ביאור:מ"ג בראשית מט כג
וַיְמָרֲרֻהוּ
עריכהוימררהו ורבו. וימררוהו אחיו וימררוהו פוטיפר ואשתו לאסרו לשון וימררו את חייהם:
וימררהו. אמר הנגיד שפירושו שמו מררתו כמו מטרה. ואח"כ יורו בעלי חצים וככה השמיעו אל בבל רבים: וכטעם וימררהו יסבו עליו רביו. בסוף ישפוך לארץ מררתו:
וָרֹבּוּ
עריכהורבו. נעשו לו אחיו אנשי ריב ואין הלשון הזה לשון פעלו שא"כ היה לו לינקד ורבו כמו המה מי מריבה אשר רבו וגו'. ואף אם לשון רביית חצים הוא כן היה לו להנקד ואינו אלא לשון פועלו כמו שמו שמים (ירמיה ב) שהוא לשון הושמו וכן רמו מעט שהוא לשון הורמו אלא שלשון הורמו והושמו ע"י אחרים ול' שמו רמו רבו מאליהם הם. משוממים את עצמם. נתרוממו מעצמם נעשו אנשי ריב וכן דמו יושבי אי כמו נדמו. וכן תרגם אונקולוס ונקמוהי:
ורבו. כפל לשון של חצים שבפסוק כמו יסבו עליו רביו. חציו. ולכן הוא נדגש. אבל מגזירת מריבה יאמר אשר רבו בני ישראל. כמו מן קם קמו מן שב שבו כך יאמר מן הרב רב עם ישראל רבו. ומדמה הפסוק לשון הרע של פוטיפר לחצים כדכתיב חץ שחוט לשונם מרמה דבר. וידרכו את לשונם קשתם שקר. ורבו מגזרת רבב. כמו סבו מן סבב צהלי ורוני מן רנן. רבו שיטרו"ט בלע"ז:
וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים:
עריכהבעלי חצים. שלשונם כחץ. ותרגומו מרי פלגותא לשון ותהי המחצה אותן שהיו ראוים לחלוק עמו נחלה:
וימררהו. אמר הנגיד שפירושו שמו מררתו כמו מטרה. ואח"כ יורו בעלי חצים וככה השמיעו אל בבל רבים:
וישטמהו בעלי חצים. בעלי לשון הרע, כענין "חץ שחוט לשונם" (ירמיהו ט, ז), ומהם היה שר המשקים, כאמרו "נער עברי עבד" (לעיל מא, יב), ומהם קצת עבדי פרעה שספרו זכרונם לברכה שאמרו למלך 'עבד שקנה אותו רבו בעשרים כסף תמליכהו עלינו' (סוטה לו, ב).
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ותשב באיתן קשתו. הקשת החזק שקורין אלבלטרא מושיבין אותו על עץ איתן וחזק שקורין פורקא והמושך בקשת ההוא אם הוא אדם חזק מאד מושך את חבל הקשת בזרועיו ונכפפין זרועיו עד גופו ויורה החץ למרחוק. ואם הוא חלש אינו יכול למשוך החבל. וכן פירוש המקראות מצרים ירו בו חצים ונתנוהו בבית הסוהר וענו בכבל רגלו והוא יצא ומלך עליהם כי קשת שלו היה חזק ואיתן משלהם ואסרם כדכתיב לאסור שריו בנפשו:
וישטמהו. מוקדם קדם וימררוהו. כאילו אמר וכבר שטמוהו וזה רמז על אחיו שמכרוהו:
וימררוהו ורובו וגו'. פירוש מתחלה חשבו להרגו דכתיב (לעיל ל"ז כ') לכו ונהרגהו, או על דרך אומרם ז"ל (ספר הישר פ' וישב) כי קודם שהשליכוהו לבור כשהפשיטוהו חבלו בו כמה חבלות והצרו לו וכנגד זה אמר וימררוהו, ואחר כך נתיעצו עליו להשליכו לבור ולמוכרו לנכרים וכנגד חלוקות אלו אמר ורבו פירוש הרבו להצר, וישטמוהו בעלי חצים היא אשת פוטיפר וחברותיה המוסבות במסיבתה שבקשו ממנו חיציו שהוא זרע היורה כחץ. או אולי יכוין כל הכתוב על פרט