ביאור:מ"ג בראשית ד יא
וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה עריכה
מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא: אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו'. והנני מוסיף לה קללה אצלך, לא תוסף תת כחה (ס"א הכל דבור אחד ממן האדמה עד כאן):
ועתה ארור אתה מן האדמה. שיבא לו חסרון מפאת האדמה שיזרע ויטע כי הוא היה עובד אדמה ולא תתן האדמה עוד קציר ופרי ויצטרך ללכת אל ארץ רחוקה ממקום אדם אביו שהוא קרוב אל הגן ולא ישקוט במקום א' רק ינוע:
ארור אתה מן האדמה. יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא אשר פצתה את פיה, והנני מוסיף לה קללה, לא תוסף תת כחה, לשון רש"י. ואיננו נכון, כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו. אבל אמר שיהיה הוא ארור ממנה. ופירש הקללה שלא תוסיף תת כחה אליו, ושיהיה נע ונד בה. ואמר כי תעבוד את האדמה, כי בכל אשר תטרח בה לעבוד אותה כראוי בחרישה ועידור ובכל עבודה בשדה ותזרע אותה כהוגן לא תוסיף תת כחה לך, אבל תזרע הרבה ותביא מעט. וזו היא הארירה, כטעם וארותי את ברכותיכם (מלאכי ב ב). ואמר כן כנגד אומנותו, כי הוא היה עובד אדמה, והנה ארר מעשיו. וזה טעם: לא תוסף תת כחה לך, שלא תתן עוד כחה לך כאשר היתה עושה עד הנה בהיותך עובד אותה. וכך פירש רבי אברהם: ויתכן שאררו מן האדמה שלא תתן היא מעצמה כחה אליו, תאנה וגפן לא יתנו חילם באחוזתו, ועץ השדה לא יתן אליו פריו. וחזר ואמר גם כן כי תעבוד אותה לחרוש ולזרוע לא תוסף תת כחה לך כאשר בתחלה. והנה הן שתי קללות באומנתו, והשלישית שיהיה נע ונד בה. והטעם, שלא ינוח לבו ולא ישקוט לעמוד במקום אחד ממנה, אבל יהיה גולה לעולם, כי עונש הרוצחים גלות:
ארור אתה מן האדמה. מקלל ומחסר מטובת האדמה.
מן האדמה. בעסקיו ועבודתו באדמה ביחוד אררו. ופי' הטעם משום אשר פצתה וגו'. ודרך האדמה ליהנות מזה שדם משמין ומזבל אותה. וא"כ היה קין בזה כמחניף את האדמה ע"כ יפול בידה כמו שאמרו חז"ל כל החונף לחבירו לסוף נופל בידו. ובמד"א תניא ר"א הקפר אומר המחניף לחבירו שלא לש"ש לסוף נפטר ממנו בבזיון. ומביא ראיה מבלעם ובלק. וה"נ בשביל שקין השמין את האדמה בדמי הבל ע"כ הוא מקולל ממנה:
אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: עריכה
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] ופירוש פצתה. פתחה וכן הבל יפצה פיהו:
וטעם אשר פצתה את פיה לאמר, אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה, ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה, ולא תכסה עוד על הרוגיה, כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה, כגון הזריעה והנטיעה. וזה עונש כל שפיכות דם בארץ, כענין שכתוב (במדבר לה לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ, וחנופת הארץ מארה בפירותיה, כענין מהיותם בא אל ערימת עשרים והיתה עשרה, בא אל היקב לחשוף חמשים פורה והיתה עשרים (חגי ב טז):
אשר פצתה את פיה. שנשתמשת בה לכסות את הריגת אחיך, וכנגד זה לא תשתמש בה עוד כמו שנשתמשת קדם לכן לצרכי חייך. ולא הצרך לפרש ענש הרוצח, כי הדין מבאר בטבע על כל מזיק, ש"כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד, יט).
