פתיחת התפריט הראשי


מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז ש"ך באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

חלב הנמצא בקיבה (לכתחלה אין להניחו בקיבה עד שיצטנן החלב בתוך הקיבה (ארוך כלל י"ח בשם רבי שמחה והג"ה אשיר"י) אבל בדיעבד אין לחוש) שנמלח בקיבתה או שעמד בו יום אחד אסור להעמיד בו:

הגה: ואם העמיד בו אם הוא הצלול אוסר כל הגבינות עד שיהא ששים בחלב שהעמיד נגד הקיבה האסורה ואם היה ששים בחלב הכל מותר ואם היה הקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפילו לא היה ששים בחלב נגד הקיבה (לדעת ר"ת) ואם היה הקיבה צלול מתחילה ונקרש יש לו דין צלול (בית יוסף בשם רשב"א ובשם הפוסקים) ויש מקילין בזה (ש"ד ובית יוסף בשם המרדכי) ובמקום הפסד יש להקל:
עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר (ב"י בשם שבלי לקט):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(כו) לכתחלה אין להניחו כו'. הטעם מפורש שם שחלב הקיבה חריף וחמוץ שהרי מעמידין בו:


(כז) שנמלח בקיבתה. ז"ל ב"י והשיעור שצריך שישהה במליחה שיחשב רותח נתבאר בסי' ס"ט גבי מולח בכלי שאינו מנוקב ושיעור מליחתו לשיהי' רותח כתב רבינו סי' צ"א עכ"ל וא"כ דעתו שצריך שישהה במליחתו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח וכדלעיל סי' ס"ט סי"ח וצריך שיהא נמלח כ"כ שאינו נאכל מחמת מלחו וכדלקמן סי' צ"א ס"ה ונראה דאף לדידן דקים לן במליחה לאסור מיד וכן אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי מ"מ יש להתיר כאן בדיעבד אם העמידו בו גבינות אם לא נמלח בכה"ג כיון דבלאו הכי הרבה פוסקים והמחבר מכללם חשבי ליה כפרש בעלמא אפילו לצלול וגם הוא מילתא דרבנן דמן התורה אינו אסור אלא דרך בישול ולא ע"י מליחה:


(כח) או שעמד בו יום א'. פירוש מעל"ע דהוי ככבוש:


(כט) אסור להעמיד בו. משמע דאין חילוק בין קרוש לצלול והיינו לכתחלה ואע"ג דמותר לבשל בקרוש אפילו לכתחלה וכמ"ש בס"ק כ"ה התם שאני שאין כאן איסור אלא משום חלב וכיון דקרוש הוא הוי כפירשא אבל הכא נהי דפירשא הוא מ"מ כיון דנמלח או שהה מעל"ע בקיבה ע"כ קבלה טעם מעור הקיבה ולהכי אסור לכתחלה להעמיד בו גבינות מיהא לענין דיעבד דעת המחבר בספרו ב"י דיש להתיר בכל ענין ולכך סתם כאן ואין כן דעת הרב בהג"ה:


(ל) עד שיהא ס' בחלב כו'. כלומר עד שיהא ס' בחלב שהעמיד ונעשו גבינות נגד החלב שהיה בקיבה שנאסרה בקיבה משום בשר בחלב ולכאורה קשה אמאי סגי בס' הא החלב שבקיבה אסור מעצמו שנעשית נבלה וה"נ אמרינן לקמן ר"ס ק"א דאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא אם איסורא מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב ע"כ וא"כ כאן כיון שהוא דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וכמ"ש בסעיף י"א וכ"כ המרדכי פרק כ"ה ותשובת מיימוני סימן י"ח ע"ש תשובת הר"ר שמשון ב"א במעשה שעשו גבינות מחלב שבקיבה ונמצא לאחר זמן בתוך השק שהחלב היה בו מעט מן הדקין שהגבינות אסורות כיון שהאיסור מעמיד היינו נותן טעם עכ"ל ואף שהטור כתב גם כן כמ"ש הרב י"ל דהטור ס"ל דדבר המעמיד שאסור בטל בס' וכדעת ר"ת במרדכי ובתשובת מיימוני שם וי"ל דדוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו ממש כגון נבילה אמרינן דלא בטיל משא"כ הכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא משום תערובת בשר בחלב ולכך בטיל שפיר (ואפי' אי נימא דבשר בחלב ממש שנאסר ע"י בישול חשיב כגופו של איסור ואם העמידו בו אח"כ אוסר במשהו מ"מ הכא כיון דלא נאסר אלא על ידי מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ס"ל להרב דלא חשיב כגופו של איסור לענין שיאסור במעמיד בכל שהוא ע"ש מיהו באו"ה כלל מ"ז דין ח' איתא שאלה אי כבוש חשוב כמבושל לענין זה ונראה דס"ל להרב להקל בזה) ותשובת רבי שמשון ב"א אזיל לטעמי' דס"ל דאפילו מעמיד בעור קיבת כשירה לא בטיל וכמבואר בדבריו שם אבל לדידן דלא קי"ל הכי וכמ"ש המחבר בסי"א א"כ נהי דאסרינן החלב משום שבלעה מהקיבה מ"מ בס' סגי ודוק ודוחק קצת:


(לא) ואם היה הקיבה קרושה כו'. כלומר אם היה החלב שבקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפילו לא היה ס' בחלב שהועמד נגד החלב שבקיבה והטעם דבקרוש חשיב החלב כפירשא בעלמא וליכא למימר עכ"פ קבלה טעם מעור הקיבה ונותן טעם בגבינות ולא הוי נ"ט בר נ"ט להיתירא דהא טעם השני דאיסורא הוא ודמי לבצלים שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת שכתב הט"ו סימן צ"ד ס"ו דצריך עכ"פ ס' נגד הבשר שבבצלים וה"נ נצטרך ס' נגד החלב שהיה בקיבה דלא ידעינן כמה בלע מהקיבה דהכא שאני דאין כח בטעם שקבל פרש זה מן העור לכשיתחבר אח"כ עם חלב גמור שממנו נעשה הגבינה שיוליך עמו טעם בשר והעט"ז כתב וז"ל אע"פ שמ"מ קבל טעם בשר וחוזר ומבליע אותו טעם בגבינות שמעמיד לא הוי אלא נותן טעם בר נ"ט כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלם בכותח כמו שיתבאר לקמן סי' צ"ה נ"ל עכ"ל ולא כיוון יפה דל"ד לדגים שעלו בקערה דהוי נ"ט בר נ"ט להיתירא קודם שבא לכלל איסור שהבשר נ"ט בקערה והקערה בדגים דהוי נ"ט בר נ"ט להיתירא ולכך מותר לאכלן אח"כ בכותח אבל הכא לא הוי אלא חד נ"ט להיתירא דהיינו הקיבה בחלב הקרוש וכל הפוסקים מודים בכה"ג דלא הוי נ"ט בר נ"ט כמו שנתבאר בסי' צ"ה ובאמת כתב כן לפי שראה בדברי הב"י שכתב וז"ל והטעם משום דאין כח בטעם שקבל פרש זה כו' שהרי דגים שקבלו טעם בשר מות' לחברם אח"כ עם חלב וכ"ש זה שהוא פרש ודבר בטל שאין בו כח לקבל טעם בשר ולהוליך זה הטעם עמו לחבר אותו עם חלב הגבינה הנקפ' בו לעשות אז בשר בחלב דהוי גרוע מנ"ט בר נ"ט מצד שהוא פרש גמור עכ"ל והבין דהכא נמי נ"ט בר נ"ט הוא אלא שמצד שהוא פרש גרע יותר מנ"ט בר נ"ט וליתא דהכא לא הוי נ"ט בר נ"ט כלל וכמ"ש אלא דכיון שהוא פרש גמור גרע מנ"ט בר נ"ט וזה ברור:


(לב) ובמקום הפסד יש להקל. ואף לפמ"ש בסקכ"ה דאפי' בקרוש ממש יש מחמירים נרא' דהכא בצלול ונקרש יש להקל ג"כ במקום הפסד מרוב' כיון דאין כאן אלא איסור דרבנן ויש לסמוך בכה"ג אתשובת ר' שמעון ב"א שבמרדכי ותשובת מיימוני וכן הוא דעת סה"ת וש"ד שיש לו דין קרוש ועוד שבת"ח כלל ע"ט דין ג' כתב דבדיעבד יש לסמוך אהיש מקילין משמע אפילו במקום שאין הפסד מרובה א"כ הוא משוה דין צלול ונקרש לגמרי לדין קרוש וא"כ אף למ"ש דבמקום שאין הפסד יש להחמיר אף בקרוש ה"נ בצלול ונקרש ותו דהרי הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים והמחבר מכללם מתירין אפי' בצלול והב"ח בסי' פ"א פסק בקרוש ממש כהרב ובצלול ונקרש כתב דנקטינן להחמיר באיסורא דאורייתא ויש לו דין צלול ואפי' בהפסד מרובה ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע סי' פ"ז עכ"ל ותימה דמאי איסורא דאורייתא איכא הכא הא מן התורה אינו אסור אלא דרך בישול וחלב שהיה בקיבה זו לא נאסר אלא ע"י מליחה או כבוש ואולי לא קאי אלא אחלב שנמצא בקיבה כשרה שינקה מן הטרפה אלא דפשט לשונו משמע דבכל גווני מיירי ועוד דא"כ מאי השיג על הרב מיהו נראה דיש להתיר אפילו בכשרה שינקה מן הטרפה בצלול ונקרש במקום הפסד מרובה דהא הרבה פוסקים מתירין אפילו בצלול וא"כ כדאי הם כל הנך פוסקים דמשוים צלול ונקרש לקרוש מתחלה לסמוך עליהם בכה"ג וגם שי"ל שהרשב"א שכתב בת"ה הקצר נקרש בחיי הבהמה אין בדבריו הכרע כ"כ די"ל דאורחא דמילתא נקט כדי להשוותו עם כל הנך פוסקים דלעיל שהרי בת"ה הארוך לא הזכיר כלום מזה ואדרבה משמע שם איפכא שכתב בת"ה הארוך (ד' פ"א ע"ב) וז"ל ונראין דברי ר"ת ז"ל שפי' דהא דאמרינן דמעמידין בחלב שבקיבה היינו בקרוש דכל שנקרש ה"ל כפירשא ואורחיה דמילתא הכי דאין מעמידין בחלב צלול אלא בקרוש עכ"ל משמע שבא לפרש הא דקתני סתמא דמעמידין ולא מחלק בין קרוש לצלול דהיינו משום דאורחא דמילתא הכי הוא דמעמידין בקרוש ואי תימא דצלול ונקרש ס"ל דאסור אכתי לא ה"ל לתנא למיסתם אלא ודאי כיון שנקרש אח"כ חשוב כנקרש בחיי הבהמה גם מ"ש הב"י שמשמעות כל הפוסקים דבעינן נקרש בחיי הבהמה אינו מוכרח כלל:


(לג) עור הקיבה לפעמים כו'. וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשים אותן עד שנעשו כעץ ומ"מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן:



באר היטב

(כג) שנמלח:    כתב הש"ך משמע שצריך לשהות במליחתו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח כמ"ש בסי' ס"ט סי"ח וצריך שיהא נמלח כ"כ שאינו נאכל מחמת מלחו כמ"ש בסי' צ"א ס"ה ונראה דאף לדידן דקי"ל במליחה לאסור מיד וכן אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי מ"מ יש להתיר כאן בדיעבד אם העמידו בו גבינות אם לא נמלח בכה"ג כיון דבלא"ה הרבה פוסקים והמחבר מכללם חשבי ליה כפרש בעלמא אפי' לצלול עכ"ל (וכ' פר"ח אף לדידן דקי"ל כדעת המחבר שצריך שישהה במליחתו היינו לאסור כולו אבל לאסור כדי קליפה אוסר מיד ומיהו אף אם יש באותו חלב הנאסר כדי קליפה שיעור להעמיד בו לחודייהו שרי).


(כד) יום:    פירוש מעל"ע דהוי כבוש כמבושל.


(כה) ס':    כ' הש"ך לכאורה יש להקשות אמאי סגי בס' כיון שהוא דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל וי"ל דדוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו ממש כגון נבלה הוא דאינו בטיל משא"כ הכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא ע"י תערובות בב"ח לכך בטיל שפיר ואפילו אי נימא דבב"ח ממש שנאסר ע"י בישול חשיב כגופו של איסור מ"מ הכא שלא נאסר אלא ע"י מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ס"ל להרב דלא חשיב כגופו של איסור שיאסור במעמיד בכ"ש (ועיין בד"מ וכנה"ג כמה תירוצים ע"ז).


(כו) להקל:    כ' הש"ך נראה דיש להתיר אפי' בכשרה שינקה מן הטריפה בצלול ונקרש במקום הפסד מרובה דהא הרבה פוסקים מתירים אפי' בצלול וא"כ כדאי הם כל הנך פוסקים לסמוך עליהם בכה"ג ואף דיש מחמירים אפילו בקרוש ממש מ"מ הכא בצלול ונקרש יש להקל ג"כ בהפסד מרובה.


(כז) ומייבשין:    כ' הש"ך וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשין אותן עד שנעשו כעץ מ"מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן.







▲ חזור לראש