באר היטב על יורה דעה קה
סעיף א
עריכה(א) כבוש באו"ה כ' דאם נשתהה הבשר בשרייתו מע"ל אף הכלי אסור בדיעבד וצריך ס' נגד כל הכלי אם הוא של עץ או חרס דקי"ל כבוש כמבושל אפילו בכלים ולא דמי לחבית דיין נסך דשרי לשום בו שכר לכתחלה דביי"נ הקילו אמנם בשל מתכות אין מצריכין ס' נגדו בדיעבד כי אם שנאסר ע"י רותחין וכן בהיתר ששרוי בכלי של איסור ב"י וכן איסור ששרה בכלי של היתר מע"ל שאסור הכלי עכ"ל והט"ז כתב ע"ז וז"ל ולא אוכל להבין למה יאסר ההיתר בכלי של איסור ב"י דהרי האיסור מחמת כבוש הוא אחר שיעור כבישה שהיא מע"ל דאז נעשה מבושל והרי באותה שעה אינו ב"י וכו' (והגאון המחבר מ"א שמע בשם מ' יעקב מלובלין בשלמא אם הכלי עומד ריקן נפגם הטעם אבל כאן שעומד בו היתר תדיר א"כ כבר התחיל לקבל טעם בשבחו ולאחר מעל"ע נעשה כמבושל ממש ולכן אסור. וכ"כ בה"י סי' ס"ט וריש סימן זה ע"ש דלא כאחרונים שכתבו להקל בזה ועי' פר"ח שחולק ג"כ על ט"ז). ולפי הנראה דאין לאסור בדיעבד מה שנשרה היתר בכלי של איסור מע"ל (ובט"ז יש כאן ט"ס ע"ש) אלא לכתחילה כדין נטל"פ גם מ"ש האו"ה לחלק בין כלי עץ וחרס למתכות לא מצינו חילוק זה בשום מקום אלא העיקר בזה דבכל הכלים אין לאסור אותם בדיעבד כנ"ל. והש"ך כתב שמצא בכת"י הרב בגליון או"ה שהרגיש בזה הקושיא וכ' שמיירי שהאיסור קצת בעין ולישנא דבן יומו לא משמע הכי ועוד דהא בכלל ל' כתב קערה מודחת וצ"ע.
(ב) מקילין: כתב הש"ך דמדברי הרב בת"ח נראה שכן עיקר באיסור כחוש ואע"ג דאנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו במליחה וצליה וכה"ג אבל כולי האי לא נחמיר.
(ג) וספק: פי' שאנו רואים שנכבש רק שיש ספק אם נכבש מע"ל והט"ז הניח דין זה בצ"ע ודעתו להתיר בספק ע"ש [ופר"ח דוחה ראייתו ועיקר הדין כרמ"א] (ובנה"כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע"ש ועיין בסימן ק"ד בט"ז סק"ג משמע שסותר דבריו שבכאן ע"ש וק"ל).
(ד) חומץ: כ' הש"ך צ"ע דבריש סי' ק"ד פסק המחבר דבחומץ צריך גם כן לשרות מע"ל ע"ש ולכך העלה דבאמת חומץ שוה לשאר משקים שלא נאסר עד שישהה מעל"ע (ועיין באורח חיים סי' תמ"ז במ"א ס"ק כ"ח שמחלק בין חומץ שכר או של יין ע"ש ופר"ח כתב דחומץ צריך מעל"ע וכ"כ כ"ג וכדעת הש"ך).
(ה) לציר: ועי בסי' ס"ט סי"ח וכתב הש"ך מיהו עכ"פ מליח כרותח הוי מיד לאסור כולו ונ"מ דהיכא דנשרה בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש דבמליחה אף להר"ב אינו אוסר רק כ"ק ובנכבש כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו.
סעיף ב
עריכה(ו) ליזהר: כתב הש"ך אפילו הוא דבר שדרכו להדיחו אח"כ דאז מותר להניחו ע"ג איסור צונן כדלעיל סי' צ"א מ"מ הכא יש ליזהר לכתחלה בדבר הזה וכתב עוד ומ"מ יש להחמיר ולאסור בכ"ח בכ"ש אם היס"ב במקום שאין הפסד כ"כ וכן בדבר מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ"כ אבל עכ"פ אין לאסור כולו בכ"ש וגם דעת הט"ז להחמיר בכ"ש כל שהיס"ב אם לא בהפסד מרובה ודבר חשוב וא"כ כל החומרות שנזכרו בסימן צ"ד בענין ב"י הוי בכ"ש ג"כ ולא כמ"ש רמ"א שם אם לא בהפסד מרובה ודבר חשוב יש לסמוך אהרמ"א מיהו בדבר זה חולק הט"ז שמשמע מדבריו שאוסר כולו והש"ך כתב שאינו אוסר רק כ"ק (ועיין מ"ש בסימן צ"ד בשם מהרש"ל בדבר שהוא עב כמו חתיכת בשר רותח שדינו ככ"ר ממש ומ"ש שם על זה) וכ' עוד הש"ך דאפילו בעירוי שנפסק הקילוח מבליע מיהא לכ"ע כ"ק ואף על גב דמדברי הרמ"א סי' ס"ח ס"י נראה דאם עירה מכ"ר על התרנגולת למולגה ונפסק הקילוח א"צ אפילו קליפה היינו משום דאינו מפליט ומבליע כא' אבל מ"מ מבליע (וצ"ע דהא בסי' הנ"ל לא משמע כן כלל ע"ש וגם בנה"כ עצמו הקשה מסי' צ"ב ס"ז בהג"ה וכ' שיש לחלק ע"ש) וכ' עוד דבכ"ר שעומד אצל האש אף על פי שאין היס"ב יש להחמיר ולומר דמבליע כ"ק אע"פ דמדברי הפוסקים לא נראה כן עכ"ל.
סעיף ג
עריכה(ז) מונח: כ' בד"מ דוקא אם כבר מונח בכ"ש אבל הניח דבר איסור בקערה של היתר הקערה צריך קליפה וכן אם הניח דבר היתר בקערה של איסור ההיתר צריך קליפה דהוי כמו עירוי.
(ח) ראשון: כ' הש"ך דדעת מהרש"ל דבדבר גוש כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן דמערין חם מן הקדירה אם היס"ב דינו לעולם ככ"ר ודעתו נוטה ג"כ להסכים עם מהרש"ל ודלא כהרמ"א שכ' בסי' צ"ד כשחותכין בשר שהוא בקערה עם סכין חולבת דאין אוסרים כו' ועי' מזה בריש סימן ק"ז מיהו ודאי באורז ודוחן אם הוא צלול ונשפך כרוטב נראה דיש לסמוך אהרמ"א ואולי גם מהרש"ל לא אמר אלא באורז ודוחן שאינם צלולים עכ"ל.
(ט) קליפה: כ' הט"ז ה"ה בבשר וחלב הוי כן דהצונן צריך קליפה כ"כ באו"ה ורש"ל כתב נ"ל אם האיסור חם וההיתר קר ומונחים זה אצל זה דאוסר בכולו כמו במליחה ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך קליפה ונראה דבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר כן דהא אף במליחה פסק רמ"א כן בסי' זה ס"ו והש"ך כתב דבשר וגבינה שנגעו זה בזה ואחד מהם צונן שניהם צריכין קליפה ואם האיסור חם ואפילו שניהם חמים מותר ג"כ בקליפה עכ"ל.
(י) גבר: כ' הש"ך דמהרש"ל חולק ע"ז ואין דבריו נראין אלא העיקר כדעת הרמ"א עיין שם.
(יא) לערות: משום דההבל עולה מהנר למעלה כן מוכח הטעם מהמרדכי ואו"ה כ' הטעם דתתאה גבר ומחברו בנצוק וכ' בד"מ דהמערה שומן איסור חם לתוך שומן היתר קר אוסר לפי שמתוך החמימות נמס כולו והוכיח זה מדין עכבר שנפל לשומן לעיל סימן ק"ד דאסור אפילו נמצא העכבר בשולי הכלי עכ"ל הט"ז.
סעיף ד
עריכה(יב) נטילה: כ' הש"ך היינו לעיקר דינא אבל לפי המנהג דעת הר"ב דבמקום שאין הפסד קצת אף בכה"ג יש להצריך ס' אפילו במליחה וכ"ש בצלי מיהו דוקא בירך שצלאו עם שומן הגיד דאסור מדרבנן כדלעיל סימן ס"ה ס"ט וסי' ק' אבל גופו של גיד אינו אלא כעץ בעלמא.
סעיף ה
עריכה(יג) שמינה: כ' הט"ז וז"ל כ' ב"י שזה נלמד מסי' ק"ח לענין ריחא מילתא דאפילו ההיתר שמן אסור והטעם דההיתר אזיל ומפטם לאיסור וחוזר ונותן ריח לההיתר וקשה לי דהא קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וראיתי מתרצים דכאן מיירי דהאיסור אסור מחמת עצמו אבל לקמן מיירי מאיסור בלוע וזה אינו נכון כלל לחלק דאף באיסור מחמת עצמו והוא כחוש אין לו כח לאסור יותר מכדי נטילה אלא ודאי דבר זה אין לו יסוד ועיקר כלל וכתב מהרש"ל דחתיכה שיש בה דם של עצמה מקרי ג"כ נאסרה מחמת בלוע ולא איסור מחמת עצמה.
(יד) מקום: שבאותו מקום נחשב האיסור טפי כאלו הוא בעין ועי' בסי' צ"ד ס"ז וכתב הש"ך דמהרש"ל פסק דבכחוש יש להצריך קליפה במליחה ונטילה בצלי אף בדאיכא ס' אבל בשמן יפה כתב מהרא"י דהמחמיר הוי כסיל בחושך הולך ודעת הפוסקים הקדמונים המפורסמים כהמחבר דאף שיש בו ששים צריך נט"מ אף בשמן.
(טו) דשייך: וכ' בד"מ דציר נבלה או כה"ג נמי מפעפע דומיא דחלב וכ' הש"ך דנתבאר בכמה דוכתי דדם לא שייך בו שמנונית מיהו בס"ט יתבאר דנוהגים לשער במליחה בס' אפילו בכחוש לגמרי א"כ ה"ה בצלי דצליה ומליחה שוין והא דסתם הר"ב כאן דאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כ"נ היינו באיסור דרבנן.
סעיף ז
עריכה(טז) בחלב: כתב הט"ז דרש"ל הקשה דהא קי"ל אין איסור בלוע הולך בלא רוטב אפילו בב"ח וראיה מטיפת חלב שנפלה על בשר בסימן צ"ב דכשנאסרה אותה חתיכה בלא ניער וכיסה אינה אוסרת אחרות שנגעו חמין זו בזו אם לא שנפרש מ"ש כאן בב"ח היינו בשר חם שנגע בגבינה שזה חשיב איסור מחמת עצמו עכ"ל פי' שהבשר יהא אסור מחמת זה והש"ך כ' דאין תירוץ זה עיקר אלא נ"ל דס"ל להרב דאע"ג דקי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו היינו מטעם שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אבל מ"מ מה שאינו גוף האיסור רק ע"י בליעה לא חמיר כ"כ ואוקמוה אדינא דאינו אוסר כשאינו מפעפע וחלב איסור כחוש מיקרי ואינו מפעפע וכתב עוד שמצא באו"ש מהרש"ל שנדפס בלובלין בדף ל"ג כ' שם הג"ה ממהרש"ל שהביא אדרבה ראיה מפכ"ה דגבי בב"ח אוסרת חתיכה לחברתה בלאו רוטב וכ' שם שכן פסק מורו ורבו הגאון וע"ש עכ"ל.
(יז) יחד: ואפילו קליפה א"צ ט"ז וכתב הש"ך אפילו החתיכה שנבלע בה האיסור שמן ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו והך דלעיל ס"ה אפילו חתיכת האיסור כחוש וחתיכת ההיתר שנצלה עמה שמן האיסור מפעפע בכולה לא קשיא דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו מאחר דבלא"ה בע"כ פולט רוטב של איסור ובלא"ה אוסר כדי נטילה הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור וכתב באו"ה דמליחה שוה לצלי בזה ומוכח בת"ח דדם לא חשיב איסור מפעפע לענין זה ונהי דקי"ל בכל דוכתי גם בדם לשער בס' מטעם דלא מחלקינן בין כחוש לשמן כמ"ש הר"ב בס"ט מ"מ היכא דהחתיכה בלועה מדם אינה אוסרת שאר החתיכות ע"י מליחה וצליה אבל בשר שלא נמלח עדיין ויש בו דם של עצמו פשוט הוא בש"ס וכל הפוסקים שאוסר במליחה וצלייה עכ"ל.
(יח) הדברים: כתב הט"ז משמע דחלב אינו מפעפע ולעיל סי' פ"ז ס"י מוכח דאמרינן דהחלב נקרא איסור שהוא מפעפע והש"ך כ' בתחתונה חמה וכו' משמע הא אם התחתונה צוננת אפילו קליפה לא בעי ואע"ג דקי"ל חם לתוך צונן קולף היינו משום דא"א דלא בלע פורתא מקמי דמוקיר ליה והיינו דוקא מגוף הדבר שאצלו בולע מיד ממנו מעט מקמי דמוקיר ליה כיון שנוגע בו אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה מקמי דמוקיר ליה.
(יט) כלי: הטעם איתא בט"ז דדוקא מאכל שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב אבל כלי שאין בה פליטה מגופה אז יוצא שפיר מה שבלע ולפ"ז פשוט דכלי לא נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע כגון כבד או בשר שנמלח בכשא"מ דזה אינו מפעפע וכ' הש"ך ונראה דדוקא מאכל של היתר אבל אין כלי אוסר כלי בלא רוטב כמ"ש הרב סוף סימן צ"ב וצ"ג וכתב מהרש"ל אבל תבשיל כגון אורז או דגים שנבלע בהם בשר או חלב אם תחב בהם כף של בשר או חלב ב"י שפיר אוסר בלוע את המאכל וחשוב המאכל כאילו הוא כולו בשר או חלב ונאסר עם הכף ומ"ש רמ"א דכלי אוסרת היתר וכו' פשוט הוא דאינו אוסר רק כ"ק בלא רוטב מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי אפשר דאפילו ביבש לגמרי אוסר בס' ואף על גב דלא מפלגינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא ומ"מ צ"ע לדינא.
סעיף ח
עריכה(כ) נתבשל: כתב הש"ך משמע דאפילו לא נמלח ונצלה תחלה מ"מ הוי איסור דבוק וצריך ס' נגד כל הכוליא ולא אמרינן דהקרום מפסיק לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר החתיכות וכתב בד"מ דאם בשלו הכוליא בקרום שעליה בלא החלב שצריך ס' נגד כל החתיכה ולעיל סי' ס"ד ס"ב כתב רמ"א לענין מליחה דבכל הקרומות א"צ אלא קליפה במקום הפסד קצת.
סעיף ט
עריכה(כא) מלחו: ע"ל סימן צ"א ס"ה דשם נתבאר שיעור מליחתו.
(כב) נטילת: כתב הש"ך ואף על גב דקי"ל אפילו בציר אף בכחוש ממש לשער בס' מ"מ שאני שומנו של גיד דאינו אלא מדרבנן מקילינן ביה מיהו היינו לענין עיקר דינא אבל לחוש להמנהג כתב הר"ב סימן ס"ד ס"ך דבמקום שאין הפסד קצת יש להצריך ס' והט"ז כתב דהמחבר אזיל לטעמיה שכתב בס"ה שחלב כחוש אינו מפעפע וא"צ ס' לבטלו.
(כג) הגיד: כתב הש"ך דה"ל למימר רבותא טפי אפילו בכחוש לגמרי כדלעיל סס"ה בצלי וכו' ומ"מ נראה דאף הט"ו לא אמרו אלא בשניהם מלוחים אבל לא כשהיה האיסור מלוח וההיתר תפל דכיון שהוא תפל אין בו כח לפטם האיסור.
(כד) עצמה: פי' הט"ז שהחלב נגע בכל א' מהן ואין בכל א' ס' נגד החלב אסור דשמא בלע הרבה ואין לו שותפות לבטל ונמשך מזה ג"כ קולא דהיינו אם בבירור לא נגע החלב רק בא' מהן אז האחרות מותרות אבל תימה על הש"ע דלעיל ס"ז פסק שאם בלעה מן הדברים המפעפעין בטבען כגון שומן אוסרת חברתה אפילו בלא רוטב וכאן פסק שבליעת החלב אינו יוצא בלא רוטב ואין להקשות דלעיל מיירי בצלי והכא במליחה דהא מסקינן בש"ס מליח כרותח דצלי ומסקנת ב"י וש"ע כן הוא דהוי כצלי עכ"ל [ועיין פר"ח מה שתירץ] (ועי' בנה"כ שמתרץ קושיא זו).
(כה) להתכבד: הטעם כיון דאין האיסור מחמת עצמה וכתב הש"ך וע"כ מיירי שיש בכל הג' לבטל החלב גופיה דאל"ה אינו בטל ברוב דשמא יבשלם ויתן טעם וע"ל סימן ק"ט והנה הש"ך הניח דברי המחבר בצ"ע לפי מאי דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים וקצרתי בכאן לפי שאין נפקותא לדינא לדידן דקי"ל בכל האיסורים חנ"נ.
(כו) מליחה: פי' אפילו בחלב ממש והנה מן הראוי עכ"פ שלא להחמיר רק בשמן ולא בכחוש אלא לפי שאין אנו בקיאין וכו'.
(כז) קולא: כתבו הט"ז וש"ך כלומר דבאין האיסור דבק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אע"פ שאינו נוגע בכולן כמו בבישול וגם לענין אם יש חלב באותה חתיכה דלפי הסוברים שצריך ס' היינו שצריך ס' באותה חתיכה עצמה נגד החלב שבה ואין שאר חתיכות מצטרפות לבטל חלב שבאותה חתיכה ולפי המנהג אנו מצטרפין גם שאר החתיכות ודלא כלבוש שפי' דהקולא היא לענין שא"צ קליפה ולא דק בזה דהא באמת אף לפי המנהג צריך קליפה במקום שנגע ומוכח בת"ח דאפי' אין החתיכות נוגעים בחלב רק שנוגעים בחתיכה שנוגע בחלב הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק כמו בבישול.
(כח) ציר: כתב הט"ז דגם דם בכלל זה אע"פ שדם אינו מפעפע מ"מ יש בו לפעמים תערובת ציר ושומן ומש"ה קי"ל בסימן ע' שמליחה אוסרת בדם בס'.
(כט) בפסח: כתב הש"ך מיהו באורח חיים סי' תס"ז סי"ד כ' הרב דיש לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא עליה חטה בפסח ולהתיר האחרות ע"י קליפה וכתב בט"ז דמסקנת מהרש"ל דאין חילוק בין מליח וצליה ואפייה ודינם כבישול לאסור בס' וחמץ בפסח במשהו ומ"מ לא אמרינן בהני ג' דהוי כבישול אלא לחומרא דהיינו שצריך ס' נגד החלב ואם הוא דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה אבל לא להקל דהיינו שלא להצריך כדי נטילה אפי' ביש ס' אלא מ"מ צריך כ"נ ומש"ה פסק במצה שנתכפלה קצתה בתנור קודם פסח שצריך ס' באותה מצה נגד האיסור וכדי נטילה ולא כרמ"א באורח חיים שלא הצריך ס' במצה עוד מסיק מהרש"ל דלא קי"ל כמ"ש הטור דגם במליחה אם ההיתר שמן והאיסור כחוש דאסור הכל דגם בצלי הוא דבר חידוש ושום מחבר לא כ"כ מ"מ במליחה ודאי לא מחמרינן כולי האי אלא אמרינן כ"מ שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אפי' החתיכה שמינה שרי עכ"ל.
סעיף יא
עריכה(ל) חילוק: הטעם כתבו הפוסקים דדוקא ברתיחת האור יש חילוק דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אינו כן שאין בו כח כ"כ.
סעיף יב
עריכה(לא) אסור: כב"י בשם תשובת הרשב"א שמותר למלוח בשר בכלי שמכניסין העובדי כוכבים יין לקיום משום שאין זה מפליט איסור ועוד דלא בלע אלא דבר המסתבך כשמן וציר וכו' ובסימן ע' ס"ב כתבתי בשם רש"ל דס"ל שאין מליחה לכלי כלל להפליט אפילו איסור דאורייתא שנבלע בכלי עכ"ל הט"ז.
סעיף יג
עריכה(לב) בחלב: הטעם איתא בש"ך דאין מליחה לכלים אבל משום דהוי נ"ט בר נ"ט לא שרי' דחורפיה דמלח ותבלין משוי ליה כאילו הוא בעין וע"ל סי' צ"א וצ"ה.
(לג) יבשים: כלומר דמותר לכתחלה להניחם בכלי של איסור מאחר דהם יבשים אבל בדיעבד אפי' הוא לח מותר הטעם דאין מליחה לכלים גם מן הסתם אמרינן שהיה נקי ש"ך וע"ל ריש סימן צ"ה ובסעיף ו' שם.
סעיף יד
עריכה(לד) המלח: ולא סגי בס' נגד הדם הבלוע בו דלא ידעינן כמה דמא בלע ש"ך וע"ל סי' צ"ח. סעיף ד'. (בתשו' הרמ"ע סי' כ"ז נשאל על המלח שמעמידין אותה בדם נבלה עיין פר"ח שהביאו ומפלפל בדבריו).