[מובא בפירושו לפסוק ט'] ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך. פליאה גדולה על קין איך אמר לא ידעתי. אם טעה בזה לומר לא יראה יה ולא יבין במעשה התחתונים אם כן למה הקריב מנחה לה'. ונראה לומר כי ודאי הבין קין ששאלו הקב"ה על הריגת אחיו והשיב לא ידעתי השומר אחי אנכי. ר"ל לא ידעתי שיש עון בדבר ההריגה והשומר אחי אינו לשון תמיהה אלא מוסב על לא ידעתי, כי אמר לא ידעתי אם אני מחויב לשמור את ראש אחי שלא יהרג על ידי, ושמירה זו מלשון אך את נפשו שמור (איוב ב ו) כך טען קין כי לא ידע אם הוא מחויב לשמור את ראש אחיו או לא. ואמר לו הקב"ה איך לא ידעת והרי מצוה זו מן המושכלות וזה שאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה שהשכל מחייב לקיים מצוה זו אף אם לא נצטוית עליה, כי בבטלה איש את רעהו חיים בלעו. והאדמה תשאה שממה מאין יושב, (ישעיה ו יא) וא"כ האדמה תובעת עלבון הנהרג כי קיום האדמה תלוי בזה כ"א יהיה היתר רצועה להרוג איש את אחיו א"כ א"א לאדמה שתתקיים, כי יהיה מציאותה לבטלה ותהיה חריבה מאין יושב על כן לא תוסיף האדמה תת כחה לך. וטעם לדבר כי כשם שהאדמה נוגעת בדבר ומבקשת דין על ההריגה כך מחוייבת האדמה עצמה לעשות דין ברוצחים ע"ד שנאמר (במדבר לה לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו. ויש להתבונן באיזו ענין הדם מחניף לארץ. והקרוב אלי לומר בזה, כי הארץ דומה תמיד כאילו פערה פיה לבלוע את הכל כמו שאמר (משלי טו טז) שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וגו'. וכמו שאמר (ישעיה ה ד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וגו' ומכל זה ראיה שפי הארץ פתוח תמיד לבלוע והנותן דבר לתוך פיה דומה כאילו מחניף לה, וזה יאמר על הרוצחים שופכי דם נקי כי בדם זה יחניפו לארץ ליתן לה דבר בפיה לבלוע. ולעומת זה גם הארץ מחנפת להם ליתן להבלתי ראויים כל צרכם אשר מן האדמה מוצאם, דהיינו שני דברים, א' כל מאכל אשר יאכל ושאר צרכי האדם אשר מן הארץ מוצאם. ב' הדירה והמנוחה שיש לדרים עליה. לפיכך לדורות לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו שלא יאמרו שניהם מחניפים זה לזה כי הרשעים נותנים דבר בפיה לבלוע, והארץ מחנפת להם ליתן להם די צרכם, וצריכה האדמה כפרה על זה המעט תועלת אשר קבל הרוצח מן הארץ קודם שיהרג כי לא בדין נתנה לו כחה. אבל כאן מפני יישוב העולם לא נהרג קין וא"כ במה תצא האדמה מן החשד שלא יאמרו ששניהם מחניפין זה לזה ולמה אינה צריכה לכפרה, אלא לפי שקיימה רצון בוראה שאמר לא תוסיף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. כי מאז שעשית המעשה הזה האדמה באה בהרשאה ותובעת ממך דמי אחיך וקול דמיו צועקים אלי מן האדמה והיא גם היא תעשה דין בך שלא תקבל עוד ממנה שני התועלות אשר יש לכל הדרים עליה, הן כל הצרכים, שע"ז אמר לא תוסיף תת כחה לך. הן הדירה והמנוחה, שעל זה אמר נע ונד תהיה בארץ. ושום מקום לא ירצה לקבלך. ובזה תצא האדמה מן חשד החנופה כי לא תחניף לך ועל כן אינה צריכה ג"כ לכפרה, אבל לחזור ולהורגך עכשיו א"א מפני יישוב העולם כי לא היה לאדם בן אחר בפעם ההוא.
מן האדמה. בעסקיו ועבודתו באדמה ביחוד אררו. ופי' הטעם משום אשר פצתה וגו'. ודרך האדמה ליהנות מזה שדם משמין ומזבל אותה. וא"כ היה קין בזה כמחניף את האדמה ע"כ יפול בידה כמו שאמרו חז"ל כל החונף לחבירו לסוף נופל בידו. ובמד"א תניא ר"א הקפר אומר המחניף לחבירו שלא לש"ש לסוף נפטר ממנו בבזיון. ומביא ראיה מבלעם ובלק. וה"נ בשביל שקין השמין את האדמה בדמי הבל ע"כ הוא מקולל ממנה:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ט"ז פסוק ל'] ואם בריאה וגו'. כפל לומר בריאה יברא ה', יתבאר על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין לז:) בפסוק ארור וכו' האדמה אשר פצתה את פיה שמאותו יום נסתם ונחתם פי הארץ, וכשהיא רוצה לומר שירה לפני ה' כדרך כל הנבראים שאומרים שירה לפני הבורא היא אומרת בכנפיה דכתיב (ישעי' כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, וכאן כשרצה משה להעניש הרשעים ההם אמר ואם בריאה פירוש אותה בריאה שכבר ברא ה' שהיא פי הארץ ועל ידי מעשה נסתם והיה כלא היה, עתה יחזור ה' לברוא אותה הבריאה שיהיה לה פה ופצתה הארץ את פיה שהיה לה מקודם ובלעה אותם. ואולי כי זה יהיה לה תיקון למה שפצתה לבלוע איש צדיק עתה תפצה פיה לבלוע אויבי ה':
[מובא בפירושו לפסוק ח'] ויהי בהיותם בשדה. צריך לדעת לאיזה ענין הודיע הכתוב היותם בשדה. גם אמרו ויקם קימה זו למה ולא היה צריך הכתוב לומר אלא ויהרוג קין להבל. עוד לא היה צריך לומר אחיו. עוד צריך לדעת אומרו אי הבל מה כונת הבורא בשאלה זו. עוד מי פתי כקין שישיב ליודע ועד לא ידעתי ומי מכיר השגחתו כנבראים ראשונים: עוד מה יאריך לשון לומר השומר. עוד אומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה למה יוצרך לומר מן האדמה ומה היא הצעקה. עוד למה קלל האדמה אם הוא הרוצח עליו תבא קללה ומה מעלה ומה מורדת האדמה ברציחתו אם לא תקבל היא דמו יהיה ללקיקת הלוקק ומעשיה נאים בכסות דמו וכמעט אין משמעות לדברי ה': אכן הכוונה היא להיות כי קין נתקנא בהבל בחושבו כי הוא סיבה להשפלתו כי באמצעותו הוכר אופלו, וחשב כי כשלא יהיה הבל במציאות יתרצה ה' בקין כי אין עוד אחר לבחור בו, וחשב להורגו, וחש שתעל צחנתו ובאשו בפגעו בו כי נצטווה על הרציחה, ונתיעץ עצות להורגו מבלי שלוח יד בו והנה זה האיש איש אדמה היה יודע מוצאיה ומובאיה ובקי בחדריה ואמרו ז"ל (קהלת רבה פ"א) כי הארץ יש לה איברים כאיברי אדם עינים ידים ורגלים, פה וכו', ולמכיר בה ידע המקומות, ומעתה מצא היועץ רעה להרגו בערמה מבלי שלוח ידו בו. והוא אומרו ויהי בהיותם בשדה מתהלכים באדמה מצא מקום למועצותיו, ובאמצעות מה שקדם שהטעהו בבחינת האחוה האמין בו הבל ובזה קם עליו ובקימה זו שקם פירוש עמד עליו בזה הרגו, והנה העמידה אינה הורגת אלא שנתחכם לעמוד עליו במקום שיהיה נבלע באדמה וזו היא מיתתו והאדמה היא ההורגת. והגם שלא פירש הכתוב כאן אופן ההריגה הנה הוא גילה בפסוק שאחר זה שאמר אשר פצתה. וה' בוחן לבות שאלו אי הבל אחיך לראות היודה על פשעו והשיב לא ידעתי, ואם תאמר היה לך לתת לב עליו לזה אמר השומר אחי וגו', וכי שומר עשיתני עליו, ולא הודה על מעשהו הרע, שחשב כי ה' לא יעניש על הסיבה או לא ישגיח בה. והשיבו ה' מה עשית הודיעו כי מעשיו הרעים הם סיבה לאדמה לבלוע הבל והוא אומרו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, פירוש כי הבל חושב בדעתו כי אדמה הרגתו וקבל לפני ה' ממנה, ולזה קלל ה' אותו כי הוא הסיבה ובהצטרפות קללתו קלל גם להאדמה אשר פצתה פיה לקחת הבל מידו שלא תפצה עוד פיה, והוא אומרם ז"ל (סנהדרין לז) שלא פצתה עוד פיה ומזמרת היא זמר ושיר לאל עליון חיוב הצריכה לעשות בכנפיה דכתיב (ישעי' כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, ופחדה בעת שאמר לה ה' שתבלע המצריים מפחד פתיחת פיה לבלוע הבל עד שנשבע לה ה' (מכילתא) דכתיב (שמות טו) נטית ימינך ונשבע לה ואז בלעה אותם בפיה. ואפשר שלזה נתכוון מאמרם ז"ל (ב"ר פכ"ב) וזה לשונם רבנן אמרו באבן הרגו ע"כ, והנה במציאות הריגה זו יעשה כל גופו פצעים פצעים והוא אומרו דמי לשון רבים ולא היתה מיתתו ממקום א' כדרך הנשחטים ובזה הופשט הבל מכל דבק רע כמו שפירשתי בפסוק קניתי איש את ה', ויש מדרשים רבים בכתוב: