פתיחת התפריט הראשי




בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:ויקרא ב יא.


אסור להקריב שאור ודבש על המזבחעריכה

(ויקרא ב יא): "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' - לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ! כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ - לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'".

דקויותעריכה

שאור הוא בצק שהחמיץ, ומשמש להחמצת בצקים אחרים .

דבש הוא חומר מתוק הנוצר מפירות (כגון דבש תמרים), או מפרחים (דבש דבורים). האיסור בפסוק זה חל על כל דבש - בין מהצומח ובין מהחי.

למה אסור להקריב שאור ודבש?עריכה

1. מצווה להקריב כל קרבן מן המובחר והטרי, (בראשית ד ד): "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ"( פירוט ). הבל הביא מבכרות צאנו, ועל קין לא נאמר שהביא מביכורי אדמתו, רמז ברור מה עדיף.  שאור ודבש הם מאכלים ישנים: שאור הוא תערובת קמח שהתיישנה והחמיצה, ודבש הוא מיץ פירות שהתיישן והחמיץ, ולכן נאסר.   הפסוק מנוסח בצורה של כלל ופרט: הכלל = חמץ , והפירוט = שאור (לחם) ודבש (פירות), שכן דבש פירות הוא כמו פרי שהחמיץ (ע"פ אביתר כהן ).

2. מצווה להקריב כל קרבן מדבר שהאדם עמל בו ויצרו, (בראשית ד ד): "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ"( פירוט ). הבל הביא מבכרותהצאן שלו , שהוא עצמו גידל וטיפח, בעוד שקין הביא מפרי האדמה - מן ההפקר.     הקב"ה אינו זקוק לקורבנות, (ישעיהו א יא): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'".    הקב"ה אִפשר לאדם להקריב קרבן, אך זה חייב להיות משל האדם, שהוא טרח לגדל. גם בביכורים נאסר להביא מעץ הפקר, או אפילו אם רק ענף אחד מהעץ נוטה לחצר של השכן, רק מרכושו הפרטי רשאי אדם להביא קרבן או ביכורים לה',  (שמות לד כו): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ".  

השאור והדבש, אין האדם תורם דבר ליצוּרם. השאור נעשה ע"י חיידקים, הדבש מיוצר ע"י דבורים. גם בפיתוח משק הדבורים, אין אדם תורם לעצם יצירת הדבש, הוא "גוזל" אותו מהדבורים ומספק להם סוכר כתחליף. בעצם היצירה של הדבש אין לאדם חלק. לכן הדגישה התורה, שאין לזה מקום בבית המקדש. אדם זכאי להביא רק משלו ממש .  התורה הדגישה, שאין להביא שני מוצרים אלה, כמו שאין להביא לבית המקדש, כל מוצר אחר, מלבד אלה שהתורה ציינה בפירוש שמותר להביאם, בכדי ללמדנו על ההקפדה היתרה להקריב אך ורק מרכוש פרטי מוחלט (ע"פ אברהם קורמן, "שאור ודבש", פיענוח פרשיות פרק לב ).

3. מותר להקריב קרבן רק מן הבהמות הטהורות והמבויתות.  לכל דבר טמא לא היתה דריסת רגל בבית המקדש (ראה ראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם, הלכ' כלי המקדש, פ"א, ה"ב, שאין סברה להכניס לקודש דבר היוצא מן הטמא, מפני שמאוס) . השאור מכילי כמות גדולה של אורגניזמים מיקרוסקופיים, האחראיים להחמצה. הם אמנם לא נאסרו על האדם באכילה, אך, בכל זאת הם נמנים, במובן מסוים, לפחות לגבי המזבח, במסגרת של "שרצים" בלתי נראים.    גם הדבש אינו צוף פרחים בלבד, כפי שרבים חשבו. הדבורה מפרישה אנזימים לעיבוד צוף הפרחים, לדבש. האנזימים האלה לא נאסרו,  כשם שחָלב לא נאסר, למרות שהוא בא מהחי. מן הראוי היה לכאורה לאסור את האנזימים של הדבורים, כי "כל היוצא מן הטמא - טמא" וכן החָלב הבא מבהמה חיה, שטרם נשחטה כהלכה. אמנם הדברים לא נאסרו לאכילה, כי אין הם נכללים בהגדרה של בשר, כשם שגם העצמות של טרפות לא נאסרו, אולם אין מקומם בבית המקדש. בשל כך אין להשתמש בחמאה למנחה, שאין ספק שטעמה וריחה טובים מזה של השמן. כי מקור החמאה מבהמה חיה, שטרם נשחטה כהלכה (ע"פ אברהם קורמן, "שאור ודבש", פיענוח פרשיות פרק לב ).

4. אחת הסיבות למצוות הקרבנות היא להרחיק את עם ישראל ממנהגי עבודה זרה (ראו ויקרא יז, וכן רמב"ם במורה נבוכים ג מו).    מנהג עובדי עבודה זרה היה להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם, וכדי להרחיקנו מדרכם, נאסר עלינו לעשות כך לה'.    וכך אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו) על המצבה, שהיתה נבחרת בימי האבות, ואחר כך שנאה השם מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה, כמו שנאמר,  (דברים טז כב): "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ"( פירוט ).

5. השאור והדבש מסמלים את יצר הרע: "לפי שיצר הרע דומה לשאור. וטעם זה גם-כן הזהיר על הדבש, שיצר הרע מתוק לאדם כדבש" (בעל הטורים) .  " "ועל-דרך הפשט,  כי הקרבן לכפר בו כל עונותינו.   ולולא המסית והמדיח, שהוא יצר הרע, לא היה אדם חוטא, ולא היה צריך לקרבן כלל.   והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו רז"ל לענין חמץ ומצה בפסח "צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע", והוא שאמרו "לא תאכל עליו חמץ" לענין קרבן פסח, וקרבן פסח היה כפרה על עבודה זרה שעבדו במצרים, ולכן הוא מרחיקם מיצר הרע שלא לשוב לעבודה זרה.   ודבש, גם כן יצר הרע, כי דב"ש בגימטריא אש"ה, והאשה היא יצר הרע, כי כן מצינו באדם הראשון כשחטא אמר (בראשית ג) "האשה אשר נתתה עמדי", רצה לומר, יצר הרע שיצרת בי, והאשה אמרה הנחש השיאני, וזה סוד נחש והאשה והאיבה.   ולכן הורחקו השאור והדבש מהקרבן, כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד, ועוד כי היה נמצא טובל ושרץ בידו, ודי למבין" " (רבנו בחיי) .    " "כי כל אדם יש לו תאווה לכל חמדות העולם הזה המכונים בדבש , כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק כך כל חמדות העולם הזה הם הכרחיים ורבויים מזי.   וזאת העצה היעוצה, שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים.    והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע, כמו שאמר ר' אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז) "רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב".   ושני אלו הכרחיים למציאות האדם, כי אם לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש - ימות ולא יחיה ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה', ואלמלא היצר הרע - לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב.   ושני אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצוות, כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה.   אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה, לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה', אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש.   על כן נאמר "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה', אך קרבן ראשית תקריבו אותם, כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם להביאו לידי השלימות האמיתי אשר אי-אפשר להשיגו בלעדם.   ומזה הטעם אין מקריבין מהם כי-אם השאור לקרבן ראשית ביום מתן-תורה, כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע. והיו שתי הלחם של עצרת מן החמץ, כי התורה שנתנה בו - "רפאות תהא לשריך", והביכורים באים מן הדבש, כי בזמן שיתן אל ה' ראשית פרי אדמתו מכל מאכל אשר יאכל - אז יאכל כל ימיו חולין שנעשו על טהרת הקודש, כי זה הוראה שאכילתו על כוונה זו שהשלימות האמיתי הוא ראשון אצלו במחשבה..." " (כלי יקר) .


תגובותעריכה

ויקרא ב יא: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה"

לפי הפסוק הזה

חָמֵץ = כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ

גם דבש = זה חמץ

-- DAIAN SHEM, 2018-04-10 03:58:01

אם כך, מדוע בפסוקים המדברים על איסור חמץ בפסח כתוב רק "שאור" ולא דבש? [1]

-- Erel Segal-Halevi, 2018-04-11 01:27:49

שים לב לפסוקים האלה וראה בסוף את הפרוש הנדלה מכל אחד מהם

במדבר ט יא: "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ ***עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"***

דברים טז ג: "לֹא תֹּאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹאכַל עָלָיו ***מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי*** כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"

שופטים יד יח: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה ***מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ*** וּמֶה עַז מֵאֲרִי וַיֹּאמֶר לָהֶם לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי"

משלי כז ז: "נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק"

וכעת לבאר פרוש..........

עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ לאמור על מר יאכלהו ולא על מתוק ומַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ

והמצווה עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ לאמור לאכול מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק לאמור שיהפך כפלא למתוק וזאת כדי להבין לדעת את מחיר החופש ביציאת בני ישראל מעבדות לבני חורין

ולא לאכול את המתוק עצמו כדבש חמץ כי אז לא תבין לדעת את הפלא הנפלא הזה של הפיכת המר למתוק

וזאת גם הסיבה למה שבעת ימים בחג המצות אנחנו לא אוכלים לחם חמץ

-- DAIAN SHEM, 2018-04-11 03:24:17

אם הבנת את דברי עליך להבין גם דבר נוסף ...כי אם חמץ זה גם שאור וגם דבש כפי שהעדתי לכם אמת על פי הכתובים

אז תבינו גם כי יום הנפת העומר אשר הוא תחילת ספירת העומר לא יכול להיות בחג הפסח עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ

כי יש חמץ בקורבן ראשית קציר השעורים ביום הנפת העומר וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם --- קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם ליהוה

ויקרא ב יא: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ ליהוה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָּל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה ליהוה'"

ויקרא ב יב: "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם ליהוה וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ"

ויקרא כג י:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם

וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן"

ויקרא כג יא: "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יהוה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן"

ויקרא כג יב: "וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה ליהוה'"

ויקרא כג יג: "וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה ליהוה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין"

ויקרא כג יד: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם"

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לאמור כי החל מיום זה של הנפת העומר אתם אוכלים לחם חמץ ולא יתכן בפסח

-- DAIAN SHEM, 2018-04-11 05:15:26


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:אסור להקריב שאור ודבש על המזבח


מקורותעריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-06-18.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/wyqra/wy-02-11