ביאור:מ"ג ויקרא כו א
לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶםעריכה
לא תעשו לכם אלילם. (ת"כ) כנגד זה הנמכר לנכרי שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים אף אני כמותו הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו לכך נאמרו מקראות הללו ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר בתחלה הזהיר על השביעית ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר (מה כתיב ביה או קנה מיד וגו' דבר הנקנה מיד ליד) לא חזר בו סוף מוכר אחוזתו לא חזר בו סוף מוכר את ביתו לא חזר בו סוף לוה ברבית כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות לא חזר בו סוף מוכר את עצמו לא חזר בו לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי:
לא תעשו לכם אלילים. כנגד זה הנמכר לגוי הכתוב מדבר, שלא יאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים אף אני אעבוד עבודת כוכבים, הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני אחלל שבת, תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים, את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, הזהיר כן הכתוב על המצות, לשון תורת כהנים (פרק ט ו): ופירושה, שהזכיר הכתוב עבודה זרה ושבת, שיזהר בהן העבד הנמכר לגוי, ומורא המקדש, שיבא שם ברגלים ויירא ממנו, והוא הדין לכל המצות, אבל הזכיר אלה שהן אבות ללמד על כולן. ויש גורסין "הזכיר [ס"א הזהיר] כאן", ואם הגירסא כך, רמזו שכל המצות בכלל השבת והמקדש, והמשכיל יבין:
לא תעשו לכם אלילם. בעבור שנמכר לגוי הזהיר על עבודת כוכבים שלא ישמש אדוניו בפסל ולא יעבוד אדוניו בשבת ובזה יקנהו הנכרי:
ומה שהזכיר ענין עבודה זרה בפרשה הזאת דרשו רז"ל כנגד זה הנמכר לעו"ג הכתוב מדבר, שלא יאמר הואיל ורבי עובד ע"ג אף אני אעבוד ע"ג, הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבתות אף אני אחלל שבתות, הואיל ורבי שופך דמים אף אני אשפוך דמים תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים:
לא תעשו לכם. אף על פי שתשתעבדו לאומות כמו שעשה זה שמכר עצמו לגוים לא תמירו כבודכם בלא יועיל. וזה שלא יטעו, כמו שהזכירו ז"ל (סנהדרין קה, א) שטעו רבים בעת הגולה שאמרו לנביאים: עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום? וזה כי אפילו אחר כל שעבוד אתם עבדי, כמו שהזכירו ז"ל (שם) שהשיבו הנביאים על זה כאמרם שם: אמר ריש לקיש, מאי דכתיב "דוד עבדי" (שמואל ב ג, יח), "נבוכדנצר עבדי" (ירמיהו כה, ט), עבד שקנה נכסים, עבד למי, נכסים למי? כי אני ה' אלהיכם. אפלו בימי השעבוד, כאמרו "ואף גם זאת.. לא מאסתים.. כי אני ה' אלהיכם" (פסוק מד).
[מובא בפירושו לפסוק ב'] (...) ויתכן להיות טעם לא תעשו לכם אלילים בעבור שאמר עבדי הם ואחר שהם עבדי יעבדו אותי לבדי ולא אחרים:
[מובא בפירושו לשמות פרק כ' פסוק ב'] (...) ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (להלן פסוק כג), וכן אלהי מסכה לא תעשה לך (להלן לד יז), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כו א):
ופסל. ידוע. ומצבה לפסל:
לא תעשו לכם אלילים. קרא הכחות הנעבדים של מעלה אלילים מלשון אילות, ולא אמר אילים אלא אלילים להעיד על מעוט כחם שאע"פ שהם גדולים אינם מעצמם כי אם מזולתם. ואחר שהזכיר אלילים שהם הכחות העליונים הזכיר פסל ומצבה שהם מעשה ידי אדם הנעשים לקבלת אותן הכחות.
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ז פסוק כ"ב] וטעם אשר שנא. ביאור, כי השם צוה (שמות כ כד כה) מזבח אדמה תעשה לי, ואם מזבח אבנים תעשה לי, וביאר משה כי באלה יחפוץ, להוציא המצבה כי שנאה, כי כל מעשיהם שנואין לפניו, וצוה את ישראל שלא יעשו כמעשיהם. אבל בימי יעקב לא נאמר עדיין ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג), ולכך היה משתמש במצבה לשם שמים כמנהג העובדים. והנה זו מצוה מבוארת מן ואם מזבח אבנים תעשה לי. אבל מה שאמר בתורה (שם כו א) ופסל ומצבה לא תקימו לכם, הם פסל ומצבה להושיב הפסל על המצבה לע"ז, כי שם בענין ע"ז דיבר הכתוב. אבל יאמר (שם) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, אפילו לשמים, מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם, כטעם האשרה שהיא מחוקות העמים:
ופסל. הפ"א עקומה, לומר לך המודה בעבודת כוכבים כאילו כופר בכל התורה כולה שניתנה מנשיקות פיהו של הקב"ה:
וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָעריכה
ואבן משכית. לשון כסוי כמו (שמות לג) ושכותי כפי שמכסין הקרקע ברצפת אבנים:
משכית. מן שבה כמו מרבית מן רבה. ואיני מוצא לו חבר כי אם חברו עברו משכיות לבב. לשון ראיות לבבו. אף כאן אבן רואה שיש לו כה צלמים וציורים להסתכל בהן:
משכית. שם כמו מרבית וטעמו אבן מצויירת מגזרת עברו משכיות לבב שכיות החמדה:
ואבן משכית. אבן שיש בו צורה ובנ"א מסתכלין בה ומשתחוים עליה ודומה שמשתחוה לצורה ומשכית ל' שכיה שהכל סכין ביופיה:
מנהג עובדי ע"ז היה שהיו מציירין אבן בציור נאה ונותנין האבן לפני הצלם ומשתחוים עליה לפניו, וזה כענין המצבה שאסרה תורה אפילו לשמים, וכן נטיעות אילן אצל המזבח, כי כל זה נהגו בהם עובדי עכו"ם. ודרשו בספרא בארצכם להשתחוות עליה. בארצכם אי אתם משתחוים אבל אתם משתחוים על האבנים שבבית המקדש:
להשתחות עליה. אפילו לשמים לפי שהשתחוואה בפשוט ידים ורגלים היא ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש:
לא תתנו בארצכם. זה משפט עבודת כוכבים במרקוליס:
ואבן משכית לא תתנו. אפילו לשמים. מנהג עובדי ע"ז היה שהיו מציירין אבן בציור נאה ונותנין האבן לפני הצלם ומשתחוים עליה לפניו, וזה כענין המצבה שאסרה תורה אפילו לשמים, וכן נטיעות אילן אצל המזבח, כי כל זה נהגו בהם עובדי עכו"ם. ודרשו בספרא בארצכם להשתחוות עליה. בארצכם אי אתם משתחוים אבל אתם משתחוים על האבנים שבבית המקדש:
[מובא בפירושו לדברים פרק ט"ז פסוק כ"ב] (...) אבל יאמר (שם) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, אפילו לשמים, מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם, כטעם האשרה שהיא מחוקות העמים:
כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:עריכה
כי אני ה' אלהיכם. לי תשתחוו ובתרגום ירושלמי כן:
לא תעשו לכם. אף על פי שתשתעבדו לאומות כמו שעשה זה שמכר עצמו לגוים לא תמירו כבודכם בלא יועיל. וזה שלא יטעו, כמו שהזכירו ז"ל (סנהדרין קה, א) שטעו רבים בעת הגולה שאמרו לנביאים: עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום? וזה כי אפילו אחר כל שעבוד אתם עבדי, כמו שהזכירו ז"ל (שם) שהשיבו הנביאים על זה כאמרם שם: אמר ריש לקיש, מאי דכתיב "דוד עבדי" (שמואל ב ג, יח), "נבוכדנצר עבדי" (ירמיהו כה, ט), עבד שקנה נכסים, עבד למי, נכסים למי? כי אני ה' אלהיכם. אפלו בימי השעבוד, כאמרו "ואף גם זאת.. לא מאסתים.. כי אני ה' אלהיכם" (פסוק מד).