ביאור:מ"ג ויקרא כו טז
אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם
עריכה[מובא בפירושו לפסוק י"ז] אגדת ת"כ מפרשה זו: אף אני אעשה זאת. איני מדבר אלא באף וכן אף אני אלך עמכם בקרי:
וטעם אף אני אעשה זאת לכם. על דרך האמת, כמו בהפוך אף אני זאת אעשה לכם. וזהו שמזכיר תמיד בפרשה "אני", והלכתי אף אני (פסוק כד), והכיתי אתכם גם אני (שם), ויסרתי אתכם אף אני (פסוק כח), והשמותי אני (פסוק לב), אף אני אלך עמם (פסוק מא): ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר וכו'. והכלל, כי הקב"ה כורת הברית הזאת, וזה טעם "שבע על חטאתיכם", "שבע כחטאתיכם", והאלות הן אלות הברית, כי הדבור מפי הגבורה ובלשון עצמו, אעשה, יסרתי, והכתי. ולכך אמר (פסוק מו) אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל, כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת: אבל במשנה תורה (דברים כח טו) אמר אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו, ויזכיר שם תמיד לשון ארירה, ופתח בהן ארור אתה (שם פסוק טז), כי הברכה נעדרת מהם, ואמר, יתן ה' (שם פסוק כד). וזהו מאמר רבותינו (מגילה לא:), קללות שבת"כ בלשון רבים, ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן, ושבמשנה תורה בלשון יחיד, ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן, כי הגבורה עשתה משה שליח בינה ובין כל ישראל:
אף אני וגו'. פירוש גם מדת הרחמים תסכים על הקללות עם מדת הדין:
אף אני אעשה זאת לכם. ע"ד הפשט אפקוד עליכם כזאת, לפי שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וכשם שחטאתם בשבעה עברות שהזכיר כך אפקוד עליכם בשבעה פורעניות המבהילות אתכם. (...)וע"ד הקבלה אף אני אעשה זאת לכם, מלת אני רמז אל מדת הדין, וכן בכל שאר אני, ומזה אמר הרמב"ן ז"ל כי הוא כאלו הוא הפוך אף אני זאת אעשה לכם, לבאר כי מלת אני היא המדה הנקראת זאת, וזאת ה"א אחרונה מיסרת את האדם בשעת הכעס, ולכך אמר ויספתי ליסרה אתכם בתוספת ה"א, ולא אמר ליסר. וענין ויספתי אתן תוספת במדת הדין שהיא הה"א של ליסרה אתכם, כי בבית ראשון היו תוכחות אלו, ושם התפארת והכבוד. וכן אמר הנביא עוד (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו. ודומה לזה (בראשית ח) לא אוסיף לקלל, שענינו לא אתן תוספת במדת הדין לקלל עוד, והוא הסרסור והאדריכל שהזכירו ז"ל במדרש בבראשית רבה, והיא המקרבת אותו בשעת הרצון ולוחמת בעדו כנגד אויביו, ועליה אמר דוד ע"ה (תהלים כז) אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. וכן אמר הנביא (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם, אשוב לא נאמר אלא אשובה. וזהו ויסרתי אתכם אף אני, לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר עד כאן. ומה שאמר שבע על חטאתיכם, המדה הנקראת זאת והיא האומרת ויסרתי והכיתי, נקרא גם כן שבע ובת שבע והיא היתה אם שלמה וזהו (ישעיה נ) ובפשעיכם שולחה אמכם, וזה מבואר:
אף אני אעשה זאת לכם. אעשה מה שחשבתם לעשות, שיהיה הברית מופר ובטל גם אתי, כמו שאמרתי (פסוק יב) שבהיותכם לי לעם אהיה לכם לאלהים בלתי אמצעי.
אף אני אעשה זאת לכם. ע"ד הפשט אפקוד עליכם כזאת, לפי שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, וכשם שחטאתם בשבעה עברות שהזכיר כך אפקוד עליכם בשבעה פורעניות המבהילות אתכם. את השחפת ואת הקדחת, הרי שנים. וכדי שלא יחשבו בעצמן שיחיו מתוך המכות הללו, ת"ל מכלות עינים ומדיבות נפש, כלומר שימותו בהן, הרי שלשה. וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו, הרי ארבעה. ונתתי פני בכם ונגפתם, הרי חמשה. ורדו בכם שונאיכם, הרי ששה. ונסתם ואין רודף אתכם, הרי שבע פורעניות. ומזה אמר הכתוב שבע על חטאתיכם כלומר שבע פורעניות על חטאתיכם שהם שבע. והזכיר עוד שנית שבע פורעניות אחרות, ואלו הן, ושברתי את גאון עזכם, זה ביהמ"ק, שנאמר (יחזקאל כד) הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם, הרי אחד, שמיכם כברזל הרי שנים, ארצכם כנחושה הרי שלשה, ותם לריק הרי ארבעה. ולא תתן ארצכם הרי חמשה. ועץ הארץ לא יתן הרי ששה. פריו הרי שבעה. כי מלת לא יתן תשמש לשניהם, לא יתן העץ ולא יתן הפרי, והרי לך שבע פורעניות. והזכיר עוד שלישית שבע פורעניות אחרות ואלו הן, והשלחתי בכם את חית השדה, והיא אחת וכוללת שלשה, גרוי חיה גרוי בהמה גרוי שאר שרצים, והוא שכתוב (דברים לב) ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר, ושכלה אתכם הרי ארבעה. והכריתה הרי חמשה. והמעיטה הרי ששה. ונשמו הרי ז', והזכיר עוד רביעית שבע פורעניות אחרות, והן חרב נוקמת נקם ברית הרי אחד, ונאספתם אל עריכם הרי שנים. ושלחתי דבר הרי שלשה. ונתתם ביד אויב הוא החרב שהזכיר, בשברי לכם מטה לחם הרי ארבעה. ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד הרי חמשה. והשיבו לחמכם הרי ששה. ואכלתם ולא תשבעו הרי שבעה. והזכיר עוד חמישית שבע פורעניות אחרות, אכילת בשר בנים ובנות הרי אחת, השמדת במות והכרתת חמנים הרי שנים, שמתוך השמדת הבמות החמנים נופלים, וגוף העבודה זרה נקרא חמנים לפי שנעשית לשם מזלות החמה, ונתתי את פגריכם הרי שלש, וגעלה נפשי זו סלוק שכינה הרי ארבע, עריכם יהיו חרבה הרי חמש, שממון מקדש מן הגדודיות הרי שש, ולא אריח בריח ניחוחכם הרי שבע. והשמותי אני את הארץ אין זו פורענות אלא מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארץ:
ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו. שכן תראה בתוכחות, שאמר (בפסוק הקודם) ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם, ואמר (שם) להפרכם את בריתי, והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות. והוא שאמר (פסוק לא) והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא: והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב, וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (לב כד). ואמר בגלות (פסוקים לד לה) אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה, שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דהי"ב לו כא) למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה. כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב: והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מב), לא שימחול עונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עמהם מעט, מקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס: וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עונם ועון אבותם (פסוק מ), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט ה ח) חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו' למלכינו לשרינו ולאבותינו, וכתיב (שם שם טז) כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה, וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה-יא), ועזרא אמר (שם ט לד) מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך, הרי כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו: אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר, (דברים כח טו) והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו. אמר, כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט:) שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא:): ואמר בקללות (דברים כח מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו), גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט), מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כענין שנאמר (מ"ב יח כו) דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו: וכן והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד), הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר (שם פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות, ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים: וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (פסוק לב), בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מא), איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם: וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא (שם פסוק מח), היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד, ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים: ועוד ראיה, שאמר (שם כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי, ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך", אבל אמר "מלכך אשר תקים", רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא.). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה: והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם. אמר (דברים ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והבטיח (שם פסוק ה) והטיבך והרבך מאבותיך, שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז) ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל: וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם: והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב"ה כרת אותה, כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשה והיה כי תבא מפי משה, רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר (חגי א ח) וארצה בו ואכבדה, ותוספת הה"א רמז לשניה שבשם הגדול. וכבר דרשו בו (יומא כא:) מדרש אחר גם כן, רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו':
וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת
עריכהוהפקדתי עליכם. וצויתי עליכם. [מובא בפירושו לפסוק י"ז] אגדת ת"כ מפרשה זו (...) והפקדתי עליכם. שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו עד שהראשונה פקודה אצלכם אביא אחרת ואסמכנה לה:
והפקדתי עליכם. כאדם פקיד על אחר יעשה חפצו בו:
והפקדתי עליכם בהלה. אמנה עליכם פקידי בהלה, כענין "ולאלה אמר באזני, עברו בעיר אחריו והכו. אל תחס עינכם ואל תחמלו" (יחזקאל ט, ה).
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] אגדת ת"כ מפרשה זו (...) בהלה. מכה המבהלת את הבריות ואיזו זו מכת מותן:
וטעם בהלה. שתבהלו ולא תדעו מה תעשו.
שחפת. חולי שמשחף את הבשר אנפולי"ש בלע"ז דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה: קדחת. חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו כמו (דברים לב) כי אש קדחה באפי: [מובא בפירושו לפסוק י"ז] אגדת ת"כ מפרשה זו (...) את השחפת. יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במיטה אבל בשרו שמור עליו ת"ל שחפת שהוא נשחף או עתים שהוא נשחף אבל נוח ואינו מקדיח ת"ל ואת הקדחת מלמד שהוא מקדיח או עתים שהוא מקדיח וסבור הוא בעצמו שיחיה ת"ל מכלות עינים או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה ת"ל ומדיבות נפש:
בהלה את השחפת ואת הקדחת. חליים ידועים: (...) ויש אומרים כי בהלה כפתאום ורבים אמרו כי השחפת והקדחת שנים חליים בזרע כמו השדפון והירקון כי כן כתוב בעבור וזרעתם לריק ואין צורך כי פירושו שיבואו להם חליים ואם באו שוללים לכפרים יאכלו הזרע כי אין מי שיצא אליהם לגרשם:
וטעם את עם:
והפקדתי וגו'. השחפת וגו'. בחר ה' במין קללות אלו כנגד מדתם של הרשעים, ולצד שעיקר עונם היא מניעת עסק התורה מדד להם במדה עצמה, והנה התורה נמשלה לאש דכתיב (ירמי' כ"ג) הלא כה דברי כאש, ודע כי התורה תסגל ג' מעלות טובות בנפש אדם, הא' מבאמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת שאול לצרפה, ולזה אין אור של גיהנם שולט בהם (חגיגה כ"ז.) כי אשה גדול מכח אש גיהנם ואין תחלואי הנפש שבהם שולט אור של גיהנם, ולזה גיהנם צועק בהרע אין לי חפץ בצדיקים וכו' (שמו"ר ז') שהם מתישים כחה ומכבים אשה, והמעלה הב' שמאירה העינים, כי יש לך לדעת כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו התורה שנקראת אור דכתיב (משלי ו') ותורה אור, כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעינים כפי המושג בהביט אל האלהים, ולכל שלא האירו בתורה יקרא להם נביא ה' (ישעי' מ"ב) והעורים הביטו לראות, והמעלה הג' כי דברי תורה משמחי לב דכתיב (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכתיב (שם צ"ז) ולישרי לב שמחה, וכנגד ג' מעלות אלו אמר ה' עונש מכוון לעוזבי ה', כנגד מה שמאנו לעסוק בתורה שהיא אש הקדושה יפקיד ה' עליהם שחפת וקדחת, גם הזכיר בהלה שהוא הפך המושג מעסק התורה שהוא ישוב השכל והתכוננות הדעת, וכנגד מאור עינים אמר מכלות עינים, וכנגד שמחת הלב אמר ודאבון נפש, ואמר וזרעתם לריק כנגד הצלחת העולם הזה: גם ירמוז להצלחת עולם העליון על דרך אומרם ז"ל (עוקצין פ"ג) עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות, ודבר ידוע הוא שכל הדרגות יעודי שכר הטוב לצדיקים יש כנגדם עונשי הרשעים כאומרו (קהלת ז') גם זה לעומת זה עשה האלהים, וכשם שיש הדרגות השלש מאות ועשר יעודי הכשרים כנגדם שלש מאות ועשר טינופי היסורין לעושי רשעה ויקראו קרי ריק שעולה בהם שלש מאות ועשר, והוא מאמר וזרעתם לריק במקום להנחיל אוהבי י"ש יהיה לבחינת הרע ריק שהם כנגד מספר בקליפה, ואמר לשון זריעה כי יתייחס גם למפעלות לשון זה, על דרך אומרו (הושע י') זרעו לכם לצדקה וגו' ואומרו ואכלוהו אויביכם כי הקליפות נהנים ממעשה הרשעים, ויודיע הכתוב שהקליפות הם אויבי איש:
מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ
עריכהמכלות עינים ומדיבות נפש. העינים צופות וכלות לראות שיקל וירפא וסוף שלא ירפא וידאבו הנפשות של משפחתו במותו. כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממושכה קרויה כליון עינים: [מובא בפירושו לפסוק י"ז] אגדת ת"כ מפרשה זו (...) את השחפת. יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במיטה אבל בשרו שמור עליו ת"ל שחפת שהוא נשחף או עתים שהוא נשחף אבל נוח ואינו מקדיח ת"ל ואת הקדחת מלמד שהוא מקדיח או עתים שהוא מקדיח וסבור הוא בעצמו שיחיה ת"ל מכלות עינים או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה ת"ל ומדיבות נפש:
וטעם מכלות עינים. שאלה החליים יחשכו עינים (...) ויש אומרים כי העינים מן הגוף בעבור ומדיבות נפש ואין צורך:
וידאבו הנפש והאל"ף חסר ממלת ומדיבות נפש וכן ממלת שקר מזין.
וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם:
עריכהוזרעתם לריק. תזרעו ולא תצמח ואם תצמח ואכלוהו אויביכם: [מובא בפירושו לפסוק י"ז] אגדת ת"כ מפרשה זו (...) וזרעתם לריק זרעכם. זורעה ואינה מצמחת ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים ומה ת"ל ואכלוהו אויביכם הא כיצד זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת שנה שניה מצמחת ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור ושבפנים מתים ברעב שלא לקטו תבואה אשתקד. ד"א וזרעתם לריק זרעכם כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר שאתה עמל בהם ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם שנאמר (איכה ב) אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם:
ויש אומרים כי בהלה כפתאום ורבים אמרו כי השחפת והקדחת שנים חליים בזרע כמו השדפון והירקון כי כן כתוב בעבור וזרעתם לריק ואין צורך כי פירושו שיבואו להם חליים ואם באו שוללים לכפרים יאכלו הזרע כי אין מי שיצא אליהם לגרשם:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע נכתבו"]
ואכלוהו איביכם. כמו שהיה הענין בימי השופטים, כאמרו "והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק וכל בני קדם" (שופטים ו, ג).