ביאור:יהושע א ב

יהושע א ב: "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת, וְעַתָּה, קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע א ב.

וְעַתָּה, קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה

מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת

רש"י מסביר: "ואילו היה קיים, בו הייתי חפץ".
אולם:

אלוהים אמר למשה: "וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (דברים לב נ). אלוהים קבע שמשה לא מתאים לכיבוש הארץ, ותפקידו נגמר. כל אדם: תורם בחייו, ומפנה את המקום ליורשיו להמשיך במלאכה, ככתוב: "לא עליך המלאכה לגמור" (משנה אבות ב טז).
לא נעים, שכך יחשוב אלוהים על יהושע שמתחיל את תפקידו. עדיף היה לעודד אותו, ואכן אלוהים אומר "חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה" (ביאור:יהושע א ו).

יהושע זכר שמשה עלה להר לפני הרבה שנים, לא חזר ארבעים יום, אנשים חשבו שהוא מת, ורצו לבחור מנהיג חדש (ביאור:שמות לב א), והנה הוא שב. יהושע חשב שאלוהים ומשה מנסים את העם פעם נוספת, הן יהושע לא ידע מה אלוהים אמר למשה. למרות שנאמר "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם" (דברים לד ח), ייתכן שיהושע חשב, בדאגה או בתקוה, שאלוהים שינה את דעתו, ומשה יופיע ויצטרף, כמנהיג או כיועץ בכיר. אולם אלוהים מודיע לו סופית: "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת"! היה ממושמע, אסור להסס, אסור לחכות.

וְעַתָּה, קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה

"וְעַתָּה" - עכשו, מיד, בלי לחכות ובלי היסוסים.

"קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" - אלוהים נותן פקודה, ביחיד, ליהושע: אתה אישית תעבור. לא תשלח אחרים למות למענך, זה התפקיד שלך להוביל מקדימה.
אולם אלוהים מיד מוסיף: "אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה" - לא תהיה לבד, כולם יבואו איתך. כמובן עריקים פחדנים יברחו ולא יבאו, אבל זאת לא הבעיה שלך. אתה תלך מקדימה והעם שיהיה מוכן יבוא איתך.
לכן, מיד יהושע מזכיר לנציגי שבט ראובן, גד וחצי מנשה שהם כלולים "[ב]כָל הָעָם הַזֶּה", ולכן הם חייבים לקיים את הבטחתם למשה כדבריו: "זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה" (ביאור:יהושע א יג)

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם

אלוהים מודיע שהוא "נֹתֵן".
כפי שראינו בסיפור יוסף, ככתוב: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף" (ביאור:בראשית מא מב), וגם במגילת אסתר, ככתוב: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן" (אסתר ג י). 'הנתינה' אינה מעבירה בעלות אלא רק רשות זמנית להשתמש בחפץ לשביעות רצון בעל החפץ.

אלוהים הבטיח ונשבע לאברהם, יצחק ויעקב, והכל היה על תנאי אם הם יקימו את הברית. האבות קנו חלקות אדמה, ובני יעקב כבשו את שכם, אולם לא כל הארץ היתה שלהם.
עכשו אלוהים מודיע ליהושע "אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם" את הארץ.

אדם יכול לתת רק מה ששלו.

אלוהים מודיע: אני בראתי את כל הארץ, וחילקתי לעמים מקומות לגור בהם. זה שמישהו גר במקום, או כבש בכוח, לא עושה אותו לבעל הרכוש. כל העמים והממלכות מחזיקים באדמה בצורה זמנית, כרצוני. כל הארץ היא שלי, ואתן אותה כרצוני, כדי להגשים את תוכניתי ללמד את העולם את דרך-אלוהים ואת תורתו.

אלוהים נותן, אבל הוא דורש מחיר. המתנה היא על תנאי, וכל דור ודור חייב להוכיח שמגיע לו להמשיך להחזיק בארץ.

יושבי הארץ שמעו את המסר של אלוהים והיתה להם ברירה: לשוב לארצם בצפון, או להלחם בבני ישראל. סביר שרבים ברחו כאשר הם ראו ושמעו את הנצחונות של בני ישראל. אולם אלוהים לא היה מעוניין לעשות את כל העבודה לבני ישראל, ותמיד לשלוח לפניהם את הצרעה (יהושע כד יב). בני ישראל חייבים להלחם ולכבוש את ארצם, לאהוב את ארצם, לטפח אותה ולהפוך אותה בעמל כפיהם "[ל]אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ“ (ביאור:שמות ג ח).