ביאור:דניאל ה כט

דניאל ה כט: "בֵּאדַיִן אֲמַר בֵּלְשַׁאצַּר, וְהַלְבִּשׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא, והמנוכא (וְהַמְנִיכָא) דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ; וְהַכְרִזוּ עֲלוֹהִי, דִּי לֶהֱוֵא שַׁלִּיט תַּלְתָּא בְּמַלְכוּתָא."

תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) אֲזַי צִוָּה בֵּלְשַׁאצַּר וְהִלְבִּישׁוּ אֶת דָּנִיֵּאל אַרְגָּמָן וְרָבִיד שֶׁל זָהָב עַל צַוָּארוֹ, וְהִכְרִיזוּ עָלָיו, שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹלֵט שְׁלִישִׁי בַּמַּלְכוּת.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ה כט.


אֲזַי צִוָּה בֵּלְשַׁאצַּרעריכה

בלשאצר שמע מספיקעריכה

דניאל גמר להסביר מילה מילה, ואמר: " פְּרֵס, נִפְרְסָה מַלְכוּתְךָ וְנִתְּנָה לְמָדַי וּפָרָס" (ביאור:דניאל ה כח).
ידועים דברי אֲחִיָּה הַנָּבִיא "לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם, וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר, עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל, וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ" (מלכים א יד י), ואליהו הנביא לאחאב מלך ישראל "כֹּה אָמַר יְהוָה, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (מלכים א כא יט).
המלך לא חיכה להסברים נוספים. הוא כבר שמע מספיק והחליט להשתיק את דניאל. ייתכן שהמלך חשש שדניאל יוסיף פרטים על מותו וגורלו, והוא העדיף שאנשיו לא ישמעו זאת וימרדו בו.

אֲזַי צִוָּה בֵּלְשַׁאצַּרעריכה

המלך שמר וקיים את הבטחתו להעניק לחכם שיפתור את הכתוב, למרות שהפרוש לבטח לא שימח אותו.

בלשאצר מרגיש כמלך שליט ומצווה על אנשיו. נאמר שהמלך ציווה אבל המשך המשפט אינו ברור: האם זה ציווי המלך או שהדברים האלה באמת נעשו.
ייתכן שהמלך ציווה לעשות, ואולי גם יצאו להביא בגדי מלכות ורביד זהב עבור דניאל, אולם לא נאמר שדניאל לבש זאת כפי שכתוב על מרדכי: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (ביאור:אסתר ח טו).

וְהִלְבִּישׁוּ אֶת דָּנִיֵּאל אַרְגָּמָן וְרָבִיד שֶׁל זָהָב עַל צַוָּארוֹעריכה

המילה "וְהַלְבִּשׁוּ" (של"ג מתרגם "וְהִלְבִּישׁוּ"), מופיעה בצורת עבר, כאילו שכבר הלבישו את דניאל בגלימת ארגמן מלכותית, אולם הניקוד נוסף שנים רבות מאוחר, יותר ופרוש המנקד בארמית אינו מחייב (וגם הניקוד של של"ג אינו מחייב), ולכן אין מניעה שנכתב במקור 'והלבישו', כציווי עתיד, בהתבסס על ו' ההיפוך, לדוגמא בהצעתו של המן למלך נאמר: "וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ (ביאור:אסתר ו ט) אולם הדבר יעשה רק ברצונו של המלך, בעתיד.

לא נאמר שיעניקו בעלות על הלבוש והרביד לדניאל לצמיתות. המלך רק ציווה שילבישו אותו. הרכוש נשאר רכושו של המלך, ורק בצורה זמנית, בהסכמת המלך, הבגדים היו על דניאל כתואר כבוד. כך גם אחשורוש לא נתן לצמיתות את טבעתו להמן (ביאור:אסתר ג י), וכרצונו, המלך תלה את המן ולקח את טבעתו חזרה. כך גם הלבישו את מרדכי בלבוש המלך והרכיבו אותו על סוס המלך לזמן המצעד בעיר, ואחר כך לקחו ממנו את הבגדים.

כך גם מופיע הפקודה "וְהִכְרִיזוּ עָלָיו, שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹלֵט שְׁלִישִׁי בַּמַּלְכוּת", זאת רק פקודה להכריז עליו, למעשה, עוד לא הכריזו על דניאל, והוא לא נעשה שליט על שליש המלכות, או שלישי למלכות. דניאל לא קיבל את טבעת המלך כמו יוסף או מרדכי. הוא לא קיבל פיקוד על צבא או רשות לגבות מס כמו יוסף ומרדכי. היתה כאן רק הצהרה.

מטרת המלךעריכה

המלך הבטיח באזני כל נכבדיו, לכן הוא חייב לקיים.

אולם קיימת אפשרות שהמלך חשב שבמידה והוא יעניק כוח ושררה לנביא אלוהי השמים, ייתכן שאלוהים, כשי לשמור על דניאל ועמו, ימנע את האסון ויציל את מלך בבל וממלכתו. ייתכן שהוא רצה שדניאל יקח את הפיקוד על הצבא כדי להגן על משרתו. דניאל לא לקח פיקוד, אולם אלוהים גרם שכאשר כורש כבש את העיר בבל הוא לא הרג את אנשיה ולא הרס את העיר עד היסוד. כך היהודים נשארו בחיים בזמן הכיבוש ורכושם נשאר בידם, כדי להמשיך ולשגשג בממלכת פרס.

דניאל לא חשב שהוא חייב דבר למלך. הוא אפילו סרב לקבל את המתנות כדבריו: "מַתְּנוֹתֶיךָ לְךָ תִּהְיֶינָה וּתְשׁוּרוֹתֶיךָ לְאַחֵר תֵּן" (ביאור:דניאל ה יז). דניאל לא היה מעוניין להתחייב לעזור למלך, ואין הוכחה שהוא הסכים שילבישו אותו.