זה וימררוהו הם בחינת הרע המפתה לעשות רע וזה היה לו סיבה שיפוזו זרועי ידיו לצד שנכנס בגופו היצר הרע וכמעשה (קידושין פא.) רב עמרם חסידא, והנה בחינת הקליפה יתיחס לה שם מרה לזה אמר וימררוהו כוחות הרע. ורבו על ידי שרבו כוחות הרע עליו ואנסוהו על העבירה ורבו על המונע וישטמוהו בעלי חצים הם הקליפות אשר מחטיאים את האדם להוציא זרע לבטלה היורה כחץ ואמר לשון משטמה כי כוחות הרע יחשבו לרעה כמשטמים לקדושה להשחית חמדה ואף על פי כן נתגבר כארי ולא ירה חצו אלא ויפוזו זרועי ידיו. ואומרו מידי אביר יעקב פירוש כי ה' עזרו על דרך אומרו (תהלים לז) ה' לא יעזבנו בידו ונתן לו אבירות כנגדם כי ה' הוא העוזר נגד המסית והמדיח. ואומרו משם רועה אבן ישראל כאן רמז (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים ויוסף באמצעות צדקו אשר שמר ברית קודש זכה באבן הראשה. והוא סוד (משלי י) צדיק יסוד עולם שנקרא רועה אבן ישראל והבן ומשלו נתנו לו:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] בן פרת יוסף בן פרת עלי עין. אמר יעקב כי יוסף מצד עצמו הוא בן פרת לשון פריה ורביה, כי יוסף לשון הוספה כמ יוסף עליכם ככם אלף פעמים. ואמר בן פורת עלי עין, מצד שהוא בעל חן על דרך שנאמר (אסתר ב טו) נושאת חן בעיני כל רואיה ע"כ יהיה עלי עין, שאין עין הרע שולט במי שנושא חן בעיני כל רואיו, והמופת על זה שהרי בנות צעדה עלי שור להסתכל ביופיו, ואעפ"כ לא ניזק מצד עין הרע אע"פ שבמקום שהריבוי מצוי אז ביותר העין הרע מצוי, מ"מ יהיה יוסף בן פרת שיפרה וירבה כדגים הללו, ואעפ"כ יהיה בן פרת חנו נטוי עלי עין הרואה לבל יזיקו. ואחר שהזכיר, נזק של עין הרע של כל רואיו שניצל ממנו, חזר להזכיר ענין שני בדומה לו, כי גם אחיו נתקנאו בו ונתנו בו עיניהם וניצול גם מהם וז"ש וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים, וענין ורבו כמו רבה קשת, כי המה רצו להמיתו ע"י חץ שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, והיינו ע"י חץ, לפי שחשבוהו למוציא דבה אשר חץ שחוט לשונו ע"כ רצו לעשות בו מדה כנגד מדה, וישטמהו בעלי חצים הם בעצמם היו בעלי חצים אשר חץ שחוט לשונם, שהרי הם הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, ויבא יוסף דבתם רעה שהוציאו הם על בני בלהה וזלפה אל אביהם, לפיכך ותשב באיתן קשתו של יוסף, שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ולפי זה קשתו של יוסף ירה על פי הדין אבל האחים ראויים לקרותם בעלי חצים וחציו של יוסף נחתו בהם בדין, ויפוזו זרועי ידיו כי רועה זונות יאבד הון, והוא לא היה רועה זונות באשת פוטיפר, ע"כ זכה להון עתק וזכה להיות רועה אבן ישראל.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] והטעם ששטמוהו בעלי חצים והתחברו לשפוך מררתו וקשתו היתה חזקה ופחדו ממנו ולא יכלו לו כי היו ידיו חזקים: