ביאור:מ"ג דברים כח מה
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:
עריכה[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] אמנם התוכחות עד "יולך ה' אתך ואת-מלכך" (להלן פסוק לו) היו בבית שני בימי יונים וזולתם, עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, וגלה אחד מהם במצות פומפאו לרומא. ומשם והלאה עד "ונסחתם" (פסוק סג) היו עד חרבן הבית על ידי רומים. ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו. והתחיל בתוכחות באמרו אם-לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את-כל-מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. וזה בלי ספק כאשר הומרה שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם, והסג אחור משפט, וכן אחר שאמר "יולך ה' אתך ואת מלכך" (פסוק לו) שהוא החלק השני, חזר ואמר "כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמר לעשות מצותיו וחקתיו אשר צוך" (פסוק מה). כלומר, אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרים זולתו אשר לא כתורתו. כמו שספרו ז"ל שלא היו תורמין ולא מעשרין, והוצרכו לתקון יוחנן כהן גדול ולגזור על הדמאי. והיו נועלים דלת בפני לווין מפני השמטה, והוצרך הלל לתקן פרוסבול. ובטלו מי סוטה ועגלה ערופה, וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני, באופן שבטל כל משפט, כמו שספרו ז"ל שגברו בעלי זרוע. כמו שהוא הענין היום עם כל גלותנו ושפלותנו, שרב הממון בפרט החייב בדין מואס את תורת האל יתברך ומשפטי פיהו (ע"פ דברי הימים-א טז, יב), ומתאמץ על ידי גוים וערכאותיהם לעוות אדם בריבו (ע"פ איכה ג, לו), ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם. ובאלה התבארה סיבת חרבן בית שני, והתמדת גלותו בהתמדת סבתו.
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] ידבק ה' וגו'. עונש זה וקללות האמורות עד ואתה תהיה לזנב, הם כנגד ביטול מצות לא תעשה, ולזה גמר אומר ובאו עליך כל הקללות וגו' כי לא שמעת בקול ה' לשמור מצותיו, הרי שקללות האמורות בענין הם על ביטול מצות לא תעשה, והמשכיל יבין בכל הקללות שהם רעות הנמשכות מהעבירות