ביאור:מ"ג בראשית יט כו
וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו
עריכהותבט אשתו מאחריו. מאחריו של לוט:
מאחריו. מאחרי לוט שהיה הולך אחריהם מאסף לכל ביתו ממהרם להמלט:
מאחריו. מאחרי לוט:
ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. יתכן לפרש מאחרי המלאך ההופך, שכתוב בו למעלה ויהפך כי הוא ההופך הממטיר גפרית ואש מאת ה' מן השמים, ועל כן לקתה בנציב מלח שהוא מכח האש. ומה שהזכיר משה (דברים כט) אשר הפך ה' על כן הוא אומר באפו ובחמתו, והוא המלאך שקראו אף וחמה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] עירית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה לאחריה לראות אם הולכות הן אחריה וראתה אחורי השכינה ונעשית נציב מלח:
וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:
עריכהותהי נציב מלח. (ב"ר) במלח חטאה ובמלח לקתה אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] וענין איסור ההבטה אמר רש"י אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצל, אינך רשאי לראות בפורענותן. ועוד בו ענין, כי הראות באויר הדבר ובכל החליים הנדבקים, יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם, ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד (ויקרא יג מו). וכן נשוכי חיות השוטות ככלב השוטה וזולתו, כאשר יראו המים וכל מראה יחזו בהם דמות המזיק וישתטו וימותו, כמו שאמרו במסכת יומא (פד.), והזכירוהו אנשי הטבע. ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה:
נציב. כטעם מצבה כי נשרפו עצמיה בגפרית והיתה עם מלח כי כן כתוב גפרית ומלח וגו' כמהפכת סדום. גם זה הפסוק יורה שנמלטה צוער גם כן אמר המלאך:
ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. יתכן לפרש מאחרי המלאך ההופך, שכתוב בו למעלה ויהפך כי הוא ההופך הממטיר גפרית ואש מאת ה' מן השמים, ועל כן לקתה בנציב מלח שהוא מכח האש. ותהי נציב מלח. כתב החכם ר' אברהם ן' עזרא ותהי הארץ. ועל דרך רז"ל ותהי, אשתו. וכן במדרש בא עני על פתחה לשאול ממנה מלח ולא רצתה ליתן לו, ובשביל כן נענשה מדה כנגד מדה, היא חטאה במלח ולקתה בנציב מלח:
[מובא בפירושו לפרק י"ח פסוק ו'] מהרי שלש סאים קמח סולת. בפ' הפועלים (ב"מ פז) מסיק כתיב קמח וכתיב סולת אמר רבי יצחק מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש, פירש"י הוא אמר סלת והיא אמרה קמח, כי בהפך זה אין לימוד כלל כי אם הוא יאמר קמח איך תהיה היא רשאה ושלטאה ליקח יותר ממה שציוה לה בעלה שהרי הכל שלו, אבל למעט בהוצאת דבר אפשר שהיא כמחנפת לבעלה בזה, אע"פ שלשון הכתוב משמע שאברהם אמר קמח סולת, מ"מ הוא אמר קמח לעמילן של טבחים וסולת לעוגות. ושמעתי אומרים כי קמח שם כולל ליפות ולבלתי יפות, ואברהם הוציא באקראי מפיו לשון קמח והיה דעתו לאמור כלך אצלך יפות ואח"כ חשב בלבו שמא תקח היא מן הבלתי נאות, כי ידע בה אברהם כי עיניה צרות באורחים, על כן מיהר ופירש דבריו ואמר סולת אני חפץ, או מתחלה אמר קמח לעמילן והיה ירא פן תקח קמח גם לעוגות ע"כ פירש סולת. ולפי שהיתה עיניה צרה על כן לא נזכר בכל עשייה זו שרה כי לא עשתה כלום, על כן נאמר שוב אשוב אליך ולא אליה כי היא עיניה צרה באורחים. גם לענין הבן אמר שוב אשוב אליך כי זכותו לבד גרם לה לילד בן בזכות הכנסת אורחים, כמו שמצינו בשונמית בזכות נעשה נא עלית קיר קטנה וגו' והיתה מכנסת אורחים על כן נאמר לה כעת חיה את חובקת בן. (מלכים ב' ד י טז) תלה הדבר בה ולא בבעלה כי היא היתה שלימה בהכנסת אורחים ולא הוא, הפך ממה שנאמר כאן שוב אשוב אליך, וכן בלוט נאמר ומצות אפה משמע הוא ולא אשתו, על כן נעשית נציב מלח כי לא היתה שלימה במדת הצדקה שנמשלה למלח ע"ד (כתובות סו) מלח ממון חסר.
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] אל תביט אחריך. לפי שלוט ואשתו היו מצטערים על שלא הצילו גם את כל ממונם לכך נאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. מאחריה מבעי לה להביט ואם כדברי רז"ל (בר"ר נ ד) שנעשית נציב מלח לפי שחטאה במלח שלא נתנה לעני, קשה. למה נענשה דווקא בפעם הזאת. אלא לפי שעכשיו נצטערה על איבוד ממונה והביטה במה שיהיה אחרי מות בעלה זה"ש מאחריו, כי אמרה שבעלה לא ישאיר אחריו מאומה ולא יהיה לה מקום לגבות כתובתה ממנו, ע"כ היתה הבטה זו לה למזכרת עון, כי מדת הדין קטרגה לאמר לא די שלא עשתה מן ממונה צדקה שנמשלה למלח על דרך (כתובות סו) מלח ממון חסר. והיתה עיניה צרה גם באורחים, כי מצות אפה משמע הוא ולא היא. ואם כן חטא חטאה אשתו כי בתוך ההפכה הגדולה ההיא נצטערה על ממונה לא כדי לעשות בו צדקה, כי לאו בת הכי היתה על כן נענשה ותהי נציב מלח כי במלת ממון חסר חטאה ובמלח נדונה. אבל ללוט אמר דרך מוסר דייך שהצלת נפשך ואל תחוש על אבידת הממון שתעזוב אחריך ליורשים כי למה תביט אחריך במה שיהיה אחריך ותדאג על עולם שאינו שלך כי סוף שתעזוב לאחרים חילך. ובדרך זה נפרש בע"ה גם פסוק לא תפאר אחריך. (דברים כד כ) ואם עדיין תצטער סוף סוף הרי בחייך מאין תאכל המן הגורן או מן היקב, ע"ז נאמר המלט אצל אברהם היושב בהר, כי סופך כתחילתך כמו שבתחלה מי גרם ללוט להיות לו צאן ובקר ואהלים ישיבתו עם אברהם גרמה לו, כך גם עתה המלט אליו וקרב לגבי דהינא ואידהן.
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ט"ז פסוק כ"א] ומה שהוצרך לומר הבדלו והקב"ה יש בידו להמית ולהחיות ולא היה צריך הבדל אצלו שהרי יכול הוא להמית את הרבים ולהציל את היחיד בתוכם, וכמו שאמרו רז"ל שנים ושלשה היו מתכסין בטלית אחד השנים מתים והאמצעי נצול, וכענין שכתוב (תהלים צא) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, וא"כ מה צורך לומר הבדלו. אלא כדי שלא ידבק בהם האויר הרע שבמכת הדבר, כענין האמור באשתו של לוט (בראשית יט) ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח, או מטעם שאמרו רז"ל כשמדת הדין מתוחה אינו מבחין בין צדיק לרשע. או אפשר לומר שאמר כן לכבוד הצדיקים, שהקב"ה לא ישלח ידו בהם בעוד שהצדיקים ביניהם: