ביאור:מ"ג דברים לג ח
וּלְלֵוִי אָמַר עריכה
וללוי אמר. ועל לוי אמר:
וללוי אמר. על לוי אמר, לשון רש"י (ס"א ר"א וכן) דעת המפרשים, והוא כלשון אמרי לי אחי הוא (בראשית ב יג), וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו ז), והרבה כן: ולפי דעתי, כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה, יחי ראובן, קול יהודה, ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתם, יזכיר הכתוב, וללוי אמר, לבנימין אמר, יגיד כי השבטים לפניו, ויקרא ללוי וישים עיניו עליו ויאמר תומיך ואוריך, וכן בכל שבט ושבט, פנים בפנים יברך אותם: (...)והנה מתחלה דבר בכהנים, כי אמר ללוי שיהיו האורים והתומים לאיש חסידו מהם. ואחרי כן בכל השבט שנסה אותם בעגל ובמצרים ובמדבר, ועל כן יורו משפטיו ליעקב, וכן דעת אונקלוס שאמר כשירין אילין דילפין דינך וגו', או על העתיד ידבר בהם כדברי ר"א, וירו משפטיך על כולם, וישימו קטורה על הכהנים מהם:
וללוי אמר. בעבור לוי אמר לשם כמו אמרי לי אחי הוא:
וללוי אמר תומיך וגו'. פירוש יתקיים בידו דבר זה ולזרעו אחריו כהונת עולם:
וללוי אמר. ובעבור לוי אמר, ועם הקב"ה ידבר.
[מובא בפירושו לפסוק ז'] ושמעון לא ברך כמו שלא ברכו אביו משום מעשה דשכם אמר אתם עכרתם אותי ועוד הוסיף על חטאתו פשע במעשה זמרי ואף על פי שגם לוי היה באותו מעשה דשכם ולא ברכו אביו מ"מ ברכו משה לפי שתקן המעוות בעגל שנא' ויאספו אליו כל בני לוי ומיהו נרמזה ברכתו קצת שנא' שמע ה' קול יהודה:
אשר נסיתו במסה. פירוש לפי שיעקב אמר על לוי בשיתוף עם שמעון (בראשית מ"ט ה') כלי חמס וגו', ארור אפם כי עז וגו', לזה אמר כי לוי נתנסה שאינו בעל אף ועברה שנתנסה במסה פירוש לא שנסהו ה' אלא שראה בו נסיון שכל שבטי ישראל ניסו ה' דכתיב (שמות י"ז ז') על נסותם את ה', ולא כן לוי, הא למדת ששכך רוגזם:
וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו'. לפי שיעקב קללו ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מט ז). ואולי מאותה קללה נכשל משה בכעסו באמרו שמעו נא המורים (במדבר כ ז). ע"כ אמר משה שדברי יעקב נתאמתו כבר אצלו והלואי שלא תהיה עוד כזאת בשבט לוי לפי שהם מורים הוראה בישראל וכל כעס מביא לידי טעות, ע"כ התפלל משה ואמר ללוי תומיך ואוריך לאיש חסידך, שתאיר לו הדרך שלא יכשל עוד בכעסו וא"ת ומה אעשה לדברי אבא ישראל סבא שקלל אפם, ע"ז אמר אשר נסיתו במסה וגו', כי שם כבר נתקיימה קללתו ומעתה תכלה השנה וקללותיה ומה שקרה למשה יהיה כפרה על כל השבט כי די בזה כשנתקיימו דברי הזקן ושוב לא תקראנה כאלה עוד יען כי אותו שבט מורה הוראה בישראל.
[מובא בפירושו לשמות פרק ל"ב פסוק כ"ט] ולתת עליכם היום ברכה. ומכאן זכו בני לוי שברכן משה בזאת הברכה אע"פ שלא ברכן יעקב וגם בני ראובן ברכן לפי שקיימו ברכתו [צוואתו] לעבור חלוצים לפני אחיהם:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] יחי ראובן. אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור, (...) וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם. החל מראובן, כי לקח נחלתו בראשונה, ועוד כי הוא הבכור, ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו, ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה. ואחר כן הקדים יהודה, כי הוא הנוחל הראשון בארץ, ולנגיד ממנו, והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו, והנה ברכתו כוללת כל ישראל: ואחר כן ברך לוי החונים עם בני יהודה (ס"א ועיר ירושלים) בירושלים ושם יהיו קרבנותם לרצון.
תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ עריכה
תמיך ואוריך. כלפי שכינה הוא מדבר:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "במה מדובר כאן? הסבר לכל הפסוק"]
וטעם תומיך ואוריך. שיהיו תמיד לו ולזרעו:
ואמר לאיש חסידך. כנגד אהרן אחיו.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "במה מדובר כאן? הסבר לכל הפסוק"]
ומה שהקדים התומים לאורים ואין דרך התורה בכך אלא להקדים האורים לעולם מפני שהם עיקר השמות, אבל הקדים אותן להורות שאין אלו בלתי אלו כי שניהם שלמות הענין, וכבר הזכרתי ענינם במקומו, והוא דעת הרמב"ן ז"ל כי היתה מדרגה ממדרגות רוח הקדש, והכהן המלובש בחשן אשר אורים ותומים נתונין בין כפליו היה מתלבש באלו ברוח הקדש, ומזה תרגם אונקלוס תומיא ואוריא אלבשתא, כענין (דברי הימים א יב) ורוח לבשה את עמשי: ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה, בת קול אורים ותומים רוח הקדש נבואה, וכלן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו וכלן נמשכות מן המדה הנקראת צדק, וזהו (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני: והנני מבאר לך בכאן ארבע מדרגות הללו, הראשונה בת קול, ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא אמרו בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, וכן בנין אב משני כתובים, ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם, וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו יש אב, כי הכל נאמר בהשגחה מכוונת וחכמה יתירה, וחכמי האמת שכל דבריהם מיוסדים על אדני החכמה וספיר גזרתם קבלו כן מן הנביאים עד משה מסיני. ובאור הענין כי בנין אב לא נזכר בשום מקום מהתלמוד אלא על פסוק מפסוקי תורה שבכתב, וא"כ ראוי להם להזכיר בזה לשון אב ולומר זה בנה אב או בנין אב, כי כל פסוק ופסוק הוא בנין האב יתעלה ששמענו התורה מפיו מתוך האש, וכענין שכתוב (דברים ד) ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש ולא היה ראוי שיזכירו בו לשון אם, אבל כשאמרו יש אם למקרא ולמסורת שהוא דבר נמסר מעסק תורה שבעל פה הזכירו אם ולא אב. וכן בכאן בבת קול שהזכירו בת ולא בן מוכרח היה, לפי שהקול הזה המגיע לאזני השומע הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו (שמות טו) והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, וכן עוד (במדבר ז) וישמע את הקול מדבר אליו, והקול הזה הנשמע יקרא בת לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול. ועוד לטעם אחר נמרץ הוצרכו לומר בת קול כי היה הקול יורד לאזני השומע כמדת הכסא שהוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה כי כן דמות כסא הכבוד וכן צורת האש של מעלה רחבה למעלה וקצרה למטה, וזהו לשון בת קול שהיה הקול יוצא כמדת הכסא. ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני שהיו משתמשין בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים. המדרגה השנית אורים ותומים, שהם שמות הקדש שהיו מורים על עצם אספקלריא שאינה מאירה אשר מתוכה התנבאו הנביאים כלן, הם המעידים על אמתתה, ורמז זאת בלשון האורים שהם עיקר השמות שהוא עולה למספר שם השכינה, הוא שכתוב (ויקרא ח) ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, וכשתתקרב אל שתי מלות את האורים אז תראה אור ונוסף עליו אחד להעיד על יחודו כי הוא הנרמז בד' של אחד. המדרגה השלישית רוח הקדש, והיא המדה העשירית במדות הנביא, הזכרתים כבר בפסוק (דברים כג) ונשמרת. וענין רוח הקדש הוא שימצא האדם בעצמו לב רחב ויזדמנו בפיו דברים נפלאים ויגיד העתידות ולא יתבטלו הרגשותיו כלל, אבל יוציא הדברים מפיו כפי מה שישים בפיו רוח הקדש, והוא אינו יודע מאין באו לו הדברים. המדרגה הרביעית נבואה, והוא שיגיד העתידות בבטול כל הרגשותיו וישאר מופשט מן החומר וכל כליו ויתיחד עם השכל הזך לבדו, ואז יראה האור הבהיר במראות ודמיונות בחלום או בהקיץ, ואין להאריך בכאן כי כבר הזכרתי כל זה בארוכה בספר חשן משפט: אמנם דעת הרמב"ן ז"ל באמרו כי היא מדרגה ממדרגות רוח הקדש, כי רוח הקדש גדולה מכלן וסדר המעלות לדעתו מלמעלה למטה כך הם, רוח הקדש נבואה אורים ותומים בת קול, רוח הקדש היא החכמה שהיא רוח נמשך מן הקדש שהוא המקור העליון, וכן כתיב (שמות לה) וימלא אותו רוח אלהים בחכמה: וכן תמצא בספר יצירה, אחרת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור וזהו רוח הקדש. קרא החכמה רוח אלהים חיים ומנאה ראשונה לענין ההשגה ואמר שהיא רוח הקדש, נבואה יסודה מן השם המיוחד, אורים ותומים בלמודי ה' למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול, בת קול בשכינה, וכל המעלות כלן נמשכות הן מן השכינה. נמצאת אומר רוח הקדש שהיא החכמה למעלה מן הנבואה שיסודה בשם המיוחד, והנבואה למעלה מאורים ותומים שהם למודי ה', ואורים ותומים למעלה מבת קול, בת קול האחרונה ולמטה מכלן, ולכך אין משגיחין בבת קול לסתור דברי הנבואה. ומה שאנו קורין הנבואה רוח הקדש לפי שהוא המקור שכל המעלות משתלשלות ממנה, והבן זה:
לאיש חסידך. לאיש שהוא חסידך:
לאיש חסידך. כל כהן גדול שבשבט לוי יקראנו חסיד בעבור שהוא מושך כח ממדת החסד שהיא מדתו של כהן והוא המברך לישראל בשם המפורש שנאמר (במדבר ו) כה תברכו, כי הוא ממשיך הברכה ממדתו אל המדה העשירית הנקראת כה שהיא מדת הדין, שנאמר (שמות ז) והנה לא שמעת עד כה, וסמיך ליה בזאת תדע, ועם זה היה העולם מתברך מברכתו של כהן, וזהו שכתוב (תהלים קמה) וחסידיך יברכוכה, יברכו כה, וזה מבואר:
תמיך ואוריך לאיש חסידך. הנה התמים, וגם האורים, נתת לאהרן שהיה "איש" וראש לשבט החסיד, שהוא שבט לוי. ובזה התבאר שהיה מדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו, כאמרם ז"ל: כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו, נשאלים בו באורים ותמים.
אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה עריכה
אשר נסיתו במסה. שלא נתלוננו עם שאר המלינים:
אשר נסיתו במסה. שנסית אותו בנסיון, והטעם, שהיה חסיד בכל אשר נסית אותו ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה שכבר הענשתו עליו, כי העגל לכבוד השם עשהו, לשון ר"א: ובספרי (ברכה שמט) אשר נסיתו במסה, הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות, תריבהו על מי מריבה, סקופים נסקפת לו על מי מריבה, אם משה אמר (במדבר כ י) שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו: והנכון בעיני בדרך הפשט, כי "במסה" כפשוטו, הוא המקום אשר נסו השם ברפידים (שמות יז ז), יאמר תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידך ולזרעו אחריו, אשר נסית אותו במסה כאשר חטאו בני ישראל וינסו את השם על המים ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על השם, כי האמין בשם ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש, ובפעם השנית תריבהו ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל, כי בעבור מריבתם היה עליו העונש ולא שמעל הוא בה', כי גם מתחלה האמין כי אתה ההפכי הצור אגם מים אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן. ירמוז משה כי החטא ההוא היה מפני העם, כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו, שמא נסתלקה השכינה בעבור ענשם, והוא שנאמר (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם:
אשר נסיתו במסה. שם כמו בנסיון והטעם שהיה חסיד ולא נמצא בו דופי חוץ מדבר מריבה שכבר הענשתו עליו גם זה יחזיק פירושי בדבר העגל כי לכבוד השם עשהו:
אשר נסיתו במסה. בנסיון, או שם מקום.
אשר נסיתו במסה. בכל "מסה" שנסו ישראל את האל יתברך, כאמרו "וינסו אותי זה עשר פעמים" (במדבר יד, כב), לא נסוהו שבט לוי, ובכן לא נגזרה עליהם גזרת המרגלים.
וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו'. לפי שיעקב קללו ואמר ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מט ז). ואולי מאותה קללה נכשל משה בכעסו באמרו שמעו נא המורים (במדבר כ ז). ע"כ אמר משה שדברי יעקב נתאמתו כבר אצלו והלואי שלא תהיה עוד כזאת בשבט לוי לפי שהם מורים הוראה בישראל וכל כעס מביא לידי טעות, ע"כ התפלל משה ואמר ללוי תומיך ואוריך לאיש חסידך, שתאיר לו הדרך שלא יכשל עוד בכעסו וא"ת ומה אעשה לדברי אבא ישראל סבא שקלל אפם, ע"ז אמר אשר נסיתו במסה וגו', כי שם כבר נתקיימה קללתו ומעתה תכלה השנה וקללותיה ומה שקרה למשה יהיה כפרה על כל השבט כי די בזה כשנתקיימו דברי הזקן ושוב לא תקראנה כאלה עוד יען כי אותו שבט מורה הוראה בישראל.
תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה: עריכה
תריבהו וגו'. כתרגומו ד"א תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבא בעלילה אם משה אמר (במדבר כ) שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "במה מדובר כאן? הסבר לכל הפסוק"]וטעם "תריבהו", כמו ריבה ה' את יריבי (שם לה א), ששלמת לו משפט הריב שרבו בני ישראל את ה'. ויתכן שיהיה פירושו כמו שאמר בספרי שהם סקופים, כלומר עלילות, ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש, כדרך בקרובי אקדש (ויקרא י ג). וכן דעת אונקלוס שאמר דנסיתוהי בנסיתא והוה שלים, מריב בני ישראל ומנסותם את ה', וכיון שהיה שלם בפעם הראשונה כל שכן בשניה שהיה מאמין בדבר השם, ובחנת לבו על מי מריבה ומצאת לבבו נאמן לפניך כי גלוי וידוע לפני כסא כבודך שהוא מאמין בך ובדבריך, אבל בשביל ישראל היה העונש עליו כמו שפירשתי בפסוק גם בי התאנף ה' בגללכם (לעיל א לז):
תריבהו על מי מריבה. הוא חטא הצור, שלא נמצא בו חטא אחר. ולא הזכיר חטאו במעשה העגל, וזה יורה שלא היתה כוונתו אלא לשם שמים, שאילו חטא בו היה מזכירו כאן בכלל חטא מי מריבה.
תריבהו על מי מריבה. שהכחדת את שני ראשיו, שהם משה ואהרן, בסבת מי מריבה.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "במה מדובר כאן? הסבר לכל הפסוק"]
[מובא בפירושו לפרק ט' פסוק כ'] ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו. ידוע מה שדרשו רז"ל בפסוק זה, השמדה זו כלוי בנים שנאמר (עמוס ב) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, וכיון שהתפלל משה עשה תפלתו מחצה. ומכל מקום פסוק זה הנכתב בתורה לאות ולמופת שאהרן חטא בעגל חטא גדול עד שנענש עליו בכלוי בנים, ובודאי יש לתמוה כי אהרן לשם שמים נתכוון ומחשבתו היתה זכה בעבודת הש"י, והנה הכתוב אמר (שמות לב) אשר עשה אהרן, לא יתפוש אותו רק על המעשה לבדו לא על המחשבה, וא"כ למה התאנף בו השם. והתשובה בזה כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה, וכן דרשו רז"ל ממה שכתוב (תהלים נ) וסביביו נשערה מאד, ואע"פ שכוונתו היתה לשמים מכל מקום המעשה לאהרן בידים היה חלול השם, ואע"פ שהוא לא חטא בו הנה החטיא את ישראל שלא בכוונה, שהרי על ידו טעו אחריו ונפלו הרבה מישראל, וכן הזכיר לו משה (שמות לב) כי הבאת עליו חטאה גדולה. וראיה גדולה שהוא לא חטא בו כלל ממה שהזכיר משה בתוכחותיו ואמר (דברים לג) תריבהו על מי מריבה, וקראו חסיד (שם) שלא נמצא בו חטא אחר, ושם אכתוב בעה"י: