויהיה העניין: ויעבור קול ה' על פניו ויקרא. וכבר ביארנו השאלת הלשון לקול, עברה: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה" ויהיה הקול ההוא אשר קרא לא השם אלא קול השם שעבר על פניו הוא קרא, ולא תרחיק היות הקריאה מיוחסת לקול. כי באלו המילות בעצמם בא הסיפור על דיבורו יתברך למשה, אמר: "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" וכמו שייחס הדיבור לקול, כן ייחס הנה הקריאה לקול. וכבר בא כמו זה בביאור, כלומר יחס האמירה והקריאה לקול, אמר: " "קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא" ויהיה הפירוש לפי זה העניין כן: "ויעבור קול ה' על פניו וַיִּקְרָא ה' ה' אל רחום וחנון" והנה כפל ה' ה' לקריאה, כי הוא יתברך הנקרא. כמו: "משה משה" "אברהם אברהם" וזהו גם כן פירוש נאה מאוד. עכשיו נראה את העניין של הולך בפרק כ"ד. וכן אמרו: "קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" מי מתהלך בגן? הקול מתהלך בגן. לא השם. קול השם אלוקים מתהלך בגן. הקול הוא הנאמר עליו שהוא היה מתהלך בגן. העניין של הקול הוא עניין מעניין נראה את זה בפרק ל״ז ורק ניגע בזה עכשיו. כי זה שייך למה ששאלנו לגבי הפנים. בפרק ל״ז עמוד ע"ג. "פנים" – שם משתתף, ורוב שיתופו על צד ההשאלה. הוא שם הפנים מכל חי: "ונהפכו כל פנים לירקון" "מדוע פניכם רעים"? וזה הרבה. והוא שם הכעס: "ופניה לא היו לה עוד". הכוונה שהיא הפסיקה לכעוס. ו ולפי זה העניין נעשה הרבה בעניין כעס האלוה וקצפו: "פני ה' חלקם" , "פני ה' בעושי רע", "פני ילכו והניחותי לך". כאן זה מאוד חשוב. בגלל שפניי ילכו לפי מה שרמב״ם אומר, זה הכעס. מה זה ילך? יעבור. בהמשך עונה משה אם אין פניך הולכים, אל תעלינו מזה. אבל שם גם המילה הולך וגם המילה פנים מפורשים אחרת לפי הרמב״ם, כלומר, כאשר הקדוש ברוך הוא אומר, שפניי ילכו והניחותי לך, זה שהכעס שלי יסתלק. אז למה משה היה צריך לחזור על זה למה הוא אומר אם איך פניך הולכים אל תעלינו מזה? אלא שיש אפשרות שהוא לא יכעס בגלל שהוא יתפוס מרחק. הוא יתרחק מאיתנו. הכעס ילך בגלל שהוא מתנתק. כמו שהוא כבר אמר, אני שולח את מלאכי, ככה, ואני מתנתק. בגלל שאם אתהלך בתוככם אני אכלה אתכם כרגע, אבל הוא אמר משהו דו משמעותי, הוא אמר פני ילכו והניחותי לך. עכשיו, והניחותי לך, זה גם כן לא מציאה גדולה. בגלל שהעניין של הליכה, זה גם עניין של יתפשט.. לכן משה עונה, אם אין פניך הולכים, כלומר, אם הכבוד האלוקי, לא מתפשט, אני רוצה תוספת, לא והניחותי לך. כלומר, אני רוצה שפניך ילכו, כלומר, יתרחבו. כלומר הוא רצה להיות בטוח, שזה שהפנים של כעס ילכו, זה לא בגלל שהמציאות האלוקית תתנתק מכאן. אז הוא אומר, אם אין פניך הולכים בצורה אחרת, "פני ילכו והניחותי לך" . "ושמתי אני את פני", זה הרבה. והוא גם כן שם מציאות האיש ומעמדו: "על פני כל אחיו נפל", במחיצתם, "ועל פני כל העם אכבד", עניינו במציאותם. "אם לא על פניך יברכך" , בהיותך ובמציאותך. ולפי זה העניין נאמר: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים". כלומר, מציאות במציאות. אנחנו נדבר הרבה על המציאות הזאת, הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה, מציאות אל מציאות, שואלים כל הזמן, מה זה פני השם? השאלה היא גם מה זה פני משה. כלומר, מה זה המציאות של משה, שקולטת את הדיבור האלוקי? לומר, מציאות במציאות מבלתי אמצעי, כמו שנאמר: "לכה נתראה פנים". וכמו שאמר: "פנים בפנים דבר ה' עמכם" , עם עם ישראל, בזמן מעמד סיני. וביאר במקום אחר ואמר: "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". וכינה אותו "פנים בפנים". כן אמרו: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", כינוי על אומרו בעניין סיפור הדברים: "וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו". הנה כבר התבאר לך, כי שמיעת הקול מבלתי אמצעיות מלאך יכנה עליו "פנים בפנים". ומזה העניין: "ופני לא יֵרָאו" , אמיתת מציאותי כמות שהיא לא תושג. אבל למה מלאך נחשב חציצה? כלומר, אם יש מלאך באמצע, זה לא פנים אל פנים. זה אמצעי. והרי הקול הוא גם כן נברא. ולמה זה לא נחשב חוצץ, אז העניין הוא שהקול לא נחשב דבר שלישי בין הקדוש ברוך הוא לבין האדם. כי הקול נברא בגלל שהאדם נברא. הממשק בין השפע האלוקי לבין האדם זה הקול. הוא קולט את זה בקול. זה לא דבר שלישי. השפע האלוקי פונה אל האדם והאדם רואה או שומע או יודע את זה באיזה שהיא דרך אז השפע האלוקי מתחבר אל האדם בדרך השמע של האדם, אז המעבר, החיבור בין הקדוש ברוך הוא לאדם מתגלה בקול ששומע האדם, משה שומע מילים, עם ישראל לא שומעו מילים, הם שמעו רק קול, אבל הקול זה הממשק, גם הכבוד האלוקי. הכבוד האלוקי הוא לא השם ,זה הדרך שהקדוש ברוך הוא נתפס בשכל. כלומר, אם הקדוש ברוך הוא ידבר איתך, אבל זה לא נמצא בידיעה, או בשמע, או בראייה במה זה נקלט?. זה השמע, זה הדרך שלנו לקלוט את זה. אבל הכבוד זה משהו אחר. הקדוש ברוך הוא מעבר לשכל זה לא שהוא גדול מידי לשכל. הוא מעבר לשכל בכלל. הוא ברא את השכל ואת כל ההדברים שהם חלק מהמימד השכלי. אבל הוא מתגלה אלינו בתוך תכונות, כמו רצון וחוכמה. ככה הוא מתגלה. הרצון והחוכמה האלוקים הם העיקר של הכבוד האלוקי. אז כאשר אנחנו חשים, ומכירים, ונודע לנו הרצון והחוכמה, אנחנו יודעים את השם דרך הדברים האלה. כמו שאני יודע שאתה פה, איך אני יודע שאתה פה? אני שומע אותך מדבר, אני רואה את הפנים שאני מכיר אז אני יודע שאתה שם, אבל זה לא שאני רואה אותך את הנשמה שלך או מה שהוא כזה, אבל הקדוש ברוך הוא גם מעבר לנשמה, הכוונה שאתה יודע מסימנים את השם על ידי הכבוד, גם כאשר משה רבנו רצה לראות את פניו, הוא לא רצה לראות את השם, משה רבנו יודע מה שכל ילד יודע, שהשם הוא מעבר לשכל ואי אפשר לראות אותו, הוא רצה לראות את כבודו, הראני נא את כבודך, כלומר, לדעת את כל מה שאפשר להשכיל מהכבוד וגם זה אי אפשר, זה מה שנקרא אספקלריה מאירה, שהדבר היחיד שהפריע לו לפי הרמב״ם זה רק מה הבעיה להיות בגוף, חוץ מזה שאתה צריך לסחוב כמה קילו כל פעם שאתה הולך ממקום לקום, מעבר לזה, השכל בתוך הגוף מתפתח כל הזמן, אז העניין הזה הוא שונה מדעת הכבוד אבל זה הכרחי לדעת הכבוד, יש הרבה מדרגות של אי-ידיעה, אנחנו חושבים שאו שאתה יודע או שאתה לא יודע, אבל זה לא כך, לפעמים אתה יודע את השפה אבל אתה לא מבין את המילים, לפעמים אתה מבין את המילים אבל אתה לא יודע את הרעיון, לפעמים אתה רק מבין שזה סינית, לפעמים זה אפילו לא סינית, בגלל שסינית אתה מזהה שזו שפה שמדברים, יכול להיות שיש דברים שנמצאים פה שאני אפילו לא יודע שהם מדברים אחד עם השני, יש דברים שהרמב״ם אומר, אתה לא יכול לדעת את זה על בוריו, אז למה לדעת את זה בכלל? אני רוצה רק על בוריו, ראינו את זה, אמיתת מציאותי כמות שהיא לא תושג, אבל שלא כפי שהיא, אפשר להשיג. ראינו את זה בפרק ג, הוא כותב, שמה זה תמונת השם יביט? פירושו, אמיתת האלוה ישיג. תמונת השם זה אחוריים. זה מה שנאמר וראתה את אחורי. אבל פניי, לא יראו, אמיתת מציאותי כמות שהיא לא תושג. אז אתה יכול לדעת את האמיתות, אבל לא כפי שהיא. אז מי רוצה לדעת את זה, אם זה לא כפי שהיא? זה מדרגות בידיעה. גם לדעת לא כפי שהיא, זה גם כן בסדר. זה מדרגה. הקול, בכל אופן, זה לא נחשב כדבר חוצץ. לכן, כאשר הרמב״ם אצלנו אומר שהקול עובר, זה דומה קצת למה שאונקלוס אומר שהאור עובר. הכוונה אצל אונקלוס זה לא פשוט איך שהרמב״ם הבין. יכול להיות שהרמב״ם הבין את אונקלוס שבאמת היה אור, אור פיזי, שמישהו שהיה בתחתית ההר היה יכול לראות אור עובר. בגלל שגם מה שנאמר שההר בוער גם אנשים פשוטים ראו את ההר בוער, אז יש מדרגה כזאת. אבל הכבוד כשלעצמו, זה איך שהקדוש ברוך הוא מושג בשכל, בשכל הנברא.
  3. ^ תרגום העורך: דבר ה' יצפה בינינו
  4. ^ תרגום העורך:ויעביר ה' שכינתו על פניו ויקרא