בבא קמא מא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כמאן דקטלה דמי קמ"ל רבא אמר לעולם דרבעה וקטלה ודקא קשיא לך מה לי קטלה בקרנים מה לי קטלה ברביעה קרן כוונתו להזיק האי כוונתו להנאת עצמו הוא במאי פליגי ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק לאביי משלם כופר לרבא לא משלם כופר תניא כוותיה דרב שור האיצטדין אינו חייב מיתה וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה:
מתני' שור שנגח את האדם ומת מועד משלם כופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה וכן בבן וכן בבת נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד:
גמ' וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה אמר רבה הכא במאי עסקינן כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם רב אשי אמר אומדנא לאו כלום הוא אלא הכא במאי עסקינן כגון שסיכן לשלשה בני אדם רב זביד אמר כגון שהרג שלשה בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם אלא אמר רב שימי כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל אלא אמר רשב"ל כגון שהרג שלשה בני אדם טרפה ומועד לטרפה הוי מועד לשלם אלא אמר רב פפא דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא רב אחא בריה דרב איקא אמר כגון שהוזמו זוממי זוממין הניחא אי לייעודי תורא בעינן שפיר אלא אי לייעודי גברא בעינן מימר אמר ליה לא הוה ידענא כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי רבינא אמר במכירין את בעל השור ואין מכירין את השור מאי ה"ל למעבד משום דאמרי ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך נטורי כולי בקרך:
וזה וזה חייבין מיתה כו':
ת"ר ממשמע שנאמר (שמות כא, כח) סקל יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה אין לי אלא באכילה בהנאה מנין ת"ל (שמות כא, כח) ובעל השור נקי מאי משמע שמעון בן זומא אומר כאדם שאומר לחבירו יצא איש פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום וממאי דלא יאכל את בשרו להיכא דשחטו אחר שנגמר דינו שאסור באכילה אימא דהיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי באכילה הוא והאי לא יאכל את בשרו להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה הוא כדר' אבהו דאמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה לגר בנתינה ולעובד כוכבים במכירה אמרי הני מילי היכא דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקל יסקל נפקא אי סלקא דעתך האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה אי נמי לא יאכל את בשרו למה לי דאף על גב דעבדיה כעין בשר דשחטיה אסור מתקיף לה מר זוטרא אימא הני מילי
רש"י
עריכהבחצר הניזק - דאילו ברה"ר אין חייב ברגל לדברי הכל דכתיב בשדה אחר בפ' קמא (דף ג:):
לאביי משלם כופר - אע"פ שלא נתכוון להזיק דהא אוקי דרבעה ולא קטלה הא קטלה משלם כופר:
מתני' וזה וזה חייבין מיתה - דבתם נמי כתיב סקל יסקל:
וכן בבן וכן בבת - בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:
גמ' שאמדוהו לשלשה בני אדם - שרץ אחריהן זה אחר זה וברחו מפניו ואמדו שאם לא ברחו היה הורגן:
שסיכן ג' בני אדם - לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר:
הוי מועד לאדם - בתמיה:
אטרפה - לא קטלינן ליה דגברא קטילא קטיל:
הוי מועד לשלם - בתמיה:
דקטל וערק לאגמא - לאחר שהעידו בו ברח:
שהוזמו זוממי זוממין - כשנגח ב' נגיחות ראשונות והעידו בו ב' כיתות עדים באו כת אחת והזימום ופטרוהו וכשנגח נגיחה שלישית והעידו בו באתה כת המזמת להזימן והוזמה אותה הכת אף על הזמות ראשונות ונמצא השור מועד ומשלם כופר על השלישית:
הניחא אי לייעודי תורא בעינן - ג' ימים דכתיבי בקרא:
שפיר - הרי נגח שלש נגיחות בג' ימים ואע"ג שלא נתקיימה העדאתו אלא בכת אחת לא איכפת לן:
אלא אי לייעודי גברא בעינן - שלשה ימים:
אמר לא הוה ידענא - ב' נגיחות הראשונות דאינטריה שהמזימין הטעוני:
גביה הוה קאי - שהמזימין העידו דגביה הוה קאי וראה בנגיחותיו:
רבינא אמר - משכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידים עליו אין מכירין את השור ובג' הוכר:
מאי הוה ליה - לבעלים למיעבד ואמאי מחייבת ליה כופר:
לאחר שנגמר דינו - דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה יסקל ושוב לא יאכל את בשרו:
להיכא דסקליה מסקל - ואתא לא יאכל לאוסרו בהנאה וכדרבי אבהו ונקי מבעיא ליה לדרשה אחריתי לחצי כופר ולדמי ולדות כדלקמן. כדרך שפרט לך בנבילה. שכתב לך בה לא תאכלו והוצרך הכתוב לפרש לך בה היתר הנאה לגר אשר בשעריך וגו' אלמא לא תאכלו איסור הנאה הוי משמע:
ה"מ - דמפיק קרא לאיסור הנאה בלשון אכילה:
היכא דנפיק לן אכילה והנאה מלא יאכל - אגב דמורי לן נמי אאכילה מפיק ליה בלשון אכילה:
אבל הכא דאכילה נפקא לן מסקול יסקל - אי להנאה גרידתא אתא לכתוב לא יהנה:
אי נמי - אפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא:
את בשרו למה לי - אלא לאו לאשמועינן אע"ג דעבדיה כעין בשר שחוטה בהכשר אסור באכילה ובהנאה דהשתא אצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה:
אימא ה"מ - דאסור אם שחטו:
תוספות
עריכהכמאן דקטלה דמי. וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה:
הא אין כוונתו להזיק. ואע"ג דכשכשה באמתה מבעיא בפ' כיצד הרגל (לעיל דף יט:) לפי שיש שם שינוי קצת ודמי טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא ולא דמי לקרן וכשן גמורה היא שמזקת ע"י אכילה:
ברגל שדרסה. שן הוה שייך למנקט הכא אלא אגב דנקט רגל ספ"ב (דף כו.) נקטיה הכא:
לרבא לא משלם כופר. אליבא דהך ברייתא קאמר כדפי' בספ"ב (דף כו.):
מאחר דמתם קטלינן כו'. לא מצי לאוקמי כגון שבשלש נגיחות ראשונות נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם דכה"ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוון לאדם וגם בהרג ג' פעמים על פני בעליו לא הוי מועד כדאמרינן בפרק שני (דף כד.) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד:
כגון שאמדוהו לג' בני אדם. כולה סוגיא מוכחא דלא מיחייב בשלישי נ"ש כדפרישית בפ"ב (דף כד.):
איני יודע שהיא נבילה. וא"ת אצטריך לבן פקועה לרבנן דרבי מאיר דלא בעי שחיטה (חולין דף עד.) וכ"ת דלא אקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה בפ"ק דבכורות (דף יב.) ובפרק בהמה המקשה (חולין דף עד:) ואפילו שחוט מוכח ביומא (דף מט: נ.) דמקרי פר וכ"ש בן פקועה וי"ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר:
והאי לא יאכל להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה. ובעל השור נקי להנאת עורו וכי תימא לשתוק מלא יאכל אם כן לא הוה מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא:
כדרבי אבהו. לרווחא דמלתא נקט דבלאו רבי אבהו לא הוה מצי למימר אלא להנאה דלאכילה לא צריך:
כל מקום שנאמר לא יאכל. ואם תאמר חמץ בפסח הנאתו יהיה בכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכ"ת הכי נמי א"כ בפרק כל שעה (פסחים דף כג:) דבעי מאי איכא בין חזקיה לרבי אבהו הוה ליה למימר דהא איכא בינייהו וי"ל דלא יאכל או לא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל מלא תאכלו לא ילפינן:
ראשונים נוספים
במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה. וא"ת עוד והא אסיקנא התם בפרק כיצד הרגל רגל שדרסה משלם את הכופר והכא עבדינן לה פלוגתא דאביי ורבא לפוטרה ואנן קי"ל בכל דוכתא כרבא במקום אביי בר מיע"ל קג"ם י"ל דרבא לא פליג בעיקר דינא אלא בפירושא דהא ברייתא וקאמר דמהא ברייתא לא נשמיענה.
וכי מאחר דתם קטליניה מועד היכי משכחת לה. ובשנתכוון בג' נגיחות להרוג את הבהמה והרג את האדם לא אפשר לאוקמה דאינו מועד עד שיתכוין לאדם ובשהרג ג' בני אדם ע"פ הבעלים נמי אי אפשר דאינו מועד עד שיעידו בו בב"ד ובפני הבעלים כדאיתא בפרק כיצד ואף ע"ג דאמרינן בסמוך כגון דאמר כל אימת דקטיל תורא גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם ע"פ עדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עדי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעו דכדין העידוהו הו"ל לנטוריה תוריה דלא מצי אמר לה הוה ידענא ומ"מ השור ע"פ עדים הועד. אלא דאכתי איכא למידק מדר' אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואומקה בשהמית ע"פ הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם ע"פ הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד ע"פ עדים ובב"ד אלא שלאחר שנעשה מועד בג' נגיחות כדיניה בב"ד משלם את הכופר ע"פ הבעלים ברביעית.
כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם. כלומר שרץ אחריהם ואמדוהו שאלו השיגם המיתם וכגון שהעידו בבעלים בב"ד בין כל לרדיפה ורדיפה.
במכירין בעל השור ואין מכירין את השור. כלומר ובנגיחה רביעית ראוהו והכירוהו שזה שנגח כל השלשה הראשונות.
איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה. איכא למידק דלמא לבן פקועה אצטריך דלא בעי שחיטה דהניחא לרבי מאיר דאמר דבן תשעה חי טעון שחיטה שפיר אלא לרבנן מאי איכא למימר וכי תימא דבן פקועה לא אקרי שור לא היא דהא לענין פטר חמור אקרי שה כדאיתא בפ"ק דבכורות ובחולין פרק בהמה המקשה ואפילו מ"ד התם דאין פודין הא פריש משום דגמרינן שה שה מפסח ותירצו בתוס' דלא אמרינן ליה לקרא בן פקועה בתיובתא ואין תירוץ זה מחוור בעיני דהא אמרינן פ"ד הנח ליה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה דבן פקועה לא שכיח מ"מ כך אמרה תורה שאפילו נגח בן פקועה דשרי בעלמא באכילה לאחר סקילה הכא ליתסיר אלא נ"ל משום דלא איקרי שור אלא כשנולד כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל שה אפילו קודם לידתו אקרי שה וכבר כתבתי כן בפרק גיד הנשה ויש שם ראיות ליסמך עליהן.
כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וא"ת הנאת חמץ בפסח יהיה בכרת דהא כתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה וי"ל דשאני לא תאכל לא תאכלו דבאזהרה אבל כי כל אוכל לא אמרינן.
מהדורא תליתאה:
פיסקא וזה וזה חייבין מיתה תניא אידך ובעל השור נקי ריה"ג אומר נקי מדמי וולדות פי' בע"כ מדאיצטריך קרא למיפטו תם ש"מ מועד חייב בדמי ולדות כדאמרי רבי אליעזר ורבי עקיבא גבי כופר ודמי עבד. והכי מסיק רבה בתירוצי' כתב רחמנא ובעל השור נקי תם פטור ומועד חייב. וה"נ בתירוציה דרב אדא בר אהבא. כתוב ברוב ספרים תם פטור ומועד חייב ומאי דתנן בפירקין דלקמן דשור פטור מדמי ולדות ומשמע אפילו מועד מדקתני אדם חייב ולא מפליג בשור בין תם למועד ההיא דלא כריה"ג:
ממשמע שנאמר סקול יסקל השור א"י שהיא נבלה כו'. עיין בפרק האיש מקדש במהדורא תליתאה:
כמאן דקטלה דמי: הקשה רבינו חננאל ז"ל כיון דקטלה לה בי דינא לאתתא אלמא מדעתה רבעה וכיון דהכי הוא אמאי קאמר דכמאן דקטלה איהו דמי והא איהי דגרמה אנפשה דאחתתיה עלה. ואיכא למימר תחילתה באונס וסופה ברצון ומשום הכי קטלינן לאתתא וקטלינן נמי לבהמה. ואי קשיא לך הא דרבא דאמר בכתובות תחילתה באונס וסופה ברצון אונס הוא מאי טעמא יצר אלבשה איכא למימר דלא סבירא ליה האי מימרא. אי נמי כי אמר רבא דוקא אדם דמינה הוי ואמשיכא אבתריה אבל גבי בהמה לא וכיון דאיכא רצון קטלינן להו לתרווייהו. הראב"ד ז"ל.
וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כתבו גדולי המפרשים דהא דאמרינן תחילתה באונס וסופה ברצון וכו'. דוקא לגבי אדם שטבעה מכריחתה להמשיך אחריו אבל בבהמה לא ולכך היא נהרגת. ע"כ. וכן כתב הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרא"ה ז"ל ואתיוה לבית דין וקטלוה פירוש לפי שנתרצית לו משום הכי כמאן דקטלה איהו דמי שהרי הוא בלבד שעשה מעשה קמשמע לן דלא. ע"כ.
הא אין כוונתו להזיק: אף על גב דכשכשה באמתה מיבעיא לן בפרק כיצד הרגל לפי שיש שם שינוי קצת ודמיא טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא. ועוד דכשכשה איכא לספוקי בתולדה דקרן משום דשן לא הוי אבל הכא רביעה שן גמורה הויא כמו מזקת על ידי אכילה. תוספות שאנץ.
האי כוונתו להנאת עצמו: מקשים ואמאי לא ילפינן מק"ו מנוגח שלא עשה בו אונס כרצון ואף על גב דכוונתו להזיק חייב בו כופר רובע לא כל שכן דכהאי נוונא אמרינן לעיל גבי משונה בחצר הניזק. וי"ל דמעליו נפקא ודרשינן עליו ולא על שן דמסתברא דממעט לה משום דאין כוונתו להזיק. מיהו אי לאו קרא הוה דיינינן ק"ו אף על גב דכוונתו להזיק דאין זו חומרא דהחמירה בו תורה ואדם נמי מסתבר למעט מעליו לפטור מדמי הנהרג מדאשכחן פיטור בממון שעמו בין שוגג בין מזיד. הר"ש ז"ל.
נגח עבד וכו': אמועד קא מהדר דסתמי כולהו אליבא דרבי עקיבא ורבי עקיבא הא אמר נקי מדמי עבד. הרשב"א ז"ל.
וכגון שאמדוהו לשלשה בני אדם וכו': וכגון שהעידו בבעלים בבית דין בין כל רדיפה ורדיפה. הרשב"א ז"ל.
וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד וכו': פירשו בתוספות לא מצי לאוקמה וכו' עד אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין ואפילו אם תמצא לומר דכך מועלת דאית בעלים לייעדו כאלו העידו בפני בית דין התינח למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא כשם שאינו חייב חצי נזק על פי הבעלים כך אין לייעדו על פי הבעלים דהעדאת השור חשיב קנס כדאמרינן בריש החובל אין שור מועד בבבל. ומיהו קשיא מרב פפא דדחיק לשנויי דקטל וערק לאגמא ואיהו קאמר לעיל בפרק קמא פלגא נזקא ממונא. הרא"ש ז"ל.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו ושמא רב פפא בא לתרץ אליבא דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא. ממורי שיחיה. ע"כ.
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל וכי מאחר דמתם קטלינן ליה וכו'. וכשנתכוון בשלוש נגיחות להרוג את הבהמה וכו' וכשהרג שלשה בני אדם על פי הבעלים נמי אי אפשר לאוקמה וכו' ככתוב בתוספות. ואף על גב דאמרינן בסמוך כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם על פי העדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עידי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעי דכדין העידוהו הוי ליה לנטוריה לתוריה דלא מצי אמר לא הוה ידענא ומכל מקום השור על פי עדים הועד.
אלא דאכתי איכא למידק מדרבי אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואוקמה כשהמית על פי הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם על פי הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד על פי עדים ובבית דין אלא שלאחר שנעשה מועד בשלוש נגיחות כדיניה בבית דין משלם את הכופר על פי הבעלים ברביעית. ע"כ.
כגון שסיכן שלשה בני אדם: פירוש ומתו יחד קודם נגיחה רביעית ואפילו למאן דאמר לייעודי גברא ניחא דאיכא למימר כיון שראה שסיכן היה לו לשומרו כאילו הרג. רב זביד אמר כגון שהרג שלש בהמות. תימה דאם כן משמע דאית ליה לרב זביד דמועד לבהמה הוי מועד לאדם ואם כן לפי זה ליתני במתניתין מועד לבהמה וכו' ככתוב בתוספות לעיל דף ל"ז א'. וי"ל דלפי המסקנא לא קשה כלל שהרי רב זביד חזר בו כדפריך עליה ומועד לבהמה וכו'. ושמא היינו נמי דפריך ומועד לבהמה הוי מועד לאדם כלומר והא במתניתין לא משמע כן כדפירשתי. תלמידי הר"פ ז"ל.
וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל רב זביד אמר וכו'. ופרכינן מועד לבהמה הוי מועד לאדם פירוש רב זביד גופיה לא סבר לה הכי כדאיתא לעיל אלא אגב שיטפיה לא עיין בה. ע"כ.
שהוזמו זוממי זוממין: פירש הקונטרס לאחר שנגח נגיחה רביעית ונתברר עתה שהוא מועד מקודם שנגח נגיחה רביעית. ולא נהירא דאם כן אפילו אי אמרינן לייעודי תורא לא ניחא דהא פירשנו לעיל בפרק כיצד דלכולי עלמא בעינן שיעידו בו על שלש נגיחות דתמות קודם שיגח נגיחה רביעית.
לכן נראה דרצה לומר שהוזמו קודם נגיחה רביעית ולאחר נגיחה שלישית. ואם תאמר והאיך נגח נגיחה רביעית והא מיד קטלינן ליה. יש לומר דמיירי שהשור היה בבית הבעלים שמיד שהוזמו עדים ראשונים החזירוחו הבעלים לביתם וכשבאו זוממי זוממין והעידו בבעלים בבית דין לא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה רביעית בבית הבעלים וכמאן דאמר גומרים דינו של שור שלא בפניו.
וא"ת אם כן גם בלא הוזמו זוממי זוממין משכחת לה שפיר כגון שבאו השלוש כיתות יחד להעיד על השור ולא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה רביעית בעודו בבית הבעלים. וי"ל דלא דמי דהתם כיון שאין שם הזמה מיד שולחין בית דין לתפסו ולהביאו לבית דין בלא עצלות ואין לו שום שהות לבא לידי נגיחה רביעית לעשותו מועד דאם נגח בבית הבעלים בעוד שהיו עסוקין בעדותו אם כן אינו נעשה מועד דהא בעינן דיעידו בו בבעלים בבית דין שיזהר לשומרו אפילו אי אמרינן לייעודי תורא בעינן כדפירשתי לעיל. וכיון דעדיין הם עסוקין בעדותו הוי כמו שלא העידו עליו בבית דין ואי דנגח לאחר שהביאו בבית דין אם כן אינו מוטל על הבעלים לשמרו אבל עתה דמיירי שהוזמו מתחילה עדים ראשונים הילכך כשבאים לאחר מכאן העדים להזים המזימין אין בית דין תופסין אותו עד שיגמר הדין לבאר ההזמה ומכל מקום שפיר קרינא ביה העידו עליו בבית דין מיד שהוזמו אף קודם שנתברר דמיד יש לו ליזהר בשמירת שורו כיון דכבר העידו עליו ונגמרה עדותן לולי המזימין ועתה באו אחרים להזימן.
אבל לפירוש הקונטרס שפירש שהוזמו לאחר נגיחה רביעית אין לו לשמרו אף כי באו עדים כבר כיון שהוזמו ואף על פי שיהיו עדים הראשונים כנים דהא בעינן כעין התראה גמורה והכי משמע והועד בבעליו לשון התראה כלומר שיתברר הדבר בפני בית דין שיש לו ליזהר לשמרו היטב אבל כשהוזמו קודם נגיחה רביעית אז ודאי הוי שפיר כמותרה בבית דין אף על פי שלא נגמר הדבר לגמרי לברור ההזמה כיון שלבסוף נתברר.
ועוד נראה למורי שיחיה דודאי בלא הוזמו נמי הוי מצי למנקט אי אמרינן לייעודי תורא כמו שכתבתי למעלה אלא נקט הוזמו משום דבעי ליישב אפילו אי אמרינן לייעודי גברא כדמסיק בסמוך. ע"כ לשון תלמידי הר"פ ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל כגון שהוזמו זוממי זוממין כגון שבאו שלשה כתי עדים ואמרו הרג את הנפש והוזמו ולא הרגוהו ואחר כך באו מזימי מזימין ועד שלא נחקרה של אלו או שנחקרה עדותן ולא נגמר דינו אמרו לבעלים שמרוהו ולא שמרוהו ונגח והרג רביעי ונחקרה עדותם ונגמר דינו והרגוהו וגם זה משלם את הכופר ולא מצי למימר לא הועדתי בו שהרי בתחילה הועד על פי הראשונים ואף על פי שהוזמו כבר באו אחרים לקיים עדותם והיה לו לשמרו ונעשה מועד עליו. הניחא אי לייעודי תורא בעינן משכחת לה כשבאו ביום אחד כדאמרן אלא אי לייעודי גברא ובעינן שלשה ימים אי נמי אפילו למאן דאמר ביום אחד הא בעינן ידיעה לבעלים בין כל אחד ואחד אם כן היכי משכחת לה אם הוזמו הראשונים ומיד באו זוממי זוממין כשיגמר דינן של מזימי זוממין מיד הורגים אותו ועדיין תם הוא שאין משהין דינו אחר גמר דין ואם לא מזימי הזוממין עד לאחר שלש נגיחות יכולין הבעלים לומר לא ידענא דנגחנא הוא שהרי הוזמו הראשונים אלא כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי וכשתתקיים עדותן לבסוף כבר הוא ידע בכל הנגיחות. ע"כ.
ובגליון תוספות כתוב וז"ל שהוזמו זוממי זוממין משום מאן דאמר לייעודי גברא נקט הכי דלמאן דאמר לייעודי תורא אתי שפיר אפילו אייתי שלש כתי עדים בחד יומא ופריך אפילו בענין זה לא ניחא אלא למאן דאמר לייעודי תורא אבל למאן דאמר לייעודי גברא לא אתי שפיר. וכי מסיק אלא כגון דאמרי דקאי גבייהו הדר ביה ממאי דאוקי כשהוזמו זוממי זוממין דתו לא איצטריך להכי דבלאו הכי אתי שפיר אפילו למאן דאמר לייעודי גברא. ע"כ.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם כגון דאמרי כל אימת דנגח גביה הוה קאי. וא"ת אם כן למה לי לאוקמה אי לייעודי גברא בעינן כגון שהוזמו וכו' שבאו לאחר נגיחה רביעית. יש לומר דכיון דבעינן שיעידו עליו על כל פעם ופעם כדכתיב והועד בבעליו אם כן כי נמי ידעו בו בעלים מכל מקום לא הוי מועד עד שיהיו מעידים עליו בבית דין דבהעדאת בבית דין תליא מילתא. ע"כ.
דאמרי כל אימת דקטיל וכו': כלומר סהדי דיעידו והשתא בסוף לבתר דאתו זוממי זוממין אשתכח דקושטא כוותייהו. הרא"ה ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
במכירין בעל השור ואין מכירין את השור ואמרו ראינו שור יצא מחצרו של פלוני ונגח וחזר לחצרו ושאלוהו אם כאן היה כל בקרו ואמר הן אמרו לו אם כן שמור בקרך כי יש לך שור נגחן ולא שמרם עד שנגח נגיחה רביעית והכירוהו וגם הראשונים הכירוהו הרי נסקל השור והבעלים משלמין כופר. הראב"ד ז"ל.
(חו"מ ש"צ) ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מועד לבהמה אינו מועד לאדם ומועד לנכרי אינו מועד לישראל ומועד לטרפה אינו מועד לשלם מעתה לא ימצא מועד דמשלם כופר אלא במסכן שלשה בני אדם ולא מתו עדיין ונגח הרביעי ומתו כולם. וכן שהרג וברח שלש פעמים או כגון שהועדו עליו על כל נגיחה ונגיחה אלא שהיו עדים באים ומזימין אותם וכשנעשו שלשתם והוזמו העדים וניצל השור הוזמו אותם הזוממים ועד שלא נגמר דינו נתנוהו לשמרו ונגח נגיחה רביעית וכן אתה מוצא במכירין בעל השור ואינם מכירין את השור והוא הטעם שלא היה נסקל וברביעית הכירו שהוא הוא שנגח כל השלוש נגיחות. התם אינו משלם כופר כלל ולא סוף דבר כשהשור נסקל שבזו אין צריך ללמוד כדאמרינן לקמן אלא אף כשהשור אינו נסקל כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים או שנתכוון להרוג בהמה והרג אדם נכרי והרג ישראל לנפלים והרג בן קיימא.
הכופר כבר ביארנו שהוא כפרה שאלו היה ממון לא היה צריך פסוק למעטו על פי עד אחד ואלו היה קנס לא היינו צריכין למקרא זה למעטו על פי הבעלים אלא נפדה הוא ובא על פי עצמו או על פי עד אחד אם הוא שותק כמו שאמרו בענין חלב בכריתות והוצרכנו לפטור את התם מכפרה זו מכאן אתה למד שהמועד שהמית משלם כופר על פי עצמו. ואם כן קשה מה מקשה הגמרא וכי מאחר דמתם קטלינן ליה וכו' יפרשוה בשהמית שלש פעמים על פי עצמו ובכל פעם ופעם בא לבית דין והעיד על שורו והתרוהו.
ופירשו גדולי המפרשים שאם הועד בבית דין על פי עדים וברח וכן שלש פעמים הוא שמשלם ברביעית כופר על פיו ולעולם אינו נעשה מועד על פיו אף על פי שבא הוא לבית דין והעיד שאין העדאה אלא בעדים ובבית דין. ויש מי שאומר שאף כשהועד בבית דין ובעדים דוקא בדרך זו שכתבנו שהשור בסקילה הא לדעת הפוסק שמועד לבהמה מועד לאדם והועד בעדים ובבית דין בבהמה והרג ברביעית על פי עצמו אין כאן כופר שהרי אין השור בסקילה על פי עצמו וכל שאין השור בסקילה אין בעלים משלמים כופר ואף על פי שמועד שלא בכוונה אינו נסקל ומשלם כופר מכל מקום כך אני אומר כל שאין השור בסקילה מצד שאין שם עדות המספיקה להורגו אין בעלים משלמין את הכופר. והוא שאמרו למטה כופר משתלם על פי עצמו כיצד הרי שבאו עדים ואמרו הרג ואין אנו יודעים אם תם הוא אם מועד ובאו הבעלים ואמרו שמועד הוא הא אלו לא היו עדים כלל על ההריגה לא היה משלם כופר על פי עצמו.
וגדולי המפרשים דנוה כחולקת עם זו והם אומרים שאין מחלוקת ביניהם ומכל מקום אין דבריהם נראין. ואף אותה שאמרו למטה אין הלכה כן כמו שיתבאר וכולן ראיה להן עד שלא בכוונה שמשלם את הכופר אף על פי שאין סקילה. ע"כ לשונו.
ומועד לבהמה הוי מועד לאדם: גדולי המחברים כתבו שמועד לבהמה ולנכרי ולטרפה מועד לאדם ולישראל ולשלם. ובמקום אחר כתבו שאף במועד לאדם אינו מועד לבהמה. ויראה מדבריהם שבענין הריגה מועד לזה ומועד לזה אבל לא לנזקין. ואין דבריהם נראין שהרי בודאי אינו נסקל וכל שאינו בדין סקילה אין משלם כופר. הרב המאירי ז"ל.
איני יודע שהיא נבלה וכו': ואם תאמר לבן פקועה איצטריך דלא בעי שחיטה. וכי תימא דלא מיקרי שור כיון דהוי כשחוט והא לענין פדיון פטר חמור מקרי שה בפרק קמא דבכורות ובפרק בהמה המקשה ואפילו למאן דאמר אין פודין לא קאמר אלא משום דגמר שה שה מפסח ואפילו שחוט וכו'. וי"ל דלרבי מאיר דאמר בן פקועה טעון שחיטה ניחא ואפילו לרבנן סמיך אהא דדרשינן במסקנא אף על גב דעבדיה כעין בשר. וכי תימא כל זמן דלא מסיק אדעתיה האי דרשא הוה ליה למפרך מבן פקועה בלאו הכי פריך שפיר. ועוד ניקום ונימא ליה לקרא כי כתיבת אבן פקועה כתיבת. תוספות שאנץ.
ולפירוש רש"י ז"ל דנאסר על ידי גמר דין ניחא דאפילו אי מוקמית ליה לקרא בבן פקועה דשמעינן מינה דשחטו נמי אסור כיון דבן פקועה דהוי כשחוט קודם גמר דין אסור כל שכן שחטו אחר שנגמר דינו. הרא"ש ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו תירצו בתוספות דלא אמרינן ליה לקרא כי כתיבא אבן פקועה כתיבא. ואין תירוץ זה מחוור בעיני דהא אמרינן בנדה הנח ליה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה ואף על גב דבן פקועה לא שכיח מכל מקום כך אמרה תורה דאפילו נגח בן פקועה דשרי בעלמא לאחר סקילה באכילה הכא ליתסר. אלא נראה לי משום דלא איקרי שור אלא כשנולד וכשב ועז כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל שה אפילו כל דהו איקרי שה וכבר כתבתי כן בפרק גיד הנשה ויש שם ראיות ראויות להסמך עליהן. ע"כ.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל הא דלא משני דאיצטריך משום בן פקועה משום דמכל מקום נחירה טפי. אי נמי אי הוי מוקי לה בבן פקועה הוה שמעינן מיניה שחטו לאחר שנגמר דינו דהיא היא והיינו דקאמר שאם שחטו וכו' או דדמי ליה דהיינו בן פקועה. אי נמי לא מצי לאוקמה בבן פקועה דאדרבה לא הוי מיתסר דלא דמי לשחטו לאחר שנגמר דינו אלא לקודם שנגמר דינו דמכי שנשחטה אמו הוא שחוט. ע"כ.
וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם דמבן פקועה שמעינן שפיר דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור דהא בן פקועה סקילתו זו היא שחיטתו. ואם כן הוי ליה שחיטתו לאחר שנגמר דינו. ע"כ.
איני יודע שהיא נבלה: כתוב בתוספות ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו דדוקא לההיא שינויא ולשינויא קמא לא מצי למכתב לא יהנה משום דבעי למיסר בן פקועה גם באכילה ולשינויא בתרא את בשרו לא איצטריך לבן פקועה דממילא לא יאכל אבל שור הנסקל קאי אף על בן פקועה. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.
והרא"ה ז"ל פירש דהוא הדין אפילו לא היתה בהמה וחיה טעונה שחיטה כלל יש במשמע סקול יסקל איסור אכילה שאין לומר שלא תהא הקפדת הכתוב אלא שתסקל דבהא בלחוד ליכא למימר דקפיד רחמנא דתהוי בסקילה ותו תישתרי כשאר בהמות דאם כן ליכא אלא עונשא דבהמה ולאו עונש בעלים אלא ודאי מדקאמר סקול יסקל השור בידוע שהוא אסור באכילה.
והאי דנקט איני יודע שנבלה היא וכו'. קושטא דמילתא נקט דהכי קושטא ברובה דבהמות אבל בודאי בלאו הכי נמי משמע שהיא אסורה באכילה. ונפקא לן מינה לבן פקועה אליבא דמאן דאמר דשרי בלא שחיטה דאפילו הכי ממשמע שנאמר סקול יסקל דמשמע ודאי שאסור באכילה מה תלמוד לומר לא יאכל וכו' כלומר שאף על פי שלא המיתוהו במיתת בית דין מכיון שנגמר דינו חל עליו איסור אכילה והוא הדין לבן פקועה בלא שחיטה נמי דחייל עליה איסור אכילה אף על פי שלא המיתוהו במיתת בית דין כיון שנגמר דינו אימא דהיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו והוא הדין אם לא שחטו אלא שקרעו מגבו דמותר בהנאה דלא חייל עליה איסורא כלל אלא בשמת במיתת בית דין והוא הדין היכא דהוי בן פקועה וקרעו מגבו אחר שנגמר דינו דשרי באכילה. ע"כ.
והאי לא יאכל דסקליה מסקל. ולא רצו התוספות לפרש דנקי להני דרשות דלקמן כמו שפירש רש"י ז"ל משום דכל חד אית ליה פירכא. ושמא האי תנא סבר כלהו פירכי וגם שמא משמע ליה למדרש נקי מנכסיו. ורש"י ז"ל לא רצה לפרש כפירוש התוספות משום דלכאורה לדרשת עורו עד לקמן דפריך נקי למה לי ולפירוש התוספות צריך לדחוק דמפרש ואזיל לקמן ולאו פירכא גמורה היא. ועוד דשמא כל כמה דלא אכתוב בשרו לא צריך קרא לעורו. וכן משמע לישנא דתלמודא סלקא דעתך אמינא בשרו אין עורו לא. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל והאי לא יאכל דסקליה מסקל. אם כן בעל השור נקי למה לי. יש לומר להנאת עורו. וא"ת לשתוק מלא יאכל כיון דבעל השור נקי אתי לאסור הנאת עורו וכל שכן הנאת בשר. ויש לומר דאי לא כתיב לא יאכל לא הוי מוקמינן נקי להנאת עורו אלא להנאת בשר דוקא. ואין לתרץ דבעל השור נקי איצטריך לפטור כופר או לדמי ולדות כדלקמן דהא כיון דהאי דריש מנקי איסור הנאה אם כן אית ליה דלא מצי למדרש מיניה אידך דרשות. ממורי שיחיה. ע"כ.
כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר וכו': תימה אמאי נקט כרבי אבהו אפילו לחזקיה נמי אית ליה דלא יאכל משמע איסור הנאה. וי"ל דאליבא דחזקיה לא מצי פריך דכיון דאית ליה דלא יאכל לא משמע רק איסור אכילה אם כן הכא דכתיב לא יאכל ודאי אתא למימר שאם שחטו וכו' אסור בהנאה דלא איצטריך לאסור הנאה היכא דנסקל דאם כן לכתוב לא יאכל דמיניה שמעינן שפיר הנאה דאם אינו ענין איסור אכילה דהא נבלה הוא תנהו ענין איסור הנאה הוא ואם כן מדכתיב לא יאכל הוי ייתור והוי כאלו כתיב תיבה אחרת כיון דלא יאכל משמע איסור אכילה ולא יאכל משמע איסור הנאה דהכי משמע בפרק כל שעה דחשיב ליה ייתור לחזקיה ואם כן כיון דמלא יאכל שמעינן שפיר איסור הנאה כדפירשתי אם כן לא יאכל אתא לומר שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בהנאה אבל לרבי אבהו דאית ליה דבין לא יאכל בין לא יאכל משמע איסור הנאה אם כן לא ייתור הוא הא דלא כתיב לא יאכל וכתיב לא יאכל (בצירי) אם כן פריך שפיר דדילמא איצטריך לומר דאסור בהנאה היכא דסקליה מסקל דליכא למימר אם כן לכתוב לא יאכל ואמאי כתיב לא יאכל דכיון דלא יאכל משמע איסור הנאה אם כן ליכא למימר הכי דכך לא יאכל כמו לא יאכל (בצירי) אליבא דרבי אבהו כיון דתרווייהו משתמעי בין איסור אכילה בין איסור הנאה כדמוכח בפרק כל שעה. תלמידי הר"פ ז"ל.
אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע: ודוקא אכילה דכתיבה גבי לאו דומיא דנבלה אבל אכילה דכתיבה בכרת כגון גבי חמץ דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לא משתמע ליה איסור הנאה ולא מחייב כרת אם נהנה. ה"ר ישעיה ז"ל.
עד שיפרוט לך הכתוב: פירוש לאו דאיכפת ליה השתא בנתינה לגר ובמכירה לגוי אלא הוי ליה כמאן דאמר כדרך שפרט לך בנבלה דכתיב לגר אשר בשעריך וכו'. ואם איתא להא השתא בעל השור נקי אית לן לאפוקי לדרשה אחריתי והיינו להנאת עורו כדלקמן ואשכחן דכוותה בתלמודא. והכי נמי בלאו דרבי אבהו סגי לן דבהא דכתיב לא יאכל אפילו חזקיה נמי מודה דלא יהא בו היתר אכילה משמע כדדריש בפסחים גבי חמץ אלא דמשום דהא דרבי אבהו הוי כללא לכלהו נקט לה. הרא"ה ז"ל.
לכתוב קרא לא יהנה: תימה בפרק כל שעה דקאמר לא יאכל באש ישרף שאין תלמוד לומר לא יאכל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורים שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה והשתא לפי זה לכתוב לא יהנה כיון דאתא לומר איסור הנאה. וי"ל דלא דמי דהתם איצטריך לכל איסורין שבתורה ואם כן אי הוה כתיב לא יהנה הוה מוקמינן ליה בהנאתו איסור החמור בכל האיסורין ולא הייתי מעמידו בשאר איסורין כיון שהיה צריך לחמור שבהם ולהכי כתיב לא יאכל לאשמועינן איסור הנאה בכל איסורין שבתורה דכתיב בהו אכילה בגופייהו דהוי כאלו כתיב אותו לא יאכל גבייהו ואם כן לאיסור הנאה דאי לאיסור אכילה בגופייהו כתיב בהו אבל הכא דתרי איסורי הוו הוה מצי למכתב לא יהנה. ע"כ.
ואיסור אכילה מסקול יסקל נפקא: כלומר אי איתא דהיכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו מותר אם כן איסור אכילה מסקול יסקל נפקא דהא כל היכא דלא מת במיתת בית דין מותר וכיון דכן לא יאכל תו למה לי אי לאיסור הנאה לימא לא יהנה ותו בלאו הכי נמי את בשרו למה לי דלאיסור הנאה בלחוד בלא יאכל סגי ובשרו לא שייך כיון דלא מכלל ביה איסור אכילה אלא לאו שמע מינה דאף על גב דעבדיה כעין בשר אסור כלומר דאף על גב דלא מת במיתת בית דין אסור והוא הדין עשאו גיסטרא דבעלמא מותר בהנאה והכא אסור והוא הדין לבן פקועה שעשאו גיסטרא דבעלמא מותר והכא אסור דכיון דשמעינן מלא יאכל את בשרו דאף על גב דלא מת במיתת בית דין אלא דאכשריה למיכל אסור אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כדרבי אלעזר. דעבדיה כעין סקילה פירוש והוא הדין לבן פקועה שהרגו באבן דאף על גב דלא מת במיתת בית דין כיון שהוא בעין ע"י בית דין אסור אבל היכא דשחטיה בסכין לא והוא הדין בן פקועה שעשאו גיסטרא דלא דמי לסקילה כלל לישתרי.
אטו סכין כתיב וכו' כלומר כיון דליכא הפרש כלל לגבי הכשרה דבשר בין סכין לשאר מילי דהא מתכשר לגמרי בשאר מילי בסכין והוא הדין לבן פקועה נמי דמתכשר היכא דקטיל ליה באבן כאלו עשאו גיסטרא או שחטו שחיטה גמורה בסכין ליכא למימר להאי הפרש כלל שאלו היה מותר כששחטו בסכין או בבן פקועה כשעושה גיסטרא אף כששוחט בצור או הורג היה כשר והשתא נמי דאסר להו רחמנא כלהו אסור לא שנא הכי ולא שנא הכי דליכא הפרש בינייהו כלל. כך נראה לי לפרש. ובמסכת קדושין מייתי להאי סוגיא כולה כדאיתא הכא אלא שהחליפו שם ואמרו אטו כתיב באורייתא והא תנן בכל שוחטין וכו' ומשמע דנקטוה להכי דמפרשנא בהדיא ואפילו לכתחילה. הרא"ה ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה